דיון סלחני הקיטש

[מ. י. פרצמן]

קישור לבלוג: סלחני הקיטש / מ. י. פרצמן

וזה הביא אותי לשאלה הבאה:
למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!

סלחני הקיטש

הקונפליקט:

הוא הזיע. ידיו רטטו. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבו, מטלטלת את כולו. הוא התהפך לצידו השני, מנסה לסלק את תרחישי האימה, ללא הצלחה.

חרדה אחזה בו, אימה מוחשית. הוא היה מסוייט. צרחה חדה, מזעזעת, פילחה את האויר והוא התעורר, מבועת.

נטל את הטלפון בידיים רועדות, מקיש במהירות את המספר שהכיר כבר בעל פה, שהעלה לו בכל פעם תרחישי זוועה חדשים. צלצול, שניים, וקול שקט ואכזרי המודיע לו שהגיע לתא קולי.

העורך שלו נטש אותו. ניתק קשרים.

הוא לבד.

הפחד וחוסר האונים היו מוחשיים ומאיימים, גורמים לבחילה זוועתית לערבל אותו. הוא היה לבד. נואש.

רגשות האשמה הנוקפים לא איחרו לבוא. למה, למה בעולם הסכים להכניס את עצמו לכל הסיוט הזה.

ומה, מה יעשה עכשיו.

למה הסכים אי פעם להיות סופר?!

צד ראשון:

"בסדר, בסדר!" הוא צרח. "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי כבר!"

הם לא עזבו אותו. קרים, אכזריים ונוקשים, המשיכו להתעלל בו ללא הפסקה. הם לא האמינו לו. ובצדק.

"די כבר!" בכה, מנסה לדבר אל ליבם, "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי! אני אהרוג!"

הדמעות, הצרחות, הבעיתו אפילו אותו. אבל הם לא השתכנעו. הם ידעו שהקריעה הפנימית וחיבוטי הנפש שלו עלולים לגרום לו לבסוף להחיות את האיש. והם היו נחושים בדעתם לא לאפשר לו לשגות בטעות האוילית הזו.

"תעזבו אותי..." הוא יבב, ללא הועיל. רגשות האשמה עדיין היו חזקים יותר ממנו, אימתניים וסוחטים את כל כולו.

הוא ידע שהוא לא יכול להרוג אותו. באותה בהירות בה ידע שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.

אבל הוא לא יכול. הוא גם לא יכול שלא.

אם הוא יהרוג אותו, הקוראים יהרגו אותו.

צד שני:

היה לו קר. אלפי כוכבים שייטו בחלל החדר, קרבים ומתרחקים, מסתחררים במחול עוועים מטורף. הם קרבו אליו באיום, שאגו מולו בקולות מהדהדים, מבעתים.

הם הניפו לעברו אצבע נוראית. אצבע אכזרית. הפנו לעברו את האשמה החמורה מכל, "רוצח".

הוא צרח מבכי, מסוייט מייסורים. מרט את שערותיו בייאוש. הוא היה חסר אונים ולא הייתה לו שום דרך מוצא. הדמעות זלגו במורד לחייו בלי מעצור, ליבו סחוט. "אני..." הוא ניסה, "לא..." לגם אויר, "לא... רוצח. לא".

הם לא האמינו לו. הרימו את הדפים מול עיניו, מראים לו את הדם שהוא שפך, שחור על גבי לבן.

"בסדר". הוא נסחט סופית. כבר לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", לחש שוב. "אני לא אהרוג אותו".

לרגע אחד היה שקט.

ברגע לאחריו נשמע פיצוץ, אלפי סירנות מייללות החרישו את האויר, שואגים באוזניו. "קיטשי, קיטשי". הם קיללו. "נבוב. רדוד".

*

הפיתרון:

?

 

[RACHELIZ]

הפיתרון:

סידרה

 

[מ. י. פרצמן]

סידרה

רעיון.

 

[שני זאת אני :)]

הפיתרון:

עיין ערך שרלוק הולמס

וכתבת מדהים, העברת מושלם את התחושה של אין פיתרון לסופר חסר האונים שאוי לו ואוי לו.

 

[שירה 123]

ואווווו!!

 

[הפקות כתיבה]

כשלמדתי כתיבה יוצרת אצל @רותי רפפורט המדהימה, היא התייחסה לזה רבות.
ואז היא הביאה אותנו להבנה שהפיתרון קיים- אפשר להשאיר את הגיבור בחיים ולא להרוג אותו כפי שמקובל היה בקלאסיקות.
אך בשביל שזה לא יהיה קיטשי מדי, כדאי להוציא מהשטח מישהו שקרוב לגיבור.
דוגמא טובה היא מ. קינן שמשאירה את איסתרק ויוסף בחיים, אבל יקוואל נהרג בדם קר (לדעתי הוא מדי קרוב בשביל להיהרג, וצורת ההירג היתה אכזרית כפי שפירט אם אני לא טועה @ראש לשועלים)
בקיצור, יש לשמור על איזון ומתח דק, לא חייבים להיות קיצוניים.
@רותי רפפורט, תודה!

 

[הדוויג]

ספרות מתח מהסוג הזה, שבה מי שמצוי בקונפליקט הוא לא הגיבור אלא הקורא, היא ספרות רדודה וזולה.
הגיבור אמור לעבור איזשהו תהליך. ללמוד משהו על עצמו או על העולם דרך הקונפליקט.
ואם חלק מהתהליך כולל את זה שהגיבור ימות - הקוראים לא יהרגו את הסופר. אבל אם המתח האם הגיבור ימות או לא - אינו קשור לקונפליקט או לתהליך כלשהו, הרי שזו סתם תפאורה צעקנית ומיותרת.
מתח לשם מתח הוא אחד מתסמיניה הבולטים של ספרות נחותה.

 

[שיילה]

אני דוגל ביצירת גיבורים רזרביים שניתן להחיל עליהם מציאות מאכזבת בלי להותיר את הקורא אכול צער ומכאוב.
צורה נוספת להמלט מהסיטואציה היא לקחת את האכזבה למינוף העלילה. בסיפורת בוכיה, מוות יכול להיות מפתח לשינוי או להמשך מורשת. ומאידך בספרי מתח ודרמה, מוות יכול להוביל למסע נקמה או בצורת צוואה או בצורה מיסטית כל שהיא שתשאיר את דמותו על הפוסטרים בבית...
בכל מקרה אני חושב שאוטופיה נמאסת מהר. עם כאב- מתמודדים.

 

[מם יוד]

באופן כללי, אני ממעטת לקרוא ספרים בהם יש מועמדים למוות.
וכי חסרים קונפליקטים שחייבים לדרוך רובים?
מעריכה סופרים שהסיפור שלהם מותח, מאד, ולא כי מישהי עומד למות.
ויש כאלו

 

[כנפיים]

איזו כתיבה מעולה!!
הקטע פשוט אדיר!

הכנסת אותנו עמוק לסיפור של הסופר. ומתך החמלה עליו, אולי אולי, רק אולי, אוכל לחשוב שוב שלמ. קינן (הסופרת, לא האדם...) יכולה להיות איזו שהיא הצדקה למעשה הנורא שבהריגתו של יקוואל. (מתחשק לי לכתוב פרשנות לאקט הזה בעיניי. יעבור פה? @מ"ם ?)
למרות שאחרי שיצא לי אתמול, בצירוף מקרים מעניין, לשמוע איך היא מסבירה את זה, חשבתי שזה בלתי נסלח. לא.
אחרי התיאור שלך, טוב. לא יודעת.
אז כבר יצא משהו טוב מזה.

 

[מ. י. פרצמן]

איזו כתיבה מעולה!!
הקטע פשוט אדיר!

הכנסת אותנו עמוק לסיפור של הסופר. ומתך החמלה עליו, אולי אולי, רק אולי, אוכל לחשוב שוב שלמ. קינן (הסופרת, לא האדם...) יכולה להיות איזו שהיא הצדקה למעשה הנורא שבהריגתו של יקוואל. (מתחשק לי לכתוב פרשנות לאקט הזה בעיניי. יעבור פה? @מ"ם ?)
למרות שאחרי שיצא לי אתמול, בצירוף מקרים מעניין, לשמוע איך היא מסבירה את זה, חשבתי שזה בלתי נסלח. לא.
אחרי התיאור שלך, טוב. לא יודעת.
אז כבר יצא משהו טוב מזה.

תודה רבה.
מצטטת פה (בעריכה קלה) תגובה שכתבתי בנושא, בדיון שעלה באא"ר.

בתור חלק מהתחקיר הקודם שביצעתי לפני כתיבת הפוסט הזה, ניסיתי לראיין גם את מיה קינן, בין השאר, על מותו הטראגי של יקוואל.
והגעתי למבוי סתום. אפס תשובות.
אף אחד מהסופרים (למעט נחמן סלצר ועוד בודדים) אינו מוכן לדבר בכמה שורות על הסיבות שהובילו אותו להרוג גיבור.
זה רחב ויש המון סיבות, ערכים ועקרונות מאחורי כל פעולה.
כמו שאמרה ליבי קליין: אני לא יכולה לכתוב את זה בכמה משפטים, זה לא מתאים לסדרה קצרה. יש לי המון מה להגיד בנושא.
סופרים חושבים הרבה והמון לפני שהם מגיעים להחלטה סופית. לכל סופר יש סיבה, סבוכה או פשוטה, שעומדת מאחורי הרג או החייאת הגיבור. ואם סופר מחליט להרוג את היצירה שלו, בסופו של דבר, תהיו בטוחים שהוא לא עשה את זה כי לא היה לו משהו אחר לעשות או כי במילא ההדק היה בדיוק מאחורי כרית האצבע שלו.

 

[כנפיים]

אם סופר מחליט להרוג את היצירה שלו, בסופו של דבר, תהיו בטוחים שהוא לא עשה את זה כי לא היה לו משהו אחר לעשות או כי במילא ההדק היה בדיוק מאחורי כרית האצבע שלו.

ובדיוק בגלל זה האנשים מייחסים לזה חשיבות רבה כ"כ.
גם הקוראים לא סתם "אוהבים נורא" את הגיבור נוחו עדן, או "התחברו בקשר נפשי עמוק" עם הגיבורים שנפלו חלל. גם הקוראים רואים בדמות, מייצג כלהוא, ובהריגתו, אקט המסמל תפיסה. בכל אופן בוודאי בספרים כמו ממלכה במבחן, בה כל דמות מייצגת שכבת אוכלוסיה או תפיסת עולם וכד'.

 

[עט להשקיע]

אתם זוכרים מי כתב ש:
צריך להרוג בחינניות?

 

[מ. י. פרצמן]

אתם זוכרים מי כתב ש:
צריך להרוג בחינניות?

כמו שאמרתי, הדיון ההוא על ההרג החינני היה הקש ששבר את גב הגמל, והוא זה שגרם לי לצאת למסע תחקיר גדול ויסודי בכל נושא ההרג בספרים.
הדעה שלי השתנתה בצורה קיצונית.

וזה לא הנושא כאן, אבל אני לא יכולה שלא לציין:
דיברו פה פעם על "האם הדיונים כאן בפורום אכן משנים דעה".
אז כן, חבר'ה. התשובה היא חד משמעית כן. ובגדול.

 

[ש. צ. וינמן]

אף אחד מהסופרים (למעט נחמן סלצר ועוד בודדים) אינו מוכן לדבר בכמה שורות על הסיבות שהובילו אותו להרוג גיבור.

סופרים הם בני אנוש, רגילים לחלוטין. שלא יכולים להסביר את המניעים לכל מהלך.
ומניחה שיש מהלכים שאין הרבה מה לדבר עליהם, כי אין הרבה מה לדבר עליהם.
המוות היה שיקול דעת מקומי. יתכן והן שלמות איתו. ויתכן ולא.

כן ניתן ללמוד מתגובות הקהל לגבי צורת המוות - צריך לדעת גם איך להרוג, בלי להרוג את הקוראים על הדרך.

יקוואל כדוגמא,
עד עתה נשימתי נעצרת כשאני נזכרת באופן בו הוא נהרג. יתכן כי הרגש החזק שחשתי כלפיו -תמיד- היה חמלה ולא כעס. ולכן צורת המוות נתפסה כבלתי אפשרית.
לעומת זאת, אם דמות רעה - כמו יוסף דילידיאן - תהרג. (אמן) לא אחוש חמלה. גם אם צורת המוות תהיה אכזרית. זה יזרום.

כשקראתי את אדמה פראית, תחושת הדז'ה וו תפסה אותי מול ג'וזפה=מיילך. נזכרתי ביקוואל ובגלל שלא היו באמתחתי רחמים על ג'וזפה, ציפיתי למוות נוסח יקוואל. לפחות.
והמוות שהגיע היה כולו חמלה והשלמה.
מוות שנתפר ב"יד אמן" ולתחושתי לאחר למידת הביקורת על מות יקוואל.

 

[נחמי פורתא]

קוואל כדוגמא,
עד עתה נשימתי נעצרת כשאני נזכרת באופן בו הוא נהרג. יתכן כי הרגש החזק שחשתי כלפיו -תמיד- היה חמלה ולא כעס. ולכן צורת המוות נתפסה כבלתי אפשרית.

זאת באמת הנקודה,

גם אצלי יקוואל נתפס כנער מתמודד, נשמה טובה שמחפש את עצמו כשכל הסביבה שלו לא נותנת בו טיפת אמון,

וכשהוא נהרג כשהמילים האחרונות שלו הן: תמסור לכולם שכוונתי היתה תמיד טובה - ואף אחד לא מאמין לו... זה שבר את ליבי סופית

 

[אשר שרבר]

אני רק שואל אם חלק מהסופרים לא הורגים גיבורים רק כפתרון לאיך להמשיך את העלילה.

 

[SC]

לעומת זאת, אם דמות רעה - כמו יוסף דילידיאן - תהרג. (אמן) לא אחוש חמלה. גם אם צורת המוות תהיה אכזרית. זה יזרום.

מעניין שהמוות של אליהו-אביי לא עורר כמעט רגשות זעם והתקוממות, רק צער קצר, למרות שהוא היה אכזרי למדי. האם זה בגלל שהדמות שלו לא עוררה מספיק הזדהות בקוראים, או שהיא הייתה שולית מספיק כדי שתוכל לההרג בלי שום מחאה?

 

[shira bira]

לא עורר כמעט רגשות זעם והתקוממות,

אצלי כן.
התחלחלתי ממותו ומהאופן האלים וחסר המעצורים יותר מאשר ממותו של יקוואל.

 

[ש. צ. וינמן]

מעניין שהמוות של אליהו-אביי לא עורר כמעט רגשות זעם והתקוממות, רק צער קצר, למרות שהוא היה אכזרי למדי. האם זה בגלל שהדמות שלו לא עוררה מספיק הזדהות בקוראים, או שהיא הייתה שולית מספיק כדי שתוכל לההרג בלי שום מחאה?

יש הבדל בין המוות של אביי למוות של יקוואל.

אביי מת - והמוות היה אכזרי וכואב. אבל הגיוני במערכת הזו. ובנוסף כולם איתו. אבלים עליו, כואבים את הרצחו ומעריצים אותו.
יקוואל - לא ולא ולא. ושוב לא.