הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #1
קישור לבלוג: סלחני הקיטש / מ. י. פרצמן
הקונפליקט:
הוא הזיע. ידיו רטטו. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבו, מטלטלת את כולו. הוא התהפך לצידו השני, מנסה לסלק את תרחישי האימה, ללא הצלחה.
חרדה אחזה בו, אימה מוחשית. הוא היה מסוייט. צרחה חדה, מזעזעת, פילחה את האויר והוא התעורר, מבועת.
נטל את הטלפון בידיים רועדות, מקיש במהירות את המספר שהכיר כבר בעל פה, שהעלה לו בכל פעם תרחישי זוועה חדשים. צלצול, שניים, וקול שקט ואכזרי המודיע לו שהגיע לתא קולי.
העורך שלו נטש אותו. ניתק קשרים.
הוא לבד.
הפחד וחוסר האונים היו מוחשיים ומאיימים, גורמים לבחילה זוועתית לערבל אותו. הוא היה לבד. נואש.
רגשות האשמה הנוקפים לא איחרו לבוא. למה, למה בעולם הסכים להכניס את עצמו לכל הסיוט הזה.
ומה, מה יעשה עכשיו.
למה הסכים אי פעם להיות סופר?!
צד ראשון:
"בסדר, בסדר!" הוא צרח. "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי כבר!"
הם לא עזבו אותו. קרים, אכזריים ונוקשים, המשיכו להתעלל בו ללא הפסקה. הם לא האמינו לו. ובצדק.
"די כבר!" בכה, מנסה לדבר אל ליבם, "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי! אני אהרוג!"
הדמעות, הצרחות, הבעיתו אפילו אותו. אבל הם לא השתכנעו. הם ידעו שהקריעה הפנימית וחיבוטי הנפש שלו עלולים לגרום לו לבסוף להחיות את האיש. והם היו נחושים בדעתם לא לאפשר לו לשגות בטעות האוילית הזו.
"תעזבו אותי..." הוא יבב, ללא הועיל. רגשות האשמה עדיין היו חזקים יותר ממנו, אימתניים וסוחטים את כל כולו.
הוא ידע שהוא לא יכול להרוג אותו. באותה בהירות בה ידע שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.
אבל הוא לא יכול. הוא גם לא יכול שלא.
אם הוא יהרוג אותו, הקוראים יהרגו אותו.
צד שני:
היה לו קר. אלפי כוכבים שייטו בחלל החדר, קרבים ומתרחקים, מסתחררים במחול עוועים מטורף. הם קרבו אליו באיום, שאגו מולו בקולות מהדהדים, מבעתים.
הם הניפו לעברו אצבע נוראית. אצבע אכזרית. הפנו לעברו את האשמה החמורה מכל, "רוצח".
הוא צרח מבכי, מסוייט מייסורים. מרט את שערותיו בייאוש. הוא היה חסר אונים ולא הייתה לו שום דרך מוצא. הדמעות זלגו במורד לחייו בלי מעצור, ליבו סחוט. "אני..." הוא ניסה, "לא..." לגם אויר, "לא... רוצח. לא".
הם לא האמינו לו. הרימו את הדפים מול עיניו, מראים לו את הדם שהוא שפך, שחור על גבי לבן.
"בסדר". הוא נסחט סופית. כבר לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", לחש שוב. "אני לא אהרוג אותו".
לרגע אחד היה שקט.
ברגע לאחריו נשמע פיצוץ, אלפי סירנות מייללות החרישו את האויר, שואגים באוזניו. "קיטשי, קיטשי". הם קיללו. "נבוב. רדוד".
*
הפיתרון:
?
סלחני הקיטש
הקונפליקט:
הוא הזיע. ידיו רטטו. צמרמורת קרה טיפסה במעלה גבו, מטלטלת את כולו. הוא התהפך לצידו השני, מנסה לסלק את תרחישי האימה, ללא הצלחה.
חרדה אחזה בו, אימה מוחשית. הוא היה מסוייט. צרחה חדה, מזעזעת, פילחה את האויר והוא התעורר, מבועת.
נטל את הטלפון בידיים רועדות, מקיש במהירות את המספר שהכיר כבר בעל פה, שהעלה לו בכל פעם תרחישי זוועה חדשים. צלצול, שניים, וקול שקט ואכזרי המודיע לו שהגיע לתא קולי.
העורך שלו נטש אותו. ניתק קשרים.
הוא לבד.
הפחד וחוסר האונים היו מוחשיים ומאיימים, גורמים לבחילה זוועתית לערבל אותו. הוא היה לבד. נואש.
רגשות האשמה הנוקפים לא איחרו לבוא. למה, למה בעולם הסכים להכניס את עצמו לכל הסיוט הזה.
ומה, מה יעשה עכשיו.
למה הסכים אי פעם להיות סופר?!
צד ראשון:
"בסדר, בסדר!" הוא צרח. "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי כבר!"
הם לא עזבו אותו. קרים, אכזריים ונוקשים, המשיכו להתעלל בו ללא הפסקה. הם לא האמינו לו. ובצדק.
"די כבר!" בכה, מנסה לדבר אל ליבם, "אני אהרוג אותו! תעזבו אותי! אני אהרוג!"
הדמעות, הצרחות, הבעיתו אפילו אותו. אבל הם לא השתכנעו. הם ידעו שהקריעה הפנימית וחיבוטי הנפש שלו עלולים לגרום לו לבסוף להחיות את האיש. והם היו נחושים בדעתם לא לאפשר לו לשגות בטעות האוילית הזו.
"תעזבו אותי..." הוא יבב, ללא הועיל. רגשות האשמה עדיין היו חזקים יותר ממנו, אימתניים וסוחטים את כל כולו.
הוא ידע שהוא לא יכול להרוג אותו. באותה בהירות בה ידע שאין לו ברירה אלא להרוג אותו.
אבל הוא לא יכול. הוא גם לא יכול שלא.
אם הוא יהרוג אותו, הקוראים יהרגו אותו.
צד שני:
היה לו קר. אלפי כוכבים שייטו בחלל החדר, קרבים ומתרחקים, מסתחררים במחול עוועים מטורף. הם קרבו אליו באיום, שאגו מולו בקולות מהדהדים, מבעתים.
הם הניפו לעברו אצבע נוראית. אצבע אכזרית. הפנו לעברו את האשמה החמורה מכל, "רוצח".
הוא צרח מבכי, מסוייט מייסורים. מרט את שערותיו בייאוש. הוא היה חסר אונים ולא הייתה לו שום דרך מוצא. הדמעות זלגו במורד לחייו בלי מעצור, ליבו סחוט. "אני..." הוא ניסה, "לא..." לגם אויר, "לא... רוצח. לא".
הם לא האמינו לו. הרימו את הדפים מול עיניו, מראים לו את הדם שהוא שפך, שחור על גבי לבן.
"בסדר". הוא נסחט סופית. כבר לא היה לו מה להפסיד. "בסדר", לחש שוב. "אני לא אהרוג אותו".
לרגע אחד היה שקט.
ברגע לאחריו נשמע פיצוץ, אלפי סירנות מייללות החרישו את האויר, שואגים באוזניו. "קיטשי, קיטשי". הם קיללו. "נבוב. רדוד".
*
הפיתרון:
?
Reactions: -רות-, ספרות בנשמה, יהודית אחת ועוד 9 משתמשים12 //