הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עמוד א: מאיפה שכל זה התחיל
יש מעט ימים בחיי שהם ראויים לציון כמו היום הזה; היום בו הפכתי מאדם אלמוני, נשכח, עלום שם, כזה שלא חושש לחטט באף בפומבי כשמתעורר צורך אמתי לעשות זאת, ל"סופר בישראל". איש חשוב, נכבד ומוערך, נציג החוכמה האנושית, חלק מקהילת עילית מובחרת, כזה שרבבות קוראים משתוקקים להגיגיו ומוכנים להוזיל הון כדי שיואיל להצטלם איתם סלפי.
לא קשה לנחש שאתם, קוראיי הנלבבים, רוצים יותר מכל לשמוע על הרגע ההיסטורי המכונן בו בעצם פצחתי בקריירה הספרותית שהביאה אותי הלום. ובכן, לא היתה זו יותר מהודעת מערכת קצרה שאמרה כך, אם אינני טועה, ומי אינו טועה: אתה יודע לכתוב קצת? תשמע, נתקענו קצת עם חור קטן בגריד. תוכל לעזור לנו עם איזה פיליטון משורבט פה ושם?
היתה זו יריית הפתיחה לתקופת האופוריה שבאה לאחר מכן. בני ביתי היו עדים באותם ימים לחיוכים נדיבים, הם התרגלו לאופטימיות בלתי זהירה ולתקווה הכמוסה כי הנה יתרחש הבלתי ייאמן, ובעלה, אביהם, בנם ואחיהם – יהפוך סופר בעל שם עט מן המניין.
בתום התקופה, עם שוך חגיגות המינוי, החלה תקופת המחשבות. באותם ימים היה זה חזון נפרץ למצוא אותי משקיע את פניי בין כפות ידיי הפרושות ממצחי ועד חוטמי, כשאגודליי מחככות בפאות לחיי במרץ, מעשה חושב. ובכל אשר הלכתי מני אז, השתדלתי לעטות על עצמי את הפוזה הידועה של הסופר המדופלם, שעה שהוא מהרהר הרהורים נשגבים ברזי עולם.
רעייתי ראתה במצוקתי וניסתה להציע בעדינות כל מיני נושאים לכתוב עליהם. למשל: ציפורים משחקות תופסת, רכבות בגרביים, מרשמים סודיים של רחת-לוקום ועוד. אני כמובן ביטלתי את דבריה בהניף זרת, לא משום שמדובר בנושאים טיפשיים, אלא מפני שרציתי להבהיר כבר בתחילת הקריירה שאף אחד, לעולם, לא יעלה על דעתו חלילה שנפשו של הסופר הדגול – אחת היא כשאר הנפשות הארציות בעלות המושגים הקטנוניים.
נותרתי אפוא עם עצמי, ואט אט, בעבודת נמלים מאומצת, חשפתי טפח אחר טפח מנפשי המשתוקקת לסַפֵּר, להגות ולהביע מילים. התחלתי להתעניין בעקביות בחוות דעתי על כל נושא ועניין שצץ על סדר ימינו, ולא אחת התפעלתי מהעמקות הנפלאה אליה צללתי. הגעתי לעומקים רעיוניים בתוליים כאלה, שכמדומה שיצור תבוני טרם הגיע לשם מעולם.
ככל שחלף הזמן והצטברו הראיונות הבלעדיים עם עצמי, הבנתי שהעולם פספס בענק. ולחשוב שהיה מפספס לגמרי, אם לא שהיום הכל עומד להשתנות.
הייתי יכול להמשיך לשוטט בגן עדן תבונתי כך עד אין קץ, אילולי בא הכורת על כל אלו, כורת ושמו תמים כל כך: דד-ליין. תזכירו לי פעם לדבר אתכם על זה.
רגע האמת הלך והתקרב, ותכף הייתי צריך להמציא לידי העורך את פירותיי הספרותיים הראשונים, שללא ספק יהוו רעידת אדמה ברמה של אינסוף בסולם ריכטר, כזו שתהדהד בכל שדרות הספרות העולמית עוד עידנים רבים.
ישבתי עם עצמי ערב אחד לבירור נוקב. שאלתי את עצמי, מה בעצם הסופר צריך. מהו הדבר שמייחד אותו על פני כל הארץ? איך הוא נראה בכלל?
דבר ראשון תחבתי עיפרון מחודד תחת אוזני, והרגשתי כסופר התקבעה באחת. אבל עדיין, משהו היה חסר.
כחלוף שבעה ימים ושבעה לילות באתי למסקנה שאני זקוק למקום. וכי שמעתם מעודכם על סופר שאין לו מקום? שאין לו דל"ת אמות פרטיות, מהן תצאנה ותִּפוֹצֶנה בשֹוּרוֹת שׁוּרוֹתיו?!
- - - ובשעות אחר הצהריים של אותו יום, כשחזרה אשת הסופר הביתה, נחרדה לגלות את מכונת הכביסה והמייבש ניצבים במרכז הסלון כחתן וכלה בחופתם. היא נבהלה לחדר השירות, שם נגלה בפניה המראה שלא במהרה תשכח. את מקום המכשירים המגושמים תפסה שידת עץ, עליה ערימת דפים לבנים, לצידה כיסא פלסטיק עם ידית מדולדלת, ובמרכז ההוויה הזו, את אישהּ אוחז בעט ומביט בכובד ראש בנקודה בלתי נראית באופק.
והיא הפנימה סופסוף שעידן חדש החל בחיי כולנו.
יש מעט ימים בחיי שהם ראויים לציון כמו היום הזה; היום בו הפכתי מאדם אלמוני, נשכח, עלום שם, כזה שלא חושש לחטט באף בפומבי כשמתעורר צורך אמתי לעשות זאת, ל"סופר בישראל". איש חשוב, נכבד ומוערך, נציג החוכמה האנושית, חלק מקהילת עילית מובחרת, כזה שרבבות קוראים משתוקקים להגיגיו ומוכנים להוזיל הון כדי שיואיל להצטלם איתם סלפי.
לא קשה לנחש שאתם, קוראיי הנלבבים, רוצים יותר מכל לשמוע על הרגע ההיסטורי המכונן בו בעצם פצחתי בקריירה הספרותית שהביאה אותי הלום. ובכן, לא היתה זו יותר מהודעת מערכת קצרה שאמרה כך, אם אינני טועה, ומי אינו טועה: אתה יודע לכתוב קצת? תשמע, נתקענו קצת עם חור קטן בגריד. תוכל לעזור לנו עם איזה פיליטון משורבט פה ושם?
היתה זו יריית הפתיחה לתקופת האופוריה שבאה לאחר מכן. בני ביתי היו עדים באותם ימים לחיוכים נדיבים, הם התרגלו לאופטימיות בלתי זהירה ולתקווה הכמוסה כי הנה יתרחש הבלתי ייאמן, ובעלה, אביהם, בנם ואחיהם – יהפוך סופר בעל שם עט מן המניין.
בתום התקופה, עם שוך חגיגות המינוי, החלה תקופת המחשבות. באותם ימים היה זה חזון נפרץ למצוא אותי משקיע את פניי בין כפות ידיי הפרושות ממצחי ועד חוטמי, כשאגודליי מחככות בפאות לחיי במרץ, מעשה חושב. ובכל אשר הלכתי מני אז, השתדלתי לעטות על עצמי את הפוזה הידועה של הסופר המדופלם, שעה שהוא מהרהר הרהורים נשגבים ברזי עולם.
רעייתי ראתה במצוקתי וניסתה להציע בעדינות כל מיני נושאים לכתוב עליהם. למשל: ציפורים משחקות תופסת, רכבות בגרביים, מרשמים סודיים של רחת-לוקום ועוד. אני כמובן ביטלתי את דבריה בהניף זרת, לא משום שמדובר בנושאים טיפשיים, אלא מפני שרציתי להבהיר כבר בתחילת הקריירה שאף אחד, לעולם, לא יעלה על דעתו חלילה שנפשו של הסופר הדגול – אחת היא כשאר הנפשות הארציות בעלות המושגים הקטנוניים.
נותרתי אפוא עם עצמי, ואט אט, בעבודת נמלים מאומצת, חשפתי טפח אחר טפח מנפשי המשתוקקת לסַפֵּר, להגות ולהביע מילים. התחלתי להתעניין בעקביות בחוות דעתי על כל נושא ועניין שצץ על סדר ימינו, ולא אחת התפעלתי מהעמקות הנפלאה אליה צללתי. הגעתי לעומקים רעיוניים בתוליים כאלה, שכמדומה שיצור תבוני טרם הגיע לשם מעולם.
ככל שחלף הזמן והצטברו הראיונות הבלעדיים עם עצמי, הבנתי שהעולם פספס בענק. ולחשוב שהיה מפספס לגמרי, אם לא שהיום הכל עומד להשתנות.
הייתי יכול להמשיך לשוטט בגן עדן תבונתי כך עד אין קץ, אילולי בא הכורת על כל אלו, כורת ושמו תמים כל כך: דד-ליין. תזכירו לי פעם לדבר אתכם על זה.
רגע האמת הלך והתקרב, ותכף הייתי צריך להמציא לידי העורך את פירותיי הספרותיים הראשונים, שללא ספק יהוו רעידת אדמה ברמה של אינסוף בסולם ריכטר, כזו שתהדהד בכל שדרות הספרות העולמית עוד עידנים רבים.
ישבתי עם עצמי ערב אחד לבירור נוקב. שאלתי את עצמי, מה בעצם הסופר צריך. מהו הדבר שמייחד אותו על פני כל הארץ? איך הוא נראה בכלל?
דבר ראשון תחבתי עיפרון מחודד תחת אוזני, והרגשתי כסופר התקבעה באחת. אבל עדיין, משהו היה חסר.
כחלוף שבעה ימים ושבעה לילות באתי למסקנה שאני זקוק למקום. וכי שמעתם מעודכם על סופר שאין לו מקום? שאין לו דל"ת אמות פרטיות, מהן תצאנה ותִּפוֹצֶנה בשֹוּרוֹת שׁוּרוֹתיו?!
- - - ובשעות אחר הצהריים של אותו יום, כשחזרה אשת הסופר הביתה, נחרדה לגלות את מכונת הכביסה והמייבש ניצבים במרכז הסלון כחתן וכלה בחופתם. היא נבהלה לחדר השירות, שם נגלה בפניה המראה שלא במהרה תשכח. את מקום המכשירים המגושמים תפסה שידת עץ, עליה ערימת דפים לבנים, לצידה כיסא פלסטיק עם ידית מדולדלת, ובמרכז ההוויה הזו, את אישהּ אוחז בעט ומביט בכובד ראש בנקודה בלתי נראית באופק.
והיא הפנימה סופסוף שעידן חדש החל בחיי כולנו.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //