הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כתבתי לצורך איזושהי עמותה, אשמח להערותיכם והארותיכם.
הם יושבים על הגדר.
קבוצה של נערי רחוב קולניים. לבושים בג'ינס צעקני וזול, צוחקים בקול גס מבדיחה טפלה שאחד מהם זרק. מבט ריקני בעיניהם. עיניים חלולות משעות ארוכות של בהייה מכורה במסכים מרצדים.
אברך שעובר שם מביט בהם בשאט נפש. 'מבלי עולם' הוא לוחש לעצמו וממהר להתרחק מהמקום לפני שאוזניו יקלטו את דיבוריהם הזולים.
השעה שעת לילה מאוחרת, אך הם עדיין שם על הגדר מלהגים באותה קולניות. מדליקים עוד ועוד סיגריה, מעשנים את זמנם.
בואו נכבה לרגע את הווליום, נקפיא את התמונה ונתמקד באחד מהם. 'שי' קוראים לו.
בבית עוד קוראים לו 'אברהם שייע', אלו שעדיין מדברים איתו. אך שום דבר מה'אברהם שייע' לא ניכר בו היום. שיער ארוך, כיפה קטנה.
הוא צועק יחד עם כל החבר'ה, גועה בצחוקם ומתגולל באשפתם. אבל בפנים בפנים - עמוק עמוק - רע לו. רע רע רע.
אם תראו אותו ברחוב, לא תצליחו לזהות את זה. אבל בתוך תוכו פועם לו לב. לב כמו שלי וכמו שלך, לב שמרגיש. לב שמתכווץ כשהוא מבחין שאבא מתבייש בו, שכואב לו כאשר אמא בוכה בגללו, שדוקר לו שאפילו המשטרה כבר שמה עליו עין.
אף אחד כבר לא מצליח לראות את הבן אדם שבתוכו.
'שבבניק' קוראים לו בשכונה. 'פרחח קטן' אומרים השכנים. 'פגע רע' אומרת הדודה. 'מפגע חינוכי' מציין העסקן.
לא נכון, הוא רוצה לומר. אני... אני בן אדם. תראו אותי.
אף אחד לא רואה אותו.
קבלו תיקון. כ מ ע ט אף אחד.
יש מקום אחד שרואים אותו, שנותנים לו את הלב, שמצליחים לראות בו את ה'בן אדם' מעבר לכל הקליפות שעוטפות אותו.
מדרשיית 'xxxxx xx'.
הנערים באים למבנה הקטן והחמים מדי ערב. הם מקבלים ארוחה חמה, אך חשוב מזה - מילה חמה. שומעים שיעור תורה ומקבלים אוזן קשבת. מישהו שרואה אותם, שיודע לשמוע אותם, להאזין למצוקותיהם. לסייע להם בעולמם המבולבל.
בלי להטיף, בלי 'לחנך'. פשוט להכיל ולקבל. לכוון בעדינות, בליטופים.
זה לא קורה ביום אחד. עוד יום ועוד יום. יש בדרך עליות ומורדות אבל---
הם כבר לא יושבים על הגדר.
הם יושבים על הגדר.
קבוצה של נערי רחוב קולניים. לבושים בג'ינס צעקני וזול, צוחקים בקול גס מבדיחה טפלה שאחד מהם זרק. מבט ריקני בעיניהם. עיניים חלולות משעות ארוכות של בהייה מכורה במסכים מרצדים.
אברך שעובר שם מביט בהם בשאט נפש. 'מבלי עולם' הוא לוחש לעצמו וממהר להתרחק מהמקום לפני שאוזניו יקלטו את דיבוריהם הזולים.
השעה שעת לילה מאוחרת, אך הם עדיין שם על הגדר מלהגים באותה קולניות. מדליקים עוד ועוד סיגריה, מעשנים את זמנם.
בואו נכבה לרגע את הווליום, נקפיא את התמונה ונתמקד באחד מהם. 'שי' קוראים לו.
בבית עוד קוראים לו 'אברהם שייע', אלו שעדיין מדברים איתו. אך שום דבר מה'אברהם שייע' לא ניכר בו היום. שיער ארוך, כיפה קטנה.
הוא צועק יחד עם כל החבר'ה, גועה בצחוקם ומתגולל באשפתם. אבל בפנים בפנים - עמוק עמוק - רע לו. רע רע רע.
אם תראו אותו ברחוב, לא תצליחו לזהות את זה. אבל בתוך תוכו פועם לו לב. לב כמו שלי וכמו שלך, לב שמרגיש. לב שמתכווץ כשהוא מבחין שאבא מתבייש בו, שכואב לו כאשר אמא בוכה בגללו, שדוקר לו שאפילו המשטרה כבר שמה עליו עין.
אף אחד כבר לא מצליח לראות את הבן אדם שבתוכו.
'שבבניק' קוראים לו בשכונה. 'פרחח קטן' אומרים השכנים. 'פגע רע' אומרת הדודה. 'מפגע חינוכי' מציין העסקן.
לא נכון, הוא רוצה לומר. אני... אני בן אדם. תראו אותי.
אף אחד לא רואה אותו.
קבלו תיקון. כ מ ע ט אף אחד.
יש מקום אחד שרואים אותו, שנותנים לו את הלב, שמצליחים לראות בו את ה'בן אדם' מעבר לכל הקליפות שעוטפות אותו.
מדרשיית 'xxxxx xx'.
הנערים באים למבנה הקטן והחמים מדי ערב. הם מקבלים ארוחה חמה, אך חשוב מזה - מילה חמה. שומעים שיעור תורה ומקבלים אוזן קשבת. מישהו שרואה אותם, שיודע לשמוע אותם, להאזין למצוקותיהם. לסייע להם בעולמם המבולבל.
בלי להטיף, בלי 'לחנך'. פשוט להכיל ולקבל. לכוון בעדינות, בליטופים.
זה לא קורה ביום אחד. עוד יום ועוד יום. יש בדרך עליות ומורדות אבל---
הם כבר לא יושבים על הגדר.
