המבורגר באמצע השיעור

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד
מפרסמת סיפור חדש, שקרה לי לפני חודש בכיתה ז'. אהבתי את המסר שלו אז כתבתי אותו. שנזכה לסחור בטוב. אשמח לכל חוות דעת. ותודה רבה על ההזדמנות לשמוע כזו. שבוע טוב, נקודת אמת.
(כל הסיפורים שלי אמיתיים, וקרו לי, רק מה, אני מטשטשת פרטים ומשכתבת חלק מהדיבורים למען סיפור יקראו, בנוסף- אני מורה, ויש לי מטרה בסיפורים האלו.. כל סיפור טוב שמוביל לנקודת אמת מתקבל בברכה גם בלי עלילה גדולה מידי)

המבורגר באמצע השיעור


מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת.. יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי. על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי בשמחה ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה! סיכמנו ביננו שהיא תלמד במקומי את הד'לדיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני ממלאת מקום בסה"כ לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.

יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי (בכוונה, כן!) כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום- יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד. מה אני אגיד לכן? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו'ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות סגרו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים. מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת. חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" ז'ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן רבקי!" צהלו חבורת הז'ניקיות ואצו להביא את רבקי הביישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצויין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, והיא נענעה את ראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הז'ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54 "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?

בהשמע הצילצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים. החלטתי להתעלם מהחוסר למידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה בכותרות??" שאלו שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחד "הרוצחת הזו, ולא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא הרוצחת היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על רוצחים, די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים. תותים? רוצחת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, הרוצחת!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה רוצחת, כמה מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר..", הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף.. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת. התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, ילדה חדשה, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה. "אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתהרוג עוד קורבן ירד להם האסימון!" עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. אולי השכנה שלהם אוכלת אנשים כמו ביסלי גריל גם? "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת ההמבורגר תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר. אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה והצעקות שהוא שמע תפס את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה?" העניין של המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקאה של דם יזע ודמעות.. המילים "המבורגר", "שכנה", "רוצחת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! ממש לא שייך!! כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פיטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא! הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, וכולם בפחד.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!" כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ואוכלי המבורגרים, כלומר אנשים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך" "שמה? שהשכנה תאכל אותה כמו המבורגר?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת "אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך הסנדוויץ' של ההמבורגר של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו. "הצדיקים אומרים לנו, "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק אוכלי המבוגרים אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים לו ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מזה טוב!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
תודות על התודות! מי שאומר תודה סימן שהקטע ישר בעיניו? אך איה ההערות? אשמח לכל הערה של מבינת עניין בתחום הכתיבה, אני רוצה להשתדרג! (טוב, בלי לאכול אותי כמו המבורגר כמובן!) למשל, למה כל סיפור לוקח לי כל כך הרבה זמן לספר אותו? לא יודעת לכתוב ישר ולעניין. האם זה מעיק מידי? התעייפתם באמצע ורציתם לברוח? איך אפשר להיות יותר ממוקדים? אשמח לטיפים יעילים. תודה רבה מראש על הטירחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
קודם כל כדאי מאוד לחלק את הפוסט למספר מקטעים. הרצף הארוך-ארוך-ארוך הזה נותן תחושה של המבורגר גדול מידי. אחר כך יהיה מקום לדיונים מעמיקים על הכתיבה כשלעצמה. כרגע למרות שהפוסט הוא מצויין הוא קשה ולא נוח לקריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
חילקתי למקטעים!! מקווה שההמבורגר יהיה יותר אכיל עכשיו.
יישר כוח על ההערה על האופן
מחכה להערות נוספות על התוכן.

המבורגר באמצע השיעור

מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת.. יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי.

על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי בשמחה ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה!

סיכמנו בינינו שהיא תלמד במקומי את הד'לדיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני ממלאת מקום בסה"כ לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.

יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי (בכוונה, כן!) כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום- יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד.

מה אני אגיד לכן? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו'ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות סגרו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים.

מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת. חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" ז'ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן רבקי!" צהלו חבורת הז'ניקיות ואצו להביא את רבקי הביישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצויין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, והיא נענעה את ראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הז'ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54 "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?

בהשמע הצילצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים.
החלטתי להתעלם מהחוסר למידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה בכותרות??" שאלו שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחד "הרוצחת הזו, ולא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא הרוצחת היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על רוצחים, די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים.

תותים? רוצחת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, הרוצחת!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה רוצחת, כמה מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר..",

הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף.. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת. התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, ילדה חדשה, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה.

"אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתהרוג עוד קורבן ירד להם האסימון!"

עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. אולי השכנה שלהם אוכלת אנשים כמו ביסלי גריל גם? "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת ההמבורגר תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר.

אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה והצעקות שהוא שמע תפס את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה?"
העניין של המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקאה של דם יזע ודמעות.. המילים "המבורגר", "שכנה", "רוצחת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! ממש לא שייך!!

כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פיטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא!

הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, וכולם בפחד.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!"

כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ואוכלי המבורגרים, כלומר אנשים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך"

"שמה? שהשכנה תאכל אותה כמו המבורגר?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת
"אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך הסנדוויץ' של ההמבורגר של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו.

"הצדיקים אומרים לנו, "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק אוכלי המבוגרים אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים לו ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מזה טוב!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" .

סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
תודה על הסיפור, תודה על המסר ותודה שחילקת לנו לפיסקאות כדי שיהיה לרטלין על ה לחול...

בהקשר לתוכן, בגדול אהבתי, ואהבתי את הרוגע של מורה מיומנת שלא מתרגשת מבסלי גריל, למרות שאני מאמין שהרעש של השקית וקולות הלעיסה מתסכלים.

אהבתי מאוד את המסר של טוב יענה בטוב, (ע"ח המסר שקט יענה בשקט...)

פחותת אהבתי את מצב הכיתה (אבל זה לא אשמתך אלא של המורה הקבועה ושל המנהלת שאחראית עליה)

בכל מקרה הנה דוגמא נפלאה לאתגר הנוכחי, מ"מ מנקודת מבטה של מורה קבועה, או להיפך, או מנקדת מבטה של תלמידה, או להיפך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ניסיתי לענות על האתגר הנוכחי בזכות ההודעה הנ"ל. תודה. היה משעשע.. אבל די באנלי.. איזה דמות אני כבר יכולה לבחור, הא?? או אני או איזה דרדק (שזו גם אני מסתבר)
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
סיפור יפה. תובנה יפה וכתיבה זורמת.
קצת קשה לי להאמין שייכנס לאיזשהו עיתון, כשהכותרת המרעישה נוגעת ברצח. בדוחק הוא נכנס בספרי מבוגרים בלבד, וגם זה בכיבוסי לשון...
תחפשי עניין אחר שהסעיר אותה, לא כל כך קיצוני.
משהו רע, אבל לא עד כדי כך.
חוץ מזה יש כמה שגיאות פיסוק ולשון. ו"ו כותבים עם שני גרשיים ולא עם אחת, וכך לכל האורך.
ועוד כמה דברים:
דל"תיות
בסיפור פותחים סוגריים
מהחוסר למידה
חוסר הלמידה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
תודה גדולה לך רותי היקרה, אני הולכת ליישם את ההערות ולשים את ההמבורגר המכובס בקרוב, כאן כמובן. (למרות שיש בי הצרה על כך, שלא אוכל לכתוב את עלילותי כפי שאכן התרחשו. הילדונת דיברה על שכנה קטלנית ולא על גזלנית, למשל. גזל הולך?)
אסור לכתוב סוגרים בסיפור. לא ידעתי, תודה.
חוסר הלמידה. בושה! ואני עוד מלמדת לשון.. סמיכות פשוטה.

ו"וויות דל"דיות. מצויין הבנתי.

לגבי פרסום-
אני חושבת שיש לי מסרים יקרים מאוד להעביר אבל האופן דורש המון שיפוץ לפני הכניסה לעולם הגדול. לכן זה מאוד מועיל לי ההערות שלכם. ואשמח לעוד! כל הכתיבות שכתבתי עד הלום לא היו בשביל פרסום, אלא רק בשביל להועיל לתלמידות שלי ולהורים שלהם. נראה מה יהיה הלאה. העיקר שנזכה לעשות טוב בכלים שה' נתן לנו. במילים, במשפטים, במסרים. ושנזכה לכוון לעשות נחת לה' בלי להתבלבל מהעולם הזה כלל וכלל!

המון ברכה בכתיבה לכולם!
שפע מילים טובות
שפע מסרים של טוב
שנותנים ריח טוב בנשמות של עם ישראל.
נקודת אמת!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
המבורגר באמצע השיעור- הגרסה המכובסת!

ויקרא שמו בישראל (כי ההמבורגר כבר לא רלוונטי עכשיו.. למרות שלא התאפקתי והכנסתי אותו בכוח)

סוחרות בטוב/ נ. אמת

מתחילת שנה אני מרגישה בקרב נגד הזמן. הכל בגלל יום חמישי, החלטתי נחרצות. כן! הוא מוצב לו אי שם בסוף השבוע, יום חופשי יחידי. ואי אפשר לעשות בו מאומה חוץ מלבשל לכבס ולסדר, אחרת יתקיים בי מי שלא טרח לשבת כפשוטו! אם בכל זאת אני עושה בו דברים אחרים מיד מתעוררים בי אינסוף ייסורי מצפון וקולות פנימיים שקוראים לי לשוב לעמדת הניקוי.

על כן, כששושי המורה של ו' התחננה על נפשה להחליף את יום הרביעי שלה בחמישי שלי, שמחתי עד מאוד, נעתרתי ברצון ללא כל שכנוע מצידה, וזכיתי בהדי תהילה שכלל לא מגיעים לי. "לא האמנתי שתסכימי. איי! איזה חסד.. פשוט חסד!" אמרה שושי בהתרגשות של ממש ואצה להתקשר לבעלה להודיע לו, שהכל מסודר, יש מחליפה.

סיכמנו בינינו שהיא תלמד במקומי את הדל"דיות התמימות ברביעי, ואילו אני אלמד את הכיתות בהן היא מלמדת הינו ו' וז'. לא בעיה גדולה, מה יכול כבר לקרות? אפילו לא התעניינתי בחומר הנלמד, אני סה"כ ממלאת מקום לא אחראית להספקים ולהתקדמויות, אגיע ואלמד מה שתשאיר לי וזהו.

יום רביעי חלף עלי בחדוות מה. לא עשיתי בכוונה תחילה כמעט שום דבר יעיל וטיילתי להנאתי מנסה לשכוח מכל דבר מטריד, אך עתה אני צריכה לפרוע את התשלום - יום חמישי- לימודים כרגיל! על כן כתפתי את התיק בקבלת עול ונכנסתי ללמד.

מה אני אגיד לכם? דווקא נחמד לגוון קצת בכיתה, חייכתי חיוך רחב לו"ויות שהתגלו כצדיקות של ממש, הן הראו לי מה הן לומדות ופתחו את החומש ברצינות מוכנות לקלוט את הסברי, למדנו והסברנו, גלשנו והתדיינו, עד שהצלצול הודיע שתם זמננו וזו עוד לפני שפתחנו מחברת. "ילדות סיימנו להיום! תמשיכו כבר עם המורה שושי, אין שיעורים!" התלמידות נשקו את החומש, והוציאו את הסנדוויצ'ים.

מה עכשיו? ניסיתי להיזכר בדבריה של שושי. אה כן. כיתה ז' הבנת הנקרא. אחרי שאת מורה כעשור שנים, את פחות נלחצת מהפתעות. אבל בכל זאת, ביקשתי ממיכל מכיתה ז' שעברה שם לתומה בדרך לנטילת ידיים את ספר ה. הנקרא שלה. מיכל הגיעה עם הספר, "תוכלי לומר לי היכן אתן אוחזות?" שאלתי. "אהה.. נראה לי שכאן" עצרה מיכל על עמוד 45 אחרי דפדוף מסיבי. תמוה במקצת, חשבתי לעצמי. הדף עשוי לשליש ולרביע. "הספר מושלם חמודה?" שאלתי את הילדונת המהססת "אהה.. לא כל כך, כלומר, בערך!" זי"ניקית נוספת עברה והתהליך חזר על עצמו בשנית, כשהשלישית והספר המחורר שלה הגיעו הבנתי שאני בבעיה. איפה הן למען ה'? "תגידו, אתן לא נוהגות ללמוד בשיעורים?" שאלתי את שלושת הילדות המגחכות, שמיד מצאו לי פיתרון "המורה רבקי תמיד עובדת בשיעור, בטח לה יש ספר מושלם!" כך מיכל. "כן כן, רבקי!" צהלו חבורת הזי"נקיות ואצו להביא את רבקי הבישנית שהגיעה בראש מושפל אך בספר מושלם. "אוהו!" שמחתי. ע"מ 54. מצוין. למען אסיר ספק מליבי שאלתי את רבקי אם היא מכינה עמודים בשעות הפנאי, היא נענעה בראשה בצורה כה נחרצת עד שחשתי אשמת מה על שחשדתי בה בעוון שכזה.. "טוב, ילדות נחמדות, חזורנה לכיתה, עוד מעט אני אצלכן" הזי"ניקיות יצאו את הכיתה עם ספריהן. עכשיו נזכרתי מה היה כתוב שם בע"מ 54. "סוגי כותרות". אוהה.. זה נשמע מרתק במיוחד, לא?

בהישמע הצלצול נפרדתי מהכיתה הנחמדה והשקטה ונכנסתי לכיתה ז' התוססת. כמה בנות מנומסות קמו לכבודי. "יפה מאוד" שיבחתי אותן. לעומת זאת יותר ממחצית הכיתה היו עסוקות בדיון סוער שהתרכז בשולחן האחרון. "אהההםם" המהמתי בקולניות שיא. זה לא עזר. "היי!! המורה שיפרה הגיעה!!" קראו כמה מהבנות שרגליהן כנראה כאבו מהעמידה הממושכת, ניסיתי לעזור להן "בוקר טוב כיתה ז' כולן במקומות ועכשיו!" נראה שהווליום עבד, הילדות הרימו ראשיהן וגילו אותי בקצה הכיתה במבע החלטתי של מורות אמיתיות. "המורה לא סיימנו לאכול" כך שרה. "ההפסקה הסתיימה, תמשיכו אחר כך" פסקתי, ועוד הוספתי "לשבת בבקשה ולהוציא מה שצריך, כן?" עליתי על הבמה הזו שעושה אותי ממש גבוהה, דווקא נחמד, אין לי כזו בכיתה. הילדות התיישבו. חלקן הוציאו מה שצריך וחלקן פשוט המשיכו בשיחה הערה של מקודם, עכשיו זה היה קצת יותר קשה, כי איך בת שיושבת בתור הראשון תצליח לשמוע את קורותיה של חברתה מהתור האחרון? ועוד לעשות את זה בשקט ובחשאי? דפים נתלשו מהמחברות מוכנים ומזומנים להעביר את הזמן "המת" של השיעור, אצבעות החלו לסמן סימונים שונים.
החלטתי להתעלם מחוסר הלמידה ולהתחיל בלמידה, מורה מחליפה או לא, אני צריכה ללמד משהו היום "ובכן בנות היום נלמד על נושא מאוד מאוד מאוד מעניין" ניסיתי את מזלי. כמה עיניים הופנו אליי. "הנושא הוא סוגי כותרות. ישנן כל מיני סוגים של כותרות. ונתחיל בכותרת העניינית" רחש בחש בשורה האחרונה. אביטל כולה התרגשות "כן, זה היה בכותרות" אמרה בלחישה קולנית ששמעתי להפליא, לאסתרקה שלידה. "מה היה בכותרות??" לחשו ברעם שרה מהשולחן האמצעי ואסתרקה כאחת "סבטלנה המשוגעת! לא להאמין שהם שיחררו אותה, זה פשוט עוול שאין לתאר" "מי שחרר אותה?" כך תרצה שבשורה מלפניה. "המשטרה, לא היו להם עדויות. אבל כולם יודעים שהיא השודדת המחופשת, היא אפילו הודתה בזה!!" "איזה פחד המורה!" צווחה שולמית שבשולחן לידי. "אביטל כל הזמן מספרת סיפורי בלהה על שודדים, בעצם שודדות! די! אביטל! תפסיקי כבר" "המורה זה באמת" אמרה אביטל בהיתממות. "ואת שולמית, כזאת תינוקת, מתי תביני שבחיים האלו לא הכל תותים?!" ירתה עליה ללא רחמים.

תותים? שודדת? כותרות? מה הולך כאן. "מה קורה אביטל?" עזבתי את הכותרת העניינית ופניתי עניינית לאביטל. "היא שכנה שלי, השודדת הזו!" קראה בקול. "אוהו, אני מבינה. יש לך שכנה שודדת, נשמע מיוחד, איך את יודעת?" שעשוע בקולי, לילדות יש דמיון מפותח. ולכיתה ז' המסוימת הזו, מסתבר שעל אחת כמה וכמה. עכשיו שמתי לב ששקט לימודי ביותר שרר בכיתה, הכל הטו אוזן לשיחה שלי ושל אביטל. "המורה, כולםםםם יודעים את זה. שזו היא, היא משוגעת!! קוראים לה סבטלנה והיא עברה לבניין שלנו, ממש דירה מתחתינו, מאז שהיא עברה אני מפחדת לצאת מהבית. מבטיחה לכן" עכשיו היא פנתה לקהל המבועת "זו היא אין לי שום ספק. אני שמעתי איך היא צועקת שהיא אוכלת אנשים כמו המבורגר אז מה זה בשבילה לשדוד? לא המורה, זה הרבה פחות קשה!"


הבנות נרעדו אחורה בפחד צרוף. אביטל המשיכה להשיח מהשכנה המשוגעת ומעשי השודים האחרונים שביצעה. אסתרקה העלתה סברה שאולי היא גם חוטפת ילדים וביררה אם יש לה שק. אביטל לא ראתה שק בבירור, אבל שמעון, אחיה, ראה כמה שקים ליד המחסן שבכניסה. בטח זה שלה, מי עוד יכול להשתמש בשקים חוץ ממנה? התנתקתי לרגע והסתכלתי עליה חזק. מי זו האביטל הזו? לא הכרתי אותה, היא חדשה בבית הספר, נראית חמודה דווקא, יודעת לרתק, זה בטוח, מגיעה מאיזו עיר פריפריה ויש לה הרבה חידושים לא כל כך נחמדים באמתחתה.

"אביטל.. אני חושבת שאת צריכה להפסיק לדבר מהעניין הזה, אם יש דברים בגו, בטח ההורים והשכנים יתלוננו עליה והמשטרה כבר תעשה מה שצריך. אבל מה זה יעזור להילחץ כאן בכיתה ולהפחיד את החברות??" "אבל המורה זה באמת... כל העיר יודעת מזה, סתם הם לא אוסרים אותה! אולי רק שתשדוד איזה בנק רציני ירד להם האסימון!"

עכשיו שמתי לב שעל ברכיה של אביטל יש לא פחות משקית ביסלי גדולה, בטעם גריל. ושתיהן, אסתרקה ואביטל שודדות ממנה גרילים קטנים ולא חוקיים בסתר. "טוב, אנחנו לומדים על כותרות ענייניות וחוזרות לשם. ואת סיפורי השוד תשאירי לזמן אחר בבקשה" וגם את הביסלי גריל רציתי להוסיף. אבל בגלל שהוא היה בסתר, עזבתי אותו לנפשו. חזרתי לספר.

אביטל הייתה באמצע המתח, והיה חבל לה להפסיק. התיאור הססגוני על האח שעבר ליד הדלת של השכנה, והחצי חנות מכולת שהוא ראה שם מבעד לחור, תפסו את האוזניים אפילו שהיא דיברה הרבה יותר חלש ממני. "אביטל, גשי הנה" ביקשתי מתחילה לאבד את הסבלנות. אביטל דחפה את הביסלי לאסתרקה וניגשה מעם השולחן השלישי. "את יודעת, לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו, האם אני צריכה לבזבז כל כך הרבה מילים כדי לגרום לך לחדול מפטפוטיך ולהצטרף ללמידה הכיתתית?" הייתי די מרוצה מהנימוק האחרון, עניין המילים הספורות נכנס לי חזק מהנובלה הידועה "תהילה" של שי עגנון אי אז בכיתה י"א. הקשישה הנאווה הזו השפיעה עליי עד מאוד מסתבר, אם היא קפצה לי לראש כך פתאום באמצע שיעור פשוט של הבנת הנקרא. אביטל עשתה רושם של ילדה שהבינה את הרמז וחזרה למקום, זה לא עזר. הפטפוטים המשיכו וסחפו את בנות כיתה ז' להרפתקה של דם יזע ודמעות.. המילים "שק", "שכנה", "שודדת", "משטרה" היו מילות המפתח, והמון משפטים השתבללו סיבבן, אווירה של רוע כזו.. כאילו העולם רע ומר. וממש מסוכן! לא שייך כלל!!

כפרת עוונות על ההבנת הנקרא אבל מה עם הנשמות שלהן? היא מכניסה אותן לסרט מתח מיותר! אנא תן לי מילים, אבא, מילים שיגרמו להן להבין את זה! ולהפסיק!! מילא פטפוטים, אבל שיפטפטו על דברים טובים לפחות, אנא!

הרגשתי שהוא עוזר לי. שוב עזבתי את עמוד 54 המסכן וחזרתי לשורה שלישית. "תגידי אביטל, זה נשמע שמאוד רע אצלכם שם בעיר שלך.. ממש נורא ואיום! למה אתם לא עוברים דירה.. פשוט מפחיד! שכנה שכזו!!! סכנת נפשות, והמשטרה לא עושה כלום, כולם בפחד, מה היא תשדוד מחר.. תנוסו על נפשכם!" הצטרפתי לאויב. אביטל התגוננה. "המורה מה פתאום, אין על העיר שלנו!! מספר אחת! שלא תביני לא נכון, המורה, באמת!"

כך אביטל מחליפה את טון הדיבור והנימה ברגע. "או נרגעתי, אז את אומרת שיש שם גם אנשים שפויים, לא כולם משוגעים ושודדים??!" אביטל נבוכה, החברות גיחכו "לא המורה, זה חריג המקרה הזה, ובכלל, המשטרה בודקת, ובסוף יאסרו אותה, אני אומרת לכן, אולי אפילו היום אין לכן מה לדאוג, וחוץ מזה היא אף פעם לא שדדה מחוץ לעיר שלנו ככה שאתן בטוחות מאה אחוז" אנחת רווחה נשמעה מכמה לחוצות. "עכשיו אני שומעת דיבורים טובים אביטל, יופי. כבר דאגתי לך"

"שמה? שהשכנה תשדוד גם את אביטל?" אמרה בת שבע בצחוק שיש בו מהרצינות "לא, לא מזה אני דואגת, אני בטוחה שה' ישמור על אביטל שלנו, יש השגחה על כל בריה ובריה ובפרט על נצר הבריה, יהודי, ועוד ילדה יהודיה צדיקה, שכל יום עושה מסירות נפש ונוסעת מהעיר המרוחקת שלה ועד לעיר שלנו רק בשביל ללמוד במקום על טהרת הקודש, על ילדה כזו בוודאי יש השגחה חזקה ומיוחדת ביותר. לא על זה אני דואגת" אביטל השתתקה לגמרי והשפילה עיניים. "אז על מה המורה דואגת?!" נשאלה מאי מי השאלה הנשאלת
"אני אסביר לכן טוב מאוד על מה אני דואגת. אומנם עכשיו אני לא דואגת כבר. אבל אני אסביר לכן על מה דאגתי, אולי זה יעזור לעוד ילדות" שקט הס. הכל תולות בי עיניים צופיות. "דאגתי לאביטל, כי היא סיפרה דיבורים רעים, היא סיפרה וסיפרה, היא דיברה ודיברה, חשבתי, אולי תסיים? ותתעסק בלימודים שוב? הערתי לה, אך היא המשיכה, והרע גדל וגדל בכיתה. עד שגם אתן נכנסתן איתה לתוך השק של השכנה מלמטה. מסכימות?!" צחקוקים קלים ומשוחררים הסתננו.


"הצדיקים אומרים לנו שעל כל יהודי "לסחור בטוב" ולמה הצדיקים מתכוונים? הם מתכוונים שכל אדם צריך למשוך את עצמו למקום הטוב והנכון. לדבר על הדברים הטובים שסביבו. ובכך הוא נקרא "סוחר בטוב" מתעסק עם החיובי. הרי בכל מציאות פגומה יש גם הרבה צדדים טובים, מסכימות איתי? הנה למשל בעיר של אביטל, אין רק שודדים חסרי מצפון, אלא גם המון אנשים טובים ושוחרי חוק. האנשים החוטאים- תמיד הם המעט. והטובים- הם הרוב. מידה טובה מרובה! כשיהודי מדבר על הטוב שלו, משמים מקשיבים ואומרים: ככה הוא אומר? שכל כך טוב לו? יפה יפה, אז אנחנו נמשיך עליו עוד יותר טוב! ונראה לו מהו טוב אמיתי!! ואם חלילה יהודי בוחר להתעסק ברוע שיש בעולם, להתרכז בפחד ובדאגה הוא נקרא "סוחר ברע" ומשמים אומרים הזה רע?? אנחנו נשלח לו סחורה אמיתית לבכות עליה. חס ושלום! לכן תמיד תמיד נמשוך את עצמנו לדיבורים הטובים והנעימים שמושכים אמונה וביטחון. דיבורים של השגחה, אמונה, אנחנו לא לבד, נכון אביטל? יש אבא גדול בשמים שהוא יותר חזק מכל המשטרות, והוא משגיח עליך בהשגחה מדוקדקת, אין לך מה לפחד כלל" .

סיימתי את נאום הביטחון שלי, הכיתה דממה לחלוטין. ניצלתי את השקט המופלא לחזרה לעמוד 54 הריקני עדיין. כולן פתחו בצייתנות. החלטנו לסחור בטוב, גם אביטל, שאומנם לא הצליחה לכתוב עדיין, אך המסר נקלט לו, אפילו הביסלי גריל הוכנס אחר כבוד לתוך התיק. תודה ה'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
השנקל שלי
נראה שמצד אחד את מייעדת את הסיפור לגילאי בית ספר (המסר שמובהר במילים ברורות, העלילה) אם כן, ממליצה לך להשמיט את רעיון המילים הקצובות מש"י עגנון. רוב המקומות זה לא יעבור. אגב, אני מכירה את רעיון המילים הקצובות אבל ידעתי שהוא מגיע מהמקורות שלנו, אבל הייתי קטנה מכדי לקלוט איזה. כדאי לך לחפש מאין שאב עגנון את הרעיון, כי אם אכן מדובר במקור יהודי- אדרבה ואדרבה. ואם לא- רק תשמיטי את המקור המפורש (זכרתי שקראתי בספר כשהייתי ילדה...).
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
וואו. תודה! לגבי שי עגנון אני אסדר את זה. זה מאוד הגיוני שזה לא עובר.. אבל זה מה שעבר לי בראש כשקשקשתי לחמודה הזו, וכפי שקראתם לא הועיל כלל. מה שהועיל- עובר! וזה העיקר.
ניסיתי להסתכל בקישור של הניק משה מנחם אבל משום מה לא הבנתי מה לעשות שם ולא נפתח לי כלום.. בכל אופן, אפשר להוריד את זה לעת עתה. (מהסיפור המכובס כמובן)

מסקנותי לעת ערב:
מכל עלילה אכין שני סיפורים
אחד אמיתי
והשני מכובס
המכובס ילך לעולם (במקרה שיהיה עולם שיחפוץ בו)
והאמיתי יישאר במגרה (בוורד כלומר) עבורי!

אמיתי מידי- לא נסבל.
מכובס מידי- גם לא נסבל.

עכשיו צריך לתת את הדעת איך יוצרים אמיתי ומכובס. ככה בלכתחילה. אם זה אפשרי בכלל.. אבל נראה לי שלא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
עכשיו צריך לתת את הדעת איך יוצרים אמיתי ומכובס. ככה בלכתחילה. אם זה אפשרי בכלל.. אבל נראה לי שלא.
בוודאי שאפשר.
חיים עם זה כל הזמן.
הספרות שלנו משתדלת להיות מבוררת, וזה המחיר שאנחנו משלמים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ניסיתי להסתכל בקישור של הניק משה מנחם אבל משום מה לא הבנתי מה לעשות שם ולא נפתח לי כלום..
הניק @משה מנחם הביא פשוט את המקור היהודי של המילים הקצובות, מועתק משם:
לכל בן אדם נגזר כמה מילים הוא ידבר במהלך חייו
ובליקוטי תורה למוהרח"ו פר' עקב כ': וכמו שאדם כשהוא מדבר מוציא הבל מפיו ואותו הבל הוא חלק חיותו וראיה לזה שאחר שתצא הנשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דיבור נמצא שאותו ההבל שיוצא מפיו בעת הדיבור הוא מחלק נשמתו לכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו, עכ"ל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
קראתי עוד לפני הכביסה,
ואהבתי מאד!
מסר חד ברור וקליט וכתוב בצורה מושכת ומעניינת.
השאר - בקטנה. [אגב ש"י עגנון מוסיף בהחלט צבע לקטע. לא כדאי להשמיט]
[יושבים בטור, ולא בתור]
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
המסר יפה מאוד.

בהגשה יש מקום לשיפורים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
.

בהגשה יש מקום לשיפורים.[/QUOTE]

אשמח מאוד להערות על שיפורים.
זה מאוד מועיל לי.

תודה רבה לשני המגיבים האחרונים!

והטור-תור. מה עושים עם השגיאות הסרבניות האלו, צריך להמציא מסרק סמיך למציאת שגיאות כתיב הקו האדום של הוורד לא מספיק חכם לעלות עליהם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.
אני אוחזת את ההגה בין ידיי המזיעות, מנסה לייצבן למרות החלקלקות באזור.
מגרד לי בקצה האף.
ממש.
משאת נפשי כרגע היא לחכך את אצבעותי קלות באפי.
הייתי מוכנה למכור גם שלום עולמי תמורת הזכות לתת גירודון אחד פצפון בכיוון החוטם.
מנסה לקמט אותו קצת, אולי התחושה תעלם.
היא לא, רק מתגברת.
עיניה של המורה נעוצות בי, גורמות לפלגי מים לנטוף לתוך צווארוני.
נראה לי שחם לי, לא, בעצם קפוא לי, בעיקר באצבעות הידיים.
המזגן מכוון ישירות אליהן.
מותר להזיז אותו?
הכביש מתגלגל מתחתי, כל רכב המגיע בנתיב מולי הוא תאונה פוטנציאלית, מרגישה אופטימית מתמיד.
המורה מפטפטת משהו על איתותים וזכויות קדימה, אני מתלבטת אם היא מתכוונת אלי או מכריזה עובדות לחלל האוויר החנוק גם ככה, יותר מידי בושם.
למה היא שמה את הבושם הזה למען השם? יותר מידי מתקתקות בפחות מידי מטרים מרובעים.
כתפיי מזדקפות, אני אתפוס אומץ ואקח אחריות על החיים שלי! ידי נשלחת לעבר פתח יציאת המזגן, הרכב סוטה כמה מילימטרים ימינה, אני יכולה להתנגש במכוניות חונות!
טראח, שוברת את ההגה שמאלה, הצרחה של המורה מפלחת את אוזני ומזרימה בגופי אנדרנלין, או שמא זה המבט המבוהל של הנהג שבא ממול?
רגלי לוחצת בעוצמה על הברקס, שתינו עפות קדימה, מזל שאנחנו חגורות, בטיחות זה חשוב.
היא מיישרת את משקפי השמש תוך רטינה, "אמרתי לך שזה רחוב צר וצריך להאט, ומומלץ לא להרוג את כולנו בדרך".
אני מהנהנת בהתנצלות.
"תמשיכי ליסוע" מסמנת לי בידה, כנראה שמשחק עם מלאך המוות זה דבר שבשגרה עבור מורי נהיגה.
אני לוחצת שוב על הגז, מקפצת לי כמו עז הרים ממוצעת מעל הבמפרים, וישרה כמו סרגל של ילד בכיתה א' אחרי ששיחקו בו 'משוך בחבל'.
השיעור מסתיים לבסוף, כל גופי דואב, כתפיי תפוסות, אצבעותיי אדומות ממאמץ.
הטלפון שלי מצלצל, אני עונה.
"נו, איך היה השיעור?".
חיוך עולה על פני "נהדר, בצ'יק אני עוברת טסט".

כמובן שלא מתיימרת להגיע לקרסולי
@הווה פשוט , אך הקטע נכתב בהשראת קטעיו המעודדים כל לומד נהיגה באשר הוא

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה