שרוליק הולמס

[א. איזראעל]

אחד הסיפורים המשובחים שקראתי.
מיוחד.

 

[ארבע]

לחכות חודשיים לעונה הבאה? מעל ומעבר ליכולת הסבלנות שלי

 

[רחשי הלב]

מצטרף לכל המברכים וכו' בכפל כפליים.
2 הערות קטנטנות שקפצו לי:
1. בן האדמו"ר לא מכונה הרה"ק אלא הרה"צ.
2. אי אפשר לראות מלמטה האם יש אבק על הידית מלמעלה!!

 

[מעצב פנימיות]

מצטרף לכל המברכים וכו' בכפל כפליים.
2 הערות קטנטנות שקפצו לי:
1. בן האדמו"ר לא מכונה הרה"ק אלא הרה"צ.
2. אי אפשר לראות מלמטה האם יש אבק על הידית מלמעלה!!

הולמס טיפס על כיסא והביט מקרוב על המצלמה שמקיפה את הסלון.

 

[רחשי הלב]

נו נו...
דחוק.

 

[מעצב פנימיות]

נו נו...
דחוק.

מכיוון שמדובר בבאבא מחתרת הכל צפוף.

 

[יוסף שחק]

הרי כל הזיכרונות נשלחים מיידית למערכת השרתים הראשית של חברת האבטחה"

??

 

[פסיק]

והנראה לתרץ באופן פשוט.
דהנה; שרוליק, בעזרת עיניו החדות וחושיו יוצאי הדופן, יכול היה להבחין באבק שעל הארון ובהעדרו, גם ממרחק מרחקים.
לא כן הוא לענין המצלמות, אשר מראיהם דומות מאד אחת לחברתה. וגם היצרן בעצמו אינו יכול להבדיל בין זו לזו בלי לפתוח את המצלמה ולסקור את מרכיבי כרטיסתה האלקטרונית. אמנם שרוליק בגאונותו זיהה את הסוג בהבטה קצרה מקרבת מקום בלחוד.

 

[אפשוטער איד]

בעוד כחודש-חודשיים תעלה העונה השנייה.

כאן, עכשיו, ומיד.

 

[מטאלי]

כאיור, זה מושלם. כשרוליק הולמס... יש לי השגה: עשית אותו קצת יותר מידי קודר. תמחק מהראש את השרלוק הבריטי, תעשה לו בני ברקזיציה.

מה שנקרא באקטואלית "בני ברקזיט"...

 

[רותי רפפורט]

טוב, כבר כתבתי כאן קודם כמה הסיפור יפה ומתאים למקור, והרעיונות פלוס הביצוע מעולים.
אבל הרי זה פורום לביקורת, אז קצת ביקורת:
1. אצל הולמס הסיפורים היו יותר ארוכים. הייתה התמקדות בכמה חשודים, כשכל האצבעות והסימנים הורו לכיוון חשוד מסוים - ידעת שזה לא הוא... אבל תמיד היו עוד שניים-שלושה ברקע, שייתכן שהם ביצעו את הפשע.
2. היה תיאור הרבה-הרבה יותר מפורט של שיטות הפעולה של הולמס. גם לפני המאורע עצמו, גם במהלכו וגם אחריו. איני מתכוונת לאחד מ4 הספרים העבים, אלא דווקא לקצרים יותר.
3. תיאור רקע. איפה אנחנו. קר או חם? בבית או בחוץ? הקורא רוצה לדעת איפה הוא נמצא.
4. חסר בשר. בפתרון 3 הקודמים, יינתן המענה גם לבעיה הרביעית. סיפור צריך להיות יותר ארוך, בייחוד כשהוא עומד בפני עצמו ולא פרק (שיכול להיות 1200 מילה) סיפור בודד חייב להיות ארוך יותר.
אבל אין ספק, שוב, שהכיוון מעולה והכתיבה מעניינת מאוד.
עשרות יורשים היו לדויל אחרי מותו, הרי לנו אחד נוסף...

 

[נוטרדיימוס]

1. אצל הולמס... הייתה התמקדות בכמה חשודים, כשכל האצבעות והסימנים הורו לכיוון חשוד מסוים - ידעת שזה לא הוא... אבל תמיד היו עוד שניים-שלושה ברקע, שייתכן שהם ביצעו את הפשע.

ישנם מספר דרכים לפרוס את ה”תעלומה” בזאנר הבלשי, ואף לא אחד מסיפורי שרלוק הולמס אינו כולל את שיטת ריבוי החשודים. ישנם מעט מאוד סיפורים שלכאורה מהווים דוגמא לשיטה זו, כמו כלב באסקרוויל, אחת ההשראות לפארודיה הנוכחית, אשר בו הוצגו שני חשודים: האחד חשוד בעיני הקוראים על סמך האופי הזדוני של הדמות, ואחת חשודה בעיני משתתפי הסיפור כולם בגלל הראיות המפלילות, מלבד הבלש כמובן, וחברו וואטסון הנאמן. פיתרון התעלומה מוכיח שהקוראים ושרלוק כמובן, צודקים, ומטרת כל הסיפור למצוא מוצא בסבך הראיות. אך רוב הסיפורים התמקדו באופן הביצוע ולא בזהות.

פושע ביצע פשע.

מפאת מחסור במילה אחרת, השתמשתי ב"פשע" למרות שבזאנר זה ה"מעשה" לא תמיד עומד בקריטריונים של מילה זו. משפט זה חושף את שלושת הדרכים לפרוס את התעלומה בזאנר הבלשי, כאשר הגילוי בסוף עונה על אחת השאלות הבאות:

כיצד בוצע הפשע?
בסיפור מן הסוג הזה, אנחנו יודעים מה הפשע, וזהות הפושע משנית בחשיבותה. ייתכן אף שאנו יודעים מראש מי הפושע. כל שנותר לבלש הוא להוכיח את הדרך בה בוצע הפשע והתעלומה תיפתר. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע הפשע, תפיסת הפושע תהיה תוצר לוואי שיבוא כמעט מאליו.

מה הפשע?
כאן אנו יודעים את זהות הפושע אולם איננו יודעים מה הוא הפשע. ייתכן שהמעשה בוצע כבר, אך מתברר לבסוף שלא היה מדובר בפשע כלל, וייתכן שהפשע לא בוצע עדיין ועל הבלש להקדים תרופה למכה. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע/תכנון המעשה, הצדק יבוא מאליו.

כ83.3% מסיפורי שרלוק הולמס נמנים על הסוגים הנ"ל. הסוג השלישי נראה אומנם צפוי ומובן מאליו לסוגה הבלשית, אך קונן דויל ממעט להשתמש בזה:

מי ביצע את הפשע?
בתעלומה מסוג “מי גנב ת’עוגיות” הסופר מעלים את מבצע הפשע, ובו זמנית מעלה את החשיבות של שאלת הזהות שלו. ניתן לעשות זאת ע”י קביעת הפושע כאדם הכי פחות סביר בשיטת הבגידה. כאן נסיבות רגשיות ועובדתיות נותנות מעין “אליבי” עבור הקהל, הגורמות לו לבטל את האפשרות שהפושע האמיתי הוא הוא הפושע האפשרי עד לגילוי הסופי.

אני חייבת להדגיש שלפחות חלק מהנסיבות חייבות להיות הגיוניות וניתנות להוכחה לכאורה, עד שהגילוי חושף את השקר שבאליבי. לסמוך על “קרבה ונאמנות” של הפושע לפרוטגוניסט זו טעות חובבנית שתעבוד רק על קוראים בלתי מנוסים. מכירים את החבר ה”נאמן” שחוכך תמיד את ידיו בחיוך אפל מאחורי גבו של הפרוטגוניסט? זהו פשע סיפרותי מסוג ה”נבל המשופם”. אל תעשו את זה.

קביעת הפושע בסוף כאדם הכי לא סביר מכל הבחינות הינו פשע מסוג אחר. בגידה של הסופר בקהל שלו....


דרך נוספת להעניק חשיבות לשאלת הזהות, היא להעלות את רמת הסבירות לכל המעורבים בשיטת ריבוי חשודים עליה דובר בפסקה הראשונה של תגובה זו. בתעלומה מסוג "האנשים שבחדר" הסופר יוצר מאגר של אשמים פוטנציאלים, כאשר לכל חשוד יש מניע, הזדמנות, ויכולת לביצוע הפשע.

לבד מ6.7% מתך הסיפורים, התעלומה האמיתית שהובילה את הסיפור היתה כיצד בוצע הפשע, כאשר שאלת הזהות היא משנית בדיוק כמו בכל הסיפורים האחרים בהם שמו של האשם לא אומר לנו דבר. כפי שהבלש עצמו דורש מכותב רשימותיו:
“[עליך] להגביל את עצמך לרישום תהליך הניתוח של הסיבה לתוצאה, שהוא למעשה הצד היחיד הראוי לציון בעניין הזה”.

למעשה, ברוב הסיפורים של קונן דויל מהסוג האחרון, זהות האשם ידוע לקהל מראש בעזרת שתילת רמזים עבור ה”חוש הנשי” של הקהל, בדמות של מאפייני אישיות, ניסיון, היכרות וכיוצא בהן. בסיפורים אלה אנחנו רק מחכים שגיבורינו הבלש יצליח לענות על שאלות הכיצד ו/או מה הפשע, ובכך יתפוס את הנבל של הקהל.

נפרד מהשאלות הנ"ל קיימת שאלת הלמה. בסיפורי קונן דויל שאלה זו משנית גם היא ותשובתה מתלווה לתפיסת הפושע בגילוי שבסוף.


הציור באדיבות @הגיבן

 

[דיו וקסת]

ישנם מספר דרכים לפרוס את ה”תעלומה” בזאנר הבלשי, ואף לא אחד מסיפורי שרלוק הולמס אינו כולל את שיטת ריבוי החשודים. ישנם מעט מאוד סיפורים שלכאורה מהווים דוגמא לשיטה זו, כמו כלב באסקרוויל, אחת ההשראות לפארודיה הנוכחית, אשר בו הוצגו שני חשודים: האחד חשוד בעיני הקוראים על סמך האופי הזדוני של הדמות, ואחת חשודה בעיני משתתפי הסיפור כולם, מלבד הבלש כמובן, וחברו ווטסון הנאמן, בגלל הראיות המפלילות. פיתרון התעלומה מוכיח שהקוראים ושרלוק כמובן, צודקים, ומטרת כל הסיפור למצוא מוצא בסבך הראיות. אך רוב הסיפורים התמקדו באופן הביצוע ולא בזהות.

פושע ביצע פשע.

מפאת מחסור במילה אחרת, השתמשתי ב"פשע" למרות שבזאנר זה ה"מעשה" לא תמיד עומד בקריטריונים של מילה זו. משפט זה חושף את שלושת הדרכים לפרוס את התעלומה בזאנר הבלשי, כאשר הגילוי בסוף עונה על אחת השאלות הבאות:

כיצד בוצע הפשע?
בסיפור מן הסוג הזה, אנחנו יודעים מה הפשע, וזהות הפושע משנית בחשיבותה. ייתכן אף שאנו יודעים מראש מי הפושע. כל שנותר לבלש הוא להוכיח את הדרך בה בוצע הפשע והתעלומה תיפתר. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע הפשע, תפיסת הפושע תהיה תוצר לוואי שיבוא כמעט מאליו.

מה הפשע?
כאן אנו יודעים את זהות הפושע אולם איננו יודעים מה הוא הפשע. ייתכן שהמעשה בוצע כבר, אך מתברר לבסוף שלא היה מדובר בפשע כלל, וייתכן שהפשע לא בוצע עדיין ועל הבלש להקדים תרופה למכה. לאחר שהבלש יצליח להתחקות אחר מהלך ביצוע/תכנון המעשה, הצדק יבוא מאליו.

כ83.3% מסיפורי שרלוק הולמס נמנים על הסוגים הנ"ל. הסוג השלישי נראה אומנם צפוי ומובן מאליו לסוגה הבלשית, אך קונן דויל ממעט להשתמש בזה:

מי ביצע את הפשע?
בתעלומה מסוג “מי גנב ת’עוגיות” הסופר מעלים את מבצע הפשע, ובו זמנית מעלה את החשיבות של שאלת הזהות שלו. ניתן לעשות זאת ע”י קביעת הפושע כאדם הכי פחות סביר בשיטת הבגידה. כאן נסיבות רגשיות ועובדתיות נותנות מעין “אליבי” עבור הקהל, הגורמות לו לבטל את האפשרות שהפושע האמיתי הוא הוא הפושע האפשרי עד לגילוי הסופי.

אני חייבת להדגיש שלפחות חלק מהנסיבות חייבות להיות הגיוניות וניתנות להוכחה לכאורה, עד שהגילוי חושף את השקר שבאליבי. לסמוך על “קרבה ונאמנות” של הפושע לפרוטגוניסט זו טעות חובבנית שתעבוד רק על קוראים בלתי מנוסים. מכירים את החבר ה”נאמן” שחוכך תמיד את ידיו בחיוך אפל מאחורי גבו של הפרוטגוניסט? זהו פשע סיפרותי מסוג ה”נבל המשופם”. אל תעשו את זה.

היה שווה לכתוב את כל סדרת 'שרוליק הולמס' רק בשביל כזו תגובה מושקעת ומפורטת, המעידה על הבנה ספרותית עמוקה ועשירה.

קביעת הפושע בסוף כאדם הכי לא סביר מכל הבחינות הינו פשע מסוג אחר. בגידה של הסופר בקהל שלו....

לגבי זה, אני לחלוטין לא מסכים. רבים מאד מהספרים הטובים בעולם בנויים כך והקהל מקבל זאת בהבנה ואף בהתפעלות.

 

[כנפיים]

קביעת הפושע בסוף כאדם הכי לא סביר מכל הבחינות הינו פשע מסוג אחר. בגידה של הסופר בקהל שלו....

לגבי זה, אני לחלוטין לא מסכים. רבים מאד מהספרים הטובים בעולם בנויים כך והקהל מקבל זאת בהבנה ואף בהתפעלות.

תלוי מאד.
אם בקריאה שניה ושלישית יתגלו רמזים שיבססו טוב טוב את התחושה, לא בגידה תהיה זו, כי אם עבודה מקצועית. גם אם על פניו היה נראה שזה מופקע.

אולם אם בסוף בצורה עקמומית ו"נו מילא" כזו, יבואו הוכחות להרשעת האדם הכי לא חשוד, באמצעות פרטים שלא נודעו קורא עד כה וכד', אז אכן זו התחושה- נתנו בך אמון, הלכנו שבי אחר המהלכים שרקמת, מנסים לאורך כל הדרך לפצח, ובסוף אתה עושה עלינו פרסה?

 

[אשר שרבר]

כל חמשת הפרקים שכתבתי בסדרת 'שרוליק הולמס' היו שווים רק בשביל כזו תגובה מושקעת ומפורטת, המוכיחה על הבנה ספרותית עמוקה ועשירה.

לגמרי

 

[נוטרדיימוס]

לגבי זה, אני לחלוטין לא מסכים. רבים מאד מהספרים הטובים בעולם בנויים כך והקהל מקבל זאת בהבנה ואף בהתפעלות.

כפי שציינתי, אילו לפושע היה את האמצעים והמניע והיכולת, אך הם היו מוסתרים מהקורא באופן הגיוני, זה מעולה. אך אילו הוא באמת לא היה יכול להיות הפושע, והסופרהתעצל לתכנן את הסוף כמו שצריך, מדובר בבעיה קשה שמטילה ספק במהלך הסיפור כולו.

נניח שחסר מניע. אין שום סיבה שהחבר יהיה הפושע אלא אם נחשיב את רצונו של הסופר להפתיע את הקהל כטענה קבילה. וכן אילו חסר יכולת או אפשרות. לדוגמא, הפושע לא היה במקום בזמן הפשע, כפי שהסופר עצמו העיד,
או הפושע הזדקק לכוחות על כדי להצליח במעשה ובו זמנית לקיים את פרטי האיפיון שהסופר יצר עבורו. כאשר לא ניתן הסבר מניח את הדעת לחסרים האלה, הסוף מפתיע את הקהל רק בגלל שהוא שם את אמונו בסופר והתאכזב.

 

[הפקות כתיבה]

אני מסכימה עם @נוטרדיימוס, (אגב הניתוח ממש יפה וזה לא צריך להיאמר בסוגריים)
ועוד משהו- זו הדרך הכי קלה והכי פחות מחוכמת.
כסופר, מכפת לי לנצל תעליונות שיש לי על הקורא המסכ ןלבלף עליו כל הספר ולצחוק לו בפרצוף?!
אישית אני בזה לסופרים כאלו.

 

[נוטרדיימוס]

אני מסכימה עם @נוטרדיימוס
כסופר, מכפת לי לנצל תעליונות שיש לי על הקורא המסכ ןלבלף עליו כל הספר ולצחוק לו בפרצוף?!

אני מזהה את השאלה שלך כרטורית, אך אתן לה תשובה בכל זאת למען יראו ויראו:
חייבת להיות תבנית שמעניקה לקטע הטקסט את התואר סיפור, אחרת מדובר בסלט מילוני חסר משמעות:

בסיפור כל סצנה חייבת להכיל תוכן שמוביל למסר, למסקנה, שבסופו.
כאשר המסקנה בסוף הסיפור סותרת את הסצנות בסיפור ---
מה הסיפור? מה באת להגיד לנו, בעצם? ולמה שאקרא את הספר הבא שלך?

 

[נוטרדיימוס]

אולי יפתיע אותך לדעת, שהציטוט הכי ידוע של הולמס "אלמנטרי, ווטסון יקירי" לא הופיע באף אחד מספריו של קונן דויל. הוא הוסף אחר כך, לסרטים ולתסכיתי הרדיו...

למעשה, למרות שהציטוט "אלמנטרי, ווטסון יקירי" אכן לא הופיע בדיוק בצירוף מילים זה, בחומר המקורי היו חמשה שימושים במילה אלמנטרי בהקשר הזה, והולמס נהג לפנות לווטסון בצירוף "ווטסון יקירי" בכל הזדמנות.

הולמס ציחקק לעצמו.
"יש לי את היתרון של היכרות עם הרגליך, ווטסון יקירי," אמר. "כאשר הסיבוב שלך קצר אתה נוהג ללכת ברגל, וכאשר הוא ארוך אתה משתמש בכרכרה. היות שאני מבחין שמגפייך משומשות אך חפות מכל ליכלוך, איני יכול שלא להסיק שאתה עסוק במידה כזו שתצדיק את הכרכרה."
"נהדר!" קראתי.
"אלמנטרי," אמר הוא.
[תורגם מ'האיש העקום', זכרונותיו של שרלוק הולמס, ארתור קונן דויל.]

 

[רותי רפפורט]

"אלמנטרי," אמר הוא.

1. בלי "ווטסון יקירי"...
2. תרגום אינו מקור... (ייתכן שבמקור הופיע אלמנטרי, אבל בלי ה"ווטסון יקירי"...)