הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עמדתי דחוק ודחוס בתוך המון אדם, מרפק נעוץ בגבי, סנטר רוכב על כתפי, וצעקות, צווחות, דבוקה של ראשים ידיים ורגליים נעה קדימה.
לפני רגע עוד רקדתי בחצר, משלב ידיים עם טיפוסים שונים, שמחוץ למתחם זה לעולם איננו נפגשים, ודאי לא מדברים, ועל אחת כמה וכמה לא רוקדים, אבל כאן זה קורה, וזה קסום.
הקטעים של "סוף וקץ לכל צרותינו", "רצונינו לראות את מלכינו", "רפואה שלמה תרפאינו," מושרים באיטיות שוב ושוב, המוני אנשים מרוכזים, בלחיים סמוקות, עיניים עצומות, וידיים מונפות אל על, מתרפקים על המילים.
ואחר כל קטע איטי ומתחנן, מתפרצת ועולה שמחה עצומה, בלתי מוסברת, תורתו מגן לנו, אשרינו מה טוב חלקינו.
נדמה שהחצר כולה כמקשה אחת, עם אבני ריצופה חלונותיה ושעריה, מתרוממת ברקידה. ובעיניים מין לחלוחית מוזרה, אורחת נדירה, דמעות של שמחה.
'באבא נחום' המיתולוגי מלהטט במקלו באמצע הרחבה, אשרייכם אשרייכם אשרייכם ישרואל, וכולם כאחד מחרים אחריו.. אה הלוואי שזה לא ייגמר.
אבל זה נגמר, לי. וכך מצאתי עצמי 'נצמד לימין' ומתקדם באיטיות מזדחלת, לכיוון הציון.
זה קרה בבת אחת.
עברתי את המפתן, מכל צד נשמעות זעקות, שוועות, תחינות, י"ג מידות של רחמים. שמות של הזקוקים לישועה, 'מצב' אדיר של תפילה, שבבת אחת לופת את כל כולי.
איכשהו מצליח למקם את ידי האוחזת בתהילים בזווית שאוכל לקרוא, ומתחיל לוחש את המיית ליבו של דוד המלך, והמילים, הן מקבלות משמעויות חדשות לחלוטין.
מסביב יהום הסער, וגם מקומי חווה טלטלות עזות, אך למרות ואולי דווקא בגלל, החום הפנימי גובר, מציף.
מוצא עצמי חוזר על פסוקים של קרבת אלוקים, שוב ושוב, ועוד פעם. ומסך דקיק ורטוב מטשטש את שדה הראייה, מתנת שמים, דמעות זכות טהורות ומטהרות, נקוות בזוויות, מצטברות, והנחל עולה על גדותיו, והן, גולשות בחן, יוצרות נחל חדש, שמפלס לו דרך בין נהרות הזיעה הבלתי נגמרות.
תופס זווית, עוצם עיניים ומתמסר בכל מאודי לתחושת הקרבת אלוקים, מנסה לתפוס בכח את הרגעים החמקמקים, "רב שמעון!" ליבי זועק. מתי הרגשתי כך לאחרונה?! בנעילה? אולי.. אוי ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים...
האמינו לי אין טוב מזה. אין מתוק מזה. אין נעלה ונשגב מזה.
ומשנמוגה התחושה, וחלפה לה מתנת האהבה מהבורא, המשכתי להתפלל, על המשפחה והילדים, על חולים זיווגים ובנים, וכל מה שצריך. אבל רק אחרי. כי 'בשעת מעשה' פסגת הרצונות והמאוויים היא אחת, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
והקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.
לפני רגע עוד רקדתי בחצר, משלב ידיים עם טיפוסים שונים, שמחוץ למתחם זה לעולם איננו נפגשים, ודאי לא מדברים, ועל אחת כמה וכמה לא רוקדים, אבל כאן זה קורה, וזה קסום.
הקטעים של "סוף וקץ לכל צרותינו", "רצונינו לראות את מלכינו", "רפואה שלמה תרפאינו," מושרים באיטיות שוב ושוב, המוני אנשים מרוכזים, בלחיים סמוקות, עיניים עצומות, וידיים מונפות אל על, מתרפקים על המילים.
ואחר כל קטע איטי ומתחנן, מתפרצת ועולה שמחה עצומה, בלתי מוסברת, תורתו מגן לנו, אשרינו מה טוב חלקינו.
נדמה שהחצר כולה כמקשה אחת, עם אבני ריצופה חלונותיה ושעריה, מתרוממת ברקידה. ובעיניים מין לחלוחית מוזרה, אורחת נדירה, דמעות של שמחה.
'באבא נחום' המיתולוגי מלהטט במקלו באמצע הרחבה, אשרייכם אשרייכם אשרייכם ישרואל, וכולם כאחד מחרים אחריו.. אה הלוואי שזה לא ייגמר.
אבל זה נגמר, לי. וכך מצאתי עצמי 'נצמד לימין' ומתקדם באיטיות מזדחלת, לכיוון הציון.
זה קרה בבת אחת.
עברתי את המפתן, מכל צד נשמעות זעקות, שוועות, תחינות, י"ג מידות של רחמים. שמות של הזקוקים לישועה, 'מצב' אדיר של תפילה, שבבת אחת לופת את כל כולי.
איכשהו מצליח למקם את ידי האוחזת בתהילים בזווית שאוכל לקרוא, ומתחיל לוחש את המיית ליבו של דוד המלך, והמילים, הן מקבלות משמעויות חדשות לחלוטין.
מסביב יהום הסער, וגם מקומי חווה טלטלות עזות, אך למרות ואולי דווקא בגלל, החום הפנימי גובר, מציף.
מוצא עצמי חוזר על פסוקים של קרבת אלוקים, שוב ושוב, ועוד פעם. ומסך דקיק ורטוב מטשטש את שדה הראייה, מתנת שמים, דמעות זכות טהורות ומטהרות, נקוות בזוויות, מצטברות, והנחל עולה על גדותיו, והן, גולשות בחן, יוצרות נחל חדש, שמפלס לו דרך בין נהרות הזיעה הבלתי נגמרות.
תופס זווית, עוצם עיניים ומתמסר בכל מאודי לתחושת הקרבת אלוקים, מנסה לתפוס בכח את הרגעים החמקמקים, "רב שמעון!" ליבי זועק. מתי הרגשתי כך לאחרונה?! בנעילה? אולי.. אוי ומי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים...
האמינו לי אין טוב מזה. אין מתוק מזה. אין נעלה ונשגב מזה.
ומשנמוגה התחושה, וחלפה לה מתנת האהבה מהבורא, המשכתי להתפלל, על המשפחה והילדים, על חולים זיווגים ובנים, וכל מה שצריך. אבל רק אחרי. כי 'בשעת מעשה' פסגת הרצונות והמאוויים היא אחת, לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם.
והקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו.
