הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
בס"ד
את הסיפור הבא פרסמתי בפעקל'ע באחד השבועות הראשונים לקיומו.
מניח שלא רבים קראו אותו, ועל כן מעלהו לפה, גלוי לכלל הציבור.
אודה ואעריך לכל ביקורת (או לייקים, כמובן, ועדיף כמה שיותר)
*****
דלת העץ הלבנה התרגלה להיות נחשקת. מהבוקר ועד ערב, נחשקות מלאה.
בבוקר הגיעה הממתינה הראשונה, אישה מבוגרת צועדת בקושי, כפופה, בתה מסייעת בידה, מושיבה אותה על הכסא הסמוך לדלת, בדיוק ממולה. היא לחשה באוזנה: אמא, אנחנו הראשונים, ואת נכנסת עוד מעט.
עוד לא חלפה דקה, ומשה, בחור שמנמן, ניצב בסמוך. חגורתו רכוסה היטב, חולצתו חלקלקה ומבריקה, אוזניה מהבהבת נעוצה בצווארונו. סלחנה לי, כך משה, רופא המשפחה שלח אותי לפה, אני רק רגע.
האם ובתה לא התווכחו, שיהיה, כנס אתה קודם.
דלת העץ נפתחה מבפנים, ורופא העיניים נשא את מבטו החוצה: זילברמן! תורכם!
הבחור ניסה להכניס רגל פנימה, אבל הרופא נענע באצבעו לסירוב. לא, חכה בסבלנות. אקרא לך, מה, אין לך גם תור? אז לא, תחכה בצד, אולי עוד שעתיים.
צמד הנשים נכנסו פנימה בחדווה, סגרו את הדלת, ורגע אחר כך השוק היומי נפתח.
שורת הממתינים התמלאה כמעט בו זמנית על ידי שלל מוזמנים, ורוחי וקוחי המזכירות קרצו זו לזו: היום יהיה שמח, חה.
והשמח התחיל מיד.
אני קודם, אתה קודם, התור שלי לשעה תשע ורבע, לא, התור שלי לשעה תשע ועשרה, אני בכלל באתי מחוץ לעיר, תחכה, תחכי את, תחכה אתה, תחכו שניכם אני נכנס עכשיו...
מידי פעם דלת העץ נפתחה, ובכל פעם כזו קפצו עליה כל הממתינים, ביחד. קולות הוויכוח היו זהים לשוּק הדגים של פולטובה.
רוחי שאלה את קוחי: כך זה תמיד? אני פה רק שבועיים, ולא היה יום אחד שהתור היה מסודר, אני לא מבינה למה.
קוחי התכוונה לענות, אבל גברת קלמנוביץ' הכפופה קמה מכסאה, באה אליה ואמרה: תגידי בבקשה לכל ה.. שאני הייתי הראשונה בתור וזה לא בסדר שעוקפים אותי.
רוחי אמרה בשביל שתיהן את המנטרה: דוקטור גזיזה בעצמו מנהל את התור, הוא יקרא לך כשתורך יגיע.
קלמנוביץ' חזרה מאוכזבת להמתין בתור הווכחני, ומשה נצמד לדלת כמעט כמו פלומפה. עכשיו עשר ורבע, ואני נכנס עכשיו, נבח לחלל החדר.
דוקטור גזיזה לא התמקח. כנס בבקשה, אדוני.
משה נכנס, כיבה סוף סוף את האוזניה המהבהבת, שלח יד ארוכה לסגור את הדלת מבפנים, אך ד"ר גזיזה עצר אותו - - -
חכה רגע לפני שאתה סוגר, אני מנהל פה את התור. היי, הלו, אתה שם בחוץ, בוא פנימה.
קוחי לחשה: ראית? הוא הגיע עכשיו וכבר נכנס. עכשיו את מבינה? אף אחד לא מבין את החוקים של הדוקטור ואת הצורה בה הוא מנהל את התור.
זקן מקשיש חייך את החיוך הכי רחב שיצא לו לחייך מאז שזלטה זוגתו נפטרה לפני שלושים שנה, ופסע בעונג לתוך הקליניקה, הליכונו מקרקש ונוקש על המרצפות המהוהות. דאנג, טאנג, קאנג.
הד"ר נשא אליו את מבטו החם: כן אדוני, אני זוכר אותך, היית פה אתמול ושמתי לך טיפות עיניים. חיכיתי לך כל היום, איפה היית? עכשיו צריך לשים לך שוב...
חיוכו של הזקן התקצר בכמה ס"מ טובים, והוא הסביר: יצאתי רק לשירותים, אבל כשחזרתי כולם פה בחוץ לא נתנו לי להיכנס, אמרו שבאתי עכשיו ושיש תור מסודר.
ד"ר גזיזה הרים אצבע משתיקה ומתרה לעבר משה שעמד לפתוח בקונצרט של תלונות, קם מכסאו, טפטף לקשיש שבע טיפות בכל עין ושילח אותו החוצה. "והפעם, סבא, אל תלך לשום מקום ותשב פה בדיוק ממולי, עוד חצי שעה בדיוק תיכנס שוב..."
ועכשיו הוא חייך סוף סוף אל משה. כן אדוני, מה הבעיה שלך בעיניים.
משה התרווח, החליק את חולצתו שוב ושוב, וביקש בדיקת ראייה שגרתית.
אהה, לא. זה לא, נהם הרופא. הוא הצביע על שלט צנום בפינת החדר בתוך מסגרת פלסטיק כתומה, מחופה בזכוכית מאובקת: על פי תקנות קופת החולים אין בדיקת ראיה למשקפיים מעל גיל 18.
- נו, בכל זאת, אדוני, חיכיתי פה שעה...
ד"ר גזיזה ליבו רחב כאולם, ושעונו אינו דוחק. טוב, שב. נבדוק אותך בחורצ'יק, נציץ לך בתוך העיניים קצת.
משה התיישב על כס הבדיקות השחור, וגזיזה בהה לתוך עיניו, אגב כך שסנוור אותו ישירות לתוך האישונים ומלמל: אל תזוז, אל תזוז, תסתכל על הטרקטור האדום, יופי, יופי...
הוא עמד לעבור לבדוק את עין ימין, אבל אז דלת החדר נפתחה בפראות, וערימת ממתינים התפרצה פנימה, כולם אדומים, זעופי פנים, מנפנפים בחימה בשעוניהם: הלו, מה זה, כבר חצי שעה הבחור הזה בפנים, מה זה צריך להיות...
ברוך השם, דוקטור גזיזה רופא העיניים לא נועד להיות פרייאר. הוא איש שלא חושש להביט למציאות בעיניים. הוא הודיע בקול שקט: יש לכם עשר שניות לצאת, האחרון שיוצא לא יתקבל אליי היום לבדיקה.
בְּלַאפף. גַאנְפ. רַאקְפְּף. החדר התרוקן בשניה. כל הפורצים נסו החוצה, מנסים לא להיות האחרונים.
משה חייך: ד"ר, אני אוהב את השיטות שלך.
הרופא הודה בהנהון, הציץ לעומק קרביה של עין שמאל, ומלמל: כל ירושלים אוהבת, אתה לא בן יחיד. כולם אוהבים את ד"ר גזיזה. אני מנהל פה את התור. אל תזוז אמרתי, נכון? עכשיו נתחיל מההתחלה ובבקשה אל תזוז.
הוא עבד מהר הפעם, סיים צ'יק צ'אק, העניק למשה רצפט מדויק ופתקית עם מספרים למשקפיים.
משה הודה, פתח את הדלת ויצא, וקוחי קרצה לרוחי: תראי עכשיו מה קורה.
טרונג. כל הממתינים בהו בדלת הפתוחה, עיניהם לטושות, לשונם יבשה. אוי, רבונו של עולם, תעשה שעכשיו יהיה תורי, אמן.
הדוקטור זקף את ראשו ושאל בקול נינוח של מוכר פרחי יוקרה במשתלת בוטיק: של מי התור לאחת וחצי בצהרים?
שקט השיב את פניו. איש איש מתפלל בליבו כי הדוקטור יקבל אותו עכשיו.
גזיזה גנח, לא משנה מה אני עושה, תמיד אתם לא שומרים על הסדר.
הוא נעמד בדיוק בדלת, רגל בפנים רגל בחוץ, העלה והוריד את אצבעו באוויר, ולבסוף פסק: אני חייב הפסקה קצרה, בינתיים הגברת בסוף עם עגלת התאומים וכל הילדים תיכנס עכשיו. אני מנהל פה את התור.
שני בחורים צעירים זהים להחריד קמו ממקום מושבם הפינתי והמבודד, הפסיקו את אמירת התהילים ואמרו בקול אחיד, נמוך וצווחני: אבל אדוני, אנחנו פה מהבוקר...
הרופא גירד את שפמו בהיסוס, משך את מכנסיו באי נוחות מסוימת, סידר את חגורתו, ולבסוף הודיע להם בקול רך וחמים: תבואו מחר מוקדם ותיכנסו הראשונים. ותעשו טובה, חבר'ה צעירים. תבואו עם עיניים אופטימיות יותר, אל תהיו עצובים. יהיה בסדר, אני מנהל פה את התור.
ורוחי חשבה: אני חושבת שאני כבר מבינה.
***
אשמח לכל הערה ממכם.
(מה עוד שהטור מבוסס על מציאות אמיתית)
את הסיפור הבא פרסמתי בפעקל'ע באחד השבועות הראשונים לקיומו.
מניח שלא רבים קראו אותו, ועל כן מעלהו לפה, גלוי לכלל הציבור.
אודה ואעריך לכל ביקורת (או לייקים, כמובן, ועדיף כמה שיותר)
*****
דלת העץ הלבנה התרגלה להיות נחשקת. מהבוקר ועד ערב, נחשקות מלאה.
בבוקר הגיעה הממתינה הראשונה, אישה מבוגרת צועדת בקושי, כפופה, בתה מסייעת בידה, מושיבה אותה על הכסא הסמוך לדלת, בדיוק ממולה. היא לחשה באוזנה: אמא, אנחנו הראשונים, ואת נכנסת עוד מעט.
עוד לא חלפה דקה, ומשה, בחור שמנמן, ניצב בסמוך. חגורתו רכוסה היטב, חולצתו חלקלקה ומבריקה, אוזניה מהבהבת נעוצה בצווארונו. סלחנה לי, כך משה, רופא המשפחה שלח אותי לפה, אני רק רגע.
האם ובתה לא התווכחו, שיהיה, כנס אתה קודם.
דלת העץ נפתחה מבפנים, ורופא העיניים נשא את מבטו החוצה: זילברמן! תורכם!
הבחור ניסה להכניס רגל פנימה, אבל הרופא נענע באצבעו לסירוב. לא, חכה בסבלנות. אקרא לך, מה, אין לך גם תור? אז לא, תחכה בצד, אולי עוד שעתיים.
צמד הנשים נכנסו פנימה בחדווה, סגרו את הדלת, ורגע אחר כך השוק היומי נפתח.
שורת הממתינים התמלאה כמעט בו זמנית על ידי שלל מוזמנים, ורוחי וקוחי המזכירות קרצו זו לזו: היום יהיה שמח, חה.
והשמח התחיל מיד.
אני קודם, אתה קודם, התור שלי לשעה תשע ורבע, לא, התור שלי לשעה תשע ועשרה, אני בכלל באתי מחוץ לעיר, תחכה, תחכי את, תחכה אתה, תחכו שניכם אני נכנס עכשיו...
מידי פעם דלת העץ נפתחה, ובכל פעם כזו קפצו עליה כל הממתינים, ביחד. קולות הוויכוח היו זהים לשוּק הדגים של פולטובה.
רוחי שאלה את קוחי: כך זה תמיד? אני פה רק שבועיים, ולא היה יום אחד שהתור היה מסודר, אני לא מבינה למה.
קוחי התכוונה לענות, אבל גברת קלמנוביץ' הכפופה קמה מכסאה, באה אליה ואמרה: תגידי בבקשה לכל ה.. שאני הייתי הראשונה בתור וזה לא בסדר שעוקפים אותי.
רוחי אמרה בשביל שתיהן את המנטרה: דוקטור גזיזה בעצמו מנהל את התור, הוא יקרא לך כשתורך יגיע.
קלמנוביץ' חזרה מאוכזבת להמתין בתור הווכחני, ומשה נצמד לדלת כמעט כמו פלומפה. עכשיו עשר ורבע, ואני נכנס עכשיו, נבח לחלל החדר.
דוקטור גזיזה לא התמקח. כנס בבקשה, אדוני.
משה נכנס, כיבה סוף סוף את האוזניה המהבהבת, שלח יד ארוכה לסגור את הדלת מבפנים, אך ד"ר גזיזה עצר אותו - - -
חכה רגע לפני שאתה סוגר, אני מנהל פה את התור. היי, הלו, אתה שם בחוץ, בוא פנימה.
קוחי לחשה: ראית? הוא הגיע עכשיו וכבר נכנס. עכשיו את מבינה? אף אחד לא מבין את החוקים של הדוקטור ואת הצורה בה הוא מנהל את התור.
זקן מקשיש חייך את החיוך הכי רחב שיצא לו לחייך מאז שזלטה זוגתו נפטרה לפני שלושים שנה, ופסע בעונג לתוך הקליניקה, הליכונו מקרקש ונוקש על המרצפות המהוהות. דאנג, טאנג, קאנג.
הד"ר נשא אליו את מבטו החם: כן אדוני, אני זוכר אותך, היית פה אתמול ושמתי לך טיפות עיניים. חיכיתי לך כל היום, איפה היית? עכשיו צריך לשים לך שוב...
חיוכו של הזקן התקצר בכמה ס"מ טובים, והוא הסביר: יצאתי רק לשירותים, אבל כשחזרתי כולם פה בחוץ לא נתנו לי להיכנס, אמרו שבאתי עכשיו ושיש תור מסודר.
ד"ר גזיזה הרים אצבע משתיקה ומתרה לעבר משה שעמד לפתוח בקונצרט של תלונות, קם מכסאו, טפטף לקשיש שבע טיפות בכל עין ושילח אותו החוצה. "והפעם, סבא, אל תלך לשום מקום ותשב פה בדיוק ממולי, עוד חצי שעה בדיוק תיכנס שוב..."
ועכשיו הוא חייך סוף סוף אל משה. כן אדוני, מה הבעיה שלך בעיניים.
משה התרווח, החליק את חולצתו שוב ושוב, וביקש בדיקת ראייה שגרתית.
אהה, לא. זה לא, נהם הרופא. הוא הצביע על שלט צנום בפינת החדר בתוך מסגרת פלסטיק כתומה, מחופה בזכוכית מאובקת: על פי תקנות קופת החולים אין בדיקת ראיה למשקפיים מעל גיל 18.
- נו, בכל זאת, אדוני, חיכיתי פה שעה...
ד"ר גזיזה ליבו רחב כאולם, ושעונו אינו דוחק. טוב, שב. נבדוק אותך בחורצ'יק, נציץ לך בתוך העיניים קצת.
משה התיישב על כס הבדיקות השחור, וגזיזה בהה לתוך עיניו, אגב כך שסנוור אותו ישירות לתוך האישונים ומלמל: אל תזוז, אל תזוז, תסתכל על הטרקטור האדום, יופי, יופי...
הוא עמד לעבור לבדוק את עין ימין, אבל אז דלת החדר נפתחה בפראות, וערימת ממתינים התפרצה פנימה, כולם אדומים, זעופי פנים, מנפנפים בחימה בשעוניהם: הלו, מה זה, כבר חצי שעה הבחור הזה בפנים, מה זה צריך להיות...
ברוך השם, דוקטור גזיזה רופא העיניים לא נועד להיות פרייאר. הוא איש שלא חושש להביט למציאות בעיניים. הוא הודיע בקול שקט: יש לכם עשר שניות לצאת, האחרון שיוצא לא יתקבל אליי היום לבדיקה.
בְּלַאפף. גַאנְפ. רַאקְפְּף. החדר התרוקן בשניה. כל הפורצים נסו החוצה, מנסים לא להיות האחרונים.
משה חייך: ד"ר, אני אוהב את השיטות שלך.
הרופא הודה בהנהון, הציץ לעומק קרביה של עין שמאל, ומלמל: כל ירושלים אוהבת, אתה לא בן יחיד. כולם אוהבים את ד"ר גזיזה. אני מנהל פה את התור. אל תזוז אמרתי, נכון? עכשיו נתחיל מההתחלה ובבקשה אל תזוז.
הוא עבד מהר הפעם, סיים צ'יק צ'אק, העניק למשה רצפט מדויק ופתקית עם מספרים למשקפיים.
משה הודה, פתח את הדלת ויצא, וקוחי קרצה לרוחי: תראי עכשיו מה קורה.
טרונג. כל הממתינים בהו בדלת הפתוחה, עיניהם לטושות, לשונם יבשה. אוי, רבונו של עולם, תעשה שעכשיו יהיה תורי, אמן.
הדוקטור זקף את ראשו ושאל בקול נינוח של מוכר פרחי יוקרה במשתלת בוטיק: של מי התור לאחת וחצי בצהרים?
שקט השיב את פניו. איש איש מתפלל בליבו כי הדוקטור יקבל אותו עכשיו.
גזיזה גנח, לא משנה מה אני עושה, תמיד אתם לא שומרים על הסדר.
הוא נעמד בדיוק בדלת, רגל בפנים רגל בחוץ, העלה והוריד את אצבעו באוויר, ולבסוף פסק: אני חייב הפסקה קצרה, בינתיים הגברת בסוף עם עגלת התאומים וכל הילדים תיכנס עכשיו. אני מנהל פה את התור.
שני בחורים צעירים זהים להחריד קמו ממקום מושבם הפינתי והמבודד, הפסיקו את אמירת התהילים ואמרו בקול אחיד, נמוך וצווחני: אבל אדוני, אנחנו פה מהבוקר...
הרופא גירד את שפמו בהיסוס, משך את מכנסיו באי נוחות מסוימת, סידר את חגורתו, ולבסוף הודיע להם בקול רך וחמים: תבואו מחר מוקדם ותיכנסו הראשונים. ותעשו טובה, חבר'ה צעירים. תבואו עם עיניים אופטימיות יותר, אל תהיו עצובים. יהיה בסדר, אני מנהל פה את התור.
ורוחי חשבה: אני חושבת שאני כבר מבינה.
***
אשמח לכל הערה ממכם.
(מה עוד שהטור מבוסס על מציאות אמיתית)
