הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
*רכבת החיים*
*מוקדש לעילוי הנשמות הזכות אפרת וצביקי גינזבורג זצ"ל*
זה תפס אותי כרעם ביום בהיר.
שאלה של מילה אחת.
פי נפער והדמעות זלגו מעיניי ללא מעצורים.
ביתי הנבוכה עמדה מולי מנסה להבין מה עוללה לאביה החזק והגדול, לאבא שתמיד יודע מה לענות, מה לעשות, וכיצד להתנהל.
*"למה???"*
*"למה???"*
זו היתה המילה/השאלה של ביתי.
השאלה שקרעה את ליבי.
רק אתמול בערב ארע המקרה המצער שזיזע את עירנו הקטנה, היפה, והמלוכדת כ"כ.
צביקי גינזבורג בן השנתיים ואפרת אחותו בת החמש נספו בשריפה איומה בעירנו.
כולנו שמענו את הסירנות הרבות שפילחו את שעת הערב המוקדמת של עירנו.
הבנו שמשהו מתרחש.
ריח השריפה מילא את אפינו והדיווחים והשמועות טיפטפו לאט, "משהו נורא קרה" נשמעה הלחישה.
ומיד אח"כ הגיע השטפון.
לא של מי הכיבוי שלא צלחו את הלהבות.
אלא שטפון הבשורות הרעות.
ילד קט וילדה תמה שהיום לא ילכו למעון ולגן.
בעצם ילכו לגן, אבל לגן אחר, לגן העדן.
והשכם בבוקר כשאני מלביש את הילדים ומטפטף להם את הבשורה המרה לפני שישמעו אותה מכל עבר, ביתי "הגדולה" רק בת 12... אך בוגרת ונבונה, וגם חברה של אחות הנספים, שולחת לחלל הסלון את השאלה הנוראה,-
*למה?*
ושאר הילדים מביטים גם הם אלי בשאלה זהה.
האמת לא רק הם שואלים. גם אני בעמקי ליבי מנסה להבין, למה?
ובקולה השבור של ביתי אני שומע את כל שכני וידידי, את קולו השבור של הרב גינזבור אבי המשפחה השכולה.
את עיניה הדומעות של רעיתו, שהיגון כבר מצא לו דרך לשכון בתוכן ללא שום כוונה לפנות את השטח בקרוב... לפחות לא עד יומה האחרון.
ואת השאלה שבוקעת מעיר שלמה.
*למה?*
הם כ"כ קטנים, כ"כ חמודים, במי הם פגעו? למי רע הם עשו?
התיישבתי על הכסא ודממתי, חופן את פני בידיי ומניח לדמעות לנקז את הצער.
ביקשתי מילדי להוריד את תיקי בית הספר והגן ולהשיבם אל המתלה.
"שבו נא" הפצרתי בהם והתיישבתי חזרה עמהם.
"אמנם תאחרו מעט היום לבית הספר"
"אבל תרוויחו סיפור מענין וגם תובנה כל שהיא על החיים" הבטחתי.
התבוננתי בילדים הזכים ובנפשות הטהורות שמכונסות סביבי, והתחלתי לדבר.
*""* את המאורע ההוא לא אשכח אף פעם, ההיתי אז ילד קטן בישוב בדרום הארץ, ישוב מנומנם ושקט ללא כל אירועים חריגים.
חוץ מהיום המסופר, שבו חנכו סמוך לישוב תחנת רכבת חדשה.
עד אותו היום לא נסעתי ברכבת מעודי, לעיתים ראיתיה מבעד לחלון בטיולים שנתיים ובעוד כמה הזדמנויות ספורות.
באותו היום הישוב שלנו לבש חג.
כולנו (כל הילדים בעיקר אך גם מבוגרים אחדים) עקבנו זה שנתיים אחר כל העבודות והנחת הפסים, עקבנו בהתרגשות במכונות הענקיות שהצמידו את האדנים לקרקע ואת המסילה לאדנים, יחדיו התרגשנו למשמע הבשורה הגדולה של פתיחת התחנה הנוצצת והחדשה.
אותו היום היה יום חג בעיר וכולנו נהרנו אל אירוע הפתיחה החגיגי.
היו שם המון עניבות וחליפות ואנשים מכובדים.
דיברו שם בהמון מילים גבוהות שלא הצלחתי להבין.
אך אחרי הכל נעמד שם איזה שר מכובד ועדת צלמים ומספרים ענקיות ובעזרתן גזר סרט נוצץ וזרחני לתשואות הציבור.
למען הדיוק לא ההיתי זוכר פרט זה לולא היה זה הסימן להסתערות שלנו פנימה אל מתחם התחנה.
אני ואחי וגם הורי הנרגשים חיכינו על הרציף לבוא הרכבת שתזכה לקחתני למסע המיוחל הראשון בחיי. מה גם שלכבוד המאורע הנסיעה היתה בחינם.
ואכן לאחר מספר דקות הרכבת הבליחה אל התחנה, גדולת מימדים ומרשימה.
נכנסנו כולנו ורצנו לתפוס מקום, בעודנו מתרווחים על המושבים המהודרים ומביטים בסקרנות על כל הדברים החדשים, השמיעה הרכבת את צפירתה והחלה בנסיעה צפונה.
התכנון היה להמשיך עימה עד לתחנה האחרונה ולחזור שוב על אותו המסלול.
הרכבת הגיעה למהירות נסיעה ואנו ישבנו מרותקים ומבטינו המרותקים מתחלקים בין הנוף החולף לבין פנים הרכבת המופלאה.
לאחר זמן מה הרכבת האטה עד לעצירה ואני כבר חששתי שאוטוטו נגמרת החוויה.
"אבא, זהו? זה כל המסלול?" שאלתי בחרדה
אך אבי הרגיע אותי והסביר לי שנשארה לנו עוד דרך ארוכה "עוד עצירות רבות הרכבת תעצור עד לתחנה האחרונה".
נרגעתי. אך מיד שבתי להיות מוטרד עד מאוד כשהבחנתי שהמבוגר עם השפם שישב לידנו נטל את תיקו וירד מהרכבת וכמותו עוד מספר אנשים.
השתוממתי!
למה הם יורדים???
למה הם לא ממשיכים???
לא חבל? הרי זה חינם? מה, הם לא נהנים כמונו?
לא הצלחתי להבין.
ובתחנה השניה גם ירדו כמה אנשים ואפילו הילד הממושקף שקפץ על ברכי אביו לידנו, אחז בידי אביו וירד מהרכבת!!!
ניסיתי למשוך את תשומת הלב של אבי, אך הוא היה עסוק בשיחה ערה עם אמי ולא הבחין בי.
וכך לכל הדרך מוחי הקטן תמה ומשתומם ולא מבין, למה?
רק אחרי ששבתנו לביתנו אחרי המסע הקולומבוסי הפרטי שלנו לגילוי העולם, הרצאתי בפני הורי את התמיהות שלי.
"למה? למה האנשים הללו ירדו מהרכבת בכל מיני תחנות? למה הם לא המשיכו עמנו?"
"למה הם לא ניצלו את הרכבת עד התחנה האחרונה?"
אין לי מושג מדוע פני אבי ואמי התחיכו למשמע שאלותי.
"מה זאת אומרת למה? כי זו היתה התחנה שלהם!"
האמת שלא כ"כ הבנתי את התשובה וגם קצת כעסתי על החיוך של הורי. חשתי שהשאלה שלי מצחיקה אותם וממש לא הבנתי למה. *"""*
אני מפסיק לרגע מסיפורי ומתבונן בילדי היושבים מרותקים סביב השולחן וגם באשתי שעזבה את עיסוקיה ונשענת כעת על הקיר ומקשיבה.
אז המשכתי...
" ילדי האהובים, כשקצת גדלתי והתבגרתי הבנתי.
הבנתי למה הם האיש המשופם ירד בתחנה הראשונה, הבנתי למה הילד הממושקף ירד עם אביו בתחנה השניה, הבנתי "למה",
*כי זו היתה התחנה שלהם!*
אני ומשפחתי יצאנו לטיום ולכן נסענו עד הסוף, אך לאחרים היה את המטרות שלהם בנסיעה.
אמנם לא הבנתי מדוע.
מדוע דווקא שם? מה בדיוק היה היעד שלהם ומדוע.
אך זה כבר היה פחות חשוב.
אני בטוח שיש סיבה הגיונית, אך אני מודה שאיני יודע. "
התבוננתי בעיני ביתי שהחזירו לי מבט של הבנה ואמרתי-
*ילדים יקרים שלי-*
*אתמול בערב ירדו מהרכבת שני ילדים מתוקים,*
*שתי נשמות זכות וטהורות.*
אינני מתימר להבין מדוע וכיצד ושאר חשבונות שמים.
אך רק זאת אוכל לומר לכם בבטחה!
*"הם ירדו כי זו היתה התחנה שלהם".*
*"לשם הם היו צריכים להגיע".*
מדוע???
את זה רק בורא העולם והנשמות והגלגולים, יודע.
ולכן אני בטוח שיש סיבה.
*כל אחד והתחנה שלו*"
_____________________________
הכנתי שוב שוקו לכולם, ציידתי אותם בפתקי האיחור ושלחתי אותם לבית הספר.
העינים שלהם היו פחות שואלות, יותר מבינות.
אין לי מושג אם דעתם יושבה לגמרי, האמת שגם דעתי...
אבל הבנתי וגם הם הבינו - למה!
את המדוע נבין כשיבוא משיח צדקנו.
-------------------------------------
אם גם אתה או את קראתם והתווספה הבנה כלשהי בלבבכם, שאו נא תפילה זכה לעילוי נשמתם והוסיפו תחינה שירפא ה' את שברם של משפחתם ושברם של כולנו.
"ובלע המוות לנצח"
*מוקדש לעילוי הנשמות הזכות אפרת וצביקי גינזבורג זצ"ל*
זה תפס אותי כרעם ביום בהיר.
שאלה של מילה אחת.
פי נפער והדמעות זלגו מעיניי ללא מעצורים.
ביתי הנבוכה עמדה מולי מנסה להבין מה עוללה לאביה החזק והגדול, לאבא שתמיד יודע מה לענות, מה לעשות, וכיצד להתנהל.
*"למה???"*
*"למה???"*
זו היתה המילה/השאלה של ביתי.
השאלה שקרעה את ליבי.
רק אתמול בערב ארע המקרה המצער שזיזע את עירנו הקטנה, היפה, והמלוכדת כ"כ.
צביקי גינזבורג בן השנתיים ואפרת אחותו בת החמש נספו בשריפה איומה בעירנו.
כולנו שמענו את הסירנות הרבות שפילחו את שעת הערב המוקדמת של עירנו.
הבנו שמשהו מתרחש.
ריח השריפה מילא את אפינו והדיווחים והשמועות טיפטפו לאט, "משהו נורא קרה" נשמעה הלחישה.
ומיד אח"כ הגיע השטפון.
לא של מי הכיבוי שלא צלחו את הלהבות.
אלא שטפון הבשורות הרעות.
ילד קט וילדה תמה שהיום לא ילכו למעון ולגן.
בעצם ילכו לגן, אבל לגן אחר, לגן העדן.
והשכם בבוקר כשאני מלביש את הילדים ומטפטף להם את הבשורה המרה לפני שישמעו אותה מכל עבר, ביתי "הגדולה" רק בת 12... אך בוגרת ונבונה, וגם חברה של אחות הנספים, שולחת לחלל הסלון את השאלה הנוראה,-
*למה?*
ושאר הילדים מביטים גם הם אלי בשאלה זהה.
האמת לא רק הם שואלים. גם אני בעמקי ליבי מנסה להבין, למה?
ובקולה השבור של ביתי אני שומע את כל שכני וידידי, את קולו השבור של הרב גינזבור אבי המשפחה השכולה.
את עיניה הדומעות של רעיתו, שהיגון כבר מצא לו דרך לשכון בתוכן ללא שום כוונה לפנות את השטח בקרוב... לפחות לא עד יומה האחרון.
ואת השאלה שבוקעת מעיר שלמה.
*למה?*
הם כ"כ קטנים, כ"כ חמודים, במי הם פגעו? למי רע הם עשו?
התיישבתי על הכסא ודממתי, חופן את פני בידיי ומניח לדמעות לנקז את הצער.
ביקשתי מילדי להוריד את תיקי בית הספר והגן ולהשיבם אל המתלה.
"שבו נא" הפצרתי בהם והתיישבתי חזרה עמהם.
"אמנם תאחרו מעט היום לבית הספר"
"אבל תרוויחו סיפור מענין וגם תובנה כל שהיא על החיים" הבטחתי.
התבוננתי בילדים הזכים ובנפשות הטהורות שמכונסות סביבי, והתחלתי לדבר.
*""* את המאורע ההוא לא אשכח אף פעם, ההיתי אז ילד קטן בישוב בדרום הארץ, ישוב מנומנם ושקט ללא כל אירועים חריגים.
חוץ מהיום המסופר, שבו חנכו סמוך לישוב תחנת רכבת חדשה.
עד אותו היום לא נסעתי ברכבת מעודי, לעיתים ראיתיה מבעד לחלון בטיולים שנתיים ובעוד כמה הזדמנויות ספורות.
באותו היום הישוב שלנו לבש חג.
כולנו (כל הילדים בעיקר אך גם מבוגרים אחדים) עקבנו זה שנתיים אחר כל העבודות והנחת הפסים, עקבנו בהתרגשות במכונות הענקיות שהצמידו את האדנים לקרקע ואת המסילה לאדנים, יחדיו התרגשנו למשמע הבשורה הגדולה של פתיחת התחנה הנוצצת והחדשה.
אותו היום היה יום חג בעיר וכולנו נהרנו אל אירוע הפתיחה החגיגי.
היו שם המון עניבות וחליפות ואנשים מכובדים.
דיברו שם בהמון מילים גבוהות שלא הצלחתי להבין.
אך אחרי הכל נעמד שם איזה שר מכובד ועדת צלמים ומספרים ענקיות ובעזרתן גזר סרט נוצץ וזרחני לתשואות הציבור.
למען הדיוק לא ההיתי זוכר פרט זה לולא היה זה הסימן להסתערות שלנו פנימה אל מתחם התחנה.
אני ואחי וגם הורי הנרגשים חיכינו על הרציף לבוא הרכבת שתזכה לקחתני למסע המיוחל הראשון בחיי. מה גם שלכבוד המאורע הנסיעה היתה בחינם.
ואכן לאחר מספר דקות הרכבת הבליחה אל התחנה, גדולת מימדים ומרשימה.
נכנסנו כולנו ורצנו לתפוס מקום, בעודנו מתרווחים על המושבים המהודרים ומביטים בסקרנות על כל הדברים החדשים, השמיעה הרכבת את צפירתה והחלה בנסיעה צפונה.
התכנון היה להמשיך עימה עד לתחנה האחרונה ולחזור שוב על אותו המסלול.
הרכבת הגיעה למהירות נסיעה ואנו ישבנו מרותקים ומבטינו המרותקים מתחלקים בין הנוף החולף לבין פנים הרכבת המופלאה.
לאחר זמן מה הרכבת האטה עד לעצירה ואני כבר חששתי שאוטוטו נגמרת החוויה.
"אבא, זהו? זה כל המסלול?" שאלתי בחרדה
אך אבי הרגיע אותי והסביר לי שנשארה לנו עוד דרך ארוכה "עוד עצירות רבות הרכבת תעצור עד לתחנה האחרונה".
נרגעתי. אך מיד שבתי להיות מוטרד עד מאוד כשהבחנתי שהמבוגר עם השפם שישב לידנו נטל את תיקו וירד מהרכבת וכמותו עוד מספר אנשים.
השתוממתי!
למה הם יורדים???
למה הם לא ממשיכים???
לא חבל? הרי זה חינם? מה, הם לא נהנים כמונו?
לא הצלחתי להבין.
ובתחנה השניה גם ירדו כמה אנשים ואפילו הילד הממושקף שקפץ על ברכי אביו לידנו, אחז בידי אביו וירד מהרכבת!!!
ניסיתי למשוך את תשומת הלב של אבי, אך הוא היה עסוק בשיחה ערה עם אמי ולא הבחין בי.
וכך לכל הדרך מוחי הקטן תמה ומשתומם ולא מבין, למה?
רק אחרי ששבתנו לביתנו אחרי המסע הקולומבוסי הפרטי שלנו לגילוי העולם, הרצאתי בפני הורי את התמיהות שלי.
"למה? למה האנשים הללו ירדו מהרכבת בכל מיני תחנות? למה הם לא המשיכו עמנו?"
"למה הם לא ניצלו את הרכבת עד התחנה האחרונה?"
אין לי מושג מדוע פני אבי ואמי התחיכו למשמע שאלותי.
"מה זאת אומרת למה? כי זו היתה התחנה שלהם!"
האמת שלא כ"כ הבנתי את התשובה וגם קצת כעסתי על החיוך של הורי. חשתי שהשאלה שלי מצחיקה אותם וממש לא הבנתי למה. *"""*
אני מפסיק לרגע מסיפורי ומתבונן בילדי היושבים מרותקים סביב השולחן וגם באשתי שעזבה את עיסוקיה ונשענת כעת על הקיר ומקשיבה.
אז המשכתי...
" ילדי האהובים, כשקצת גדלתי והתבגרתי הבנתי.
הבנתי למה הם האיש המשופם ירד בתחנה הראשונה, הבנתי למה הילד הממושקף ירד עם אביו בתחנה השניה, הבנתי "למה",
*כי זו היתה התחנה שלהם!*
אני ומשפחתי יצאנו לטיום ולכן נסענו עד הסוף, אך לאחרים היה את המטרות שלהם בנסיעה.
אמנם לא הבנתי מדוע.
מדוע דווקא שם? מה בדיוק היה היעד שלהם ומדוע.
אך זה כבר היה פחות חשוב.
אני בטוח שיש סיבה הגיונית, אך אני מודה שאיני יודע. "
התבוננתי בעיני ביתי שהחזירו לי מבט של הבנה ואמרתי-
*ילדים יקרים שלי-*
*אתמול בערב ירדו מהרכבת שני ילדים מתוקים,*
*שתי נשמות זכות וטהורות.*
אינני מתימר להבין מדוע וכיצד ושאר חשבונות שמים.
אך רק זאת אוכל לומר לכם בבטחה!
*"הם ירדו כי זו היתה התחנה שלהם".*
*"לשם הם היו צריכים להגיע".*
מדוע???
את זה רק בורא העולם והנשמות והגלגולים, יודע.
ולכן אני בטוח שיש סיבה.
*כל אחד והתחנה שלו*"
_____________________________
הכנתי שוב שוקו לכולם, ציידתי אותם בפתקי האיחור ושלחתי אותם לבית הספר.
העינים שלהם היו פחות שואלות, יותר מבינות.
אין לי מושג אם דעתם יושבה לגמרי, האמת שגם דעתי...
אבל הבנתי וגם הם הבינו - למה!
את המדוע נבין כשיבוא משיח צדקנו.
-------------------------------------
אם גם אתה או את קראתם והתווספה הבנה כלשהי בלבבכם, שאו נא תפילה זכה לעילוי נשמתם והוסיפו תחינה שירפא ה' את שברם של משפחתם ושברם של כולנו.
"ובלע המוות לנצח"
