הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #1
---
"את באמת רוצה לדעת?" חיוך חושש עלה על שפתיו.
היא חשבה לפני שענתה. לא מיד. אף פעם לא ענתה מיד.
הוא הביט בה, מופתע לגלות חשש וגם ציפיה. רצה שתגיד כן. רצה שתגיד לא.
"כן".
הוא הרים מבט. מופתע. חושש. "למה?"
"כי אני רוצה להכיר אותך".
הוא חייך. "לא הכרת מספיק עד עכשיו?"
היא חייכה גם. שני החיוכים היו רחוקים כל כך משמחה. "הכרתי את אורי של היום. זה שמתעורר בבוקר לעוד יום של שגרה, שמחייך אל הילדים שלו וקופץ איתם למכולת. זה שחי עם אישה ועם עבודה שפויה, יחסית, ומסתיר את כל מה שלא רואים מאחורי חיוכים רחבים ומשקרים. לא הכרתי את האורי הישן, זה שקם בבוקר למול אקדח טעון. שמסתובב בלילות בברים מפוקפקים. שישן עם אור דלוק-"
"גם היום אני ישן עם אור דלוק".
המבט שלה היה פגיע. "נכון".
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?"
"כן". היא לא היססה. לא עוד.
"זה יהיה קשה".
"אני מוכנה".
הוא נשם עמוק. "זה היה באוסטרליה".
היא חבקה את הכוס שלה חזק. ההבזק - חד וצורב של הפעם האחרונה שהייתה באוסטרליה, כאב לה. מחתה את הזיכרון מיד. המשיכה להקשיב.
אורי נשען אחורה, מוחה בטבעיות את עוית הכאב הספונטנית שחלפה על פניו כשפגעה הכתף במשענת הספה. הוא עצם את עיניו, מרפה את שרירי הזרועות. כשהוא עושה כך, ידעה תהילה, הוא לא נמצא פה. הוא נמצא שם.
באוסטרליה.
בדירה אחת, קטנה וחמודה, שהייתה הבית שלהם במשך שלושה חודשים.
הקירות הרימו אליו מבט זועף כשנכנס. הוא הסיט מבטו מיד, אל הספה. היא הפנתה לעברו אצבע מאשימה. הוא העביר מבט אל השולחן. גם כאן התגובה הייתה זועמת.
כולם כועסים עליו. כולם.
הוא כועס על עצמו.
הם נכנסו פנימה. מניחים את הנשק על שולחן הסלון, פורקים אותו, מנקים, משמנים, מרכיבים חזרה ומכניסים לכספת.
הוא היה הרחק משם. הלב שלו עדיין נותר שלושה קילומטרים דרומה, בכוך קטן וחשוך שהתאורה בו מזמן הפסיקה להאיר. וזוג עיניים קטן אחד, בצבע תכלת עמוק, הביט בו במבט שאלפי האשמות לא יכלו לו.
הוא הרגיש אשם.
הוא היה אשם.
"מה עשית?"
הקול של תהילה לחש. אולי מפחד. אולי מדאגה עמוקה והיסטרית אל מול הבעל שלה, שהכירה בתור האיש החזק ביותר, מתקפל כעת אל תוך עצמו בכאב מאכל, אינסופי.
"מה עשית, אורי?"
"הרגתי את אבא שלה".
השמיים הרימו אלי מבט מלא דמעות. בהיתי בהם, בתכלת המושלם שלהם, והוא התמזג עם התכלת העמוק של הילדה הזאת, בת האחת עשרה, שאיבדה את אבא שלה באותו יום.
"אבל לא הייתה לא ברירה!" צעקתי להם, לשמיים. "הייתי חייב לעשות את זה!"
הם לא הקשיבו לי. לא הקשיבו לי בכלל. הם ידעו שאני אשם.
גם אני ידעתי את זה.
התכלת העמוק של הילדה המשיך לרדוף אחרי. הוא היה שם גם בירוק של העצים, בחום של האדמה, בצהוב של הפחים ובשחור העמוק שבתוך הלב שלי.
הטלפונים צרצרו מאחורי בהיסטריה. פרוצדורות סיום משימה, הכנסת דו"חות, מסירת סיכום והכי חשוב - העברת כל הידע לטיפול המשך.
אבל התכלת לא התחשב בעובדה שאני המפקד של הפעולה הזאת, ושהפעולה הסתיימה בהצלחה. הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהפעולה הסתיימה בהצלחה.
לא כשילדה אחת, עם עיניים תכולות ואבא אחד איבדה היום את כל האמון שהיה לה בעולם.
"הייתי חייב לירות בו", סיפרתי לשמיים. הם הקשיבו לי בשתיקה עגמומית. "הייתי חייב. אם לא הייתי מכניס לו כדור הוא היה מכניס לי. ולעוד הרבה אנשים חפים מפשע ברחבי העולם".
השמיים שתקו.
"הייתי צריך את המחשב שלו!" צרחתי אליהם. "ולא מצאנו אותו בשום מקום! זה היה פיקוח נפש!"
השמיים המשיכו לשתוק בהפגנתיות.
"והילדה ידעה איפה אבא שלה שומר את המחשב! אני ידעתי שהיא יודעת! הייתי חייב להוציא ממנה את המידע הזה!"
דמעה אחת, קטנה ושקופה, זלגה מהשמיים ונספגה בנקודה חלולה כלשהי בין הראות לסרעפת.
"והיא לא הייתה מוכנה למסור את המידע! הייתי חייב להכות אותה כדי למנוע את האסון הבא!"
"זה לא משנה", אמרו השמיים. "זו לא סיבה מספיק טובה כדי להתעלל בילדה חפה מפשע".
והמשפט הבודד הזה, של השמיים, חתם את הפה שלי מעוד הרבה משפטים שרציתי לומר.
ידעתי שהם צודקים, השמיים.
ידעתי את זה היטב.
ידעתי את זה גם שם, בתוך הכוך הקטן והחנוק שלא הייתה בו תאורה. ידעתי את זה היטב, כשצמצמתי עיניים ומתחתי שפתיים ולחצתי על ההדק בידיים יציבות. ידעתי את זה מצוין כשהכנסתי לילדה אגרוף ברגל ועוד אחד במקלעת השמש. ידעתי את זה בוודאות כשהראתי לה את הגופה של אבא שלה וחנקתי את צרחות הכאב שהקים הלב שלי.
והשפתיים האלו שלי, שנשארו חתומות, והפנים שלי שנותרו רגועות. והאצבעות שלא רעדו והלב שסירב להכניס כל שמץ של רגש.
לא היה לי רגש כששלחתי איש צעיר למוות בירייה אחת.
לא היה לי רגש כשאטמתי את הצרחה המבועתת של הילדה וחייכתי אליה חיוך ציני, מוטרד.
לא היה לי רגש כשחקרתי אותה בטכניות והתעלמתי מכל ניצוץ אנושי.
לא הראיתי שום רגש.
עשיתי את זה כמו רובוט. כמו מכונת מלחמה חסרת רחמים.
החבר'ה מסביב שתקו. הם נתנו לי לעשות את העבודה השחורה. לא הייתה להם ברירה.
גם לי לא הייתה ברירה. וידעתי את זה היטב.
אבל שום ברירה לא הייתה תרוץ מספק בשביל הלב הזה שסרב להתרגש.
מישהו פתח את הדלת של המרפסת. אורי לא נע. הוא המשיך לבהות בנקודה עלומה כלשהי באופק הרחוק.
גבריאל כחכח בגרונו. כששום תנועה לא הסתמנה מגוש הברזל שניצב שליד הגדר הוא אמר בקול "המפקד?"
גוש הברזל עדיין לא נע. גבריאל פסע קדימה, ניצב במרחק פסיעה מהכתף המורמת במרי. "אורי", לחש.
ניע ראש זעיר. לך.
"הרמס"ד בטלפון".
המשפט הזה אמור לגרום לו להסתובב. לסלק כל ארשת אטומה מפניו, למחות שרידים של חולשה מקולו ולהיכנס שוב אל הסלון ואל המחשבים שממתינים לו שם.
אבל כל פעולה מאלו הצפויות לא נרשמת מהגוש האפאתי, וגבריאל נכנס חזרה לסלון בדממה.
שלוש דקות אחר כך נפתחת הדלת שוב. מתנאל יוצא החוצה. אורי יודע שזה הוא לפי הקצב האיטי של הפסיעות, הנשימות השקטות, המהירות משהו והיד הרכה שמונחת על כתפו.
אורי נרתע מהמגע הרך. הסגן שלו לא נבהל. הוא נשאר שם מאחוריו, ידו מונחת על הכתף הנוקשה ביציבות והתנוחה שלו אומרת "אני איתך".
והתנוחה הזאת מכאיבה כל כך לליבו של אורי. האמירה השקטה של "אני יודע מה אתה מרגיש". ההודאה האילמת "אני יודע מה מציק לך". ההאשמה שלא נאמרת "אתה באמת התנהגת באטימות קורעת לב".
והוא לא מסוגל יותר.
המדרגות בצד הסלון מקבלות אותו בשתיקה כנועה. הוא דוהר מעלה, פורץ את דלת האמבטיה ונועל אותה מאחוריו פעמיים.
מסתובב. מביט ישר אל המראה שמחזירה לו את דמותו שלו בדיוק כפי שהיא: חתומה. נעולה.
חסר רגש.
"אתה לא באמת היית חסר רגש". חוסר אמון בקולה של תהילה. ממאנת לקבל.
החיוך החיוור שהוא מנסה להפיק מתערבב עם עוית הכאב שמתפרץ. "תתפלאי".
לא נשאר לה אומץ להתפלא.
לא ידעתי כמה זמן עמדתי שם, מול המראה הזאת שהמשיכה לצייר אותי בדיוק עיוור. איבדתי כל ערך של זמן. כל ערך של מציאות, כל עבר והווה והאם יש כזה דבר שקוראים לו עתיד.
פתחתי את זרם המים על העוצמה הגבוהה ביותר. שטפתי את הפנים חזק, מנסה לגרש את כל הזוהמה שדבקה בהם.
בהיתי בה, בדמות הזאת שבהתה בי חזרה מהמראה. לא ידעתי את נפשי.
לא ידעתי היכן היא.
לא ידעתי מה עשיתי לה.
פחדתי. כל כך פחדתי. רעדתי מאימה, שקשקתי, פיזית, מחרדה נוראית ולופתת.
פחד גדול וחזק וצובט ומאיים וסוחט חזק חזק חזק.
לא ידעתי אם נשארה לי נפש.
השחתתי אותה. התעלמתי ממנה שוב ושוב. אטמתי בשיטתיות את כל זעקותיה הנואשות. חנקתי אותה בחוזקה תחת חיוכים ציניים ופנים אטומות.
הרסתי אותה.
את הנפש שלי, היפה והטובה, שפעם הייתה נרתעת ממעשים מושחתים.
והיום היא נשארת שלווה. ושלמה. וחוזרת איתי הביתה בשקט ונשארת בשקט גם כשהגוף מנסה לנענע אותה ולטלטל אותה חזק חזק, שתצרח.
היא מסרבת להתרגש.
והפחד הזה היה חזק מכל. חרדה נוראית. מייסרת.
לא ידעתי מה עשיתי לה, לנפש ההיא.
המים בברז המשיכו לשצוף החוצה, במפל זועף שנבלע עמוק בביוב. הכנסתי שתי אצבעות לתוך הזרם. המגע היה קריר.
לאט, באיטיות, הרמתי את שתי האצבעות והנחתי אותן על הלחי, קצת מתחת לפני העיניים.
ואז, פתאום, זה הגיע.
בבת אחת. בבום.
הזרם הזה. הברד האינסופי, השוצף, הגועש מבפנים ושוטף את הבחוץ ומערבב את הפנים עם החוץ ולא משאיר אף מקום אחד יבש.
הוא מערבל את הכל. שוטף את הכל. החוצה, בזרם אדיר, באפס מעצורים. פורץ את הסכר, שועט מסביב לעיניים וזורם במורד הפנים מטה בדהרה אל תוך הכיור, ממלא אותו במעגלים-מעגלים עוד ועוד מעלה. עולה. עוד. ועוד. מציף את כל הכיור וגולש לצדדים, מפיל את כל החומות. את כל המעצורים. לא משאיר אחריו שום פתח סגור. הכל נפרץ, שדוד, סחוט וחסר הגנות.
הוא הציף את הבפנים. העלה את מפלס המים שם עמוק לבריכה גבוהה וחמה, הטביע בו את הלב. שטף אותו חזק חזק, הגביר את זרם המים, כיבס אותו בסבון, ערבל אותו בזרם, סחט ממנו את כל המים והשאיר אותו מרוט ומותש ומרוקן ונקי ובוהק מזכרונות.
הוא היה מתיש. הוא היה סוחט.
הוא היה מטהר.
נשארתי שם עוד, מול המראה שהחליפה צבעים ודמויות. נשארתי שם כל הלילה. ירדתי למטה רק למחרת, כשהמחשבים כבר החלו להתקפל בהדרגה והראשים לרכון אט אט על השולחן.
החבר'ה הרימו עיניים כשהופעתי בסלון. הם רצו הסברים.
הפנים שלי נתנו להם אותם בלי שהיו צריכים לבקש.
היו שם עיניים אדומות.
היו שם עקבות של דמעות.
היו שם עקבות של דמעות, על הפנים שכבר לא היו חסרות רגש עוד.
ניגשתי אל הטלפון שצלצל באותו רגע. אמרתי הלו.
נשאבתי אל תוך ים הפרוצדורות והתהליכים והדו"חות שהיה צריך להגיש כבר אתמול ועוד לא הוגשו כי המפקד היה עסוק. תפקדתי רגיל.
אבל עמוק בפנים, ברגש, ידעתי ששום דבר לא רגיל.
היה שם רגש.
מצאתי את הנפש שלי.
"את באמת רוצה לדעת?" חיוך חושש עלה על שפתיו.
היא חשבה לפני שענתה. לא מיד. אף פעם לא ענתה מיד.
הוא הביט בה, מופתע לגלות חשש וגם ציפיה. רצה שתגיד כן. רצה שתגיד לא.
"כן".
הוא הרים מבט. מופתע. חושש. "למה?"
"כי אני רוצה להכיר אותך".
הוא חייך. "לא הכרת מספיק עד עכשיו?"
היא חייכה גם. שני החיוכים היו רחוקים כל כך משמחה. "הכרתי את אורי של היום. זה שמתעורר בבוקר לעוד יום של שגרה, שמחייך אל הילדים שלו וקופץ איתם למכולת. זה שחי עם אישה ועם עבודה שפויה, יחסית, ומסתיר את כל מה שלא רואים מאחורי חיוכים רחבים ומשקרים. לא הכרתי את האורי הישן, זה שקם בבוקר למול אקדח טעון. שמסתובב בלילות בברים מפוקפקים. שישן עם אור דלוק-"
"גם היום אני ישן עם אור דלוק".
המבט שלה היה פגיע. "נכון".
"את בטוחה שאת רוצה לדעת?"
"כן". היא לא היססה. לא עוד.
"זה יהיה קשה".
"אני מוכנה".
הוא נשם עמוק. "זה היה באוסטרליה".
היא חבקה את הכוס שלה חזק. ההבזק - חד וצורב של הפעם האחרונה שהייתה באוסטרליה, כאב לה. מחתה את הזיכרון מיד. המשיכה להקשיב.
אורי נשען אחורה, מוחה בטבעיות את עוית הכאב הספונטנית שחלפה על פניו כשפגעה הכתף במשענת הספה. הוא עצם את עיניו, מרפה את שרירי הזרועות. כשהוא עושה כך, ידעה תהילה, הוא לא נמצא פה. הוא נמצא שם.
באוסטרליה.
בדירה אחת, קטנה וחמודה, שהייתה הבית שלהם במשך שלושה חודשים.
הקירות הרימו אליו מבט זועף כשנכנס. הוא הסיט מבטו מיד, אל הספה. היא הפנתה לעברו אצבע מאשימה. הוא העביר מבט אל השולחן. גם כאן התגובה הייתה זועמת.
כולם כועסים עליו. כולם.
הוא כועס על עצמו.
הם נכנסו פנימה. מניחים את הנשק על שולחן הסלון, פורקים אותו, מנקים, משמנים, מרכיבים חזרה ומכניסים לכספת.
הוא היה הרחק משם. הלב שלו עדיין נותר שלושה קילומטרים דרומה, בכוך קטן וחשוך שהתאורה בו מזמן הפסיקה להאיר. וזוג עיניים קטן אחד, בצבע תכלת עמוק, הביט בו במבט שאלפי האשמות לא יכלו לו.
הוא הרגיש אשם.
הוא היה אשם.
"מה עשית?"
הקול של תהילה לחש. אולי מפחד. אולי מדאגה עמוקה והיסטרית אל מול הבעל שלה, שהכירה בתור האיש החזק ביותר, מתקפל כעת אל תוך עצמו בכאב מאכל, אינסופי.
"מה עשית, אורי?"
"הרגתי את אבא שלה".
השמיים הרימו אלי מבט מלא דמעות. בהיתי בהם, בתכלת המושלם שלהם, והוא התמזג עם התכלת העמוק של הילדה הזאת, בת האחת עשרה, שאיבדה את אבא שלה באותו יום.
"אבל לא הייתה לא ברירה!" צעקתי להם, לשמיים. "הייתי חייב לעשות את זה!"
הם לא הקשיבו לי. לא הקשיבו לי בכלל. הם ידעו שאני אשם.
גם אני ידעתי את זה.
התכלת העמוק של הילדה המשיך לרדוף אחרי. הוא היה שם גם בירוק של העצים, בחום של האדמה, בצהוב של הפחים ובשחור העמוק שבתוך הלב שלי.
הטלפונים צרצרו מאחורי בהיסטריה. פרוצדורות סיום משימה, הכנסת דו"חות, מסירת סיכום והכי חשוב - העברת כל הידע לטיפול המשך.
אבל התכלת לא התחשב בעובדה שאני המפקד של הפעולה הזאת, ושהפעולה הסתיימה בהצלחה. הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהפעולה הסתיימה בהצלחה.
לא כשילדה אחת, עם עיניים תכולות ואבא אחד איבדה היום את כל האמון שהיה לה בעולם.
"הייתי חייב לירות בו", סיפרתי לשמיים. הם הקשיבו לי בשתיקה עגמומית. "הייתי חייב. אם לא הייתי מכניס לו כדור הוא היה מכניס לי. ולעוד הרבה אנשים חפים מפשע ברחבי העולם".
השמיים שתקו.
"הייתי צריך את המחשב שלו!" צרחתי אליהם. "ולא מצאנו אותו בשום מקום! זה היה פיקוח נפש!"
השמיים המשיכו לשתוק בהפגנתיות.
"והילדה ידעה איפה אבא שלה שומר את המחשב! אני ידעתי שהיא יודעת! הייתי חייב להוציא ממנה את המידע הזה!"
דמעה אחת, קטנה ושקופה, זלגה מהשמיים ונספגה בנקודה חלולה כלשהי בין הראות לסרעפת.
"והיא לא הייתה מוכנה למסור את המידע! הייתי חייב להכות אותה כדי למנוע את האסון הבא!"
"זה לא משנה", אמרו השמיים. "זו לא סיבה מספיק טובה כדי להתעלל בילדה חפה מפשע".
והמשפט הבודד הזה, של השמיים, חתם את הפה שלי מעוד הרבה משפטים שרציתי לומר.
ידעתי שהם צודקים, השמיים.
ידעתי את זה היטב.
ידעתי את זה גם שם, בתוך הכוך הקטן והחנוק שלא הייתה בו תאורה. ידעתי את זה היטב, כשצמצמתי עיניים ומתחתי שפתיים ולחצתי על ההדק בידיים יציבות. ידעתי את זה מצוין כשהכנסתי לילדה אגרוף ברגל ועוד אחד במקלעת השמש. ידעתי את זה בוודאות כשהראתי לה את הגופה של אבא שלה וחנקתי את צרחות הכאב שהקים הלב שלי.
והשפתיים האלו שלי, שנשארו חתומות, והפנים שלי שנותרו רגועות. והאצבעות שלא רעדו והלב שסירב להכניס כל שמץ של רגש.
לא היה לי רגש כששלחתי איש צעיר למוות בירייה אחת.
לא היה לי רגש כשאטמתי את הצרחה המבועתת של הילדה וחייכתי אליה חיוך ציני, מוטרד.
לא היה לי רגש כשחקרתי אותה בטכניות והתעלמתי מכל ניצוץ אנושי.
לא הראיתי שום רגש.
עשיתי את זה כמו רובוט. כמו מכונת מלחמה חסרת רחמים.
החבר'ה מסביב שתקו. הם נתנו לי לעשות את העבודה השחורה. לא הייתה להם ברירה.
גם לי לא הייתה ברירה. וידעתי את זה היטב.
אבל שום ברירה לא הייתה תרוץ מספק בשביל הלב הזה שסרב להתרגש.
מישהו פתח את הדלת של המרפסת. אורי לא נע. הוא המשיך לבהות בנקודה עלומה כלשהי באופק הרחוק.
גבריאל כחכח בגרונו. כששום תנועה לא הסתמנה מגוש הברזל שניצב שליד הגדר הוא אמר בקול "המפקד?"
גוש הברזל עדיין לא נע. גבריאל פסע קדימה, ניצב במרחק פסיעה מהכתף המורמת במרי. "אורי", לחש.
ניע ראש זעיר. לך.
"הרמס"ד בטלפון".
המשפט הזה אמור לגרום לו להסתובב. לסלק כל ארשת אטומה מפניו, למחות שרידים של חולשה מקולו ולהיכנס שוב אל הסלון ואל המחשבים שממתינים לו שם.
אבל כל פעולה מאלו הצפויות לא נרשמת מהגוש האפאתי, וגבריאל נכנס חזרה לסלון בדממה.
שלוש דקות אחר כך נפתחת הדלת שוב. מתנאל יוצא החוצה. אורי יודע שזה הוא לפי הקצב האיטי של הפסיעות, הנשימות השקטות, המהירות משהו והיד הרכה שמונחת על כתפו.
אורי נרתע מהמגע הרך. הסגן שלו לא נבהל. הוא נשאר שם מאחוריו, ידו מונחת על הכתף הנוקשה ביציבות והתנוחה שלו אומרת "אני איתך".
והתנוחה הזאת מכאיבה כל כך לליבו של אורי. האמירה השקטה של "אני יודע מה אתה מרגיש". ההודאה האילמת "אני יודע מה מציק לך". ההאשמה שלא נאמרת "אתה באמת התנהגת באטימות קורעת לב".
והוא לא מסוגל יותר.
המדרגות בצד הסלון מקבלות אותו בשתיקה כנועה. הוא דוהר מעלה, פורץ את דלת האמבטיה ונועל אותה מאחוריו פעמיים.
מסתובב. מביט ישר אל המראה שמחזירה לו את דמותו שלו בדיוק כפי שהיא: חתומה. נעולה.
חסר רגש.
"אתה לא באמת היית חסר רגש". חוסר אמון בקולה של תהילה. ממאנת לקבל.
החיוך החיוור שהוא מנסה להפיק מתערבב עם עוית הכאב שמתפרץ. "תתפלאי".
לא נשאר לה אומץ להתפלא.
לא ידעתי כמה זמן עמדתי שם, מול המראה הזאת שהמשיכה לצייר אותי בדיוק עיוור. איבדתי כל ערך של זמן. כל ערך של מציאות, כל עבר והווה והאם יש כזה דבר שקוראים לו עתיד.
פתחתי את זרם המים על העוצמה הגבוהה ביותר. שטפתי את הפנים חזק, מנסה לגרש את כל הזוהמה שדבקה בהם.
בהיתי בה, בדמות הזאת שבהתה בי חזרה מהמראה. לא ידעתי את נפשי.
לא ידעתי היכן היא.
לא ידעתי מה עשיתי לה.
פחדתי. כל כך פחדתי. רעדתי מאימה, שקשקתי, פיזית, מחרדה נוראית ולופתת.
פחד גדול וחזק וצובט ומאיים וסוחט חזק חזק חזק.
לא ידעתי אם נשארה לי נפש.
השחתתי אותה. התעלמתי ממנה שוב ושוב. אטמתי בשיטתיות את כל זעקותיה הנואשות. חנקתי אותה בחוזקה תחת חיוכים ציניים ופנים אטומות.
הרסתי אותה.
את הנפש שלי, היפה והטובה, שפעם הייתה נרתעת ממעשים מושחתים.
והיום היא נשארת שלווה. ושלמה. וחוזרת איתי הביתה בשקט ונשארת בשקט גם כשהגוף מנסה לנענע אותה ולטלטל אותה חזק חזק, שתצרח.
היא מסרבת להתרגש.
והפחד הזה היה חזק מכל. חרדה נוראית. מייסרת.
לא ידעתי מה עשיתי לה, לנפש ההיא.
המים בברז המשיכו לשצוף החוצה, במפל זועף שנבלע עמוק בביוב. הכנסתי שתי אצבעות לתוך הזרם. המגע היה קריר.
לאט, באיטיות, הרמתי את שתי האצבעות והנחתי אותן על הלחי, קצת מתחת לפני העיניים.
ואז, פתאום, זה הגיע.
בבת אחת. בבום.
הזרם הזה. הברד האינסופי, השוצף, הגועש מבפנים ושוטף את הבחוץ ומערבב את הפנים עם החוץ ולא משאיר אף מקום אחד יבש.
הוא מערבל את הכל. שוטף את הכל. החוצה, בזרם אדיר, באפס מעצורים. פורץ את הסכר, שועט מסביב לעיניים וזורם במורד הפנים מטה בדהרה אל תוך הכיור, ממלא אותו במעגלים-מעגלים עוד ועוד מעלה. עולה. עוד. ועוד. מציף את כל הכיור וגולש לצדדים, מפיל את כל החומות. את כל המעצורים. לא משאיר אחריו שום פתח סגור. הכל נפרץ, שדוד, סחוט וחסר הגנות.
הוא הציף את הבפנים. העלה את מפלס המים שם עמוק לבריכה גבוהה וחמה, הטביע בו את הלב. שטף אותו חזק חזק, הגביר את זרם המים, כיבס אותו בסבון, ערבל אותו בזרם, סחט ממנו את כל המים והשאיר אותו מרוט ומותש ומרוקן ונקי ובוהק מזכרונות.
הוא היה מתיש. הוא היה סוחט.
הוא היה מטהר.
נשארתי שם עוד, מול המראה שהחליפה צבעים ודמויות. נשארתי שם כל הלילה. ירדתי למטה רק למחרת, כשהמחשבים כבר החלו להתקפל בהדרגה והראשים לרכון אט אט על השולחן.
החבר'ה הרימו עיניים כשהופעתי בסלון. הם רצו הסברים.
הפנים שלי נתנו להם אותם בלי שהיו צריכים לבקש.
היו שם עיניים אדומות.
היו שם עקבות של דמעות.
היו שם עקבות של דמעות, על הפנים שכבר לא היו חסרות רגש עוד.
ניגשתי אל הטלפון שצלצל באותו רגע. אמרתי הלו.
נשאבתי אל תוך ים הפרוצדורות והתהליכים והדו"חות שהיה צריך להגיש כבר אתמול ועוד לא הוגשו כי המפקד היה עסוק. תפקדתי רגיל.
אבל עמוק בפנים, ברגש, ידעתי ששום דבר לא רגיל.
היה שם רגש.
מצאתי את הנפש שלי.
