- הוסף לסימניות
- #21
מובן שמנקודת מבט בוגרת זה נראה מגוחך להשוות בלון שאבד לאובדן של קרוב. אבל מה שבאתי לומר הוא שילד קטן לא מבין זאת, ועבורו זה אסון גדול לא פחות. לפעמים הוא יצטער יותר על בלון מאשר על דברים אחרים, רציניים הרבה יותר.עם כל הכבוד לצער הרגעי של הילד, שנכון, באותה שעה הוא מאד כואב, אבל אין שום השוואה לצער אמיתי של אובדן תמידי וקבוע. לקרוא לצער על אבדן בלון 'צער אמיתי', לדעתי זו הגזמה פרועה. באותו זמן הילד בוכה באמת, אבל מהר מאד הוא ישכח מזה, וגם אם לא, תמיד אפשר לקנות חדש. אין בכלל מה להשוות לאבדן קרוב יקר, שלעולם לא נראה אותו [עד תחיית המתים].
ועל שריטה - בכלל. אם הכאב של השריטה הוא כל כך גדול ועמוק, איך על ידי נשיקה וליטוף, הכאב חולף באופן מופלא? פעמים רבות הבכייה היא סוג של בקשת תשומת לב.
עלבון הוא באמת דבר כואב, אבל עדיין לא נראה לי ששיא העלבון הוא העלבות של ילדים. כמה פעמים ראינו ילדים שמעליבים אחד את השני בצורה קשה, ורגע לאחר מכן הם כבר החברים הכי טובים? אצל מבוגרים לא רואים את זה. העלבון הוא קשה ואמיתי, ולא נמחה אחרי רגע.
וכמובן ששריטה עוברת, ועלבון נשכח, אבל כנ"ל. לנו זה נראה רק עלבון שטחי, ולפעמים אפשר לראות את הילד משתובב וצוחק כאילו לא ישב אומלל עד אין סוף רק לפני דקה, אבל השבר שלו בזמן שבכה היה אמיתי ועמוק באמת.
ובמיוחד שבתקופת הילדות הכל חודר עמוק יותר, ועלבונות עמוקים, כמו דחיה, משאירים את חותמם עוד הרבה הרבה שנים אחרי.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים