הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ביקורת ספרים/תן לישון, געציל
ז'אנר: הספר הוא קומדיה, ראשון מסוגו במגזר החרדי.
לא בדיחות-בדיחות, לא טורי הומור, אלא קומדיה אחת ארוכה (ומעט טראגית, כמו שיובהר להלן).
הספר לא מתאים לאנשים חמורי סבר, רציניים, נכבדים, כאלו שבאופן כללי מרגישים חכמים יותר מכל הסביבה. עזבו. לא בשבילכם. חבל על העותק השובב של הספר שידעך אט אט על המדף שלכם.
מבנה העלילה: העלילה כתובה במבנה פשוט יחסית. מסע בן כמה ימים לבלגיה, בגוף ראשון, עם פלאשבקים לעבר. חלק מהפלאשבקים ארוכים מדי לטעמי, וסוטים מהנושא. אבל לגעציל זה מן הסתם לא אכפת, הרי הוא הנושא, וכל עוד הסיפורים הם עליו – הרי הם ממוקדים ביותר בנושא.
מחשבותיו של געציל מתלבשות, תוך כדי הסיפור, בתוך דמויות של מנהיגים מדיניים ופוליטיים. כשהוא חושב משהו לוחמני, למשל, הוא מדמיין את צ'רצ'יל מדבר אליו. הרעיון חינני, הדמיון מופרע, אבל לפעמים – לטעמי הדל – מופרע מדי, מסתבך מדי. אנחנו אוהבים פשטות. אין כוח לאמץ את המוח. הרי קנינו ספר קומדיה.
הגיבורים: הגיבור הראשי הוא געציל, בחור מתבגר ש'ממילא לא יחסר לאף אחד בארץ', כלשונו הזהב של נחמן. געציל עובד במחלקת התרמות בעמותה, והוא פטפטן לאין קץ. גיבור משני הוא נחמן מרכוס, תמהוני נחמד ורב-תחומי, צלם חובב ובשלן חובב.
במפתיע, לאחר שמכירים את דמותו של נחמן, מתברר שיש פטפטנים גדולים יותר מגעציל. אל דאגה – כשנחמן יגזים בקשקשת, געציל ינתק לו את הטלפון, ולהפך, וכך הקוראים לא ייאלצו לסבול עד הסוף. שניהם, גם נחמן וגם געציל רוצים לכתוב ספר, ועסוקים עד מאד בעצמם. נחמן עסוק גם במתכונים. כל מתכון שהוא אי פעם הכין או יכין, אתם תיאלצו לספוג תיאורים שלו במהלך הספר, יחד עם געציל המסכן והכמה לקצת שקט.
מה אין: אין בספר דמויות נשיות כלל, למרות שהיינו סקרנים לדעת מי אמו של געציל, למשל, או אחותו. ואיך אשתו של נחמן שורדת את החיים עם יצור כמוהו. הספר גברי לחלוטין, חוץ מדודה אחת חילונית. כפועל יוצא מהגבריות הזו, החיים בספר פשוטים מאד: סדר היום כולל תפילה, אוכל, עבודה/טיול, עוד תפילה, עוד אוכל, הולכים לישון. בלי רגשות ענוגים ומורכבים, בלי התפתלויות מילוליות ורמזים. כשרוצים משהו, אומרים אותו. כשרעבים, אוכלים.
בניגוד למה שהיינו מצפים מספר שלם על רווק מתבגר, גם שידוכים לא הוזכרו. אפילו לא בפלאשבקים. כביכול מעולם לא הוצע לגעציל שום שידוך. כביכול הוא מתכונן להשאר רווק כל חייו. אין מילה על הקמת בית. אולי בכוונה בחר המחבר להשאיר את העצב הזה מחוץ לספר. הרי אנחנו בקומדיה כאן. ואולי ההיעדר הזה מגיע בכוונה, כזעקה שקטה. כדי שהקורא הממוצע והנשוי, יתפוס פתאום מה עובר על בחור מבוגר שכבר מזמן אף אחד לא מציע לו הצעות.
מה אהבתי בגעציל: הפשטות. התמימות. הכנות. היכולת להודות, למשל, שהוא שמח לטוס. סתם לטוס. לבלגיה. בלי לתאר תיאורים נשגבים על הנוף החו"לי מרומם הנשמה, על מה רבו מעשיך ה', או על הרוגע הנפשי. בלי לחפש תירוצים כמו שידוך או עסקים. בלי לאתר צדיק שנקבר שם ולנסוע להתפלל על קברו.
געציל טס לבלגיה לגמרי סתם. הוא אומר בבירור: אני רוצה לטוס, לכן אני טס. ז ה ו. כמו שאמר הרבי מקוצק: מוטב יהודי שחושב על פרה ומדבר על פרה, מיהודי שחושב על פרה ומדבר על אלוקים. כמובן שלרבו הוא מסביר כמה חשובה הבריאות הנפשית שהטיול יספק לו. אבל בתכל'ס, ברור לנו כמו גם לגעציל, שהוא נוסע ללא כל סיבה. וזה יופי. כי האמת יפה מכל קישוט.
המסר: מעודן ומרומז מאד. במהלך הנסיעה לבלגיה, והבילוי בביתם של המארחים, געציל ונחמן כמעט מתחרים ביניהם מי יהיה אנוכי יותר, מי יהיה מרוכז יותר בעצמו ובספר שהוא רוצה לכתוב. ההגחכה של המידות הרעות לא באה בליווי הטפות מוסר. היא פשוט באה בעצמה. כי אתה רואה כמה מגוחך לקנא / להתגזען / להיות אנוכי ואטום / לחשוב רק על עצמך. ההומור העצמי דק, דקיק ממש, כחוט השערה. אולי אפילו דק מדי. בקלות יכולתי לדמיין קוראים רציניים או מחנכות נכבדות שלא יתפסו את האירוניה.
גב הספר: אוי, זה טוב.
האיורים: מקסימים. למה לא נכתב שם הצייר?
תגובת הסופר: הוא קיבל קרדיט בעמוד שלם.
תגובת הביקורת: נכון. לא שמנו לב. בעמוד של הקרדיטים שמו לא הופיע ואחריו דילגנו מיד לסיפור עצמו.
הערה לסיום: כיוון שהספר הוא ספר ביכורים, מחברו מן הסתם לא ידע את הכלל הבסיסי, שעשרות סופרים למדו על בשרם: לא עושים אף פעם 'החלפה גורפת' בוורד. אי לכך, בתום לב מוחלט, הוא הלך והחליף את כל ה'יאוש' שבספר (ויש הרבה. געציל מיואש כל הזמן כמעט), ב'ייאוש', עם שתי יו"ד.
מה שהוא לא לקח בחשבון, שגם המילה 'ייאוש' עם שתי י', כוללת בתוכה את 'יאוש' עם י' אחת. והמחשב הלך והחליף המוני 'ייאוש' בכל רחבי הספר, ל'יייאוש', עם שלוש יו"דים. מצד שני, היה משהו חביב בשגיאה הזו. היא העמיקה את היייאוש, הרחיבה אותו, הדגישה אותו.
לסיכום: קומדיה עליזה ומקפיצה. צחקנו. היה כיף.
ז'אנר: הספר הוא קומדיה, ראשון מסוגו במגזר החרדי.
לא בדיחות-בדיחות, לא טורי הומור, אלא קומדיה אחת ארוכה (ומעט טראגית, כמו שיובהר להלן).
הספר לא מתאים לאנשים חמורי סבר, רציניים, נכבדים, כאלו שבאופן כללי מרגישים חכמים יותר מכל הסביבה. עזבו. לא בשבילכם. חבל על העותק השובב של הספר שידעך אט אט על המדף שלכם.
מבנה העלילה: העלילה כתובה במבנה פשוט יחסית. מסע בן כמה ימים לבלגיה, בגוף ראשון, עם פלאשבקים לעבר. חלק מהפלאשבקים ארוכים מדי לטעמי, וסוטים מהנושא. אבל לגעציל זה מן הסתם לא אכפת, הרי הוא הנושא, וכל עוד הסיפורים הם עליו – הרי הם ממוקדים ביותר בנושא.
מחשבותיו של געציל מתלבשות, תוך כדי הסיפור, בתוך דמויות של מנהיגים מדיניים ופוליטיים. כשהוא חושב משהו לוחמני, למשל, הוא מדמיין את צ'רצ'יל מדבר אליו. הרעיון חינני, הדמיון מופרע, אבל לפעמים – לטעמי הדל – מופרע מדי, מסתבך מדי. אנחנו אוהבים פשטות. אין כוח לאמץ את המוח. הרי קנינו ספר קומדיה.
הגיבורים: הגיבור הראשי הוא געציל, בחור מתבגר ש'ממילא לא יחסר לאף אחד בארץ', כלשונו הזהב של נחמן. געציל עובד במחלקת התרמות בעמותה, והוא פטפטן לאין קץ. גיבור משני הוא נחמן מרכוס, תמהוני נחמד ורב-תחומי, צלם חובב ובשלן חובב.
במפתיע, לאחר שמכירים את דמותו של נחמן, מתברר שיש פטפטנים גדולים יותר מגעציל. אל דאגה – כשנחמן יגזים בקשקשת, געציל ינתק לו את הטלפון, ולהפך, וכך הקוראים לא ייאלצו לסבול עד הסוף. שניהם, גם נחמן וגם געציל רוצים לכתוב ספר, ועסוקים עד מאד בעצמם. נחמן עסוק גם במתכונים. כל מתכון שהוא אי פעם הכין או יכין, אתם תיאלצו לספוג תיאורים שלו במהלך הספר, יחד עם געציל המסכן והכמה לקצת שקט.
מה אין: אין בספר דמויות נשיות כלל, למרות שהיינו סקרנים לדעת מי אמו של געציל, למשל, או אחותו. ואיך אשתו של נחמן שורדת את החיים עם יצור כמוהו. הספר גברי לחלוטין, חוץ מדודה אחת חילונית. כפועל יוצא מהגבריות הזו, החיים בספר פשוטים מאד: סדר היום כולל תפילה, אוכל, עבודה/טיול, עוד תפילה, עוד אוכל, הולכים לישון. בלי רגשות ענוגים ומורכבים, בלי התפתלויות מילוליות ורמזים. כשרוצים משהו, אומרים אותו. כשרעבים, אוכלים.
בניגוד למה שהיינו מצפים מספר שלם על רווק מתבגר, גם שידוכים לא הוזכרו. אפילו לא בפלאשבקים. כביכול מעולם לא הוצע לגעציל שום שידוך. כביכול הוא מתכונן להשאר רווק כל חייו. אין מילה על הקמת בית. אולי בכוונה בחר המחבר להשאיר את העצב הזה מחוץ לספר. הרי אנחנו בקומדיה כאן. ואולי ההיעדר הזה מגיע בכוונה, כזעקה שקטה. כדי שהקורא הממוצע והנשוי, יתפוס פתאום מה עובר על בחור מבוגר שכבר מזמן אף אחד לא מציע לו הצעות.
מה אהבתי בגעציל: הפשטות. התמימות. הכנות. היכולת להודות, למשל, שהוא שמח לטוס. סתם לטוס. לבלגיה. בלי לתאר תיאורים נשגבים על הנוף החו"לי מרומם הנשמה, על מה רבו מעשיך ה', או על הרוגע הנפשי. בלי לחפש תירוצים כמו שידוך או עסקים. בלי לאתר צדיק שנקבר שם ולנסוע להתפלל על קברו.
געציל טס לבלגיה לגמרי סתם. הוא אומר בבירור: אני רוצה לטוס, לכן אני טס. ז ה ו. כמו שאמר הרבי מקוצק: מוטב יהודי שחושב על פרה ומדבר על פרה, מיהודי שחושב על פרה ומדבר על אלוקים. כמובן שלרבו הוא מסביר כמה חשובה הבריאות הנפשית שהטיול יספק לו. אבל בתכל'ס, ברור לנו כמו גם לגעציל, שהוא נוסע ללא כל סיבה. וזה יופי. כי האמת יפה מכל קישוט.
המסר: מעודן ומרומז מאד. במהלך הנסיעה לבלגיה, והבילוי בביתם של המארחים, געציל ונחמן כמעט מתחרים ביניהם מי יהיה אנוכי יותר, מי יהיה מרוכז יותר בעצמו ובספר שהוא רוצה לכתוב. ההגחכה של המידות הרעות לא באה בליווי הטפות מוסר. היא פשוט באה בעצמה. כי אתה רואה כמה מגוחך לקנא / להתגזען / להיות אנוכי ואטום / לחשוב רק על עצמך. ההומור העצמי דק, דקיק ממש, כחוט השערה. אולי אפילו דק מדי. בקלות יכולתי לדמיין קוראים רציניים או מחנכות נכבדות שלא יתפסו את האירוניה.
גב הספר: אוי, זה טוב.
האיורים: מקסימים. למה לא נכתב שם הצייר?
תגובת הסופר: הוא קיבל קרדיט בעמוד שלם.
תגובת הביקורת: נכון. לא שמנו לב. בעמוד של הקרדיטים שמו לא הופיע ואחריו דילגנו מיד לסיפור עצמו.
הערה לסיום: כיוון שהספר הוא ספר ביכורים, מחברו מן הסתם לא ידע את הכלל הבסיסי, שעשרות סופרים למדו על בשרם: לא עושים אף פעם 'החלפה גורפת' בוורד. אי לכך, בתום לב מוחלט, הוא הלך והחליף את כל ה'יאוש' שבספר (ויש הרבה. געציל מיואש כל הזמן כמעט), ב'ייאוש', עם שתי יו"ד.
מה שהוא לא לקח בחשבון, שגם המילה 'ייאוש' עם שתי י', כוללת בתוכה את 'יאוש' עם י' אחת. והמחשב הלך והחליף המוני 'ייאוש' בכל רחבי הספר, ל'יייאוש', עם שלוש יו"דים. מצד שני, היה משהו חביב בשגיאה הזו. היא העמיקה את היייאוש, הרחיבה אותו, הדגישה אותו.
לסיכום: קומדיה עליזה ומקפיצה. צחקנו. היה כיף.
נראה שזה קורה במשפחות הכי טובות.
