הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תמיד רציתי להיות סופר. משחר נעוריי הייתי בולע ספרים. הכינוי "תולעת ספרים" כלפיי, העלה הרבה אבק כבר כשהייתי בן שמונה. הוריי ואחיי ידעו שכאשר אני קורא, גם פצצת אטום לא תצליח להחזיר אותי לחיים. במשך הזמן הנאת הקריאה יצרה בי שאיפה לכתיבה. לסופרות.
כשהייתי בן חמש עשרה, חשתי שמשהו משונה קורה בי. חומות ומחסומים הזדקרו ועלו בליבי למול הררי הספרים שקראתי ושעוד תכננתי לקרוא. כאילו מישהו שם לי רגל, נטע בי תחושת מאיסה, סלידה. מתחיל ספרים ולא גומר. לוקח ספר ומתחרט. משונה.
בתחילה לא עמדתי על מקור התופעה. אבל לאט לאט החלה חודרת לתוכי ההכרה, שמשהו בקרבי החל למאוס בכתיבה הרגילה. זה לא היה שעמום. זו היתה תפיסה שצמחה והתפתחה לה בתוכי.
נבירה נוספת בהלכי נפשי העלתה תובנות ומסקנות לאשר מתחולל בי, ולבסוף התיאוריה היתה בנויה היטב: איני מסוגל יותר לסבול את השימוש הבלתי פוסק בסצנות ובמהלכים סיפוריים, שחוזרים על עצמם אצל רוב ככל כותבי הסיפורת.
הפיצוץ הגדול אירע בעת שקראתי ספר, שיש להודות כי הצליח לרתק אותי גם באותה עת. העלילה הסתבכה והדמויות התערפלו לכדי סיפור מתח אחד גדול. צעד נוסף ועוד צעד ואז – "היא התעוררה שטופת זיעה..."
הרגשתי שחמתי עולה בי עד להשחית. למה? למה? ועוד פעם – למה? וכי אין לסופרת הדגולה שכתבה את הספר הזה כלים יותר מתקדמים בהם היא תוכל למלא את ספרה? מדוע כל סופר מתחיל או מסיים – חייב לפוצץ עלילות לתוך חלומות חסרי שחר. לא קצה נפשם בכלים הנבובים והמאובקים האלו?! עד מתי?
באותו רגע החלטתי: אני אלחם בתופעה המרוטה הזו, ובראש ובראשונה אלחם בחלומות. אהיה הסופר הראשון ששום דמות בסיפוריו לא תתעורר מזועזעת מחלום. שום אישיות בין שורותיי לא תפתור את בעיותיה בכך שתשליך אותן אל ענני הלילה המעורפלים. לא יקום ולא יהיה. מי שאינו מסוגל למצוא במציאות האמיתית מספיק בשר כדי להאכיל בו את קוראיו – שלא יהיה סופר, וחסל.
במשך החודשים הבאים כתבתי סיפור. הסיפור נקרא "כהקיץ מחלום" וכשמו לא כן הוא: היה נטול כל סממנים מוכרים ונדושים, נעדרו ממנו כל חלומות מתנפצים וכל זיעות ניגרות בלילות ביעותים.
אודה על האמת, אכן היה קשה ליצור תוכן מעניין ומרתק בהיעדר הכלים הרגילים. עבדתי קשה מאוד על כך. לילה אחר לילה נבנתה העלילה ונכתבה בדם ויזע. בסוף היה בידי חומר שעתיד היה למלא כשלוש מאות עמודי ספר.
קבעתי פגישה עם מנהלה של אחת מחברות הוצאת הספרים הגדולות ביותר. התכוננתי היטב לפגישה הזו. הכנתי נאום רציני והדפסתי את הסקיצה לספר שלי.
בלילה שלפני הפגישה הונחו דפי הסקיצה במסודר על השידה שליד מיטתי. בטרם נעצמו שמורות עיניי הרהרתי על הספר שאני עומד להוציא לאור. בו פסגת שאיפותיי. לא פחות. הרגשתי שבספר הזה טמונים אוצרותיי. כל תורת הספרות שלי טמונה כאן. תקוות גדולות תליתי בו, בעיקר מבחינת עקרונית והשקפתית-ספרותית. מחר בבוקר יתחיל לזרוח אור חדש בשמי הסיפורת. לא פחות.
אבל הבוקר לא הגיע כל כך מהר. ריח חריף של שרפה העיר אותי באותו הלילה. מתוך שינה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שזו אינה שריפה, ואם זו שריפה היא בוודאי אצל השכנים ברחוב הסמוך ולא אצלנו. לפתע התעוררתי בבת אחת. מיד כשפתחתי את עיניי שמתי לב לחום נורא שאופף אותי. השריפה היא לא אצל השכנים, אלא כאן עמוק בבית. בחדר שלי.
קמתי מהמיטה כאחוז אמוק. האש אחזה בארון הספרים שבחדר. זו היתה אש, פשוט אש, כמו בספרים הכי סיפוריים שבעולם. הסתכלתי מסביב. מאיפה בורחים? מהחלון? מהדלת?
האש לא שאלה הרבה שאלות. היא כבר אחזה במשקופי החלון, שהיו שחורים ומפוייחים. מהחלון לא אוכל לצאת. תחושת החנק החלה למלא את ריאותיי. ידעתי שרבים מהנספים בשריפות נידונו בחנק, ולאו דווקא בשריפה. חרדה נוראה השתלטה עליי.
קפצתי לעבר הדלת, אך זו סירבה להיפתח. ניסיתי בכל הכוח, אבל לא. היא נדבקה למשקוף. הסתובבתי אחורה. הספקתי לראות את ערימת הדפים של הספר החלומי שלי עולה בלהבות יחד עם השידה. מחשבות על צחוק הגורל ניסו לעלות בראשי כשפתאום נשמע קול חזק של שבירה וראיתי את הספרייה הבוערת מתחילה לקרוס לעברי. השתטחתי על הריצפה כיסיתי את ראשי בידיי, צעקתי בכל כוחי, ו-בום - -
התעוררתי שטוף זיעה במיטתי.
אנחת רווחה מיוגעת יצאה מראותיי. "הו, זה היה רק חלום", חייכתי לעצמי ברגיעה. היבטתי לעבר השידה. הדפים היו שם. הם לא נשרפו. ברוך השם.
כשהייתי בן חמש עשרה, חשתי שמשהו משונה קורה בי. חומות ומחסומים הזדקרו ועלו בליבי למול הררי הספרים שקראתי ושעוד תכננתי לקרוא. כאילו מישהו שם לי רגל, נטע בי תחושת מאיסה, סלידה. מתחיל ספרים ולא גומר. לוקח ספר ומתחרט. משונה.
בתחילה לא עמדתי על מקור התופעה. אבל לאט לאט החלה חודרת לתוכי ההכרה, שמשהו בקרבי החל למאוס בכתיבה הרגילה. זה לא היה שעמום. זו היתה תפיסה שצמחה והתפתחה לה בתוכי.
נבירה נוספת בהלכי נפשי העלתה תובנות ומסקנות לאשר מתחולל בי, ולבסוף התיאוריה היתה בנויה היטב: איני מסוגל יותר לסבול את השימוש הבלתי פוסק בסצנות ובמהלכים סיפוריים, שחוזרים על עצמם אצל רוב ככל כותבי הסיפורת.
הפיצוץ הגדול אירע בעת שקראתי ספר, שיש להודות כי הצליח לרתק אותי גם באותה עת. העלילה הסתבכה והדמויות התערפלו לכדי סיפור מתח אחד גדול. צעד נוסף ועוד צעד ואז – "היא התעוררה שטופת זיעה..."
הרגשתי שחמתי עולה בי עד להשחית. למה? למה? ועוד פעם – למה? וכי אין לסופרת הדגולה שכתבה את הספר הזה כלים יותר מתקדמים בהם היא תוכל למלא את ספרה? מדוע כל סופר מתחיל או מסיים – חייב לפוצץ עלילות לתוך חלומות חסרי שחר. לא קצה נפשם בכלים הנבובים והמאובקים האלו?! עד מתי?
באותו רגע החלטתי: אני אלחם בתופעה המרוטה הזו, ובראש ובראשונה אלחם בחלומות. אהיה הסופר הראשון ששום דמות בסיפוריו לא תתעורר מזועזעת מחלום. שום אישיות בין שורותיי לא תפתור את בעיותיה בכך שתשליך אותן אל ענני הלילה המעורפלים. לא יקום ולא יהיה. מי שאינו מסוגל למצוא במציאות האמיתית מספיק בשר כדי להאכיל בו את קוראיו – שלא יהיה סופר, וחסל.
במשך החודשים הבאים כתבתי סיפור. הסיפור נקרא "כהקיץ מחלום" וכשמו לא כן הוא: היה נטול כל סממנים מוכרים ונדושים, נעדרו ממנו כל חלומות מתנפצים וכל זיעות ניגרות בלילות ביעותים.
אודה על האמת, אכן היה קשה ליצור תוכן מעניין ומרתק בהיעדר הכלים הרגילים. עבדתי קשה מאוד על כך. לילה אחר לילה נבנתה העלילה ונכתבה בדם ויזע. בסוף היה בידי חומר שעתיד היה למלא כשלוש מאות עמודי ספר.
קבעתי פגישה עם מנהלה של אחת מחברות הוצאת הספרים הגדולות ביותר. התכוננתי היטב לפגישה הזו. הכנתי נאום רציני והדפסתי את הסקיצה לספר שלי.
בלילה שלפני הפגישה הונחו דפי הסקיצה במסודר על השידה שליד מיטתי. בטרם נעצמו שמורות עיניי הרהרתי על הספר שאני עומד להוציא לאור. בו פסגת שאיפותיי. לא פחות. הרגשתי שבספר הזה טמונים אוצרותיי. כל תורת הספרות שלי טמונה כאן. תקוות גדולות תליתי בו, בעיקר מבחינת עקרונית והשקפתית-ספרותית. מחר בבוקר יתחיל לזרוח אור חדש בשמי הסיפורת. לא פחות.
אבל הבוקר לא הגיע כל כך מהר. ריח חריף של שרפה העיר אותי באותו הלילה. מתוך שינה עוד ניסיתי לשכנע את עצמי שזו אינה שריפה, ואם זו שריפה היא בוודאי אצל השכנים ברחוב הסמוך ולא אצלנו. לפתע התעוררתי בבת אחת. מיד כשפתחתי את עיניי שמתי לב לחום נורא שאופף אותי. השריפה היא לא אצל השכנים, אלא כאן עמוק בבית. בחדר שלי.
קמתי מהמיטה כאחוז אמוק. האש אחזה בארון הספרים שבחדר. זו היתה אש, פשוט אש, כמו בספרים הכי סיפוריים שבעולם. הסתכלתי מסביב. מאיפה בורחים? מהחלון? מהדלת?
האש לא שאלה הרבה שאלות. היא כבר אחזה במשקופי החלון, שהיו שחורים ומפוייחים. מהחלון לא אוכל לצאת. תחושת החנק החלה למלא את ריאותיי. ידעתי שרבים מהנספים בשריפות נידונו בחנק, ולאו דווקא בשריפה. חרדה נוראה השתלטה עליי.
קפצתי לעבר הדלת, אך זו סירבה להיפתח. ניסיתי בכל הכוח, אבל לא. היא נדבקה למשקוף. הסתובבתי אחורה. הספקתי לראות את ערימת הדפים של הספר החלומי שלי עולה בלהבות יחד עם השידה. מחשבות על צחוק הגורל ניסו לעלות בראשי כשפתאום נשמע קול חזק של שבירה וראיתי את הספרייה הבוערת מתחילה לקרוס לעברי. השתטחתי על הריצפה כיסיתי את ראשי בידיי, צעקתי בכל כוחי, ו-בום - -
התעוררתי שטוף זיעה במיטתי.
אנחת רווחה מיוגעת יצאה מראותיי. "הו, זה היה רק חלום", חייכתי לעצמי ברגיעה. היבטתי לעבר השידה. הדפים היו שם. הם לא נשרפו. ברוך השם.
