אנשים מספרים על עצמם 8/חיים ולדר - ביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד

אין כאן אזהרת ספוילר, משום שאני סבור שסיפור קצר לא חי מהעלילה שלו, אלא ממשהו אחר. אז לא יקרה כלום אם תכירו את הסיפור מראש. אם למישהו זה בכל זאת אכפת, אז הנה אזהרה.


שמעתי מישהו חכם אומר, כאשר ביקשו ממנו לחזות עתידות: נבואה ניתנה לשוטים, אבל לא לכל השוטים. כעין זה, לא מראים לטיפש חצי מלאכה, אבל כנראה יש כאלה ויש כאלה. בעוונותיי קראתי את חלקו הגדול של הספר אנשים מספרים על עצמם 8. ואני מוצא עצמי מותח עליו ביקורת, בהסתמך על העובדה שהוא מורכב סיפורים סיפורים ולכן ניתן ל ח ל ו ק ה.

סינדרום נתניהו. עשרים שנה. שלושה מבצעים צבאיים. הסכם שלום אחד. שלושים מנדטים. הרבה מאד כוח וכבוד שמביא בנאדם יום אחד לחשוב שהוא יכול לירוק לאנשיו בפרצוף ולהסביר להם שזה גשם כי "יש לי מידע שאין לכם". אז הוא מגלה להפתעתו שממשלתו עומדת להתפרק על זה בלי לשאול אותו רשות (ומצליח להציל אותה ברגע האחרון). נתניהו - לא היחיד שהחל לחשוב כך. איך הגדיר זאת טראמפ, בלשונו הישירה, בצדק ובחן אופייני – גם אם ארסס אנשים בשדרה החמישית, לא אאבד את תומכי.


חיים ולדר אמנם לא נבחר בשום פריימריז, וגם כך אין לי חלילה כוונה להשוות אותו לצמד האישים לעיל (גם לא להשוות אותם זה לזה...). אבל איכשהו, רושם חזק של סינדרום נתניהו נשב לעומתי מדפי הספר הזה.

זה התחיל עם הגרפיקה של הכריכה, ולא שיש לי הערה על הביצוע היפה הזה, שהוא מקצועי ומכובד. אבל בעולם של כריכות אדומות עם תבליטי זהב שצועקות ללקוחות את זעקת הסופר המרושש (שלא עבד עם האקסל של @רותי קפלר ) "אנא רכשו בעין יפה" ראיתי בכריכה האנמית הזו שמצוץ של התנשאות. מן זלזול בלקוח, מסוג החנויות שסוגרות בשעות הפתיחה, לא עונים בטלפון אף פעם וצריך להתחנן כדי שיסתכלו עליך ויסכימו לעשות ח ש ב ו ן (מי דיבר על לתת שירות לאזרח). הרגשה של איש שבטוח (כנראה בצדק) שירדפו אחריו גם אם ימכור ספרים משוחזרים על נייר ממוחזר ללא כריכה.

לא נשלם על פרסומת
טובי הסופרים היום, החלו להשתכר מקידום מכירות, כותבים סיפור טוב עם המסר המתאים, ושולחים אותו בתוך חוברת צבעונית בהפצה רוויה 200,000 עותק עד הבית. החוברת הזו לא רק נשלחת בחינם, היא מפוזרת על המדרכות, בבתי הכנסת, במבואות המרכזים המסחריים ובכל מקום שאולי תואיל בטובך להרים אותם משם. אפילו "סיור עיתונאי" במפעל החומוס של שטראוס צריך להיות היום תחת הטייטל של איזה סופר נודע. נגמרו הימים שהיה חתום שם א.א. בן יהודה, שזה בעצם סמנכ"ל מגזר חרדי באגף השיווק. זוכרים את הסערה שהתעוררה עם "הראל" שעשו עלינו סיבוב בחוברות הסיפורים לחג? זוכרים, בטח.

אז בטח תבינו שלא נעים לגלות ששילמת 60 שקל כדי שמישהו יעשה עליך פרסומת, כדי לקבל במחיר מלא מה שזרקת מהתיבת דואר ישר לאשפה. למישהו קוראים "איחוד הצלה" וזה ארגון מתנדבים והצלת חיים ועבודת קודש וכל זה. אבל היום כולם יודעים (ולא צריך לפתוח על זה פה דיון עכשיו) שהמלכרי"ם הם חלק בלתי נפרד מהמגזר העסקי ומכללי המשחק שלו, שכוללים בין היתר פרסום באפיקים מקובלים. אגב, להזכירכם, "הבטחתי ונושעתי" שהיה יצירה ספרותית די מכובדת, עם כל השמות הגדולים – חולק במאסות אדירות ח י נ ם. היה ברור אז, מה שצריך להיות ברור גם היום – לא משלמים על פרסומת.

האמת, שכבר הסיפור הראשון ("אלה ברכב, ואלה בסוסים") מיחצ"ן יפה מאד את "ערכים". יגידו, עוד מעט תגיד שתיאור על "סמיר רכש גרנולה ופחית קוקה קולה" הוא גם פרסומת לקוקה קולה, ערכים זה הקוקה קולה של ההחזרה בתשובה!, יכול להיות. תאמרו גם, שיש הרגשה יותר מציאותית כשהשמות אוטנטיים, ולא הכל "נח שוורצברגנדרוביץ" שקצת מוציא אותך מהאוירה, גם יכול להיות. אבל בכל זאת, מורגש כאן טעם לוואי של אינטרסים. אנחנו הולכים לספרות בשביל לשכוח מזה, לא לגלות שזה חדר גם שם.

אחרי כל כך הרבה כרכים – הגיע הזמן לשנות
הייתי משנה את שם הספר מאנשים מספרים על עצמם, לסיפורים חוזרים על עצמם. שוב ושוב אותו בחור שנכנס לישיבה, ולא הסתדר בחברה, בסוף כן הסתדר. או הפוך. הדז'ה וו שהיה פעם מעקצץ כשקראת את סיפורי וולדר, הפך טורדני מתמיד.
לא יודע אם האשמה ברבי חיים האגדי. ייתכן פשוט שהז'אנר מיצה עצמו, ואין באמת אפשרות לייצר כל כך הרבה סיפורים בסטייל הזה. כמו שלישיית ספרות שמסוגלת להגיע לתשע מאות תשעים ותשע ווריאציות, והוא כנראה הגיע לזה. אפשר שצדקו הרבע'ס בחיידר שאיימו שאם נדבר הרבה – יגמרו לנו המילים כי לכל בנאדם יש מכסה קצובה של מילים לדבר בחיים. ולוולדר נגמרו המילים, כמה חבל (מי ששמע כאן נימת הספד – על אחריותו).


- - - אגב, זה נושא מעניין: מקובל לומר שיש לכתוב כמה שיותר, כדי לקבל מיומנות וכו'. אבל לא מאזכרים את הזווית הזו, שלכאורה מעיינות היצירה מתייבשים בשלב כלשהו - - -

וחזרה לאמע"ע, אם היה סופר מבקש ממני להכריע בדילמה הזו, ולעוץ לו עצת אחיתופל משתלמת, הייתי מציע לו להחליף סגנון, כובע, פראק. להתלבש אחרת ולצאת לרחוב, לקוות שהציבור לא יצחק. מה באמת היה קורה אם ולדר היה יוצא מחר בספר שמזכיר עד להחשיד את עמיתו הקרית-גתי מוישה? (הפוך זה כבר קרה כידוע) במקום זה ממשיך הנ"ל עם אותה הגברת באותה האדרת, שעה שזו כבר זקנה קצת מקשישה, חסרת שיניים, עטויית שאל מחמם ושיניה החסרות נוקשות מקור. ייאמר ביושר: זו הגברת שהביאה את התהילה הגדולה, הכסף והפרסום. אבל ריפרש לפעמים הוא דבר לא נמנע. יש תחושה שהקטע הזה מוצה. הוא באמת לא חייב להסכים אתי. וכמו בכל מבחן אמריקאי טוב, יש אפשרות שלישית: מרוב מלל הרב כבר לא ממש ז ו כ ר מה עלה על הכתב ומה עדיין לא, ולא צריך להיות דמנטי כדי לא לשלוט בעשרים אלף עמודים כתובים כפול שש שפות.

השגחה פרטית
שלא תבינו לא נכון, ואתם תבינו לא נכון: אין לי חלילה שום בעיה עם סיפורים שמספרים את ההשגחה העליונה על כל יציר נוצר. ההפך המוחלט הוא כמובן הנכון. אבל יש לי בכל זאת שני השגות על רבי חיים וולדר, שספרו עמוס מזן אל זן בסיפורי מופתים של השגחה פרטית מופלאה, שמסדרת את כל הפינות במכה אחת ומפגישה את הרוצח, הנרצח, עורך הדין, העדים והשופט לפגישת פסגה אחת מפתיעה בחניון תת קרקעי נידח בתל אביב.
  • מן הראוי שסופר יכריז על מרכולתו בצורה ברורה, ויבהיר את טיבו של הספר שכתב. היתה פעם סידרה מאלפת (בהמודיע ואחר כך בספרים) בשם "ונפלאותיו לבני אדם", (את שם הסופר איני זוכר וחבל, כי אלו היו ספרים "מהטובים"). הכלל, כמו שאומר ולדר, אותה סדרה הכריזה גלויות וברורות שמטרתה להביא לעם היושב בציון החריבה סיפורי נפלאות של השגחה פרטית. ולדר משום מה נוטה להסתיר את זה, וחבל.
  • מקובל לחשוב, אולי בטעות, שעם שספרי "ילדים" ו"אנשים" מספרים על עצמם אמורים לתאר מקרים שהתרחשו, אין הכוונה שהסיפורים אמיתיים "ממש", אלא שהסופר בבואו לפנטז סיפורי בדיה, לא נטל השראה מגלי הים הרוחשים או מהרחוב השוקק שנשקף מחלון ביתו. כי אם ממעשים שהיו ונבראו, מהם נטל את הגרעין אותו הלביש מחלצות כראוי. לא נבון אם כן ללמד אותנו השכל על הנסים והנפלאות האמיתיים שעושה אתנו בחסדו האמיתי הבוי"ת, בעזרת ראיות שלא היו ולא נבראו. יש בזה משהו פתטי שמזכיר לי "יצירות" שאני בטוח שר' חיים לא היה רוצה להזכיר לי.

אז מה יש לנו
הצ'אלמער חוזר אלינו עם עלילה שבלונית מאד, אבל מסוקר בהרבה הומור כדבעי, שווה לקרוא ("המכה היא התרופה"). מיד אחריו סיפור ("ההגה בידיים של משה") חתרני משהו על בחור מסכן שרצה להוציא רשיון נהיגה וקיבל תמיכה מפתיעה מהרב עובדיה יוסף נגד רבני הישיבה. מסתיים גם הוא עם נס כמעט גלוי שהתחולל סביב הבחור. "ים של מוות, ים של חיים" שכבר הזכרתי, כולו יחסי ציבור לאיחוד הצלה ולתרומות (רק 1-800 חסר). עוד מופת ("גלגולו של זר") עם אברך שהבליג על מידותיו בעצת הרב, ומקבל עד היום על החשבון 7,000 ₪ כל חודש, כן יהי רצון על כל עם ישראל. "מכה אחת יותר מדי" זה קלאסה של סיפורים חוזרים על עצמם, הבחור העדין ההוא שלא היה לו בטחון עצמי ומעמד חברתי עד שהתברר לפתע שהוא בריון השכונה. "אבידה שכזו" - סתם סיפור. "תעתועי אושר עושר" מסתיים בסוף נאיבי מאד, אבל עם תובנות חזקות מאד על עשירים ועניים ועל אי אלו אנשים. "סימנים של אמונה" על אשה שהיתה מאד מסכנה עד שה' הושיע אותה בעזרת זוג גויים שהתגייר לכבוד העניין. "הבדל של שמים וארץ" גם מלא השגחה פרטית, ומסר חזק נגד האגואיזם שמתפספס על סכסוך דתיים חילונים (תקראו כבר בפנים). "באשר נלך ילך" ו"ברגע הנכון" עושים קולות של סיפור אמיתי לגמרי, אז נעזוב אותם לנפשם.

"אליך הוא קורא", הוא גולת הכותרת של הספר הזה, והראשון שמצדיק את שמו של הסופר המהולל. לא ניתן שום ספוילרים, כי זה משהו שחובה לקרוא. לא לשכוח להסתגר בחדר סגור ולקדם בממחטות את בואו של הסיפור ה מ י ו ח ד הזה. "כוחה של אהבה" עוסק באחת הבעיות החמורות, נשתמש בלשון הסופר, התנתקות קרחון של זוגות צעירים מהציבור החרדי. הוא גם מציע פתרון אידיאלי, לדעתי לא ישים בעליל, אבל נניח אותה בצד. "איך שגלגל מסתובב" מביא אתו מסר מוזר וחשוד שמקל בדינו של מי שביצע תאונת דרכים בשכרות. מלבד זאת, הסיפור מסתיים בסנדקאות של גיבור א' בברית לבנו של גיבור ב', אין לדעתכם מגבלה על כמות הסיפורים שיכולים להסתיים בסנדקאות? אני שואל בתום, אולי באמת אין.

המשך אולי יבוא, אחרי שהטיפש יראה את המלאכה המושלמת (ואולי יחזור בו).
עד אז, יום טוב לטיפשים די בכל אתר ואתר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
לא קראתי עדיין את הספר. אז לפני שאני קורא את הביקורת, יש בה ספוילרים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חבר הפנה אותי לפה באזעקת אמת.
ביקורת מדהימה, כל מילה פנינה. הצלחת גם ל ה י צ מ ד לסגנון הכתיבה שלו, וזה מרשים.
אני חושב שחיים ולדר לא אשם שכולנו מצפים ממנו שיתחדש, שישתנה, וכו'. זה הבחור, זאת הכתיבה שלו, זהו.
הבעיה היא הרוויה, לא צורת הכתיבה.
בדיוק כפי שאם רבי וולאך /מאיר ברעם יוציא כעת 15 ספרי לייבל'ה - כולנו ניילל שזה מיצה את עצמו...

ואגב, אם יש פרסום מוסווה בספר הנ"ל - זו בושה ש מ א פ י ל ה על בושת הראל. בושה וחרפה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תראו איזה יופי!
פתאום חשבתי לעצמי,
האם נראה לכם שהסיבה שאין אצלינו בעיתונים טורי ביקורת היא בגלל שהסופרים הם הן גם העיתונאים בהרבה מהמקרים?
או אולי בגלל הכלל שצריך תמיד רק לפרגן לפרגן לפרגן

אני באמת שואל בלי קשר לנשוא הביקורת הנוכחי
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
@ראש לשועלים
שמע, אתה כותב נהדר.
נשמח להחכים מידי פעם.

רק בצד כל איזה מושג שאינו נפיץ [- "סינדרום", "טייטל", "דז'ה וו", וכל השאר], תן איזה תרגום ישראלי, אין לנו כח כל פעם ללכת ולקבל הסברים ממר גוגל.

.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תראו איזה יופי!
פתאום חשבתי לעצמי,
האם נראה לכם שהסיבה שאין אצלינו בעיתונים טורי ביקורת היא בגלל שהסופרים הם הן גם העיתונאים בהרבה מהמקרים?
או אולי בגלל הכלל שצריך תמיד רק לפרגן לפרגן לפרגן

אני באמת שואל בלי קשר לנשוא הביקורת הנוכחי
זה ככה גם בספרות התורנית. טורי סקירה מנוסחים ע"י המו"ל או המחבר או באי כוחם. מפחדים מאוד לבקר על מישהו משלנו. הכל טוב, הכל מושלם. אין ספק שאילו הייתה ביקורת ספרים כמקובל בציבור הכללי, הספרות הייתה משתבחת יותר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
אין בעיה של לשון הרע והונאת רֵע בביקורת קטלנית?
שאלה מצוינת. ובכן, איני חושב שכאן המקום להרחיב בזה. בקצרה - הבירורים שערכתי בנושא נוגעים יותר לספרות תורנית שם גם מצויים מכשולים בספרים שאינם ראויים, והתועלת בביקורת גדולה יותר. אבל באופן כללי, כפי שהסביר לי יהודי ת"ח שעוסק רבות בביקורת ספרים [כמעט ולא בציבור החרדי], ביקורת בונה ואיכותית תורמת ומקדמת מאוד את המחברים עצמם, הם לומדים מזה להבא, וגם האחרים רואים את הביקורת ומפנימים אותה. כל סופר יודע שספרו נתון לביקורת מקצועית והוא נזהר שלא לחפף בשום פרט, כפי שמצוי בעיקר ברגעים האחרונים המתישים, והוא גם משקיע באנשי מקצוע לתחומים בהם הוא אינו מבין.
מכל מקום, חשוב באמת שהנושא הזה יהיה ממוסד, ואם יבינו את התועלת שבעניין, יביאו את הנתונים בפני מורי הוראה ואלו ישרטטו את הדרך הראויה כיצד מבקרים עפ"י הלכה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני תוהה כל פעם מחדש על הנושא של ביקורת ספרים ועיתונים. אין לי עמדה ברורה בעניין. אך כמה וכמה נקודות לא ברורות לי. אציג אותן כאן בהקשר לביקורת הנוכחית יחד עם נקודות ספציפיות לביקורת זו:
1. כפי שכתבו - לא ברור לי הפן ההלכתי בנידון. ולדעתי בצורה שזה נעשה - יש הרבה מקום לשינוי ולתיקון.

2. האם לא ראוי לאפשר לסופר/סופרת לענות על דברים? הרבה פעמים הדברים נכתבים בבמות כאלה, שאין לסופר אפשרות להגיב, והוא אפילו לא יודע על קיומן. האם זה הוגן? האם זה מועיל?

3. מה הטעם בביקורת שמשקפת טעם אישי של כותב הביקורת? הרי לכל אדם יש טעם משלו. נכון שרק למיעוט יש אפשרות לכתוב ברבים על טעמם. הם יודעים לכתוב טוב, לנתח טוב, ויש להם במה לעשות זאת. מה זה אומר על הטעם האישי שלהם ביחס לטעמם האישי של אנשים אחרים?

4. האם לא עדיפה ביקורת עם ציון עובדות, בלי להחליט אם זה חיובי או שלילי? לדוגמא: טוב לדעת שחיים ולדר ממשיך בספרו זה בסגנון המוכר שלו. תודה על המידע. זה טוב או רע? - שכל אחד יחליט לעצמו. שוב, זה טעם אישי. למה השיפוטיות של כותב הביקורת אמורה להיכתב? למה שלא כל אחד יחליט בעצמו אם בא לו ספר עם סגנון אופייני לחיים ולדר, או שכבר נמאס לו?

5. לגבי סיפורים 'פרסומיים'. אם משלמים לו על זה כסף - זה משהו אחר. אך אם הוא סתם כותב, לפי דעתו, אמנתו וחייו - מה הבעיה? הוא התחייב למישהו להיות אובייקטיבי במשהו? האם תיאור של טיש חסידי אמור להיות פרסומת אסורה לחסידות? האם תיאור של לימוד ישיבתי בישיבה ליטאית גדולה - פרסומת אסורה ללימוד הישיבתי הליטאי?

חייבת כרגע לסיים, אולי אחר-כך אמשיך עוד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
בס"ד

אין כאן אזהרת ספוילר, משום שאני סבור שסיפור קצר לא חי מהעלילה שלו, אלא ממשהו אחר. אז לא יקרה כלום אם תכירו את הסיפור מראש. אם למישהו זה בכל זאת אכפת, אז הנה אזהרה.


שמעתי מישהו חכם אומר, כאשר ביקשו ממנו לחזות עתידות: נבואה ניתנה לשוטים, אבל לא לכל השוטים. כעין זה, לא מראים לטיפש חצי מלאכה, אבל כנראה יש כאלה ויש כאלה. בעוונותיי קראתי את חלקו הגדול של הספר אנשים מספרים על עצמם 8. ואני מוצא עצמי מותח עליו ביקורת, בהסתמך על העובדה שהוא מורכב סיפורים סיפורים ולכן ניתן ל ח ל ו ק ה.

סינדרום נתניהו. עשרים שנה. שלושה מבצעים צבאיים. הסכם שלום אחד. שלושים מנדטים. הרבה מאד כוח וכבוד שמביא בנאדם יום אחד לחשוב שהוא יכול לירוק לאנשיו בפרצוף ולהסביר להם שזה גשם כי "יש לי מידע שאין לכם". אז הוא מגלה להפתעתו שממשלתו עומדת להתפרק על זה בלי לשאול אותו רשות (ומצליח להציל אותה ברגע האחרון). נתניהו - לא היחיד שהחל לחשוב כך. איך הגדיר זאת טראמפ, בלשונו הישירה, בצדק ובחן אופייני – גם אם ארסס אנשים בשדרה החמישית, לא אאבד את תומכי.


חיים ולדר אמנם לא נבחר בשום פריימריז, וגם כך אין לי חלילה כוונה להשוות אותו לצמד האישים לעיל (גם לא להשוות אותם זה לזה...). אבל איכשהו, רושם חזק של סינדרום נתניהו נשב לעומתי מדפי הספר הזה.

זה התחיל עם הגרפיקה של הכריכה, ולא שיש לי הערה על הביצוע היפה הזה, שהוא מקצועי ומכובד. אבל בעולם של כריכות אדומות עם תבליטי זהב שצועקות ללקוחות את זעקת הסופר המרושש (שלא עבד עם האקסל של @רותי קפלר ) "אנא רכשו בעין יפה" ראיתי בכריכה האנמית הזו שמצוץ של התנשאות. מן זלזול בלקוח, מסוג החנויות שסוגרות בשעות הפתיחה, לא עונים בטלפון אף פעם וצריך להתחנן כדי שיסתכלו עליך ויסכימו לעשות ח ש ב ו ן (מי דיבר על לתת שירות לאזרח). הרגשה של איש שבטוח (כנראה בצדק) שירדפו אחריו גם אם ימכור ספרים משוחזרים על נייר ממוחזר ללא כריכה.

לא נשלם על פרסומת
טובי הסופרים היום, החלו להשתכר מקידום מכירות, כותבים סיפור טוב עם המסר המתאים, ושולחים אותו בתוך חוברת צבעונית בהפצה רוויה 200,000 עותק עד הבית. החוברת הזו לא רק נשלחת בחינם, היא מפוזרת על המדרכות, בבתי הכנסת, במבואות המרכזים המסחריים ובכל מקום שאולי תואיל בטובך להרים אותם משם. אפילו "סיור עיתונאי" במפעל החומוס של שטראוס צריך להיות היום תחת הטייטל של איזה סופר נודע. נגמרו הימים שהיה חתום שם א.א. בן יהודה, שזה בעצם סמנכ"ל מגזר חרדי באגף השיווק. זוכרים את הסערה שהתעוררה עם "הראל" שעשו עלינו סיבוב בחוברות הסיפורים לחג? זוכרים, בטח.

אז בטח תבינו שלא נעים לגלות ששילמת 60 שקל כדי שמישהו יעשה עליך פרסומת, כדי לקבל במחיר מלא מה שזרקת מהתיבת דואר ישר לאשפה. למישהו קוראים "איחוד הצלה" וזה ארגון מתנדבים והצלת חיים ועבודת קודש וכל זה. אבל היום כולם יודעים (ולא צריך לפתוח על זה פה דיון עכשיו) שהמלכרי"ם הם חלק בלתי נפרד מהמגזר העסקי ומכללי המשחק שלו, שכוללים בין היתר פרסום באפיקים מקובלים. אגב, להזכירכם, "הבטחתי ונושעתי" שהיה יצירה ספרותית די מכובדת, עם כל השמות הגדולים – חולק במאסות אדירות ח י נ ם. היה ברור אז, מה שצריך להיות ברור גם היום – לא משלמים על פרסומת.

האמת, שכבר הסיפור הראשון ("אלה ברכב, ואלה בסוסים") מיחצ"ן יפה מאד את "ערכים". יגידו, עוד מעט תגיד שתיאור על "סמיר רכש גרנולה ופחית קוקה קולה" הוא גם פרסומת לקוקה קולה, ערכים זה הקוקה קולה של ההחזרה בתשובה!, יכול להיות. תאמרו גם, שיש הרגשה יותר מציאותית כשהשמות אוטנטיים, ולא הכל "נח שוורצברגנדרוביץ" שקצת מוציא אותך מהאוירה, גם יכול להיות. אבל בכל זאת, מורגש כאן טעם לוואי של אינטרסים. אנחנו הולכים לספרות בשביל לשכוח מזה, לא לגלות שזה חדר גם שם.

אחרי כל כך הרבה כרכים – הגיע הזמן לשנות
הייתי משנה את שם הספר מאנשים מספרים על עצמם, לסיפורים חוזרים על עצמם. שוב ושוב אותו בחור שנכנס לישיבה, ולא הסתדר בחברה, בסוף כן הסתדר. או הפוך. הדז'ה וו שהיה פעם מעקצץ כשקראת את סיפורי וולדר, הפך טורדני מתמיד.
לא יודע אם האשמה ברבי חיים האגדי. ייתכן פשוט שהז'אנר מיצה עצמו, ואין באמת אפשרות לייצר כל כך הרבה סיפורים בסטייל הזה. כמו שלישיית ספרות שמסוגלת להגיע לתשע מאות תשעים ותשע ווריאציות, והוא כנראה הגיע לזה. אפשר שצדקו הרבע'ס בחיידר שאיימו שאם נדבר הרבה – יגמרו לנו המילים כי לכל בנאדם יש מכסה קצובה של מילים לדבר בחיים. ולוולדר נגמרו המילים, כמה חבל (מי ששמע כאן נימת הספד – על אחריותו).


- - - אגב, זה נושא מעניין: מקובל לומר שיש לכתוב כמה שיותר, כדי לקבל מיומנות וכו'. אבל לא מאזכרים את הזווית הזו, שלכאורה מעיינות היצירה מתייבשים בשלב כלשהו - - -

וחזרה לאמע"ע, אם היה סופר מבקש ממני להכריע בדילמה הזו, ולעוץ לו עצת אחיתופל משתלמת, הייתי מציע לו להחליף סגנון, כובע, פראק. להתלבש אחרת ולצאת לרחוב, לקוות שהציבור לא יצחק. מה באמת היה קורה אם ולדר היה יוצא מחר בספר שמזכיר עד להחשיד את עמיתו הקרית-גתי מוישה? (הפוך זה כבר קרה כידוע) במקום זה ממשיך הנ"ל עם אותה הגברת באותה האדרת, שעה שזו כבר זקנה קצת מקשישה, חסרת שיניים, עטויית שאל מחמם ושיניה החסרות נוקשות מקור. ייאמר ביושר: זו הגברת שהביאה את התהילה הגדולה, הכסף והפרסום. אבל ריפרש לפעמים הוא דבר לא נמנע. יש תחושה שהקטע הזה מוצה. הוא באמת לא חייב להסכים אתי. וכמו בכל מבחן אמריקאי טוב, יש אפשרות שלישית: מרוב מלל הרב כבר לא ממש ז ו כ ר מה עלה על הכתב ומה עדיין לא, ולא צריך להיות דמנטי כדי לא לשלוט בעשרים אלף עמודים כתובים כפול שש שפות.

השגחה פרטית
שלא תבינו לא נכון, ואתם תבינו לא נכון: אין לי חלילה שום בעיה עם סיפורים שמספרים את ההשגחה העליונה על כל יציר נוצר. ההפך המוחלט הוא כמובן הנכון. אבל יש לי בכל זאת שני השגות על רבי חיים וולדר, שספרו עמוס מזן אל זן בסיפורי מופתים של השגחה פרטית מופלאה, שמסדרת את כל הפינות במכה אחת ומפגישה את הרוצח, הנרצח, עורך הדין, העדים והשופט לפגישת פסגה אחת מפתיעה בחניון תת קרקעי נידח בתל אביב.
  • מן הראוי שסופר יכריז על מרכולתו בצורה ברורה, ויבהיר את טיבו של הספר שכתב. היתה פעם סידרה מאלפת (בהמודיע ואחר כך בספרים) בשם "ונפלאותיו לבני אדם", (את שם הסופר איני זוכר וחבל, כי אלו היו ספרים "מהטובים"). הכלל, כמו שאומר ולדר, אותה סדרה הכריזה גלויות וברורות שמטרתה להביא לעם היושב בציון החריבה סיפורי נפלאות של השגחה פרטית. ולדר משום מה נוטה להסתיר את זה, וחבל.
  • מקובל לחשוב, אולי בטעות, שעם שספרי "ילדים" ו"אנשים" מספרים על עצמם אמורים לתאר מקרים שהתרחשו, אין הכוונה שהסיפורים אמיתיים "ממש", אלא שהסופר בבואו לפנטז סיפורי בדיה, לא נטל השראה מגלי הים הרוחשים או מהרחוב השוקק שנשקף מחלון ביתו. כי אם ממעשים שהיו ונבראו, מהם נטל את הגרעין אותו הלביש מחלצות כראוי. לא נבון אם כן ללמד אותנו השכל על הנסים והנפלאות האמיתיים שעושה אתנו בחסדו האמיתי הבוי"ת, בעזרת ראיות שלא היו ולא נבראו. יש בזה משהו פתטי שמזכיר לי "יצירות" שאני בטוח שר' חיים לא היה רוצה להזכיר לי.

אז מה יש לנו
הצ'אלמער חוזר אלינו עם עלילה שבלונית מאד, אבל מסוקר בהרבה הומור כדבעי, שווה לקרוא ("המכה היא התרופה"). מיד אחריו סיפור ("ההגה בידיים של משה") חתרני משהו על בחור מסכן שרצה להוציא רשיון נהיגה וקיבל תמיכה מפתיעה מהרב עובדיה יוסף נגד רבני הישיבה. מסתיים גם הוא עם נס כמעט גלוי שהתחולל סביב הבחור. "ים של מוות, ים של חיים" שכבר הזכרתי, כולו יחסי ציבור לאיחוד הצלה ולתרומות (רק 1-800 חסר). עוד מופת ("גלגולו של זר") עם אברך שהבליג על מידותיו בעצת הרב, ומקבל עד היום על החשבון 7,000 ₪ כל חודש, כן יהי רצון על כל עם ישראל. "מכה אחת יותר מדי" זה קלאסה של סיפורים חוזרים על עצמם, הבחור העדין ההוא שלא היה לו בטחון עצמי ומעמד חברתי עד שהתברר לפתע שהוא בריון השכונה. "אבידה שכזו" - סתם סיפור. "תעתועי אושר עושר" מסתיים בסוף נאיבי מאד, אבל עם תובנות חזקות מאד על עשירים ועניים ועל אי אלו אנשים. "סימנים של אמונה" על אשה שהיתה מאד מסכנה עד שה' הושיע אותה בעזרת זוג גויים שהתגייר לכבוד העניין. "הבדל של שמים וארץ" גם מלא השגחה פרטית, ומסר חזק נגד האגואיזם שמתפספס על סכסוך דתיים חילונים (תקראו כבר בפנים). "באשר נלך ילך" ו"ברגע הנכון" עושים קולות של סיפור אמיתי לגמרי, אז נעזוב אותם לנפשם.

"אליך הוא קורא", הוא גולת הכותרת של הספר הזה, והראשון שמצדיק את שמו של הסופר המהולל. לא ניתן שום ספוילרים, כי זה משהו שחובה לקרוא. לא לשכוח להסתגר בחדר סגור ולקדם בממחטות את בואו של הסיפור ה מ י ו ח ד הזה. "כוחה של אהבה" עוסק באחת הבעיות החמורות, נשתמש בלשון הסופר, התנתקות קרחון של זוגות צעירים מהציבור החרדי. הוא גם מציע פתרון אידיאלי, לדעתי לא ישים בעליל, אבל נניח אותה בצד. "איך שגלגל מסתובב" מביא אתו מסר מוזר וחשוד שמקל בדינו של מי שביצע תאונת דרכים בשכרות. מלבד זאת, הסיפור מסתיים בסנדקאות של גיבור א' בברית לבנו של גיבור ב', אין לדעתכם מגבלה על כמות הסיפורים שיכולים להסתיים בסנדקאות? אני שואל בתום, אולי באמת אין.

המשך אולי יבוא, אחרי שהטיפש יראה את המלאכה המושלמת (ואולי יחזור בו).
עד אז, יום טוב לטיפשים די בכל אתר ואתר.

תגובת חיים ולדר, תשורה עבורך:

הביקורת הזו משעשעת ומחמיאה!
משעשעת כי היא עושה לומדע'ס מכל סיפור ומנסה למצא בו קונספירציות שאין בו. אני בסך הכל בחור פשוט שמספר סיפורים והוא עושה ממני איזה טייקון שמקבל כסף מקוקה קולה כדי לדחוף בקבוק בסיפור שלי...
מחמיאה כי אשכרה הבנאדם באמת קרא את הסיפורים שלי בעומק ומגלה התמצאות שרק לי יש...
בתכל'ס הוא צודק שאני מנסה להעביר מסר בכל סיפור. אין לי מה להגיד על זה, פשוט אודה באשמה...
אתה יכול לצטט אותי..
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
ייאמר לגנותי, שנהגתי מנהג פגע וברח, השארתי את ההודעה והלכתי בלי להישאר לכבות שרפות.
ייאמר לגנותו של @מ"ם שנתן לי לייק בלי לקרוא קודם לכן את הביקורת.
ולגנות חבריו של נתן גלנט ייאמר: מי צריך אויבים.
ולגופו של עניין:
חשבתי שנזהרתי לא לעבור את הקו המדובר בביקורת שכתבתי. שיבחתי את הסופר שהוא ללא ספק בשורה הראשונה, ובשביל לדעת את זה אתם לא צריכים אותי. הארתי כאן פן מסויים בספר ספציפי שוודאי לא משקף, לא את דמותו הספרותית וודאי שלא את האישיות של הרב חיים ולדר שיחי'.
דברי הוצאו מהקשרם
ברם, מתברר שלדעתכם הביקורת כן פוגענית ("קטלנית" הגדיר אותה @קנקן מלא ידידי מהחיסונים), ואסורה מטעמי לשון הרע, שאני מעדיף להתרחק ממנו כמו מאש. אשמח אם כן שהמנהלים @אבימי ו@ידידיה חבר, כל אחד מהם לחוד ושניהם כאחד - ימחקו את הביקורת מהרשת, עד לבירור העניין.

אמור מעתה, אין לפרסם ביקורת על ספר/סופר מבלי לקבל קודם את אישורו למהלך.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #13
@ראש לשועלים
רק בצד כל איזה מושג שאינו נפיץ [- "סינדרום", "טייטל", "דז'ה וו", וכל השאר], תן איזה תרגום ישראלי, אין לנו כח כל פעם ללכת ולקבל הסברים ממר גוגל.
.
סינדרום זו בערך תסמונת. טייטל זה תווית באנגלית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אוי זה טוב,
סוף סוף ביקורת אמיתית, כואבת, שנונה.
טור בפני עצמו.

אני מזמן הפסקתי לקרוא את הז'אנר הזה, כשבכל זאת מתחשק לי,
אני לוקח אחד מספרי המגידים או את "עלינו לשבח" וקורא סיפורים אמיתיים באמת!

איך אמר האדמו"ר מקורצוויל לרגל חזרתו של @גדי ישראלי
"כל ההבדל בין גדי לבין שאר הסופרים נעוץ בכך שהם ממציאים סיפורים שקריים, וגדי יקירנו ממציא סיפורים אמיתיים"

אז זה ההבדל בין חיים ולדר לשאר הסופרים הוא ממציא סיפורים אמיתים, אז אם כבר הז'אנר הזה אני מעדיף ללכת לסיפורים האמיתיים הלא מומצאים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אגב, וזו פרסומת לא מאושרת: אם זה לא היה ברור מגוף הביקורת, השורה התחתונה היא המלצה על קניית הספר. ולו בשביל הסיפור "אליך הוא קורא" שהוא כאמור יצירה נדירה, או בשביל סיפור אחר, כולו יח"צ לארגון "מסילה". לא הכללתי אותו ברשימת הפרסומות משום שהפרסומת פשוט קנתה גם אותי (הסיפור הידוע על אונקלוס)...
עוד אגב, לעולם לא הייתי כותב כך, גם בזהירות המתבקשת והנדרשת, על ספר ביכורים שיצא בחיל וברעדה. בכל זאת זה לא המקרה, בלי לגרוע מזה שאני מקבל בהחלט את התמרור של @מרחבית ו@קנקן מלא.
ועוד אגב אחד קטן, כאן בפורום קראתי פעם שחיים ולדר הוא בכלל לא סופר. ולא קם אף אחד לומר שזה לא בסדר. אז לא קל לקלוט את הניואנסים מתי כן ומתי לא.
(בכלל, תצילנה אוזניים לקרוא מה ששם כתוב על סופרים וספרים)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
תשמעו חבר'ה
עצם זה שאצלינו לא מקובל לתת ביקורת על ספרים שבמחוזותינו
דוקא משום כך, כל אחד אם כבר יעיז לבקר, יחשוב פעמיים שלוש אם דבריו נכונים, וידקדק בכל מלה שהוא אומר.
אבל אם היה מקובל אצלינו - כמו בציבורים אחרים, לתת ביקורת על ימין ועל שמאל, זה כבר היה מאבד את הטעם הטוב, ועובר כבר לפסים אישיים ולקנאת סופרים מטופשת. צאו וראו מה הולך בציבורים אחרים.

אך נכון יותר לומר
שאכן, אצלינו בספרות התורנית - דהיינו בענייני הלכה והשקפה וכדו', ישנה ביקורת לא מעטה על ספרים ועל סופרים ועל מאמרים, זה די מקובל שאחד משיג אל דברי חבירו [מבלי להתחשב אם לחבירו יש אפשרות גם להשיב], אלא שאדם צריך להזהר בלשונו ולראות את בעל השמועה כאילו הוא עומד לנגדו.

כך שאם בענייני הלכה והשקפה - שעליהם עומד העולם, ישנה ביקורת.
לכאורה, ק"ו שבספרי סיפורת לא תהיה איזו מניעה שהיא לבקר, רק צריך להזהר היטב בלשון.

זה מה שנראה לדעתי וזהו קו חשיבתי שלי
עוד לפני שפתח @ראש לשועלים את אשכולו הנכבד

.
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
תגובת חיים ולדר, תשורה עבורך:

הביקורת הזו משעשעת ומחמיאה!
משעשעת כי היא עושה לומדע'ס מכל סיפור ומנסה למצא בו קונספירציות שאין בו. אני בסך הכל בחור פשוט שמספר סיפורים והוא עושה ממני איזה טייקון שמקבל כסף מקוקה קולה כדי לדחוף בקבוק בסיפור שלי...
מחמיאה כי אשכרה הבנאדם באמת קרא את הסיפורים שלי בעומק ומגלה התמצאות שרק לי יש...
בתכל'ס הוא צודק שאני מנסה להעביר מסר בכל סיפור. אין לי מה להגיד על זה, פשוט אודה באשמה...
אתה יכול לצטט אותי..
מחכים לניק @ח. יערי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
  • הוסף לסימניות
  • #20
כך שאם בענייני הלכה והשקפה - שעליהם עומד העולם, ישנה ביקורת.
לכאורה, ק"ו שבספרי סיפורת לא תהיה איזו מניעה שהיא לבקר, רק צריך להזהר היטב בלשון.

האם אין כאן ק''ו הפוך? בענייני הלכה והשקפה - שעליהם עומד העולם - אי אפשר להשאיר שגיאות ללא תיקון. בפרט אם התפרסמו בציבור. מובן שגם שם צריך לדעת איך ומתי, מי ועל מי.

אם שם נזהרים - ק''ו שבסתם דברים - לא משמעותיים, לא באמת מזיקים, לא עקרוניים, לא פוגמים ביהדות - ודאי ודאי שצריך להיזהר. צריך סיבה מספיק חזקה כדי לבקר ואולי לפגוע ברגשות או בפרנסה של אנשים.
מה עוד, שלרוב מדובר בטעם אישי. טעם אישי איננו טוב או רע. הוא נייטראלי, וכך צריך להציג אותו.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה