הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
חזרתי אחרי תקופת דמדום.
את העלילה שמעתי בעבר, כתבתי ושיפצתי. מי שמכיר - יש אישור לגלות את הסוף כי גם הוא קיבל שיפוץ מאסיבי.
--------------------------------
פרק א'
שעון מעורר טרדן הצביע על השעה שמונה שלושים וחמש, יעקב השתיק אותו בהינף יד ושקע בשנת בוקר עמוקה ושחורת חלום.
בחלומו הייתה שעת לילה מאוחרת, גאולה ריקה ופתאום מרחוק הרמקול של קלצקין החל להכריז, הוא היטה אוזן והנה קלצקין מכריז על הלוויתו שלו "הלוויתו של הבחור יעקב לישינסקי זכרונו לברכה, תצא בעוד שלושים יום מביתו רחוב---".
חרדה נפלה עליו, הוא רץ אחרי האוטו הקטן של קלצקין קלצקין ישב עם הרגליים על ההגה וכיוון את ההגה עם אצבעות הרגליים, יעקב התחנן שיפסיק "קלצקין אתה מעיר את כל השכונה – אמצע הלילה", אבל קלצקין לא עצר וראשים מנומנמים הציצו והיטו אוזן.
כנפיו הירוקות של הונטילטור נואשו מללחום בצליפותיהם האכזריות של קרני השמש ואלה מצידן חבטו בפניו של יעקב ללא רחם, הוא התעורר מיוזע וכעוס והתמתח בחריקה על מיטת הסוכנות, עוד היום יעמוד על עזרא השרת שיתקין את מוט הווילון השמוט.
פתאום הבחין בכיתוב שחור ומכוער משורבט על הקיר מעליו "בעוד שלושים יום יבוא סופך". לרגע נחרד ונזכר בסיוט החלום אך מיד עלה חשדו, זה הוא ודאי קונדס חדש של נחצ'ה, כנראה שדיבר מתוך השינה ונחצ'ה זילברברג חמד לו לצון. מילא, עוד יתנקם בו בהזדמנות הראשונה.
את נחצ'ה פגש כשהוא נוטל 'מים אחרונים', נחצ'ה כמו תמיד השית עצמו כמתמיה ויעקב אחז בידו והובילו אל החדר בתרועת נקמה, אלא שלפליאתו לא היה כל כיתוב על הקיר. על לשונו של נחצ'ה עמדו כמה משפטי מחץ אלא שכבר נטל מים אחרונים והיה מנוע מלדבר לכן רק סובב אצבע על מוחו והלך לו.
הוא בחן שוב את הקיר ולא ניכרו סימני כיתוב מחוק, נראה שהיה זה מתוך החלום הנורא ההוא. מילא, יעשה הטבת חלום אחרי התפילה בזכרון משה. אלא שאחר התפילה נשכח ממנו כל העניין.
הלילה הבא הביא עמו חלום חדש אך דומה: מועד ההלוויה הגיע אך המלווים בוששו רק חשין מהחברא קדישא עישן סיגריה ערבית והזמין אותו לעלות על מיטת החבלים. "מתים רק פעם אחת" ניחם אותו ועטפו בטלית. יעקב התיישב בבעתה ומיד הציצה אליו הכתובת על הקיר "בעוד עשרים ותשע יום יבוא סופך".
רוח קרב קפצה עליו, היום יבוא חשבון עם נחצ'ה זילברברג הלץ, חברי חדר שכאלה טובים לשעתם אך כששעשועיהם חוצים את גבול הטעם - קשים הם כספחת. "הפעם אמצה אתך את הדין" קרא מול פני התם של נחצ'ה שסעד אותה עת את לחמו בביצה "לא יועילו לך ההתחכמויות". הד עלה בחדר האוכל ובחורים רבים מיהרו לחדרו לצפות בכתובת המשונה, אך הקיר כביום אמש – היה חלק ונקי מכתובות.
מושפל ומבוזה, נטל את התפילין ויצא לזיכרון משה. היום זכר על בשרו את הטבת החלום אך די היה לו בבושות שספג ולכן וויתר עליה, רק נתן מטבע לצדקה. עד הצהריים עוד צקצקו בלשונות ונדו בראשים אך לאחריהם שבה השגרה.
כששכב לישון לא זכר מאומה אך בוקר יום המחרת הביא אתו שוב חלום ביעותים – הפעם היה לבוש לבן וקורא ווידוי וכל מכה על לבו הייתה כאבן וכאגרוף ברזל, הכתובת הנעלמת על הקיר הופיעה במקומה הקבוע בסדר יורד "עשרים ושמונה יום".
במחשבה קודמת למעשה לא שב על כסלו מיום אתמול ונמנע מצעדים נמהרים. מיד אחר שחרית נטל עיפרון ונייר וישב לשקול את צעדיו - "תחילה" אמר בדעתו "יש להציב מארב וללכוד את הכותב והמחוצף בשעת מעשה".
לראשונה הרהר במשמעות החלום שנשנה ונשלש והכתובת התימהונית עמו, האמנם נשלח לו מסר עליון לשוב ולהתכונן ליום המיתה וחלף זאת עוסק הוא במרדף עקר ובחיפוש אשמים? יתכן שימיו כאן בעולם ספורים ומדודים והוא מכלה אותם בבטלה.
הוא חישב את מספר הימים הנותרים והנה התאריך העולה הוא לא אחר מתשעה באב – היום בו חרב הבית ורבו צרות לישראל, נראה שביום הנורא הזה נגזר לסלקו מן העולם. לרגעים נרעד וחשב לפקוד את הכותל המערבי להעתיר בעד עצמו בטרם יטמון אותו שעון החול בעפר, לרגעים הניס את מחשבות הפחד מראשו ונאחז בפלך ההיגיון – אין זאת אלא שאלמוני משטה בו. וחוזר חלילה.
בכל מקרה – כך החליט – חיזוק בתורה ובתפילה ודאי לא יזיק לבחור שכמותו שאינו מן המצוינים או השקדנים ואף גרוע מכך. יקפיד אפוא על קריאת שמע בזמנה ויוסיף על תלמודו ומי יתן ועל כל פנים יהיה זה עבור בניין בית המקדש במהרה בימינו.
את העלילה שמעתי בעבר, כתבתי ושיפצתי. מי שמכיר - יש אישור לגלות את הסוף כי גם הוא קיבל שיפוץ מאסיבי.
--------------------------------
פרק א'
שעון מעורר טרדן הצביע על השעה שמונה שלושים וחמש, יעקב השתיק אותו בהינף יד ושקע בשנת בוקר עמוקה ושחורת חלום.
בחלומו הייתה שעת לילה מאוחרת, גאולה ריקה ופתאום מרחוק הרמקול של קלצקין החל להכריז, הוא היטה אוזן והנה קלצקין מכריז על הלוויתו שלו "הלוויתו של הבחור יעקב לישינסקי זכרונו לברכה, תצא בעוד שלושים יום מביתו רחוב---".
חרדה נפלה עליו, הוא רץ אחרי האוטו הקטן של קלצקין קלצקין ישב עם הרגליים על ההגה וכיוון את ההגה עם אצבעות הרגליים, יעקב התחנן שיפסיק "קלצקין אתה מעיר את כל השכונה – אמצע הלילה", אבל קלצקין לא עצר וראשים מנומנמים הציצו והיטו אוזן.
כנפיו הירוקות של הונטילטור נואשו מללחום בצליפותיהם האכזריות של קרני השמש ואלה מצידן חבטו בפניו של יעקב ללא רחם, הוא התעורר מיוזע וכעוס והתמתח בחריקה על מיטת הסוכנות, עוד היום יעמוד על עזרא השרת שיתקין את מוט הווילון השמוט.
פתאום הבחין בכיתוב שחור ומכוער משורבט על הקיר מעליו "בעוד שלושים יום יבוא סופך". לרגע נחרד ונזכר בסיוט החלום אך מיד עלה חשדו, זה הוא ודאי קונדס חדש של נחצ'ה, כנראה שדיבר מתוך השינה ונחצ'ה זילברברג חמד לו לצון. מילא, עוד יתנקם בו בהזדמנות הראשונה.
את נחצ'ה פגש כשהוא נוטל 'מים אחרונים', נחצ'ה כמו תמיד השית עצמו כמתמיה ויעקב אחז בידו והובילו אל החדר בתרועת נקמה, אלא שלפליאתו לא היה כל כיתוב על הקיר. על לשונו של נחצ'ה עמדו כמה משפטי מחץ אלא שכבר נטל מים אחרונים והיה מנוע מלדבר לכן רק סובב אצבע על מוחו והלך לו.
הוא בחן שוב את הקיר ולא ניכרו סימני כיתוב מחוק, נראה שהיה זה מתוך החלום הנורא ההוא. מילא, יעשה הטבת חלום אחרי התפילה בזכרון משה. אלא שאחר התפילה נשכח ממנו כל העניין.
הלילה הבא הביא עמו חלום חדש אך דומה: מועד ההלוויה הגיע אך המלווים בוששו רק חשין מהחברא קדישא עישן סיגריה ערבית והזמין אותו לעלות על מיטת החבלים. "מתים רק פעם אחת" ניחם אותו ועטפו בטלית. יעקב התיישב בבעתה ומיד הציצה אליו הכתובת על הקיר "בעוד עשרים ותשע יום יבוא סופך".
רוח קרב קפצה עליו, היום יבוא חשבון עם נחצ'ה זילברברג הלץ, חברי חדר שכאלה טובים לשעתם אך כששעשועיהם חוצים את גבול הטעם - קשים הם כספחת. "הפעם אמצה אתך את הדין" קרא מול פני התם של נחצ'ה שסעד אותה עת את לחמו בביצה "לא יועילו לך ההתחכמויות". הד עלה בחדר האוכל ובחורים רבים מיהרו לחדרו לצפות בכתובת המשונה, אך הקיר כביום אמש – היה חלק ונקי מכתובות.
מושפל ומבוזה, נטל את התפילין ויצא לזיכרון משה. היום זכר על בשרו את הטבת החלום אך די היה לו בבושות שספג ולכן וויתר עליה, רק נתן מטבע לצדקה. עד הצהריים עוד צקצקו בלשונות ונדו בראשים אך לאחריהם שבה השגרה.
כששכב לישון לא זכר מאומה אך בוקר יום המחרת הביא אתו שוב חלום ביעותים – הפעם היה לבוש לבן וקורא ווידוי וכל מכה על לבו הייתה כאבן וכאגרוף ברזל, הכתובת הנעלמת על הקיר הופיעה במקומה הקבוע בסדר יורד "עשרים ושמונה יום".
במחשבה קודמת למעשה לא שב על כסלו מיום אתמול ונמנע מצעדים נמהרים. מיד אחר שחרית נטל עיפרון ונייר וישב לשקול את צעדיו - "תחילה" אמר בדעתו "יש להציב מארב וללכוד את הכותב והמחוצף בשעת מעשה".
לראשונה הרהר במשמעות החלום שנשנה ונשלש והכתובת התימהונית עמו, האמנם נשלח לו מסר עליון לשוב ולהתכונן ליום המיתה וחלף זאת עוסק הוא במרדף עקר ובחיפוש אשמים? יתכן שימיו כאן בעולם ספורים ומדודים והוא מכלה אותם בבטלה.
הוא חישב את מספר הימים הנותרים והנה התאריך העולה הוא לא אחר מתשעה באב – היום בו חרב הבית ורבו צרות לישראל, נראה שביום הנורא הזה נגזר לסלקו מן העולם. לרגעים נרעד וחשב לפקוד את הכותל המערבי להעתיר בעד עצמו בטרם יטמון אותו שעון החול בעפר, לרגעים הניס את מחשבות הפחד מראשו ונאחז בפלך ההיגיון – אין זאת אלא שאלמוני משטה בו. וחוזר חלילה.
בכל מקרה – כך החליט – חיזוק בתורה ובתפילה ודאי לא יזיק לבחור שכמותו שאינו מן המצוינים או השקדנים ואף גרוע מכך. יקפיד אפוא על קריאת שמע בזמנה ויוסיף על תלמודו ומי יתן ועל כל פנים יהיה זה עבור בניין בית המקדש במהרה בימינו.
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
