הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הפעם זו אכילה עם פן רציני.
לאחרונה היו לי כמה דיאלוגים עם אנשים/ ילדים, ובעקבותיהם עלו לי כמה מסקנות שרציתי לשתף אתכם בהן.
אני מביאה את הדיאלוגים לפניכם ללא כחל ושרק:
זאטוטה: כשאהיה אמא, אני יכולה ללבוש פאה בלונדינית. ואז אף אחד לא יידע שיש לי שיער חום.
אני: למה את צריכה שיחשבו שיש לך שיער בלונדיני?
זאטוטה: סתם. זה יותר טוב ככה. זה יותר יפה.
אני: ככה את חושבת? בלונדיני יותר יפה?
זאטוטה: כן, גם בוחרים אותן (את הבלונדיניות, מ.י) להצגות. גם בהצגות של **** (כאן היא ציינה שם של ממסד הופעות מוכר) כל המציגות הן בלונדיניות. ומי שלא בלונדינית, שמים לה פאה בלונדינית שתראה יפה.
עד כאן דו שיח א'.
דו שיח ב', עם אמא של ילדה אחרת לגמרי.
אנחנו מדברות על אחת הבנות שלה, שזופה מתוקה קטנה.
אמא של הזאטוטה: היא חזרה הביתה מבית הספר, ואמרה שהחברות אמרו לה שהיא שחורה.
אני: מה רע בלהיות שחורה?
אמא של הזאטוטה: עובדה. את רואה שבעיניה ובעיני החברות שלה, זה עלבון.
עד כאן דו שיח ב'.
דו שיח ג', ביני לבין לקוחה:
לקוחה: ראיתי את הציור הצבוע ששלחת, זה מאד יפה, רק הצבע עור של אחד הילדים מדי כהה.
אני: מה זאת אומרת 'מדי' כהה.
לקוחה: סתם, הציור מיועד לקהלים רחבים, ואנחנו לא רוצים שזה יהיה עם שייכות מגזרית.
אני: *לעצמי* אבל את יודעת שגם צבע עור בהיר זו שייכות מגזרית.
אני: תראי, בדיוק בגלל שילדים מכל המגזרים רואים את הציור הזה, חשבתי שיהיה נחמד לנסות עוד סוגים של יופי וחן, אם את מבינה למה אני מתכוונת.
לקוחה: (קצת נבוכה) יודעת מה, אני אשאל את המזמין.
להפתעתי, למזמין לא היה אכפת והוא אפילו לא התעכב על זה. הציור נשאר ככה וירד לדפוס.
עלו לי כמה שאלות בעקבות הדברים האלה, ואחת מהן הייתה- מהו התפקיד של המאייר (או לצורך העניין, כל אמן חזותי) בשינוי סטיגמות, סטנדרטים מפלים של יופי או נראות, וגזענות סמויה?
בעצם, בואו נעזוב את המילה גזענות כי יש לה מדי הרבה קונוטציות שליליות. בואו נתעלם מהפן הזה, ופשוט נניח על השולחן לרגע, את המסר הסמוי שציור שכולל רק ילדים בהירי עור, תכולי עיניים, רזי איברים ובלונדיניים- לילדינו.
קודם כל, האם כל ילדי החברה החרדית עונים לתיאור הזה?
אני מניחה שלא. אחרת, לא היה צורך לזאטוטה ההיא לחלום על היותה בלונדינית. אני מניחה שאחוז בהירות השיער בכיתתה הוא בערך שש בנות מתוך עשרים. מדוע אם כן, רק הן מקבלות ייצוג הולם לאור הזרקורים הנחשק (בין אם מדובר בקומיקס, ספר, הצגה או דמותג), בעוד שאר הבנות- בין אם הן מלאות יותר, או מנומשות, או מתולתלות להחריד או כהות עור, או נמוכות קומה- מקבלות את המסר הסמוי, תת הכרתי, שיש משהו לא נכון באיך שהן נראות?
שאלה שניה:
למה בראש של הזאטוטה החמודה, עדיין, בהיר/רזה/שיער חלק = יפה, כהה/שמן/מתולתל = מכוער?
יופי הוא דבר שנקבע על ידי החברה. זה טרנד, וטרנדים באים וחולפים כמו סערות פוליטיות בישראל. בעולם הכללי, עור שזוף הוא מזמן כבר דבר שמשלמים עליו. שיער מתולתל כבר לא מגהצים, ולהיפך. וזה נכון ששמן זה עדיין לא 'יפה', אבל במקומות מסויימים באפריקה עודף משקל היה תמיד נחשב לסטנדרט של יופי, ורק כשהמערב החל לחדור לשם- השתנתה לאט לאט הסתכלות האנשים. שוב, מוכיח את הנקודה שהיופי הוא סטנדרט חברתי. אז גם אם 'שמן' לעולם לא יהיה שם נרדף ל'יפה', זה עדיין לא צריך להיות דבר 'לא נכון' או שצריך להתבייש בו.
יפה הוא מה שמקובל, מה שהאנשים הנחשבים עושים, יפה הוא מה שמישהו החליט שהוא יפה. יופי הוא גמיש כמו פלסטלינה. אם כן, זו חייבת להיות העובדה שמה שהילדים שלנו רואים בחוברות, ספרים, עלונים, הם בעיקר דמויות שלא דומות להם- בהירי עור, רזים ו'לגמרי נכונים' על פי כל סטנדרט חיצוני, מערבי, לא יהודי. הסיבה שהסטנדרטים אצלנו לא משתנים, היא מפני שאף אחד לא טורח לשנות אותם.
ושאלה שלישית, קצרה מאד:
אם אנחנו נזכרים לרגע שאנחנו חברה של עובדי ה', אז באמת, איפה הוא הערך של שקר החן והבל היופי, בכל הסיפור הזה? גם אם נניח שיש משהו בסטנדרטי היופי האלה, האם יש בכלל מקום לקדש אותם? האם העובדה שאנחנו מציגים אותם כדבר ה'טוב', אין משמעותה עיוות השקפה בעצמו?
לסיכום, השאלות האלה הן די רטוריות. אבל יש לי עוד כמה דברים להגיד.
אם המצב ימשיך להיות כמו היום, בו אנחנו מציירים ומציירות רק ילדים 'יפים' על פי הסטנדרטים השגויים שנקבעו גם לנו, על ידי נראות חזותית כזאת, אז גם הדור הבא ימשיך לשמר את הקביעות האלה. גם בדור הבא, ילד כהה ירגיש בולט ולא כמו כולם, כי הוא מעולם לא ראה דמותג, או אפילו דמות אחת מתוך חבורת ילדים- שצבע העור שלה כהה כמו שלו.
גם בדור הבא, ילדה שהשיער שלה מתולתל וקופצני, תעשה הכל בשביל ליישר את התלתלים הסוררים, לייבש אותם ולחנוק את כל שמחת החיים שלהם, ותשנא את המראה שלה בכל בוקר מחדש, מפני שלמדו אותה שמתולתל= גס, מכוער, בולט, לא יפה, לא עדין ולא אצילי. מפני שבאף ספר (שבו למרבה המזל צויירה גם ילדה) לא הופיעה ילדה שדמתה לה.
גם בדור הבא, נערה תמשיך לחשוב על עצמה לפני הכל כעל כבדת משקל, ולא תקבל את ההזדמנות לקרוא או לראות דמות ראשית שדומה לה במידות הגוף, כדי להבין שהמראה החיצוני לא מגדיר אותך, וששום דבר לא קובע מהו יופי חוץ ממי את באמת.
(אגב, אני כן רואה פה ושם דמויות קצת שונות של ילדים. זה מבורך ואני בהחלט מעריצה את אלה שחשבו על הפרטים הקטנים האלה, כי בעיני ילדים זה משמעותי מאד, וגם בהסתכלות של מחנך, זה דבר שצריך לשאוף אליו. רק מדגישה, שאני לא מכלילה את כל ציבור המאיירים אלא מדברת על גישה כללית נפוצה.)
עכשיו, אני לא רוצה להפחיד, אבל שתדעו שהאחריות בעיקר עלינו.
בציבור החרדי כמעט כל המדיה החזותית מתמקדת בערוץ אחד: קומיקס.
כן, יש גם תעשיית סרטים חרדיים, אבל עליה אני בכלל לא רוצה לדבר, כי שם בכלל חוגגת התייחסות עתיקה, מיושנת, סטייל סרטים שחור לבן של המאה הקודמת, לכל המושג של יופי, ושמעולם לא ראיתי באף סרט דמות שמייצגת משהו שונה, ואם היא ייצגה משהו שונה- זה רק מפני שהיא הייתה צריכה להיות השמנה המצחיקה, או עוזרת הבית הכהה (מי מלהק את זה? היי, שלום, מלהקת. זה נכון שכתבת דמות של עוזרת אתיופית, שגם זה- בואי נודה על האמת, לא הכי נחמד, אבל מכאן ועד ללהק בחורה תימניה...? כאילו, כל הכהי עור אותו דבר אצלכם?)
בציבור שלנו, הילדים קוראים קומיקס בכמויות הזויות. קומיקס נלווה לכל קמפיין פרסומי, מערכת בחירות, מאצ'ינג, התרמה ושאר ירקות. קומיקס הוא כמעט המדיה החזותית היחידה שבאמצעותה ניתן לגשת לקהל.
ונחשו מי אחראי על הנישה הזאת?
נכון, אנחנו.
אני, אישית, אגלה לכם סוד, כבר התחלתי לנסות את זה בעצמי. אני משתדלת, בכל פרויקט שלי, להציג עוד צדדים. גם את הילדה הכהה. גם את הילד השמן. ואם היו נותנים לי, כמו בקומיקס הזה ש @RacheliArt העלתה, לשמחתי כי רבה- הייתי בוחרת דמות אתיופית, ואם אפשר אז ששם המשפחה של לפחות אחד מהדמויות, בחייאת, לא יהיה עם סיומת 'סקי' ודומיו.
ולא תאמינו: הלקוחות זורמים עם זה.
כן, לרובנו יש שכל, ורובנו לא אנשים צרי אופק, ורובנו כן רוצים לעודד חשיבה פתוחה שלא מתמקדת בחיצוניות, ובטח לא בחיצוניות סטיגמתית. הסטיגמות האלה לא באות במכוון, אלא מהתת מודע, משנים של טפטוף מסיבי, עיצוב התודעה, וחשיפה רק לצורה אחת, מיושנת וחקוקה בברזל, של נראות.
רובנו כן רוצים להכיל ולקבל את כל סוגי הנראות שקיימים בין הילדים החמודים שלנו- וגם בין המבוגרים, ורוצים לעודד שיח שיעיף את הסטיגמות הישנות האלה לחיריה, על טיל פאג'ר טועה. כי באמת הם ריקים מתוכן ואין בהם שום דבר נכון, וגם בקידושם אין אף ערך.
כמו כן תמיד יהיו את אלה שלא. והאמת, לא ממש מעניין אותי למה.
מספיק לי אם אנחנו נעשה את השינוי, לאט אבל בטוח.
בהצלחה עם זה!
תדמיינו אותי עכשיו יוצאת מהחדר ונכנסת שוב רק כדי לקחת את הדפים ששכחתי, בזמן שיש שקט מתוח ואפשר לחתוך את האויר בסכין, ועוד דימויים של תיבת פנדורה שנפתחה. תדמיינו אותי מתקשה לאסוף את הדפים, והרעש ממלא את החלל של החדר, ואנשים מסתכלים זה על זה ונעמדים בשקט, ואז פתאום המיקרופון חורק וכולם מתחילים להתלונן על זה במקום לדבר על הדבר המביך שעומד באוויר.
אתם יודעים, איך שכינוסים טעונים נגמרים.
לא, בעצם תדמיינו אותי מסיימת את הנאום בשירת 'הקדוש ברוך הוא אנחנו אוהבים אותך', ומחלקת סוכר ושום בתוך שקיות. מה רע? ככה כינוסים טעונים מסתיימים אצל אחרים, תלמדו. כן אני יודעת שזה היה סטריאוטיפי, אבל אני מנסה להבהיר נקודה, יא קשים.
יאללה שבוע מוצלח!
נערך לאחרונה ב:
)
האליפסה הוורודה תוחמת את שטח ריכוז איברי הפנים, והמשולש מציין את יחסי המרחק באופן מדוייק בין העיניים והפה.
בפינת "הידעת?" אפקט ה"נאוטניה" (Neoteny)
