עובי שיש

  • פותח הנושא 050
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #62
אני לא הלכתי על זכוכית בגלל המחיר,
אבל,
לקחתי פורמייקה מעולה שנותנת מראה זכוכיתי (לא מתיימרת לזכוכית, אבל המראה מהמם)
כשאת לוקחת פורמייקה טובה והייתי לוקחת גם קנט לייזר זה משדרג מטבח מאוד!!
(כמובן חשוב גם ללכת למקום שעושה עבודה טובה - אני אישית מרוצה ממש!!)
יש לך דוגמא של קנט לייזר?
מה זה נקרא פורמייקה טובה?
אני לא יודעת אפילו על מה לשאול...
בכלל, מטבח לבן הולך עדיין?
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
לגבי קנט:
לכל חזיתות הפורמייקה מודבק קנט - הסרט/פס - זה הקנט



Hdbakat_Kant.jpg

תהליך הדבקת קנט על חזית פורמייקה. לאחר ההדבקה חותכים את השוליים של הקנט.

אופן הדבקת וחיתוך הקנט יכול להרים או להוריד את מראה המטבח שלכם.

יש שתי שיטות להשמת קנט –
  • אחת "רגילה", בה משתמשים ברוב הנגריות וחברות המטבחים.
  • ואחת הנקראת "קנט לייזר", להדבקת קנטים לחזיתות הפורמייקה שלהם.
בשיטה הרגילה רואים את החיבור בין הקנט לבין חזית דלת הפורמייקה.

ובשיטה של קנט לייזר, החיבור בין חזית הפורמייקה לקנט הוא סמוי ולכן כל הדלת נראית אחידה יותר ומהוקצעת יותר.

normal-kant.JPG

קנט רגיל – רואים את החיבור בין הקנט לבין חזית הפורמייקה



laser-kant.JPG

קנט לייזר של בלורן – החיבור בין הקנט לבין חזית הפורמייקה הוא סמוי



נלקח מפה:
https://www.kitchen-guide.co.il/חזיתות-מטבח/חזיתות-פורמייקה
 
  • הוסף לסימניות
  • #65
שיפי,
הברז הישר (במטבח הכהה) נח לך לשימוש?
הציעו לי כזה והתלבטתי אם לא מידי גבוה.

הקלאפות מיוחדות,ממש שילוב מענין
זה שתים נפרדות ?

הברז נוח בהחלט, אדרבה - אני ממלאה בקלות סיר גבוה שעומד על השיש, ולא צריכה להניח את הסיר תחת הברז. לא רואה בברז הזה שום חיסרון.

לגבי הקלפות - תודה על המחמאה.
כל יחידה מורכבת מקופסא חיצונית שיש בה 2 קלפות ועוד 2 יחידות פתוחות.

בכל חומר וצבע אף אחד לא מבטיח שלא יראה מיושן.

דווקא לבן מכל הצבעים הוא קלאסי ויש לו סיכוי להאריך ימים באופנה.
מצד שני בלבן הכי מפריע הנראות של הפורמיקה, כי רואים את סימני הלחץ שבעזרתו מצמידים את הפורמיקה לMDF.
וטביעות אצבעות על פורמיקה לבנה- רואים יותר מזכוכית.
אצלך במטבח יש פורמיקה לבנה? זכור לי שהלבן אצלך הוא מחומר אחר או שאני טועה?

צודקת לגבי חומרים שונים, אבל זכוכית היא ברוב המקרים מצוירת או מודפסת, ולזה יש סיכוי טוב יותר לצאת מהאופנה במהירות.

ככלל - אני מאד אוהבת את המטבחים הטרנדיים הכפריים, בשילוב של חריטות וכו', וצבעים מעושנים כמו תכלת או ירקרק או צהוב מעושנים. אבל אין סיכוי שאני יעשה בביתי כזה דבר או ימליץ ללקוחה לעשות את זה, כי זה משהו שבטוח יראה מיושן בעוד תקופה, למרות שהיום הוא טרנדי ומקסים בעיני.
המקום היחיד שהרשיתי לעצמי מעט להתפרע עם עיצובים מהסוג הנ''ל היה במקום ציבורי שממילא יש בו תחלופה גדולה יחסית, וכל כמה שנים משנים עיצוב.

אני תמיד ממליצה ללכת על צבעים ניטרליים - לבן \ אפור \ עץ לסוגיו \ ואפילו מוקה, ולהוסיף ענין באקססוריז, או במשהו אחר שניתן לשינוי בקלות יחסית.

אישית, לא נתקלתי בסימני הלחץ של הפורמיקה הלבנה על העץ, ועשיתי לא מטבח אחד, ולא שניים לבנים, וגם לא כל כך מסכימה עם הטענה שרואים יותר טביעות אצבע על פורמיקה לבנה מאשר על זכוכית.
יש לי בבית שולחן מזכוכית (ירושה, עד שאקנה משהו אחר) והוא אף פעם לא יראה נקי, כי שניה אחרי הניקיון כבר יש טביעות אצבעות חדשות. אז נכון שמדובר במשטח אופקי, וזה משפיע, ובכל זאת גם לא מדובר בארונות מטבח שמטבע הדברים נוגעים בהם בידיים שומניות וכו'.
ואת צודקת - אצלי במטבח הארונות הלבנים הם שלייפלק, התכנון המקורי היה פורמיקה מחוסר תקציב, אבל הנגר שראה שאני ממש רוצה שלייף - החליט לצ'פר אותי על חשבונו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
צודקת לגבי חומרים שונים, אבל זכוכית היא ברוב המקרים מצוירת או מודפסת, ולזה יש סיכוי טוב יותר לצאת מהאופנה במהירות.

ככלל - אני מאד אוהבת את המטבחים הטרנדיים הכפריים, בשילוב של חריטות וכו', וצבעים מעושנים כמו תכלת או ירקרק או צהוב מעושנים. אבל אין סיכוי שאני יעשה בביתי כזה דבר או ימליץ ללקוחה לעשות את זה, כי זה משהו שבטוח יראה מיושן בעוד תקופה, למרות שהיום הוא טרנדי ומקסים בעיני.
המקום היחיד שהרשיתי לעצמי מעט להתפרע עם עיצובים מהסוג הנ''ל היה במקום ציבורי שממילא יש בו תחלופה גדולה יחסית, וכל כמה שנים משנים עיצוב.

אני תמיד ממליצה ללכת על צבעים ניטרליים - לבן \ אפור \ עץ לסוגיו \ ואפילו מוקה, ולהוסיף ענין באקססוריז, או במשהו אחר שניתן לשינוי בקלות יחסית.

אישית, לא נתקלתי בסימני הלחץ של הפורמיקה הלבנה על העץ, ועשיתי לא מטבח אחד, ולא שניים לבנים, וגם לא כל כך מסכימה עם הטענה שרואים יותר טביעות אצבע על פורמיקה לבנה מאשר על זכוכית.
יש לי בבית שולחן מזכוכית (ירושה, עד שאקנה משהו אחר) והוא אף פעם לא יראה נקי, כי שניה אחרי הניקיון כבר יש טביעות אצבעות חדשות. אז נכון שמדובר במשטח אופקי, וזה משפיע, ובכל זאת גם לא מדובר בארונות מטבח שמטבע הדברים נוגעים בהם בידיים שומניות וכו'.
ואת צודקת - אצלי במטבח הארונות הלבנים הם שלייפלק, התכנון המקורי היה פורמיקה מחוסר תקציב, אבל הנגר שראה שאני ממש רוצה שלייף - החליט לצ'פר אותי על חשבונו.

אז אני התכוונתי לזכוכית לבנה חלקה בהשוואה לפורמיקה.
והסיבה העיקרית שלא עשיתי מטבח כפרי בסגנון פרובנס היתה כי לא רציתי מטבח מיושן בעוד מעט שנים.
(סיבה נוספת - הפרקטיות בנקיון, כל החיטובים והמסגרות..)

לגבי סימני לחץ, אחרי שראיתי לא מעט מטבחי פורמיקה לבנים, שאלתי את הנגר למה בדוגמיות הפורמיקה יש כאלו הן ממש במראה זכוכיתי ובישום בשטח לאותה פורמיקה זה לא מתקבל כך? הוא הסביר לי שזה סימני לחץ/ הדבקה בחום משהו כזה, וכך זה תמיד יראה בלבן. זה לא משהו מאד דרמטי, זה עדין, אבל לי זה הפריע. אגב אני רואה את זה גם אצלי בגוף הארון מהצד, אבל זה לא מפריע כי זה ממש צדדי.
לגבי טביעות אצבעות, יתכן שזה גם תלוי בסוג הפורמיקה, אלה שנורא מבריקות- מאד בולטות עליהן טביעות אצבעות.

ולגבי שולחן הזכוכית שיש לך, משנה מאד מה יש מתחת לזכוכית, לבן, כהה או שקוף..

אגב שולחן זכוכית, אני מאד מחפשת לעשות כזה למטבח שלי, אבל בקוקטייל אין אפשרות להזמנה לפי מידה, והשולחנות הסטנדרטים שלהם לא מתאימים לי בגודל. מכירים מקום שעושה דבר כזה? אני רוצה שולחן מרובע 1.2X1.2 עם אפשרות הארכה למלבן.

או שיש לכם המלצה לחומר אחר לעשות ממנו את השולחן? המטבח הוא שילוב של זכוכית לבנה ופורמיקה אפורה בטון
 
  • הוסף לסימניות
  • #67
לגבי העניין של פורמייקה מבריקה יותר,
דווקא ממה שראיתי ומנסיון,
פורמייקה איכותית שיותר מבריקה, היו עליה פחות טביעות אצבעות.
זה באמת מעניין.
 
  • הוסף לסימניות
  • #68
אני צריכה לבחור קנט ויש לי 3 אפשרויות: עגול/מרובע/מתעגל.
הם ברוחב 2 ס"מ וגובה 3 ס"מ.
מה יותר נח ויפה במטבח?
יש למישהי אולי תמונה של מטבח עם אחד מהקנטים האלו כדי שאוכל לקבל תמונה איך זה נראה במציאות פחות או יותר?
קנטים עובי 2 סמ..jpg
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
אצלי יש כיריים גז על שיש בעובי 12 מ''מ, אין שום בעיה עם הגז והמגירה, כלומר זה נמוך מעט מגובה השיש, אבל לא מפריע כלל למגירה.[[/ATTACH] צפה בקובץ המצורף 324531
מצרפת תמונות להשראה
@שיפי פוקסמן
עושים ארון ככה מעל הגז ??
הבנתי שזה בעיה.
אני עכשיו בתכנון ראשוני של המטבח מבחינת חלוקה איפה מה וזה תוקע שאי אפשר מעל כירים ארון...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נטיעה לדורות
נטיעה לדורות

מאת: שמואל לוינגר



שנת ב׳קע״א לבריאת העולם

ענינים שחורים בשמיים, מבשרים על הגשם המתעתד לבא. אני קוראת לכדרלעומר הילד של שכנתי, בבקשה שיעזור לי להכניס את התרנגולים חזרה אל הלול. פוחדת שהגשם החזק שעתיד לבא יהרוג אותן.

כדרלעומר בחור חזק שאג על התרנגולות, מבריח אותן לתוך הלול בצעקתו. אני מודה לו, נפרדת ממנו לשלום, וחוזרת אל הבית.

מדורה קטנה דולקת בפינה, מחממת את הכתלים, אש מתפצפצת לאיטה, אני מאזינה לה, מתמקדת בלהבות הצהובות-כתומות. מעלה בזכרוני את שברי חיי.

אני משחקת בצפרדע שמצאתי ליד האגם, אחותי עדה רצה אליי רוצה לשחק איתו גם, אני בורחת, נכנסת אל הבית. המרדף אחריי ממשיך גם שם.

“אמא, תגידי לה שתיתן לי גם”, עדה בוכה בקול, אני מתעלמת ממנה, לא רוצה לשתף. רוצה לשחק לבד.

“די! אל תערבו אותי במריבות שלכן”, קולה של אמא נשמע טרוד. אני לא מתעכבת על זה, ממשיכה לרוץ בבית.

הצפרדע חומק מבין אצבעותיי, אני מזנקת עליו, מפספסת. עדה קופצת גם היא, הצפרדע מנטר אלאה ממנה. אני מנסה פעם נוספת. קופצת, ידיי פרוסות קדימה, נופלת על שרפרף עץ מעיפה אותו בטעות לתוך האש.

בבת אחת הכל קרה, האש אחזה בשרפרף מתיזה כמה שיברי עץ החוצה, גורמת להתפשטות מהירה בכל מטלטלי הבית.

“הצילו, אמא, שרפה”. אני צועקת ככל יכולתי, בורחת החוצה. לא יודעת מה לעשות. אמא נותרה בפנים, אחותי עדה לצידה, והצפרדע? אינני יודעת מה קרה לה.

הבית הפך בין רגע לכבשן אש, כלוא בתוכו את כל היקר לי. אמא, אבא, אחות. הכל. נותרתי לבדי.

הזיכרון צורב אותי. אילו רק הייתי מוותרת לאחותי. נותנת לה להציץ על הצפרדע, לגעת, לשחק. אולי כל זה לא היה קורה.

האם הוויתור הזה באמת היה מועיל, היה מבטל את הגזרה? מה היא בכלל מטרת הוויתור, אבא נהג לומר שמוויתור לעולם לא מפסידים!!! אבל האם זה נכון? כואב לי בלב לחשוב על זה, נותרתי לבדי בעולם והכל באשמתי.

“ראומה! ראומה!!!” אני שומעת את קולה של שכנתי. אני יוצאת אליה אל החצר הקדמית.

“קרה משהו?” השמיים החשיכו יותר. אני מרגישה שמשהו רע עתיד לבא.

“מצאתי. מצאתי לך מישהו. שידוך!!!”. השכנה צועקת בקולי קולות, מאושרת.

אני רוצה להשתיק אותה. לא רוצה שכולם ידעו. טיפות גשם ראשונות ירדו, לאט לאט מגבירות את קצבם.

“בואי כנסי, נדבר בפנים”. אני מכניסה אותה, גם כדי שלא תירטב, אבל יותר כדי שלא תמשיך לפרסם את הנס. “על איזה בחור אנחנו מדברות? אני מכירה אותו?” אני מגישה חליטת צמחים חם.

“הוא בן שלושים ושתים, חסון, עובד אדמה. גרוש פלוס שלושה ילדים”.

בתקופתי בנות גילי מוצאות שידוך בדרך אחרת, פתוחה יותר. אולם אני מעדיפה שיחפשו בשבילי. אני נותנת לעצמי את המילה האחרונה.

“את נורמלית? השתגעת?” אני מרגישה רצון עז לשפוך עליה את חליטת הצמחים. חצופה!!! “אני צעירה ממנו בעשר שנים. אני לא מעוניינת. למה לי להתפשר?”

“ראומה! את שוכחת שאת יתומה, אין לך נדוניה להביא, כלום!!!”.

“בכל זאת, אין מצב”. אני קמה נותנת לשכנה להבין לבד שזמני תם, וכי עליה לצאת החוצה. בקור, בגשם, ומצידי גם עם עדר של זאבים צמאי דם. בושה! להציע לי מבוגר, ועוד גרוש בעל ילדים?!

רותחת מזעם אני נשכבת במיטה, ליבי פועם בחוזקה. עצביי לא נרגעים.

אבל אולי שוב אני מפסידה בגלל וויתור? אולי כדאי לי לקחת את המבוגר הזה רק בשביל לא להפסיד? אבל מה ההפסד, להישאר לבד? מה. שלא יהיה לי חברה? שלא יהיה מי שיצוד עבורי, או יעבוד בעבורי את האדמה? כל זאת אני יודעת לבדי אינני צריכה גבר שירדוף אחרי טרף או יזבל ויעדור את האדמה.

אני עוצמת את עיניי, מנסה לדמיין כיצד יראה ביתי לצד אותו מבוגר, ומיד מחליטה שלא. בחיים לא. אינני מוכנה לגדל ילדים שאינם שלי. אינני מוותרת על עקרונותיי!

הגשם בחוץ חזק, ברקים מאירים את הרקיע מצליחים לחדור דרך כמה חרכים מכותלי הבית, רעמים עצומים נשמעים.

אני מרגישה את השמיים מזדהים עם תחושותיי.
…..

קולות וויכוח אדיר נשמעים ליד בור המים. אני עומדת מהצד מסתתרת מאחורי סלע ענקית. משקיפה על הנעשה מולי. נדהמת.

רועי צאן מפריעים לבנות לבן להשקות את צאנן. מניחים אבן ענקית על פי הבאר, סותמים אותה. אני מזדעזעת מהרשעות, מההתמקחות. לא מבינה מה הקנאה הגדולה הזו. על שום מה?

לפתע מגיח מבין העצים גבר חסון, דמות דיוקנו זוהרת, מקרינה מלכות. יופיו רב. באצבעות בודדות מרים הוא את האבן מאפשר לבנותיו של לוט להשקות הצאן. הוא מחליף איתם דין ודברים, מאיים שאם עוד פעם אחת יפריעו לבנות הללו, הדברים יגמרו אחרת.

רועי הצאן ברחו, לאה ורחל השקו את הצאן הודו לאיש ושלושתם התרחקו מהמקום.

אני יצאתי בחשש מתקדמת לאט, נזהרת. המחזה שראיתי הדהים אותי מאוד. מעולם אף אחד לא דאג להגן על בנות לבן, מעולם לא חשב אי מי להתעמת עם אותם רועי צאן.

כאן היה רווח ללא ויתור. אז יכול להיות שהויתור לא מועיל ולא מזיק. הוא לא עושה דבר. אין עניין לוותר. אני נזכרת בשרפת בית ילדותי, מנסה להאמין שגם אם הייתי מוותרת הייתה קוראת השרפה. אבל לא! משהו בי יודע שלא. זה היה באשמתי.

הדלי מתמלא מהר, אני גוררת רגליים בעצלתיים מכובד משקלו, מתפללת בליבי שיגיע איזה שהוא אדם ויוריד ממני את העול הזה. אולם אף אחד לא מגיע.

גבי כואב, ידיי מרגישות חולשה, אני כושלת לארץ הדלי נשפך. המים הקרים פורצים החוצה, שוטפים את רגליי ואת שמלתי, מרטיבים את כל גופי. הרטיבות חודרת לעצמותיי. אני חשה איך כאב הבדידות חונק אותי, מתערבב בתחושת העלבון והכישלון.

אני יושבת שם רגע, נותנת לדמעות להתערבב עם מי הבאר השפוכים.

אילו אחותי הייתה כאן היינו סוחבות את הדלי יחד. אם אבא היה חי היה סוב אותו בעצמו. לו הייתה אימי בחיים אולי הייתי נשואה וכלל לא הייתי צריכה לטרוח כל כך, להביא מים מהבאר.

ביאוש אני קמה. כבר לא מעוניינת יותר במים. לא מתכוונת לסחוב דלי חדש. חוזרת חזרה לביתי. יושבת מול האח הדולק מנסה לייבש עצמי, מפי הקור ששורר בחוץ.

דפיקה מזורה בדלת. זו לא דפיקה שאני מכירה, של אחת השכנות הבאות להציע את שידוכיהן. זו דפיקה חזקה. גברית.

אני קמה בבהילות. חוששת. חצי רטובה. פותחת כדי סדק את הדלת, רוח קרה חודרת מחטף מקפיאה את גשר אפי. אין איש. אני פותחת עוד קצת, מוציאה ראש החוצה, תרה ימינה ושמאלה, אולם כלום. אף אחד.

אני מתקדמת החוצה, נתקלת בדלי מים, המונח על האסקופה. אני לא מאמינה! מצד אחד אושר עילאי מציף אותי, סוף כל סוף מישהו דואג לי. מצד שני בושה סוגרת את האושר במעין מסגרת. אם המישהו הזה דאג לי לדלי מים, זאת אומרת שהוא ראה את שקרה לי…

אני מכניסה בקלות את הדלי לבית, מרתיחה קצת מים, מכינה לעצמי חליטת צמחי מרפא, חוששת להיות חולה עתה. יושבת על המיטה, נשענת על הכותל התומך, מתחממת מכוס החליטה הרותחת, וחושבת.

חושבת על מה יהיה איתי בעתיד, חושבת האם אצליח להקים משפחה, חושבת על המשמעות של וויתור. העניין הזה לא מרפה ממני, לא עוזב.

…..

שנה חלפה, ואיתה חלפו החלומות. אני נשארתי כשהייתי. לבד, בלי איש בעולם. רק מישהו אחד דואג לי. אותו איש מסתורי שמקפיד להניח כל יומיים דלי מים שנשאבו מהבאר. אני מניחה לו את הדלי הישן בחוץ, וכך הוא לוקח אותו ממלא בו מים, מניח, וחוזר על עצמו.

שכנותיי כבר אינן מציעות הצעות. נראה שהן התייאשו ממני. וגם אני בליבי כבר מיואשת.

לקראת הערב לבן הארמי עומד לחתן את יעקב אם רחל ביתו הקטנה, כך מספרים ברחבי העיר. אני לא מאמינה למילה שיוצאת לאיש הרשע הזה מהפה. לא סתם אנשים מכנים אותו נוכל. הוא באמת נוכל. אחד הגדולים.

ביתו נפתח לרווחה, מהבוקר אנשים נכנסים מברכים לשלום את החתן, ונשים נכנסות לברך את הכלה.

אני מתארגנת ויוצאת. אני מאוד אוהבת את רחל. מלבד יופיה החיצוני, יש בה מעלות טובות ומשובחות. ענווה, עדינה, ישרה. אני מצליחה להבין מה מצא בה יעקב. אותו גבר שהציל אותה מרוע מעלליהם של רועי הצאן.

קנאה אוכלת אותי. שורפת. אני שנותרתי לבדי בלי כל. ממשיכה להיזרק ככלבה עזובה. ואילו בנותיו של לבן הרמאי הגדול, שלא חסר משולחנו מאום, מקבלות ככל העולה על רוחן.

אני בולעת את שברון הלב, יוצאת החוצה עולה על הפרדה היחידה שנותרה לי משרפת בית אבי, מתקדמת לעבר ביתו של לבן.

הרבה נשים סבבו סביב הבית, חלקן מבוגרות רובן צעירות, כולן לבושות במיטב המחלצים. אני לבושת סמרטוטים לעומתן, נכנסת בראש מורכן, מביטה בפני הכלה ומרגישה איך החושך יורד עלי.

לאה! היא הכלה!!! אני רוצה לצרוח, לזעוק, שכולם ישמעו. מה הולך כאן? מדוע בנות לבן משתפות פעולה במעשי השיטנה של אביהן? האם אינן חשות כפויות טובה?

מזדעזעת עד עמקי נשמתי. ידעתי שלבן רמאי, אבל לרגע לא חשבתי שעד כדי כך. הוא לא רק רמאי אלא גם רשע גונב דעת הבריות.

ברכתי את הכלה, וברחתי החוצה כל עוד רוחי בי. נשמתי עמוק. מתלבטת. האם לגשת לחתן לספר לו על מעללי חמיו לעתיד? או שמא לשתוק, להבליג?

נזכרתי רגע שיש עוד צד בחתונה הזאת, צד האחות. רחל. מה היא אומרת על הסיפור הזה? האם משתפת היא פעולה או שמא אביה מכריח אותה לעשות זאת.

אני נכנסת שוב אל לאה, מחליטה להציב בפניה את מחשבותיי, ומה ששמעתי תקע אותי לארץ, כמו הייתי עץ חרוב הנטוע במקום כבר למעלה משבעים שנה.

״תקשיבי לי טוב אחותי״, רחל מדברת בלי כל קושי, כאילו המחזה שקורה סביבה לא שייך אליה. ״יעקב יודע שאבא אינו איש אמת. על כן מספר הוא לי סימנים, על מנת שנזהה האחד את השניה״.

אוזניי הקשיבו לכל מילה. רחל מוסרת ללאה את הסימנים, לאה משננת אותן. רחל מוודאת שלאה לא מתבלבלת, ומיד יוצאת רחל החוצה.

אני מאמינה שיצאה לבכות, הרי לא יתכן שהקריבה עצמה כך. הרי עכשיו כולם יודעים שתהיה מוכרחה להינשא לעשיו אחיו של יעקב. כך מדברים כולם על לאה, וכך ידברו כעת על רחל. אינני יודעת מה עשתה רחל כשיצאה, כיוון שאני עוד נטועה למקומי. נדהמת.

האם זהו כוחו של הוויתור? האם מוויתור רק מפסידים? הרי הנה רחל הפסידה את יעקב. אני ממשיכה להתלבט, איני שמה לב שלאה יצאה מהחדר, מובלת אל חופתה.

ניעור ראש קל מחזיר אותי למציאות. אני מזדרזת, מגיעה אל קדמת האפריון, מפינה שלאה עומדת להינשא ליעקב באופן סופי. אני טרודה. ראשי סחרחר, לא רציתי לראות או לשמוע. ליבי כאב על אובדנה של רחל.

אני שומעת מישהו קורא לי. אני מסתובבת. אני רואה בחור צעיר רחב כתפיים, פגיון כרוך סביב מותניו, ידו העבה מגישה לי מים. בבת אחת אני נזכרת במחשבותיי אל עבר דליי המים שמונחים מחוץ לביתי בכל יומיים.

״האתה הוא זה שמשאיר לי מחוץ לביתי את דליי המים?״ סומק פושט בלחיי. אני נזכרת גם שנפלתי והורסת כולי.

״אכן נודע הדבר״. חיוך מרשים על פניו.

אני רוצה לשאול כל כך הרבה, אבל אין זה מכבודי. אולם אני בוחרת לעצמי שאלה אחת. ״מה שמך?״

״חמור מכנען״. הוא מחזיר אליו את ידו המושטת עם כוס המים. ״אלה מעוניינת במים?״

״אשמח. תודה״. אני לוקחת מידו את המים. הבושה מכסה את פניי לגמרי, מאדימה כעגבניה בשלה. ״מה אתה עושה בעירנו? ומדוע שתניח מחוץ לביתי דליי מים?״

״מסתובב אני בכל מיני מקומות מנסה להכיר אנשים חדשים, תרבויות״.

״ומדוע שתעזור לי אדוני?״ אני מקשיחה פנים, מקווה לא להראות מצחיק. גם אדומה וגם כעוסה.

״חשתי בצערך״.

״תודה לך״. אני נפרדת לשלום, נעלמת מהמקום, מרוב בושה. בורחת חזרה לביתי.

…..

ימים בודדים עברו, שאלתי נותרה בעיניה. האם ויתור באמת מועיל, או שמא הכל בדייה? אין לי תשובה. אולם סוף כל סוף הקמתי בית. אני נשואה באושר שני ילדים כבר נולדו לי. את מקום מגוריי עקרתי לכנען.

לבני בכורי קראתי שכם, אני מקווה שיעשה דברים גדולים, שיעזור לאחרים כאביו.

אני נמצאת כעת בשוק, קונה כמה ירקות להכין מהן ארוחת ערב.

את יעקב ולאה פגשתי לא מזמן. שמעתי שרחל כבר נפטרה, ממש בהולדת בנה השני. כאבתי עליה. אישה כל כך מסכנה, כך חשבתי. גם וויתרה לאחותה, גם ילדה רק שני בנים, וגם לא זכתה להמשיך לראות בשמחתם, לגדל אותם. פשוט באמצע הדרך מתה לה.

ככל שחולפים הימים אני מבינה שאין זה שווה לוותר. אילו רק רחל הייתה מתעקשת עם אביה, נחלמת באחותה. יכלה לחיות עם יעקב בשלווה, לגדל ילדים בנחת. אבל מהוויתור הפסידה.

״כל מה את חולמת ילדתי?״ אישה מבוגרת דוחפת אותי. ״פני את המעבר. אין זה המקום לחלומות״.

״סליחה״, אני מרכינה ראשי. מתנצלת.

״ספרי לי על מה חשבת״. האישה מושכת אותי לדוכן צדדי, נשענת עליו. ״מה יושב על ליבך?״

אני מגוללת בפניה את כל סיפור חיי. לא מחסירה אף פרט. מתעקשת לספר גם על רחל. האישה מקשיבה בקשב רב. שואלת, מתעמקת. דולה ממני כל פרט מידע.

״תקשיבי לדבריי ילדתי״, הזקנה עוצמת עיניה, כמו מעשה כשפים. ״הוויתורים לעולם לא מפסידים. אבל צריך להבדיל בין הדברים!

אם היית מוותרת לאחותך על הצפרדע יכול להיות שהבית לא היה נשרף, אולם אין זה אומר שזה לא היה קורה ביום אחר. הבורא הרחום גזר שהורייך ואחותך ימותו בזמן שהבית נשרף. אין זה קשור כלל לוויתור.

ואילו רחל שוויתרה על הסימנים עבור אחותה זה גם עשתה מעשה אצילי, היא כלל לא הייתה חייבת לעשות זאת. ואת חושבת שהיא הפסידה מכך?״

״כן״.

״לא. מי קבע שאם הייתה מתחתנת עם יעקב לבדה הייתה מביאה שניים עשר ילדים? מי אמר שלא הייתה נפטרת בלידת ילדה השני? מותה הוא גזרת שמיים, בדיוק כפי שנגזר על משפחתך.

אבל חכי ותראי. הוויתור שלה יעמוד לילדיה לעולם. לנצח נצחים.

כי מוויתור לא מפסידים. בטח לא הופעתו כזה״.

״האם מכשפה את?״ לפתע התמלאתי פחד. איני אוהבת מכשפות.

״לא. אישה מבוגרת אני. והספקתי לראות כל כך הרבה, עד שבביטחה אני יכולה לומר לך. שוויתור אינו סתם. זה לא עוד נתינה סתמית. זו נתינה עם משמעות, נתינה עם משקולת. את חושבת שהיה לה קל לוותר? לא. זה קשה. אבל היא עשתה זאת בלב שלם. כשהוויתור מגיע בלב נקי. שלם. אז הוא חזק ויעמוד לדורות אחריו, לישועה״.

״תודה לך״, קדתי מעט. לא ידעתי איך להיפרד ממנה בדרך אחרת. היא כל כך שמחה אותי בתשובתה. ניקתה את ליבי הפצוע מזה שנים. ״אין לך מושג איך הרגעת את ליבי״.

״תאמיני לי, שאני יודעת״.


-סוף-

״מניעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב״.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה