כארז בלבנון ישגה

[כנפיים]

חושבת שאם כותבים את זה בצורה של אמונה, זה לא נראה קטסטרופה. ובך הכל, הרי זו באמת העבודה שלנו, להאמין, ולאהוב, ולהתחזק. אפשר לראות אצל חיה הרצברג. היא ממש עושה את זה טוב. לא הפי אנד, אבל תמיד מחוזק.

 

[נקודה אחת]

בס"ד

כארז בלבנון ישגה- המשך

מול עיניה המשתאות נראה מחזה הזוי לחלוטין. דוס מהסוג השחור ביותר, ספק עמד ספק ישב בשולחן הגדול, פניו מוסבות ממנה והלאה כלפי החלון הרחב הצופה לגינה. אורן, שישב לימינו בהה בו במבט חולמני משהו וארז שלה (!) למרבה האירוניה הסתכל על הדוס המתנדנד והמנפנף בידיו בהתלהבות גלויה במבט שאפשר לכנות אפילו, אה.. הערצה!

אורנה לא הבינה כיצד מחזה כזה יכול להתרחש תחת עיניה הבולשות, דני תמיד אמר לה שבדורנו צריך לשמור על הילדים אפילו מבני משפחה, עתה היא רואה שהוא צודק. כמה צודק! מי היה מאמין שבבית של גדי ורותי, בית טוב ואיכותי, ייתכן מפגע שכזה. היא כל כך מתפלאת על רותי, אשה משכילה בעלת תואר שני במדעי החברה, כיצד הגיונה הטוב אבד ממנה? זורקת היא את כל עצמותה ותחת זו לובשת חזות גלותית כל כך, המסכנה! אבל מכאן ועד לגרור את ארז שלה התמים לעברי פי פחת?! לזו לא תסכים!

היא שקלה את צעדיה: האם להתפרץ לשיעור ולתלוש את ארז מציפורני שטיפת המוח המסיבית הנערכת לו שם, או לחכות בנימוס עד שאי מי יבחין בה. נימוסיה הטובים לא נתנו לה לנהוג אחרת, ולכן רק המהמה בקולה בנחרצות:

"אההם!" ארז הסתובב הראשון, המבט המעריץ והמרחף התחלף בפרצוף סמוק כעגבניה בשלה. היא התבוננה בו, אדומה לא פחות, אבל מכעס יוקד שמתעבה מרגע לרגע. 'כן ארז יקירי!' רצתה לקרוא בקול, 'יש לך במה להתבייש ועוד איך! "לשחק" אמרת לי, זהו אינו משחק ילדים, חמוד. זהו משחק באש. ואמא באה לשמור עליך'.

"אמא, מה את עושה פה?" שאל ארז במבוכה רבתי, רותי יצאה מהסלון עם ספר כסוף בידיה, פניה מלאות פליאה.

"אורנה? מתי הגעת? בואי היכנסי, הם באמצע סיפור מרתק במיוחד, מהסלון אפשר לשמוע מצוין" כך רותי בהזמנה מעושה, כאילו היא, אורנה, נוהגת לשמוע סיפורים דוסים חסרי שחר בשעות הפנאי.

"רותי, את ואני צריכות לדבר, אך לא כעת. ואתה ארז!" הסתובבה אליו חדות. "אתה בא איתי!" ארז אפילו לא ניסה למחות. בצעדים כושלים נגרר מעם השולחן אל אמו שעמדה עדיין באותה נקודת תצפית מעם הפתח.

רב עזריה נחלץ לעזרתו.

"אמא של ארז, תדעי לך שזכית בילד חכם במיוחד. אילו תשובות נפלאות הוא אומר בשיעורים, איזו הבנה יקרה, נשמה אמיתית!" שום תו לא נד בפניה החתומות. הקסם של הרב עזריה לא עמד לו הפעם.

"עם השכל הזה ארז צריך לעשות דברים אחרים! ולא לכלות את זמנו בהבלים שלא יועילו לו מאומה!" כך חתמה, הסתובבה ויצאה את הבית, ארז נגרר אחריה בראש מושפל. היא הרגישה תחושה לא נוחה שגוברת מרגע לרגע. אך מה לעשות? לעיתים אמא טובה היא אמא החלטית. ודברים כאלו צריך לחתוך טרם יפשוט הנגף. אולי תתייעץ עם נוגה הפסיכולוגית של בית הספר, קצת מביך, אבל עדיף לעשות דברים כאלו עם הכוונה מקצועית, מי יודע מה הילד הספיק לספוג.

יותר לא הגיע ארז לשיעורים. הוריו הסבירו לו את חומרת העניין, במילים קצובות, החלטיות. ארז הבטיח לא לדבר עם אורן יותר על שטויות, ולהיות ילד טוב ששר שירים רגילים ומדבר כמו כולם. כן, הם מסכימים עדיין שישחקו כדורגל בחצר, אבל עדיף לא להיכנס לבית של דודה רותי, אולי רק כשדוד גדי נמצא ממש לידם.

סידרת דיסקים משמיעי מוזיקה קלאסית נקנתה עבורו. "הנה ניגונים! אבל לא סתם קשקושים, ילד" הוסיפה אמו במבט רב משמעות. "אלו ניגונים איכותיים, יקרים, מטובי האומנים: בטהובן, מוצארט, באך! ככה תוכל לזמזם מנגינות חסרות מילים להנאתך, אבל לא חלילה, מנגינות חסרות שחר" ארז התכווץ למקומו. עדיין זכר היטב את הניגון האחרון אותו לימד הרב עזריה. כמה אהב את הניגון הזה, ודווקא היו לו מילים, הוא זכר את השורה הראשונה: "קה אכסוף נועם שבת" ואחר כך שרים "אייי" ארז תמיד היה מוזיקלי, הוא מנגן מגיל שש לפי שמיעה על קלידים אבל מוזיקה קלאסית הוא לא אוהב. הוא רוצה להגיד לאמא שאין למוזיקה הזו נשמה, אבל אמא אמרה שזה שטויות "בבית שלנו לא מדברים על נשמות" כך וודאי תאמר.

כואב לארז בלב, כואב מאוד. הוא אהב את הרב עזריה. ועכשיו עם חוג הטניס החדש של יום שני, אפילו לא יראה יותר את הטרנטה הכחולה ואת רב עזריה השמח מקפץ מתוכה. ארז לא חשב שהרב עזריה הוא "סתם מסכן", כמו שאמרה אמא. הוא שמח באמת, אף פעם לא ראה אדם שמח כמוהו. אבל אמא לא מסכימה שיהיה לו קשר עם אנשים "נבערים" חבל שאמא לא שמעה את השיעור הזה האחרון, אותו לא סיים לשמוע, אם הייתה מסכימה להישאר בסלון עם דודה רותי וודאי לא הייתה מדברת כך. הרב עזריה הוא חכם גדול, והוא "רב" לא "דוס". המילה "דוס" היא מילה לא מכובדת, ויש לה צליל מעליב וארוך. אמא תמיד מדברת מכובד, אבל לרב עזריה היא קוראת דוס ולא רב. הוא לא יודע למה. נראה לו שבגלל סבא.

*

השנים נקפו. משפחתו של אורן התחזקה יותר ויותר, ואפילו אבא גדי התחיל לשמוע שיעורי תורה בהיחבא, ההתנגדות והקושי ההתחלתי ירדו לאין שיעור והשלום שב על כנו. בשלב מסוים הגיעו ההורים להחלטה שמגורים במושבה החילונית לא מטיבים עם הילדים שנאלצים לנסוע שעות ארוכות למוסדות הלימוד, הם מכרו את הוילה היוקרתית במחיר הפסד, ועברו לעיר הגדולה.

הקשר בין שני בני הדודים הלך ונחלש, אורן הפך לבחור ישיבה, עדין ומתחשב, וארז היה לבחור טוב ומצטיין. "מחונן" כינו אותו מוריו והנחו את הוריו לרכוש עבורו השכלה נוספת מעבר שעות הלימודים הרגילות, "תצטיין!" עודדו כולם. "תתקדם, תצליח, אל תהיה כמו.." הנהנו ברמיזה צועקת. הוא היה יכול להשלים את ההמשך בלבו. 'אל תהיה כמו אורן שהיה כתאום שלך, ולפתע נלקח באכזריות לעולם פאנטי חסר השכלה, אל תלך בדרכיו! אלו דרכים חסרות שחר!! חסרות שחר, חסרות שחר!!' כל פעם שהוזכר שמו של אורן, או אפילו נרמז, חש ארז בכיווץ הפנימי הזה. אורן היה ונשאר בעיניו חברו הטוב ביותר. חברו שנלקח ממנו לאו דווקא בגלל הדת, אלא בגלל הפחד ממנה. לו רק היה יכול להיות חלק מחייו של אורן, לדבר איתו פתוח, להיות בקשר, כמו פעם! אבל אין לכך כל סיכוי.

בייאוש מתגבר נרמז ארז פעם אחר פעם. טבעו הנוח והמרצה, גם יכולותיו המבריקות דחפו אותו קדימה, לארץ ההצלחות. את כל כוחו נתן ללימודים, שעות התייגע והתאמץ, להגיע, להשיג, להצליח! והלימודים לא הכזיבו, הם הבריקו אליו במאיות, התנוססו על קירות בתעודות הצטיינות שהביאו גילה ורנן ללב ההורים ובפרט לליבו השסוע של סבו. הכל שמחו בו, ואילו הוא היה בוכה במסתרים, החיוך הגדול שמרח על פניו, לא כיבה את הכאב השורף הזה. ואת הכיווץ שעולה מלמטה במעלה הגרון וגומר לו את האוויר.

כשהיו נפגשים בעיתות נדירות בבית הסב, היה סבא פינחס נוהג להתגאות בו מול אורן הסבלן, עדין הנפש. ארז לא יכל לסבול זו, זה היה עינוי אמיתי. הוא ידע שסבא פנחס אוהב גם את אורן, למרות זוג הפאות המסולסלות שצמחו בצדיו ולעגו בקיומם. סבא פינחס לא אהב סימנים של דת. הן הזכירו לו את "שם", "כאן ארץ ישראל אדוני הצעיר. מה זה הדבר הזה, מה?!" היה נוהג למשוך בהן במרירות מתפרצת "לכי תביאי מספרים!" צווח לסבתא בלה, שהניפה יד מבטלת. אורן היה משפיל עיניו לעבר המרצפות האדומות ברצפת הגינה. מקבל על עצמו בהכנעה את הביזיונות, שומע ולא משיב. לפעמיים היה שולף את הגיטרה שלו, מנגן שירים שקטים ארץ ישראלים שכולם מכירים. האווירה הייתה מפשירה, והדיבורים על הדת מתמתנים. לפחות לזמן השירה. אבל הוא ארז, לא היה מסוגל לשיר. בשקט ישב לידו, מסתכל על האצבעות הפורטות ושותק, "למה אתה לא שר?" היה שואל אורן, מחייך אליו את חיוכו הטוב. הוא חייך בחזרה וניסה לשיר אבל הרגיש שהוא נחנק. הכיווץ היה עולה בו שוב.

*

קצת אחרי הצבא, מימנו הסב וההורים הגאים טיול חו"ל יוקרתי לבחור המצטיין שהבריק גם בצה"ל.

ארז נסע, מראה פניו מרוצות, אך כשחזר מבטו היה מרוחק.

הם דרבנו אותו לסגור על לימודי רפואה, הציעו התמחות לבעלי חיים, כמו שתמיד חלם (מתי בדיוק? שאל את עצמו ולא ידע להשיב) הם הציעו עוד רעיונות שנפסלו על הסף. אולי הנדסאי? עולם ההייטק גם הוא בא בחשבון. ארז הוא מכרה זהב פוטנציאלי וודאי ימשיך להצטיין ולנסוק לשחקים, אין שום אופציה אחרת.

הוא התקשה להתלהב. הכל היה נראה בעיניו משעמם עד אימה. דיכאון שחור נחת עליו. ריקנות נוראה שמשחירה מרגע לרגע. הוא לא חפץ עוד בחיים. מה לו ולהם? הם קראו אליו, נפנפו בפרוספקטים מעוררי השראה, ובשבילו זה היה נייר לגריסה. דיברו איתו הלאה, על העתיד הורוד המזהיר, על ההישגים וחשבון בנק תפוח, הסב רמז על וילה נוספת ליד בית ההורים ואולי גם מכונית צמודה. דיברו איתו דיבורים על המשכיות, על אשה וילדים. ובשבילו זה הרגיש אסון מתקרב, הוריקן כמעט. בקושי יכל לסבול את עצמו.

בעצם, גם עצמו הזה, היה כבר יותר מידי בשבילו.

הוא החליט לעזוב. ללכת מכאן בצורה מהירה, שלא תשאיר עקבות.

שרבט מכתב מהיר, מתנצל, מגלה טפח ומכסה טפחיים, הוא לא ידע מה לומר. ובטח לא איך להתנסח. איך אפשר לכתוב שהכיווץ הרג אותו? שהכלום עושה לו בחילה, שהוא לא יכול יותר? שטוב מותו מחייו ומר לו, מר לו מאוד?!

תחנת הרכבת הייתה היעד הבא.
*

על האבן הדוממת הונחו זרים רבים, שכמעט כיסו את כולה. אורן ישב למרגלות המצבה הטריה, מחפש מילים, כל זמן השבעה לא הצליח להיפרד כראוי. עתה בא לבד.

"ארז ארז, למה הלכת? למה התייאשת? למה לא באת אליי? היינו מדברים. חושבים ביחד מה לעשות. נכון שהיו חומות, היינו צריכים לשבור אותן ביחד. אנשים אחים היינו. כמה טיפשים היינו. ועתה.. ועתה.."

הדמעות שירדו ללא הפוגה כל ימי השבעה, הופיעו שוב, מלוחות מאי פעם.

אורן חיפש נחמה אך זו לא נמצאה. איך אפשר להתנחם על תינוק שנשבה? נשבה כל כך עמוק וכל כך כואב, שאין מילים לשבי הזה.

"שבי ארור!" צעק אורן לשמים ולכל אותן המצבות הדוממות סביבו, ועצם עיניו. הדמעות זלגו גם כך.

מה יהיה ארז, מה יהיה איתך שם. מסכן שכמותך. עלוב שכמותך. איפה אתה נמצא עכשיו, ארז??! נשמה שכמותך, נשמה מיוסרת שכמותך... ארז..!

אורן הטה ראשו על המצבה הטריה, גועה בבכי חסר מעצורים. המגע היה קר, והפרחים הפיצו ריח חזק.

פתאום כמו בת קול הזדקרה לליבו פנימה. קול של נחמה הפציע מתוככי הכאב.

"צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה".

הלבנון זהו בית המקדש המלבין עוונותיהם של ישראל, ובו יפרחו הנשמות כולם.

יפריחו וישמחו, ירננו וישירו.

בית המקדש.

חום התפשט בליבו. אורן הרגיש משהו טוב שפועם. הבנה חדשה.

ארז! אתה היית שבוי! שבוי בעצמך, שבוי בעולם שהקפיא לך את הרצון האמיתי שלך.

אבל אתה עוד תפרח, ולא כמו הפרחים העתידים לנבול שעל קברך,

יבוא היום בו תפרח באמת, עם כל נשמות ישראל בזמן הגאולה.

תפרח לעד.

גבוה. חזק. אמיץ.

תשגה לגובה, כן ארז, אל תדאג,

בלבנון תשגה.

 

[אשר שרבר]

מקסים ונוגע.
כן, זה עצוב. והוא עוד יחזור, לאן שהוא, מתי שהוא. הוא יחזור.
כך דרכו של עולם. כי זריק חוטריה אאווירא, אחודיה קאי.

 

[כנפיים]

עצוב עצוב. דמעתי. אבל עשית את זה! כל הכבוד! חזק, ומדמיע, מצמרר, אבל משאיר תקווה ונוחם.
וגם מבחינת הכתיבה- כתוב טוב טוב טוב! לא מדי דרמטי ולא מדי אדיש, מפרט ולא מתמרח, והתיאורים ממש נותנים הרגשה שעברנו את זה איתם

 

[נקודה אחת]

זריק חוטריה אאווירא, אחודיה קאי

תודה. נשמע חזק, מה פירוש?

אני שמחה שנשארה תקווה ונוחם. כי באמת אני מאמינה שזה כך. והלוואי וכל הדיבורים והפרשנות שלי את המציאות, יעזרו לו שם למעלה. וימליצו עליו אך טוב.

וכל הכבוד למי שצולח את האורך. מעריכה מאוד. אם יש עוד טעויות תגידו לי. לפני שתהיה סגירת עריכה.

 

[palm]

איזה סיפור רגיש

השנים תקפו.

השנים נקפו

 

[מרחבית]

מצטרפת למה שכתבו לפני. כתבת בצורה נפלאה, שמעבירה את הדברים במוחשיות ממש.
כל-כך נוגע ללב, שקשה לרדת לתיקונים בכתיבה. הרגשה של מה זה משנה? הכל שטויות מול התוכן של הסיפור.

בכל אופן, הכתיבה היא הכלי להעביר את הדברים, וגם ביקשת לפני סגירת העריכה.
הייתי מציעה לחלק את הקטעים הגדולים לכמה, לקריאה יותר קלה. כוונתי לשני קטעים ארוכים באמצע הסיפור, שכל אחד מהם אפשר לחלק לשלוש או ארבע. וכן את הקטע הראשון - אולי לחלק לשניים.
חוץ מזה ראיתי דברים קטנים ממש, כגון לכתוב 'יכול היה' במקום 'יכל'. זה מה שכרגע זכור לי, ואולי אין עוד.
שד' יביא לכולנו נחמה וישועה במהרה!

 

[נקודה אחת]

מרחבית מקווה שעכשיו יותר טוב הפיסוק.
תודה רבה ממש.

אם הייתי יכולה עכשיו.. הייתי מורידה את האזכור של תחנת הרכבת. זה מיותר. זה היה מעדן יותר את הכאב הזה.

 

[אשר שרבר]

תודה. נשמע חזק, מה פירוש?

כשזורקים חתיכת עץ לאוויר הוא נופל על כיוון מקום גדילתו.

 

[נקודה אחת]

אני עדיין מטושטשת מהסיפור הזה.
פעם הבאה אסור לכתוב סיפורים כבדים לפני שבת. תזהרו גם אתם (אתן בעיקר, כן).
אבל רציתי לשתף (אתם הרי שותפים מלאים בכל הסיפורים שלי עד עתה, אז שתדעו)
שהסיפור הזה עשה טוב לנוגעים בדבר. שלחתי אותו ל"רותי" "גדי" וגם ל"נטע" מהסיפור.
גם אם הוא שבלוני, ומצייר תמונת מצב לא לגמרי אמינה. כמו שהעירו לי כבר, (החרדי- מאושר והחילוני- מסכן ומתאבד מריקנות, אפילו שכביכול אין לו סיבה מספקת.) הוא קרה.
הפרשנות- היא שלי. אף אחד לא דיבר על המקרה הזוועתי הזה מאז שהוא קרה, כמה שנים טובות אחורה. וגם אם דיברו, המרירות והכאב דיברו.
אז אני מודה לה' שנתן לי לכתוב אותו. ותוך כדי כך להבין כל כך את הדמויות המסכנות ששיחקו שם בתוך המציאות. הכל קרה בזכות הרב עזריה בו נזכרתי בפורים.
יהודי צדיק שעשה טוב, ששימח נשמות, שהלהיב שהצית... מה הטוב ה"קטן" כביכול של אנשים יכול לחולל בעולם..
משם הכל עלה, התפתל ונכתב.
אי אפשר להבין איך הדברים עובדים בשמים, ומה תפקידו של הסיפור הזה. אולי הוא כן יכול להביא נוחם לעוד נשמות. אפילו שהוא מדבר על... (לא אומרת את המילה)
יעורר ריח טוב בנשמות.
טוב, זהו, אני עוברת הלאה לסיפור הבא. שתהיה סיעתא דישמיא גדולה לכולם ותודה על כל ההערות, כל כך עזרתם לי!

 

[מרים קרייטמן]

מרגש!
איזה אומץ לשלוח את הסיפור למדוברים...
שרק תזכי להוסיף אור ונוחם לכולנו!
תודה על הזכות לקרוא סיפור עוצמתי ומרגש כל כך!!

 

[RACHELIZ]

סיפור מאלף!
את כותבת מדהים וקולח ונוגע!

גם אני הרגשתי שאפילו אם היו אי אילו טעויות קטנות, הן נבלעו. בכל אופן, אם עדיין רלוונטי אצטט כמה ואולי בשביל הפעמים הבאות… (מתוך הפרק השני)

סיפורים דוסים חסרי שחר בשעות הפנאי.

סיפורים דוסיים
*

לזו לא תסכים!

לזאת לא תסכים.
יכול להיות שגם כך זה תקין אך לא ראיתי שכותבים כך.
*
שמתי לב שבכמה סיפורים כתבת לפעמיים ולא לפעמים, אני רק מתעניינת האם ניתן לכתוב כך גם?

 

[נקודה אחת]

@RACHELIZ תודה ענקית, גם על החוות דעת, וגם על תיקונים. מתקנת במקור.
כותבים לפעמים. ותמיד יוצאת לי המילה הזו עם שני יוד לא יודעת למה. אולי פעם הבאה אצליח לשרוד אותה נכון.

אין לי מושג על זו או זאת. שתיהן נראות לי תקינות. אבל זאת מצטלצלת יותר.


דוסיים! תודה!