הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק א'
"החיים הם אוסף של המון רגעים קטנים"
הייתה פילוסופיית החיים של צביקה,
זו דחקה בו להפוך כל רגע בחייו למרגש וסוער
על רגעים אלו שהולידו מטבעם אפיזודות משעשעות, נסוב סיפורנו
"החיים הם אוסף של המון רגעים קטנים"
הייתה פילוסופיית החיים של צביקה,
זו דחקה בו להפוך כל רגע בחייו למרגש וסוער
על רגעים אלו שהולידו מטבעם אפיזודות משעשעות, נסוב סיפורנו
הכל התחיל כשמלאו לצביקה, נער חינני בעל עיניים ענקיות וסקרניות, חמש עשרה.
הוא בלע את העולם במבטיו והמתין בקוצר רוח לרגע שיהיה גדול.
גדול כמו... הבחורים הגבוהים שעומדים בכניסה לבית הכנסת ומפטפטים.
גדול כמו... האנשים שמחייכים אליו ולוחשים לו על שאלותיו, כשתגדל תבין.
גדול כמו אלו שמבינים הכל, יודעים כל דבר, ויש להם דעה בכל נושא.
גדול כבר וזהו.
אבל אז אירע מאורע מעציב, מרדכי חברו לישיבה נפטר באופן טרגי בבין הזמנים, מצאו אותו, לא פירטו איך, ההלוויה הייתה קורעת לב, אבל אצל צביקה העולם נחרב, מרדכי כבר לא יהיה גדול, חשב לעצמו, הוא יישאר קטן, לתמיד, אם זה ככה, אז למה אני מחכה?
צביקה החליט לחיות, את מה שנשאר, הכי טוב שאפשר.
בהתחלה הוא קרא לזה לנצל את הרגע, הוא חגג לעצמו כל מיני רגעים שאף אחד לא מתעכב עליהם, אך לו הם היו יקרים.
היה את הרגע שהוא טעם לראשונה את המעדן החדש שיצא לשוק, היה הרגע שהוא פגש לראשונה את שטרות הכסף החדשים שהונפקו, והיה גם רגע מסעיר אחד שבו הוא חזה במו עיניו בדריסת חתול לאור יום, היו רגעים נעלים יותר, רגעי פטירת גדולי ישראל למשל, שצביקה ידע לספר איפה הם תפסו אותו בדיוק ממי שמע על כך ומה הוא עשה אז.
צביקה חיבק את הרגעים הללו, הם ריגשו אותו, העניקו לו חיים, הוא חיכה להם, חיפש אותם, עד שהפך בדמיונו ל"צייד הרגעים". אט אט תכפו הרגעים והחלו לצמצם את פער הזמן של הופעתם, צביקה מצא את עצמו חוגג המוני רגעים כאלו, בכל יום, היו שם רגעים גדולים, גורליים, היסטוריים, ובלתי נשכחים.
ליבו כבר לא עמד בקצב האירועים.
רק אז, התעוררה הסביבה לחיים, קולטת באיחור שמשהו מוזר עובר על צביקה.
הרבה מה לעשות כבר לא היה, צביקה כבר הפך לגדול, הוא ניהל את חייו בסערת רגשות, אבל לא נתן לזרים שליטה על התנהלותו. אנשים נדו לו בראשם קפצו שפתיים אך לבסוף הניחו לו ושבו לטרדותיהם, מותירים את צביקה להתבוסס ברגעיו המרגשים והסוערים.
זה קרה בלי הודעה מוקדמת, צביקה נסע במהירות מופרזת משתכר מהנוף ההררי, אורות כחולים ומהבהבים וצפירות לעברו קטעו באחת את האופוריה, צביקה עצר בצד רועד כולו והמתין לבאות, עד מהרה צץ שוטר מבוגר ונעמד ליד חלונו, אך את מה שראה השוטר הוא לא יכל לדמיין בחלומותיו.
צביקה הביט בשוטר מוקסם, צבט את עצמו פעם ופעמיים, זה שוטר אמתי, הרהר לעצמו, אני מקבל כעת את הדו"ח הראשון שלי, זה סיבה לחגוג. השוטר המבוגר הבחין וסינן לעברו "אפשר להבין מה כל כך מצחיק אותך?", צביקה כחכח וענה "אני פשוט מתרגש לקבל ממך את הדו"ח הראשון שלי בחיים", השוטר נעץ בו מבט נוסף ואמר "אה, אין לך עבר תעבורתי? אז סע לשלום, ותיזהר פעם הבאה". צביקה לא ידע את נפשו, איזה טיפש אני! במילה אחת הרסתי לעצמי רגע היסטורי.
והוא נסע משם מאוכזב ומלא חרטות, על רגע שאולי לא יחזור לעולם.
שום דבר, אבל שום דבר, לא השתווה לרגע האדיר ביותר בחייו של צביקה, זה שעיצב במידה רבה את חייו.
המשך יבא...
