דיון סלחני הקיטש

  • הוסף לסימניות
  • #1
קישור לבלוג: סלחני הקיטש / מ. י. פרצמן

וזה הביא אותי לשאלה הבאה:
למה, למה אנחנו, בתור עם הקוראים, לא יכולים לוותר קצת לסופרים באזור הקיטש? הרי אם נהיה יותר סלחניים, ונרשה לסופרים להשאיר גיבורים מועדים לתליה בחיים – לא היינו צריכים לספוג כל כך הרבה אבידות!
סלחני הקיטש

הקונפליקט:


הוא הזיע. ידיו רטטו. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבו, מטלטלת את כולו. הוא התהפך לצידו השני, מנסה לסלק את תרחישי האימה, ללא הצלחה.

חרדה אחזה בו, אימה מוחשית. הוא היה מסוייט. צרחה חדה, מזעזעת, פילחה את האויר והוא התעורר, מבועת.

נטל את הטלפון בידיים רועדות, מקיש במהירות את המספר שהכיר כבר בעל פה, שהעלה לו בכל פעם תרחישי זוועה חדשים. צלצול, שניים, וקול שקט ואכזרי המודיע לו שהגיע לתא קולי.

העורך שלו נטש אותו. ניתק קשרים.

הוא לבד.

הפחד וחוסר האונים היו מוחשיים ומאיימים, גורמים לבחילה זוועתית לערבל אותו. הוא היה לבד. נואש.

רגשות האשמה הנוקפים לא איחרו לבוא. למה, למה בעולם הסכים להכניס את עצמו לכל הסיוט הזה.

ומה, מה יעשה עכשיו.

למה הסכים אי פעם להיות סופר?!

צד ראשון:

"בסדר, בסדר!" הוא צרח. "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי כבר!"

הם לא עזבו אותו. קרים, אכזריים ונוקשים, המשיכו להתעלל בו ללא הפסקה. הם לא האמינו לו. ובצדק.

"די כבר!" בכה, מנסה לדבר אל ליבם, "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי! אני אהרוג!"

הדמעות, הצרחות, הבעיתו אפילו אותו. אבל הם לא השתכנעו. הם ידעו שהקריעה הפנימית וחיבוטי הנפש שלו עלולים לגרום לו לבסוף להחיות את האיש. והם היו נחושים בדעתם לא לאפשר לו לשגות בטעות האוילית הזו.

"תעזבו אותי..." הוא יבב, ללא הועיל. רגשות האשמה עדיין היו חזקים יותר ממנו, אימתניים וסוחטים את כל כולו.

הוא ידע שהוא לא יכול להרוג אותו. באותה בהירות בה ידע שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.

אבל הוא לא יכול. הוא גם לא יכול שלא.

אם הוא יהרוג אותו, הקוראים יהרגו אותו.

צד שני:

היה לו קר. אלפי כוכבים שייטו בחלל החדר, קרבים ומתרחקים, מסתחררים במחול עוועים מטורף. הם קרבו אליו באיום, שאגו מולו בקולות מהדהדים, מבעתים.

הם הניפו לעברו אצבע נוראית. אצבע אכזרית. הפנו לעברו את האשמה החמורה מכל, "רוצח".

הוא צרח מבכי, מסוייט מייסורים. מרט את שערותיו בייאוש. הוא היה חסר אונים ולא הייתה לו שום דרך מוצא. הדמעות זלגו במורד לחייו בלי מעצור, ליבו סחוט. "אני..." הוא ניסה, "לא..." לגם אויר, "לא... רוצח. לא".

הם לא האמינו לו. הרימו את הדפים מול עיניו, מראים לו את הדם שהוא שפך, שחור על גבי לבן.

"בסדר". הוא נסחט סופית. כבר לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", לחש שוב. "אני לא אהרוג אותו".

לרגע אחד היה שקט.

ברגע לאחריו נשמע פיצוץ, אלפי סירנות מייללות החרישו את האויר, שואגים באוזניו. "קיטשי, קיטשי". הם קיללו. "נבוב. רדוד".

*

הפיתרון:

?
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
כשלמדתי כתיבה יוצרת אצל @רותי רפפורט המדהימה, היא התייחסה לזה רבות.
ואז היא הביאה אותנו להבנה שהפיתרון קיים- אפשר להשאיר את הגיבור בחיים ולא להרוג אותו כפי שמקובל היה בקלאסיקות.
אך בשביל שזה לא יהיה קיטשי מדי, כדאי להוציא מהשטח מישהו שקרוב לגיבור.
דוגמא טובה היא מ. קינן שמשאירה את איסתרק ויוסף בחיים, אבל יקוואל נהרג בדם קר (לדעתי הוא מדי קרוב בשביל להיהרג, וצורת ההירג היתה אכזרית כפי שפירט אם אני לא טועה @ראש לשועלים)
בקיצור, יש לשמור על איזון ומתח דק, לא חייבים להיות קיצוניים.
@רותי רפפורט, תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
ספרות מתח מהסוג הזה, שבה מי שמצוי בקונפליקט הוא לא הגיבור אלא הקורא, היא ספרות רדודה וזולה.
הגיבור אמור לעבור איזשהו תהליך. ללמוד משהו על עצמו או על העולם דרך הקונפליקט.
ואם חלק מהתהליך כולל את זה שהגיבור ימות - הקוראים לא יהרגו את הסופר. אבל אם המתח האם הגיבור ימות או לא - אינו קשור לקונפליקט או לתהליך כלשהו, הרי שזו סתם תפאורה צעקנית ומיותרת.
מתח לשם מתח הוא אחד מתסמיניה הבולטים של ספרות נחותה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
אני דוגל ביצירת גיבורים רזרביים שניתן להחיל עליהם מציאות מאכזבת בלי להותיר את הקורא אכול צער ומכאוב.
צורה נוספת להמלט מהסיטואציה היא לקחת את האכזבה למינוף העלילה. בסיפורת בוכיה, מוות יכול להיות מפתח לשינוי או להמשך מורשת. ומאידך בספרי מתח ודרמה, מוות יכול להוביל למסע נקמה או בצורת צוואה או בצורה מיסטית כל שהיא שתשאיר את דמותו על הפוסטרים בבית...
בכל מקרה אני חושב שאוטופיה נמאסת מהר. עם כאב- מתמודדים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
איזו כתיבה מעולה!!
הקטע פשוט אדיר!

הכנסת אותנו עמוק לסיפור של הסופר. ומתך החמלה עליו, אולי אולי, רק אולי, אוכל לחשוב שוב שלמ. קינן (הסופרת, לא האדם...) יכולה להיות איזו שהיא הצדקה למעשה הנורא שבהריגתו של יקוואל. (מתחשק לי לכתוב פרשנות לאקט הזה בעיניי. יעבור פה? @מ"ם ?)
למרות שאחרי שיצא לי אתמול, בצירוף מקרים מעניין, לשמוע איך היא מסבירה את זה, חשבתי שזה בלתי נסלח. לא.
אחרי התיאור שלך, טוב. לא יודעת.
אז כבר יצא משהו טוב מזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
איזו כתיבה מעולה!!
הקטע פשוט אדיר!

הכנסת אותנו עמוק לסיפור של הסופר. ומתך החמלה עליו, אולי אולי, רק אולי, אוכל לחשוב שוב שלמ. קינן (הסופרת, לא האדם...) יכולה להיות איזו שהיא הצדקה למעשה הנורא שבהריגתו של יקוואל. (מתחשק לי לכתוב פרשנות לאקט הזה בעיניי. יעבור פה? @מ"ם ?)
למרות שאחרי שיצא לי אתמול, בצירוף מקרים מעניין, לשמוע איך היא מסבירה את זה, חשבתי שזה בלתי נסלח. לא.
אחרי התיאור שלך, טוב. לא יודעת.
אז כבר יצא משהו טוב מזה.
תודה רבה.
מצטטת פה (בעריכה קלה) תגובה שכתבתי בנושא, בדיון שעלה באא"ר.

בתור חלק מהתחקיר הקודם שביצעתי לפני כתיבת הפוסט הזה, ניסיתי לראיין גם את מיה קינן, בין השאר, על מותו הטראגי של יקוואל.
והגעתי למבוי סתום. אפס תשובות.
אף אחד מהסופרים (למעט נחמן סלצר ועוד בודדים) אינו מוכן לדבר בכמה שורות על הסיבות שהובילו אותו להרוג גיבור.
זה רחב ויש המון סיבות, ערכים ועקרונות מאחורי כל פעולה.
כמו שאמרה ליבי קליין: אני לא יכולה לכתוב את זה בכמה משפטים, זה לא מתאים לסדרה קצרה. יש לי המון מה להגיד בנושא.
סופרים חושבים הרבה והמון לפני שהם מגיעים להחלטה סופית. לכל סופר יש סיבה, סבוכה או פשוטה, שעומדת מאחורי הרג או החייאת הגיבור. ואם סופר מחליט להרוג את היצירה שלו, בסופו של דבר, תהיו בטוחים שהוא לא עשה את זה כי לא היה לו משהו אחר לעשות או כי במילא ההדק היה בדיוק מאחורי כרית האצבע שלו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
אם סופר מחליט להרוג את היצירה שלו, בסופו של דבר, תהיו בטוחים שהוא לא עשה את זה כי לא היה לו משהו אחר לעשות או כי במילא ההדק היה בדיוק מאחורי כרית האצבע שלו.

ובדיוק בגלל זה האנשים מייחסים לזה חשיבות רבה כ"כ.
גם הקוראים לא סתם "אוהבים נורא" את הגיבור נוחו עדן, או "התחברו בקשר נפשי עמוק" עם הגיבורים שנפלו חלל. גם הקוראים רואים בדמות, מייצג כלהוא, ובהריגתו, אקט המסמל תפיסה. בכל אופן בוודאי בספרים כמו ממלכה במבחן, בה כל דמות מייצגת שכבת אוכלוסיה או תפיסת עולם וכד'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
אתם זוכרים מי כתב ש:
צריך להרוג בחינניות?
כמו שאמרתי, הדיון ההוא על ההרג החינני היה הקש ששבר את גב הגמל, והוא זה שגרם לי לצאת למסע תחקיר גדול ויסודי בכל נושא ההרג בספרים.
הדעה שלי השתנתה בצורה קיצונית.

וזה לא הנושא כאן, אבל אני לא יכולה שלא לציין:
דיברו פה פעם על "האם הדיונים כאן בפורום אכן משנים דעה".
אז כן, חבר'ה. התשובה היא חד משמעית כן. ובגדול.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
אף אחד מהסופרים (למעט נחמן סלצר ועוד בודדים) אינו מוכן לדבר בכמה שורות על הסיבות שהובילו אותו להרוג גיבור.

סופרים הם בני אנוש, רגילים לחלוטין. שלא יכולים להסביר את המניעים לכל מהלך.
ומניחה שיש מהלכים שאין הרבה מה לדבר עליהם, כי אין הרבה מה לדבר עליהם.
המוות היה שיקול דעת מקומי. יתכן והן שלמות איתו. ויתכן ולא.

כן ניתן ללמוד מתגובות הקהל לגבי צורת המוות - צריך לדעת גם איך להרוג, בלי להרוג את הקוראים על הדרך.

יקוואל כדוגמא,
עד עתה נשימתי נעצרת כשאני נזכרת באופן בו הוא נהרג. יתכן כי הרגש החזק שחשתי כלפיו -תמיד- היה חמלה ולא כעס. ולכן צורת המוות נתפסה כבלתי אפשרית.
לעומת זאת, אם דמות רעה - כמו יוסף דילידיאן - תהרג. (אמן) לא אחוש חמלה. גם אם צורת המוות תהיה אכזרית. זה יזרום.

כשקראתי את אדמה פראית, תחושת הדז'ה וו תפסה אותי מול ג'וזפה=מיילך. נזכרתי ביקוואל ובגלל שלא היו באמתחתי רחמים על ג'וזפה, ציפיתי למוות נוסח יקוואל. לפחות.
והמוות שהגיע היה כולו חמלה והשלמה.
מוות שנתפר ב"יד אמן" ולתחושתי לאחר למידת הביקורת על מות יקוואל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
קוואל כדוגמא,
עד עתה נשימתי נעצרת כשאני נזכרת באופן בו הוא נהרג. יתכן כי הרגש החזק שחשתי כלפיו -תמיד- היה חמלה ולא כעס. ולכן צורת המוות נתפסה כבלתי אפשרית.

זאת באמת הנקודה,

גם אצלי יקוואל נתפס כנער מתמודד, נשמה טובה שמחפש את עצמו כשכל הסביבה שלו לא נותנת בו טיפת אמון,

וכשהוא נהרג כשהמילים האחרונות שלו הן: תמסור לכולם שכוונתי היתה תמיד טובה - ואף אחד לא מאמין לו... זה שבר את ליבי סופית:(
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
לעומת זאת, אם דמות רעה - כמו יוסף דילידיאן - תהרג. (אמן) לא אחוש חמלה. גם אם צורת המוות תהיה אכזרית. זה יזרום.
מעניין שהמוות של אליהו-אביי לא עורר כמעט רגשות זעם והתקוממות, רק צער קצר, למרות שהוא היה אכזרי למדי. האם זה בגלל שהדמות שלו לא עוררה מספיק הזדהות בקוראים, או שהיא הייתה שולית מספיק כדי שתוכל לההרג בלי שום מחאה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
מעניין שהמוות של אליהו-אביי לא עורר כמעט רגשות זעם והתקוממות, רק צער קצר, למרות שהוא היה אכזרי למדי. האם זה בגלל שהדמות שלו לא עוררה מספיק הזדהות בקוראים, או שהיא הייתה שולית מספיק כדי שתוכל לההרג בלי שום מחאה?

יש הבדל בין המוות של אביי למוות של יקוואל.

אביי מת - והמוות היה אכזרי וכואב. אבל הגיוני במערכת הזו. ובנוסף כולם איתו. אבלים עליו, כואבים את הרצחו ומעריצים אותו.
יקוואל - לא ולא ולא. ושוב לא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת X איפה אתה????
הולך ברחוב, אוטובוס חולף לו לידי. עולה, משלם מתיישב.

ואז.... ראיתי אותו.
הוא הסתכל עליי, עיניים קרות יש לו. אני חושב.

" X מה אתה עושה פה???"
הוא שותק. הוא כזה חמוד...

"אה, שלום, " הוא עונה לי, "מה קורה????"

"בסדר, כאילו ב"ה, איזה יופי לפגוש אותך"

"אה" הוא שותק.

ואז רציתי לשאול אותו, מאוווודד.

הוא שתק.

"תגיד, עכשיו את כל האמת, זה היה לך כיף להציק לי, לחפור לי, להקניט אותי, להגיד שהאנגלית שלי גרועה, לקרוא לי "גולם"? זה היה לך כיף?"

הוא עוד שותק. מביט עליי. חצוף!

"לא, זה אפילו לא מצחיק, אתה אולי, מה שעשית, קידם אותך, מאוד, אבל האם חשבת עליי, כמה שאני בכיתי, אתה.... אתהה" הכעס נעצר לי בגרון, חנקתי אותו. "אתה, אתה בסדר?? אתה בחור נורמלי?? אתה חושב שאנשים אהבו אותך? אתה חושב שהם רצו להיות איתך?? אתה חושב שהם לא הגיעו אליי לבכות אצלי בשקט, וזה שלא דיברת עם ברגמן וזיגמן וחיימקה? אתה חושב שאף אחד לא ידע??"
הקול שלי עובר ללחישה " X למה עשית את זה? מיררת לי, לכולם את החיים, זה היה לך כיף?? תגיד את האמת! מה היה האינטרס שלך??"

"זה כיף לך??"


משהו בעניים שלו קצת התחלחל,

"אז, מה?" הוא אומר לי לבסוף, "אני, זה היה הטבע שלי, זה מה שרציתי, זה מה שהיה לי, ככה נולדתי, אתה לא יכולת לשנות אותי, אתה לא!
אתה חושב שזה היה לי טוב??"

אני שותק.

איך הוא דיבר.

בסוף כולם עזבו אותו, השאירו אותו לבד, בודד עצוב ומושפל עד אפר.

"תדע לך X אני אהבתי אותך, באמת אתה היית בחור מתוק" קולי מתמלא ברחמים, "עכשיו, לך תבקש סליחה"

"אפילו אם עבר יוהכ"פ?"

ווואי עוד שנייה הוא בוכה לי באוטבוס, לא נעים....

"אפילו"

האוטובוס עוצר, חורק, הוא יורד, משאיר אותי.

לבד.
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!
תקופת הקנטוניסטים.
שנת .1827

"מאמעעעע!!!!" קולו הצרוד של דויד'ל הקטן קרע את השלווה בעיירה. עוד קריאות כמין אלו עלו בזעקה. אבות יצאו מבית המדרש בבהלה, אימהות מבועתות רצו ברחובות. בית המלמד הוא מטרתן.
סוסים גדולים נראו עומדים בחצר החיידר הקטן. זנבם מתנפנף בקוצר רוח הולך וגובר.
"מאמעע!! טאטעע!!! געוואלדד!!"
קולות של בכי וכאב התערבבו זה בזה. הילדים נלקחו בצורה ברוטלית, כשהשוטרים גסי הרוח מעלים אותם על העגלה, כבולים, זועקים את נשמתם ומחכים לפגוש שוב בחיבוקם האוהב של הוריהם.
דמעות רותחות זלגו על לחייו של מנחם מענדל, אביו של דוידל.
"מיין קינד!!!" הוא זעק אל בנו. "גיב נישט אויף דיין גלויבן!! צוזָאג מיר!!"*
דוידל, פניו שטופות בבכי, רעד. "איך.. איך צוזאג טאטע!!" הוא התפרק.
הדלת השחורה הכבדה נסגרה על פניו.
"טאאטעעעעעעעעע ! !"
*
הם כבר שבועיים כאן. דוידל ישב על מיטתו המתכתית. מחבק את גופו.
כל כך קשה לו כאן, עיניו צרבו, דמעות עולות בהן. הרשעים גזרו לו את הפאות, הם- הם- הם לקחו לו הכל!! הוא בכה בלי קול. ליבו נשבר.
הם רוצים שהוא יתנצר. הוא לא יכול. זה כל כך ברור לו שהוא לא יכול.
הוא הבטיח לאבא. הוא הבטיח לו. הוא. הבטיח.
דוידל השעין את ראשו לאחור, עוצם את עיניו.
אבא ביקש ממנו לא לוותר על האמונה שלו.
הוא חייב להישאר חזק.
גם אם אין לו ציצית, וכיפה, ופאות. הם לא יקחו ממנו את האמונה שלו בקב"ה.
*
השוט הצליף בו, ודוידל נאנק.
"או שתתנצר, או שנהרוג אותך כך!!!" הקצין הרוסי צרח.
"אתם יכולים לעשות לי מה שאתם רוצים", אמר הילד בקושי, גופו מרוסק. "הקדוש ברוך הוא איתי, ואתם
לא יכולים לקחת אותו ממני!" הוא ענה להם בחזרה, אש בוערת בעיניו.
צליפה נוספת.
*
נשמה גבוהה עלתה אל על. מתקבלת בברכה. מתיישבת ליד כסא הכבוד.

*אל תוותר על האמונה שלך!! תבטיח לי!!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה