כהקיץ מחלום

  • הוסף לסימניות
  • #1
תמיד רציתי להיות סופר. משחר נעוריי הייתי בולע ספרים. הכינוי "תולעת ספרים" כלפיי, העלה הרבה אבק כבר כשהייתי בן שמונה. הוריי ואחיי ידעו שכאשר אני קורא, גם פצצת אטום לא תצליח להחזיר אותי לחיים. במשך הזמן הנאת הקריאה יצרה בי שאיפה לכתיבה. לסופרות.

כשהייתי בן חמש עשרה, חשתי שמשהו משונה קורה בי. חומות ומחסומים הזדקרו ועלו בליבי למול הררי הספרים שקראתי ושעוד תכננתי לקרוא. כאילו מישהו שם לי רגל, נטע בי תחושת מאיסה, סלידה. מתחיל ספרים ולא גומר. לוקח ספר ומתחרט. משונה.

בתחילה לא עמדתי על מקור התופעה. אבל לאט לאט החלה חודרת לתוכי ההכרה, שמשהו בקרבי החל למאוס בכתיבה הרגילה. זה לא היה שעמום. זו היתה תפיסה שצמחה והתפתחה לה בתוכי.

נבירה נוספת בהלכי נפשי העלתה תובנות ומסקנות לאשר מתחולל בי, ולבסוף התיאוריה היתה בנויה היטב: איני מסוגל יותר לסבול את השימוש הבלתי פוסק בסצנות ובמהלכים סיפוריים, שחוזרים על עצמם אצל רוב ככל כותבי הסיפורת.

הפיצוץ הגדול אירע בעת שקראתי ספר, שיש להודות כי הצליח לרתק אותי גם באותה עת. העלילה הסתבכה והדמויות התערפלו לכדי סיפור מתח אחד גדול. צעד נוסף ועוד צעד ואז – "היא התעוררה שטופת זיעה..."

הרגשתי שחמתי עולה בי עד להשחית. למה? למה? ועוד פעם – למה? וכי אין לסופרת הדגולה שכתבה את הספר הזה כלים יותר מתקדמים בהם היא תוכל למלא את ספרה? מדוע כל סופר מתחיל או מסיים – חייב לפוצץ עלילות לתוך חלומות חסרי שחר. לא קצה נפשם בכלים הנבובים והמאובקים האלו?! עד מתי?

באותו רגע החלטתי: אני אלחם בתופעה המרוטה הזו, ובראש ובראשונה אלחם בחלומות. אהיה הסופר הראשון ששום דמות בסיפוריו לא תתעורר מזועזעת מחלום. שום אישיות בין שורותיי לא תפתור את בעיותיה בכך שתשליך אותן אל ענני הלילה המעורפלים. לא יקום ולא יהיה. מי שאינו מסוגל למצוא במציאות האמיתית מספיק בשר כדי להאכיל בו את קוראיו – שלא יהיה סופר, וחסל.

במשך החודשים הבאים כתבתי סיפור. הסיפור נקרא "כהקיץ מחלום" וכשמו לא כן הוא: היה נטול כל סממנים מוכרים ונדושים, נעדרו ממנו כל חלומות מתנפצים וכל זיעות ניגרות בלילות ביעותים.

אודה על האמת, אכן היה קשה ליצור תוכן מעניין ומרתק בהיעדר הכלים הרגילים. עבדתי קשה מאוד על כך. לילה אחר לילה נבנתה העלילה ונכתבה בדם ויזע. בסוף היה בידי חומר שעתיד היה למלא כשלוש מאות עמודי ספר.

קבעתי פגישה עם מנהלה של אחת מחברות הוצאת הספרים הגדולות ביותר. התכוננתי היטב לפגישה הזו. הכנתי נאום רציני והדפסתי את הסקיצה לספר שלי.

בלילה שלפני הפגישה הונחו דפי הסקיצה במסודר על השידה שליד מיטתי. בטרם נעצמו שמורות עיניי הרהרתי על הספר שאני עומד להוציא לאור. בו פסגת שאיפותיי. לא פחות. הרגשתי שבספר הזה טמונים אוצרותיי. כל תורת הספרות שלי טמונה כאן. תקוות גדולות תליתי בו, בעיקר מבחינת עקרונית והשקפתית-ספרותית. מחר בבוקר יתחיל לזרוח אור חדש בשמי הסיפורת. לא פחות.

אבל הבוקר לא הגיע כל כך מהר. ריח חריף של שרפה העיר אותי באותו הלילה. מתוך שינה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שזו אינה שריפה, ואם זו שריפה היא בוודאי אצל השכנים ברחוב הסמוך ולא אצלנו. לפתע התעוררתי בבת אחת. מיד כשפתחתי את עיניי שמתי לב לחום נורא שאופף אותי. השריפה היא לא אצל השכנים, אלא כאן עמוק בבית. בחדר שלי.

קמתי מהמיטה כאחוז אמוק. האש אחזה בארון הספרים שבחדר. זו היתה אש, פשוט אש, כמו בספרים הכי סיפוריים שבעולם. הסתכלתי מסביב. מאיפה בורחים? מהחלון? מהדלת?

האש לא שאלה הרבה שאלות. היא כבר אחזה במשקופי החלון, שהיו שחורים ומפוייחים. מהחלון לא אוכל לצאת. תחושת החנק החלה למלא את ריאותיי. ידעתי שרבים מהנספים בשריפות נידונו בחנק, ולאו דווקא בשריפה. חרדה נוראה השתלטה עליי.

קפצתי לעבר הדלת, אך זו סירבה להיפתח. ניסיתי בכל הכוח, אבל לא. היא נדבקה למשקוף. הסתובבתי אחורה. הספקתי לראות את ערימת הדפים של הספר החלומי שלי עולה בלהבות יחד עם השידה. מחשבות על צחוק הגורל ניסו לעלות בראשי כשפתאום נשמע קול חזק של שבירה וראיתי את הספרייה הבוערת מתחילה לקרוס לעברי. השתטחתי על הריצפה כיסיתי את ראשי בידיי, צעקתי בכל כוחי, ו-בום - -

התעוררתי שטוף זיעה במיטתי.

אנחת רווחה מיוגעת יצאה מראותיי. "הו, זה היה רק חלום", חייכתי לעצמי ברגיעה. היבטתי לעבר השידה. הדפים היו שם. הם לא נשרפו. ברוך השם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אם אפשר רק הסבר, למה הכינוי העלה אבק?
הכוונה היא שהוא כבר קיים הרבה זמן עד שכבר הספיק להעלות אבק מרוב התיישנות. אני מסכים שהביטוי הזה בד"כ משמש לתאר חוסר-שימוש ועיזבון. אבל מי מחוייב לנורמות ספרותיות?..

הפסקה האחרונה מיותרת
התוכנית המקורית היתה כמו שכתבת. אבל בשעת הכתיבה בפועל יצא קצת ניואנס אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
הכוונה היא שהוא כבר קיים הרבה זמן עד שכבר הספיק להעלות אבק מרוב התיישנות. אני מסכים שהביטוי הזה בד"כ משמש לתאר חוסר-שימוש ועיזבון. אבל מי מחוייב לנורמות ספרותיות?..
מעבר לזה שזה לא קשור לספרות אלא למשמעות פשוטה של המונח, אתה די מחויב:
upload_2019-7-8_9-13-12.png


בכל אופן אתה כותב מדהים ומתחת לכל ביקורת, כלומר מעולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
הדפסתי את הסקיצה לספר שלי.
נשמע שעיקר הסיפור היה מוקלד ושמור במקום אחר, ורק הסקיצה המודפסת היא זאת שנשרפה. לא נורא... היה אפשר להשאיר את הסיפור במציאות...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
נשמע שעיקר הסיפור היה מוקלד ושמור במקום אחר, ורק הסקיצה המודפסת היא זאת שנשרפה. לא נורא... היה אפשר להשאיר את הסיפור במציאות...
"סקיצה" כאן הכוונה לסיפור בצורה לא ערוכה סופית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אם לא נשרף, נחכה לסיפור האמיתי.
עם כזה פרומו זו עומדת להיות תאווה לעיניים!;)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אבל מה הפירוש 'הדפסתי'? מתוך מה?
מה השאלה? כתבתי במחשב סיפור, ועוד בשלביו הראשונים לפני עריכה והכנה הדפסתיו [=שלחתי להדפסה מהמחשב], כדי שישמש כסקיצה לעיני בעל הוצאת הספרים. אפשר להתווכח על המינוח של 'סקיצה' אם רוצים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
מה השאלה? כתבתי במחשב סיפור, ועוד בשלביו הראשונים לפני עריכה והכנה הדפסתיו [=שלחתי להדפסה מהמחשב], כדי שישמש כסקיצה לעיני בעל הוצאת הספרים. אפשר להתווכח על המינוח של 'סקיצה' אם רוצים...
נו, ואם העותק המודפס נשרף, מה קרה?! אפשר להדפיס חדש!
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
נו, ואם העותק המודפס נשרף, מה קרה?! אפשר להדפיס חדש!
רק עכשיו הבנתי לאן אתה חותר שעות... אז קודם כל אולי אתה צודק וזו סיבה נוספת שבשלה הייתי יכול/צריך לוותר על הפסקה האחרונה (לפעמים בשטף הכתיבה מאבדים משהו בחשבון...)
אבל האמת שזה לא מאוד משנה. מבחינתי הסימבוליות של הדפים שמכילים את תמצית התֵזה שעומדת לצאת לאור, ונשרפים - מספיקה. הצלתם של הדפים נתפסת כהצלת החזון ועל כך אנחת הרווחה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

נתקלתי במודעה המציעה לסופרים עצמאיים שספריהם יישלחו לאוניברסיטאות בארה"ב בהתנדבות. החתום על המודעה הוא אדם בשם שלמה פישמן, שמציע לשלוח ספרים של סופרים ישראלים ללא תשלום.
שלחתי לו רשימת ספרים והוא ציין לפי תאריכי הוצאה לאור, כמה עותקים לשלוח מכל ספר.
זה היה מזמן, אבל עדיין לא שלחתי כי אני נוהגת לדחות דברים לא חשובים.
מידי כמה זמן הוא שלח לי תזכורת, והשבוע החלטתי שהגיע הזמן לשלוח את הספרים.

לפני ששלחתי הוא כתב לי שיבדוק אולי הספרים כן קיימים באוניברסיטה.
להפתעתי - כן! הספרים שלי הגיעו למחלקות העבריות של האוניברסיטאות בארה"ב.
הוא שלח לי צילומי מסך שהספרים: במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, וסדר הפוך מקוטלגים כספרים מהמניין בהרווארד.
"אם זה בהרווארד זה באוניברסיטאות נוספות", כתב לי.

מי יכול לשלוח לשם? זו תעלומה... אולי יש אנשים שעוסקים בזה? אבל גם ספרים חרדיים? מעניין מאוד.

חשבתי שזה רק הספרים שלי בגלל חשיבותם הרבה, אולי מישהו זיהה את הפוטנציאל הרב שלהם וכו'.
אבל כתבתי לו שמות של סופרות נוספים והוא שלח לי צילומי מסך של הספרים שלהם מקוטלגים. (כנראה כמעט) כל הספרים החרדיים הגיעו לאוניבסיטאות בארה"ב.
קצת מעניין כיצד הגיעו הספרים לשם, וכשהפליאה חלפה הבנתי שיתכן שאף אחד לא קורא שם את הספרים, כי בטח זה הרבה מאוד ספרים, וכמה זמן יש כבר לאנשים כדי שלקרוא את כולם?

בכל מקרה מר שלמה פישמן שולח ספרים לארצות הברית, לספריות באוניברסיטאות, הוא רואה בזה שליחות.
שאלתי אם ירצה שאכתוב את הפרטים בפורום כתיבה,
הוא שלח את הנוסח הבא:

שלום וברכה
מי שהוציא ספר ורוצה שהוא יהיה בספריות באוניברסיטאות בארצות הברית ( מחלקות עבריות)
מוזמן ליצור קשר
עם שלמה פישמן
0525244497
שיתוף - לביקורת מולטיוורס*
הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי כשהתעוררתי היה ריח עמוק של לילך.

רחרחתי בזהירות את האוויר הטרי, תחושה מוזרה מתנחלת בליבי. הלילך הזה. פוכס. מתי ליה החליטה שהיא יכולה להכניס את פרחי הלילך שלה לדירה?! רק לפני שבועיים סיכמנו שהם יישארו אצל ההורים שלה, לעת עתה...

הרגעתי את עצמי בנשימה עמוקה. הכל בסדר, אני עוד אלמד אותה לקח.

העפתי מבט בשעון החכם שלי, קפצתי בבהלה. יום שלישי! עשר וחצי בבוקר! שיעור מכניקה קוונטית מתקדמת עומד להתחיל בעוד עשר דקות!

עפתי לחדר האמבטיה, צחצחתי שיניים במהירות וזרקתי ג'קט קל מעל לפיג'מה. חטפתי את הפאוץ' עם הכרטיס אשראי והטלפון, כמעט שכחתי להחליף נעליים.

"היי, לאן?!" תמהה גרייס, "היסטוריה של אמנות מערבית מתחיל רק בשתיים עשרה, שכחת?"

"מצחיק מאוד, גרייס, פרופסור ריץ' עוד יעיף אותי מהשיעורים שלו לצמיתות. אני עומדת לאחר בפעם השניה לסמסטר הזה!" הסתדרתי במהירות מול המראה, מנסה לשוות לשערי מראה מהוגן.

"אהמ... הלי?" היא תפסה בקצה שרוולי.

"נו באמת, גרייס, את יודעת שאסור לי לאחר!" נערתי אותה ממני בלחץ, אני מוכרחה לתפוס את הרכבת שיוצאת עוד שתי דקות!...

"הלי, שתית מספיק הבוקר?", היא קמה, אחזה את זרועי והביטה חזק לתוך עיניי. "אנחנו שתינו עומדות ללכת לשיעור בהיסטוריה של אמנות מערבית בעוד שעה. את נראה לי צריכה עוד שעת שינה".

פתאום זה צף בי; פורמליזם. אימפסטו. מימזיס. אקספרסיוניזם. אבסטרקציה. ספומאטו. סימבוליזם; שעות של יצירה, של סיפוק, ואהבה בלתי נגמרת לאמנות. זה החיים שלי.

קרסתי באחת לכיסא סמוך, אוחזת את ראשי בין שני ידיי.

בום; סימטריה שברירית. שדה היגס. מולטיוורס. אנטרופיה. סופרפוזיציה. כרומודינמיקה קוונטית. סינגולריות; כל הדברים שהסעירו אותי כל כך, הכניסו אותי לעולם מופלא של פיזיקה וריאליזם טהור.

מה פתאום פיזיקה?... אני עושה תואר באמנות, באוניברסיטת הרוארד, יחד עם גרייס.

טראח. מאיפה זה בא לי? אני עושה תואר בפיזיקה. אני זוכרת איך הכרעתי בקושי בין זה לאמנות. זה היה קשה.

בחילה הציפה אותי בגלים בלתי נשלטים, מפחידים.

פלשבקים מענים צרבו בי באלפי וולטים, גרמו לקצרים כואבים להתפוצץ בתוכי.

אלוקים, מה קורה פה? אני זוכרת איך רק אתמול קראתי את שלושת המאמרים בפיזיקה מודרנית שנתנה לנו פרופסור ריצ'רדס. הם היו מעניינים.

קאט.

הסקיצה של היצירה הרצינית הראשונה שלי עומדת בחדר, בארון. רק שלשום הנחתי אותה שם, עטופה בנייר חום...

קאט.

כבר כתבתי הוכחה עם מקורות מדויקים לויכוח שלי ושל טומי לגבי תאוריית העולם החולל. סיכמנו שהיום נציג זה לזה את ההוכחות.

קאט.

ניסיתי לייצב את רגליי הרועדות, פסעתי לחדר.

"הלי?!" גרייס באה אחריי, היסטרית.

פתחתי את דלת הארון. קנבס גדול היה שם, עטוף בנייר חום, עבה. בלורד שחור היה כתוב: 'הלי טורק, מגמת אמנות'

בום.

פתאום קלטתי את זה.

התאוריה ההזויה של יו אוורט התגשמה; אני ביקום מקביל.


*מולטיוורס- ריבוי יקומים.

אשמח לביקורת:)
היא היתה הסבתא הטובה והחכמה שאף פעם לא היתה לי.

העיניים שלה היו עמוקות והיא הסתכלה עלי כמו שאף אחד לא הצליח; אולי כי אף אחד לא באמת ניסה.

היא ראתה אותי יפה, חכמה, טובה כל כך.

לא הבנתי איך היא רואה את כל זה, הלב שלי החסיר פעימה כשהיא היתה מסתכלת עלי.

משהו בי סירב להאמין לה, ובו זמנית התרפק על האהבה המוחלטת הזו, השתוקק להתמסר אליה.



היא הגיחה בלילות, ריפרפה על כאב ובדידות; נוגעת - לא נוגעת.

ניסתה ללחוש לי ממרחק מילים טובות, לא הצלחתי לשמוע אותה.
הקול שלה היה עדין מידי, צחוק מהדהד גבר עליו.



שנים היא היתה מגיעה אלי, ובכל פעם הייתי חוזרת להיות ילדה בת 9.5, שוכבת קפואה במיטה, מאזינה באי אמון לאמא שלי שסיפרה סיפור מצחיק בסלון.

מושא הצחוק הייתי אני, הקהל היו דודים ודודות וסבתא וסבא. הדם שנשפך בחדר החשוך היה שלי.

אמא שלי ידעה לספר סיפורים, והקהל הקשיב לה.
תמיד הייתי גאה בה; המורה הקוסמת שהפכה שיעורים משמימים למרתקים, שולחנות השבת שאף פעם לא היה משעמם בהם.

היא ידעה לשחק בטונים הנכונים, להגיש היטב את המסר, ולייצר אפקט הפתעה מושלם.

בפעם הזו אני הייתי מרכז הסיפור, ובשקט ששרר בסלון שמעתי גם אני כל מילה ותיאור על מה שאמרתי בצהרים, וברעש הצחוק ששטף את הבית לא שמע אף אחד את הלמות הלב שלי.

משהו עמוק נשבר בי בלילה ההוא, ועל חורבותיו הקמתי חומה; לב נעול בכספת.

הסבתא היתה מדברת אלי, אבל החומה היתה עבה, ואני הייתי מוגנת.
שיתוף - לביקורת פתאום ראיתי
ב"ה

לפעמים יש ילדה אחת מתוקה מאוד.
כזאת שדורשת תשומת לב כמעט בלי הפסקה,
ולא תמיד בדרכים חיוביות.
היא יודעת למשוך מבטים, לבלוט, להמציא דרכים.
ולכאורה, היא מקבלת המון תשומת לב חיובית.

אז מה חסר לה? ומה היא באמת מחפשת?

חשבתי הרבה. והשאלה נותרה בעינה.
אפילו לא מיהרתי להתייעץ,
כי הרגשתי שאולי לא אקבל מענה שידבר באמת ללב.

והנה, בסייעתא דשמיא, דווקא מתוך הקשר אחר לגמרי,
החמאתי למישהי, והיא מאוד התרגשה.
ראיתי את זה, ופתאום נפלה בי ההבנה:
זה בדיוק מה שהילדונת מחפשת.
היא צריכה יותר מחמאות.

לא תמיד אנחנו חושבים על זה,
אבל יש ילדים שעבורם מחמאה
היא לא מותרות, אלא ממש צורך רגשי בסיסי.

לפעמים הורים מהססים:
"אני לא רוצה להגזים",
"זה יישמע לא אמיתי".
אבל האמת היא, שיש נשמות שזקוקות למילה טובה כמו לנשימה.
זו השפה הפנימית שלהן.
זו הדרך שלהן להרגיש נראות, ערך, שייכות.

ילדים שונים ניזונים מסוגים שונים של קשר רגשי.
יש מי שמחפש מעשים של נתינה,
ויש כאלה שעבורם מילה טובה, הערה חיובית קטנה,
היא הדלק הפנימי שממלא אותם ביטחון ושמחה.

הילדונת שלי, כפי שתיארתי, כנראה צמאה במיוחד לאותן מילים.
לא כי חסר לה משהו בי,
אלא כי זה פשוט הפתח שדרכו היא שומעת "אני רואה אותך", "את חשובה לי".

וכשהמילים האלה לא מגיעות,
היא ממציאה דרכים אחרות להרגיש קיימת, גם אם הן לא תמיד נעימות.

ואם אני, בטבע שלי, לא כל כך מרבה להחמיא,
כי אני אדם יותר ענייני,
ולה זה חסר, אז הנה משהו שאני כן יכולה למלא עבורה.
אז הנה תזכורת פשוטה:
לא לשכוח להחמיא.
וזה מספיק.

אז ברוך ה', קיבלתי תשובה מדויקת.
וגם אתם, אם תרצו, תוכלו להיעזר בה.
היא קלה, היא פשוטה, והיא דורשת רק...

קצת תשומת לב.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה