1. אצל הולמס... הייתה התמקדות בכמה חשודים, כשכל האצבעות והסימנים הורו לכיוון חשוד מסוים - ידעת שזה לא הוא... אבל תמיד היו עוד שניים-שלושה ברקע, שייתכן שהם ביצעו את הפשע.
ישנם מספר דרכים לפרוס את ה”תעלומה” בזאנר הבלשי, ואף לא אחד מסיפורי שרלוק הולמס אינו כולל את שיטת
ריבוי החשודים. ישנם מעט מאוד סיפורים שלכאורה מהווים דוגמא לשיטה זו, כמו כלב באסקרוויל, אחת ההשראות לפארודיה הנוכחית, אשר בו הוצגו שני חשודים: האחד חשוד בעיני הקוראים על סמך האופי הזדוני של הדמות, ואחת חשודה בעיני משתתפי הסיפור כולם בגלל הראיות המפלילות, מלבד הבלש כמובן, וחברו וואטסון הנאמן. פיתרון התעלומה מוכיח שהקוראים ושרלוק כמובן, צודקים, ומטרת כל הסיפור למצוא מוצא בסבך הראיות. אך רוב הסיפורים התמקדו באופן הביצוע ולא בזהות.
פושע ביצע פשע.
מפאת מחסור במילה אחרת, השתמשתי ב"
פשע" למרות שבזאנר זה ה"מעשה" לא תמיד עומד בקריטריונים של מילה זו. משפט זה חושף את שלושת הדרכים לפרוס את התעלומה בזאנר הבלשי, כאשר הגילוי בסוף עונה על אחת השאלות הבאות:
כיצד בוצע הפשע?
בסיפור מן הסוג הזה, אנחנו יודעים
מה הפשע, וזהות הפושע משנית בחשיבותה. ייתכן אף שאנו יודעים מראש מי הפושע. כל שנותר לבלש הוא להוכיח את הדרך בה בוצע הפשע והתעלומה תיפתר. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע הפשע, תפיסת הפושע תהיה תוצר לוואי שיבוא כמעט מאליו.
מה הפשע?
כאן אנו יודעים את זהות הפושע אולם איננו יודעים מה הוא הפשע. ייתכן שהמעשה בוצע כבר, אך מתברר לבסוף שלא היה מדובר בפשע כלל, וייתכן שהפשע לא בוצע עדיין ועל הבלש להקדים תרופה למכה. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע/תכנון המעשה, הצדק יבוא מאליו.
כ83.3% מסיפורי שרלוק הולמס נמנים על הסוגים הנ"ל. הסוג השלישי נראה אומנם צפוי ומובן מאליו לסוגה הבלשית, אך קונן דויל ממעט להשתמש בזה:
מי ביצע את הפשע?
בתעלומה מסוג “מי גנב ת’עוגיות” הסופר מעלים את מבצע הפשע, ובו זמנית מעלה את החשיבות של שאלת הזהות שלו. ניתן לעשות זאת ע”י קביעת הפושע כאדם הכי פחות סביר ב
שיטת הבגידה. כאן נסיבות רגשיות ועובדתיות נותנות מעין “אליבי” עבור הקהל, הגורמות לו לבטל את האפשרות שהפושע האמיתי הוא הוא הפושע האפשרי עד לגילוי הסופי.
אני חייבת להדגיש שלפחות חלק מהנסיבות חייבות להיות הגיוניות וניתנות להוכחה לכאורה, עד שהגילוי חושף את השקר שבאליבי. לסמוך על “קרבה ונאמנות” של הפושע לפרוטגוניסט זו טעות חובבנית שתעבוד רק על קוראים בלתי מנוסים. מכירים את החבר ה”נאמן” שחוכך תמיד את ידיו בחיוך אפל מאחורי גבו של הפרוטגוניסט? זהו פשע סיפרותי מסוג ה”
נבל המשופם”. אל תעשו את זה.
קביעת הפושע בסוף כאדם הכי לא סביר מכל הבחינות הינו פשע מסוג אחר. בגידה של הסופר בקהל שלו....
דרך נוספת להעניק חשיבות לשאלת הזהות, היא להעלות את רמת הסבירות לכל המעורבים ב
שיטת ריבוי חשודים עליה דובר בפסקה הראשונה של תגובה זו. בתעלומה מסוג "האנשים שבחדר" הסופר יוצר מאגר של אשמים פוטנציאלים, כאשר לכל חשוד יש
מניע,
הזדמנות,
ויכולת לביצוע הפשע.
לבד מ6.7% מתך הסיפורים, התעלומה האמיתית שהובילה את הסיפור היתה כיצד בוצע הפשע, כאשר שאלת הזהות היא משנית בדיוק כמו בכל הסיפורים האחרים בהם שמו של האשם לא אומר לנו דבר. כפי שהבלש עצמו דורש מכותב רשימותיו:
“[עליך] להגביל את עצמך לרישום תהליך הניתוח של הסיבה לתוצאה, שהוא למעשה הצד היחיד הראוי לציון בעניין הזה”.
למעשה, ברוב הסיפורים של קונן דויל מהסוג האחרון, זהות האשם ידוע לקהל מראש בעזרת שתילת רמזים עבור ה”חוש הנשי” של הקהל, בדמות של מאפייני אישיות, ניסיון, היכרות וכיוצא בהן. בסיפורים אלה אנחנו רק מחכים שגיבורינו הבלש יצליח לענות על שאלות הכיצד ו/או מה הפשע, ובכך יתפוס את הנבל של הקהל.
נפרד מהשאלות הנ"ל קיימת שאלת ה
למה. בסיפורי קונן דויל שאלה זו משנית גם היא ותשובתה מתלווה לתפיסת הפושע בגילוי שבסוף.
הציור באדיבות
@הגיבן
הנושאים החמים
Reactions: 67543, SH0548549432 ו-שיבת ציון3 //