דיון שירת הברבור

[הדוויג]

ארנסט מאלי (Ernest Lalor Malley) נולד בבריטניה בראשיתה של המאה הקודמת. חברי ילדותו תיארו אותו כטיפוס מופנם, בעל נפש פיוטית והתבוננות מעמיקה. חייו היו רצופים אבדן, סבל ומכאוב. דבר שֶמִן הסתם תרם למבטו הייחודי על העולם.
בגיל 17 החל ארנסט מאלי לכתוב. בתחילה הוא ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, אך עד מהרה מצא את מקומו בכתיבת שירה.
הייתה לו כתיבה עשירה ועמוקה, עשויה שכבות ורבת רבדים. לא רבים ירדו לעומק כוונתו והצליחו להבין את שיריו.
הוא הושפע רבות מהשירה המודרנית, ובעיקר מכתביו של ריימונד סליפט שהיווה ה'השראה שלו לאמן אמיתי'. מאלי תיאר שהיה קורא את שיריו של סליפט עשרות פעמים ברצף. פעם מהר ופעם לאט, פעם בקול ופעם בשקט. הוא סיפר שכך היה מתחבר ליצירה מכיוונים שונים, ומוצא בה גוונים חדשים.

בשנים הבאות כתב למגירה מאות שירים. הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, אך הוא לא תכנן לשתף בה את העולם. הוא חשש שהעולם לא יבין אותה לאשורה. משום כך נמנע מלפרסם את שיריו בבמה כלשהי.
מאלי לא כתב באופן סדיר. לפעמים היו יכולים לעבוד חודשים ארוכים בהם לא כתב מאומה, לעומת זאת היו שבועות בהן כתב שיר כמעט מדי יום.
'השראה היא כמו אהבה', אמר פעם, 'אי אפשר לגרום לה להגיע, אך כשהיא שם, היא לא נותנת לך מנוח'.

לאחר מותו ממחלת ה'גרייבס', מצאה אתל - אחותו של ארנסט - כמה מהשירים שלו ושלחה אותם למשורר מאקס האריס.
מאקס האריס היה משורר ידוע בפני עצמו, אך מעבר לכך הוא נחשב לאחד מגדולי המבינים בתקופתו בשירה ובאמנות. הוא הוציא לאור את מגזין השירה הנחשב "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) שהיה אחת הבמות היוקרתית למשוררים מרחבי העולם.

האריס התלהב מהשירים של ארנסט מאלי ופרסם אותם במגזין שלו. אחותו של ארנסט שלחה עוד ועוד שירים של אחיה, ואת כולם מאקס האריס פרסם במגזין שלו כשהם זוכים לתשבחות מהמבקרים, המשוררים והמרצים לספרות.
גיליון הסתיו של Angry Penguins בשנת 1944 הוקדש כולו ליצירתו של ארנסט מאלי. הגיליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי, אותם צייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.


טוב. רוצים לשמוע קטע? ובכן, מעולם לא היה אדם בשם ארנסט מאלי.
את המשורר ארנסט מאלי ואת אוסף שיריו המציאו שני חיילים משועממים בני 26 ששירתו בצבא האוסטרלי. שני החיילים, ג'יימס מקאולי והארולד סטויארט, חמדו לצון מתוך כוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. הם בדו את שמו של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' בתוך שעות ספורות. ושלחו את המכתבים למאקס האריס בשם אחותו הדמיונית של ארנסט המומצא.

השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד ומילון ריפמן לחרוזים. כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהייה בתנאי בתי גידול של יתושים.

השניים סיפרו כי "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו".

ועכשיו תחזיקו חזק. כשהשקר הגדול התפרסם, האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען ש'לעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו'...
הצטרף אליו הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אמנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.

גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של השניים ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.

את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".

 

[palm]

את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".

מסקנה חזקה מאד
חוץ מזה, עפ"י השתלשלות העניינים, נראה ששני החיילים בכל זאת השקיעו משהו ביצירתם, ולו רק כדי שהברקתם תצא לפועל. כי אם זו היתה לגמרי אסופת מילים אקראית, העליבות היתה חוסמת את הצלחתם והרי היה להם עניין לשכנע בגישתם
ובכל מקרה הסיפור מוצלח ודורש בעצם מכותבי השירים- איכות!

 

[שיילה]

משורר ימצא את שירתו גם בחשבונית מכולת, ביקורת שירה צריכה להיעשות על ידי חסרי נפש משוררת לשפיטה אובייקטיבית על חדות המסר.
המקרה הנ"ל הוכיח שככל שאתה משורר גדול יותר כך מוחך יהנה לפצח משפטים חסרי תוחלת ותכלית.

 

[מוישה]

ארנסט מאלי (Ernest Lalor Malley) נולד בבריטניה בראשיתה של המאה הקודמת. חברי ילדותו תיארו אותו כטיפוס מופנם, בעל נפש פיוטית והתבוננות מעמיקה. חייו היו רצופים אבדן, סבל ומכאוב. דבר שֶמִן הסתם תרם למבטו הייחודי על העולם.
בגיל 17 החל ארנסט מאלי לכתוב. בתחילה הוא ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, אך עד מהרה מצא את מקומו בכתיבת שירה.
הייתה לו כתיבה עשירה ועמוקה, עשויה שכבות ורבת רבדים. לא רבים ירדו לעומק כוונתו והצליחו להבין את שיריו.
הוא הושפע רבות מהשירה המודרנית, ובעיקר מכתביו של ריימונד סליפט שהיווה ה'השראה שלו לאמן אמיתי'. מאלי תיאר שהיה קורא את שיריו של סליפט עשרות פעמים ברצף. פעם מהר ופעם לאט, פעם בקול ופעם בשקט. הוא סיפר שכך היה מתחבר ליצירה מכיוונים שונים, ומוצא בה גוונים חדשים.

בשנים הבאות כתב למגירה מאות שירים. הוא השקיע את כל כולו ביצירה שלו, אך הוא לא תכנן לשתף בה את העולם. הוא חשש שהעולם לא יבין אותה לאשורה. משום כך נמנע מלפרסם את שיריו בבמה כלשהי.
מאלי לא כתב באופן סדיר. לפעמים היו יכולים לעבוד חודשים ארוכים בהם לא כתב מאומה, לעומת זאת היו שבועות בהן כתב שיר כמעט מדי יום.
'השראה היא כמו אהבה', אמר פעם, 'אי אפשר לגרום לה להגיע, אך כשהיא שם, היא לא נותנת לך מנוח'.

לאחר מותו ממחלת ה'גרייבס', מצאה אתל - אחותו של ארנסט - כמה מהשירים שלו ושלחה אותם למשורר מאקס האריס.
מאקס האריס היה משורר ידוע בפני עצמו, אך מעבר לכך הוא נחשב לאחד מגדולי המבינים בתקופתו בשירה ובאמנות. הוא הוציא לאור את מגזין השירה הנחשב "Angry Penguins" (פינגווינים כועסים) שהיה אחת הבמות היוקרתית למשוררים מרחבי העולם.

האריס התלהב מהשירים של ארנסט מאלי ופרסם אותם במגזין שלו. אחותו של ארנסט שלחה עוד ועוד שירים של אחיה, ואת כולם מאקס האריס פרסם במגזין שלו כשהם זוכים לתשבחות מהמבקרים, המשוררים והמרצים לספרות.
גיליון הסתיו של Angry Penguins בשנת 1944 הוקדש כולו ליצירתו של ארנסט מאלי. הגיליון עוטר בציורים בהשראת שיריו של מאלי, אותם צייר סידני נולאן, שנודע בשנים שלאחר מכן כאחד הציירים האוסטרליים המובילים של המאה ה-20.


טוב. רוצים לשמוע קטע? ובכן, מעולם לא היה אדם בשם ארנסט מאלי.
את המשורר ארנסט מאלי ואת אוסף שיריו המציאו שני חיילים משועממים בני 26 ששירתו בצבא האוסטרלי. שני החיילים, ג'יימס מקאולי והארולד סטויארט, חמדו לצון מתוך כוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי. הם בדו את שמו של המשורר ואת סיפור חייו ה'טראגי' בתוך שעות ספורות. ושלחו את המכתבים למאקס האריס בשם אחותו הדמיונית של ארנסט המומצא.

השירים הורכבו מקטעי משפטים שהועתקו מספרות אקראית, מילון אוקספורד ומילון ריפמן לחרוזים. כך למשל השיר: "ביצות מדמנות, בורות חפירה ומקומות אחרים של מים עומדים משמשים כבית גידול… כעת מצאתי אותך אנופוליס שלי", נלקח מילה במילה מחוברת הדרכה של הצבא לשהייה בתנאי בתי גידול של יתושים.

השניים סיפרו כי "לא הושקעה כל מחשבה לטכניקת החריזה פרט להדגשה מדי פעם של הרשלנות בכתיבה… לאחר שסיימנו את מלאכת כתיבת השירים כתבנו הקדמה והצהרה יומרניות ביותר וחסרות כל משמעות… חלק זה לקח לנו יותר זמן מחיבור יצירותיו".

ועכשיו תחזיקו חזק. כשהשקר הגדול התפרסם, האריס המשיך לדבוק בהערכתו לשירתו של מאלי על אף הלעג שספג, וטען ש'לעיתים המיתוס גדול יותר מיוצרו'...
הצטרף אליו הרברט ריד, משורר ומבקר ספרותי בריטי נודע, ואחד ממיסדיו של ה-Institute of Contemporary Arts (מוזיאון לאומנות עכשווית) בלונדון. ריד טען שאפשר ליצור אמנות גאונית גם אם כוונת היוצר היא זיוף, חיקוי ולעג.

גם משוררים מאסכולת ניו יורק נודעו בחיבתם למאלי. קנת קוצ', טען שמעשיהם של השניים ראויים לחיקוי אבל לא כאקט פולמוסי אלא כאקט אומנותי. ג'ון אשברי טען שכוונות אינן רלוונטיות לתוצאות, ושתפיסתנו של טוב, רע, אמיתי ומזויף נתונים לשינוי מתמיד. השניים לימדו את שירתו של מאלי באוניברסיטת קולומביה ובברוקלין קולג', וכללו שניים משיריו במגזין האוונגרד שהשתתפו בעריכתו "Locus Solus" בשנת 1962.

את המסקנה ניתן למקאולי וסטיוארט לומר בלשונם: "עובדה זו אינה מוכיחה היעדר אינטליגנציה מוחלטת מצידם, למרות שיתכן שזה נראה כך. אך היא מוכיחה כי אופנה ספרותית יכולה להפוך לבעלת עוצמה היפנוטית עד שהיא גורמת להפסקת פעולתה של אינטליגנציה ביקורתית אצל מספר רב של אנשים".

הסיפור הזה מוכר לי מאיזה מקום... נכון שזאת לא המצאה ספרותית? יפה. אז למה לא לציין מקור, ולו יהא זה ויקיפדיה?

 

[מוישה]

אגב אמנות מודרנית בכתיבה, @Ruty Kepler שאלה אם יש דוגמה לכך באמנות כתיבה. @מ"ם ביקש לנעול שם את האשכול, ולכן אכתוב כאן. במחלקה למדעי המחשב בבר-אילן פיתחו תכנה של "מחולל טקסטים". התכנה לוקחת טקסטים מסוימים והופכת את סדר המלים תוך שהיא שומרת על המעטפת החזותית של המשפט, כך שאם מדובר בטקסט שאינו פרוזה טהורה, הקורא ההדיוט יתכן שימשיך להגות בטקסטים וליהנות מהעצמה אבל למעשה הוא לא באמת מבין מילה.

במקום להתאמץ להסביר, אני מעתיק מכאן (התכנה נמצאת שם, אך לא תמיד פועלת):
הבנתם של קטעי פרוזה סטנדרטיים, כמו דיווח בעתון או עלילתו של ספר מתח, היא בדרך כלל קלה יחסית, לפחות עבור אדם הדובר את השפה הרלוונטית. להבין דף ממאזן של חברה, או מאמר מלא בנוסחאות מתמטיות, זה כמובן הרבה יותר קשה, אבל לפחות ניתן לומר שיש לדברים פשר אובייקטיבי, ושאם נשב עם מישהו ונסביר לו לאט לאט את העקרונות ואת פירושן של המלים ה’מקצועיות’, הוא יבין בסופו של יום על מה מדובר. יתר על כן, אם מדובר בהבנה אמיתית היא תהיה משותפת לאנשים שונים שנחשפו לאותו טכסט, ונוכל בעקרון לבדוק את ההבנה על ידי מבחן בו נציג שאלות הקשורות לטכסט ונצפה מן הקוראים שישיבו עליהן.

המצב שונה לגמרי, כמובן, כאשר מדובר בקטעי שירה, בכתיבה מיסטית או אזוטרית. במקרים כאלו לא ברור האם יש פשר אובייקטיבי לכל משפט, וששני אנשים שונים אמורים להבין את הטכסט באופן זהה. חלק מן העניין בסוג כזה של ספרות או אמנות הוא בכך שאיננה “סתם” מסירת מידע (אותה אפשר לעשות בפרוזה רגילה) אלא היא בנויה על אינטרקציה שבין היצירה לעולמו הפנימי של מי שקורא אותה או צופה בה. במקרה זה, “מבחן” הבודק מה התלמיד יודע לאחר שקרא את הטכסט נכשל במטרתו, מפני שהוא בודק בעצם את יכולתו של התלמיד לחזור על מלים ולא את ההבנה העמוקה שמעצם טיבה איננה ניתנת לתמלול בצורה של תשובה לשאלת בחינה.

חוסר היכולת לבדוק הבנה של טכסטים מסוג זה על ידי מבחן מהסוג הרגיל עלול ליצור בעיה קשה. דומה כי כולנו נחשפנו לסוג האנשים שאצלם במקום הבנה אמיתית מופיע שימוש חוזר בז’רגון של היצירה, באופן שמחפה על כך שמדובר במלל בעלמא. אם להיות קונקרטיים, בחלק הרלוונטי של עולם הישיבות אפשר לפגוש יהודים שהשקיעו המון שעות בקריאתם של ספרי הרב קוק, ולאחר כמה שנים הם כבר מדברים בשפה של “עוצם התנוצצות קדושת ישראל במהלך בנית הקומה העצמותית לאורה הזרוח של הישועה המופיעה…” וכו’ וכו’. האם האנשים האלו מבינים משהו, או שהם סתם ממוללים מלים לא קשורות מתוך המילון של הרב קוק? זוהי השאלה שאותה אנו מציעים לבחון בעזרת התוכנה המוצגת כאן.

מדובר בתוכנה לבדיקה עצמית. לאחר כל לחיצה על “צור חידה חדשה” התכנה שלנו מציגה ארבעה קטעים. אחד מהם הוא קטע אורגינלי של הרב קוק, שלשה אחרים הם קטעי ג’יבריש שנוצרו באופן אוטומטי על ידי ערבוב אקראי של מלים ומשפטים מספרי הרב, תוך נסיון לשמור על עקרונות התחביר כך שהם נראים דומים למשפטים “אמיתיים”. הנה האתגר: האם אתה מצליח לזהות את הקטע האמיתי?

אני טוען שאם התשובה היא שלילית, אינך יכול לומר שאתה מבין משהו מתורת הרב קוק. אין לי אפשרות לשפוט את התוכן, כלומר לגלות מה משפט מסוים של הרב קוק אומר לאדם פלוני ומה נשאר בלבו מקריאת קטע כזה או אחר. יכול להיות שהאפקט הזה הוא סובייקטיבי לגמרי. אבל, מי שאותו אפקט נוצר אצלו מקריאת קטע אותנטי או מקריאת ג’יבריש שנוצר באופן אוטומטי איננו מבין דבר, או לפחות חייב להודות שמדובר בחוויה אסתטית גרידא הקשורה לסוג המלים ולא לשום מסר או תוכן. במובן זה המבחן שלנו מאפשר לגלות הבנה שאי אפשר לבדקה בשאלון סטנדרטי מהסוג המציג שאלות על התוכן שנלמד.

יודגש כי אין במבחן הזה שום אמירה לגבי משמעותם של כתבי הרב קוק, אלא רק לגבי מידת ההבנה של אדם ספציפי. גם אם אדם לא מסוגל להפריד בין הג’יבריש לדבר האמיתי, ומכאן שאינו מבין, אולי יש אחרים שיצליחו בכך (אגב – אני אישית מצליח לזהות את הקטע האמיתי בדרך כלל). עוד כשל שיכול להופיע במבחן שלנו הוא במקרה בו אדם שינן כל כך הרבה שהוא כבר יודע בעל פה את כתבי הרב, ואז כמובן לא ילך שולל אחר הקטעים המזויפים גם אם באמת אינו מבין דבר. לדיון נוסף ראה הקטע על פרשת נצבים בספרי “קרן זווית”.

כדי להתרשם, ניתן לבחור באמצעות הכפתור המתאים מבחן דומה כאשר הטכסט לקוח מכתבי הרמב”ם או מכתבי הרצל. בשני המקרים האחרונים מדובר בפרוזה רגילה, ולכן ניתן לצפות שאפשר יהיה לזהות בקלות קטע שהורכב באופן אקראי ממלים ושברי משפטים, גם אם הוא בנוי היטב מבחינה תחבירית, בהיותר חסר משמעות סמנטית.

התוכנה שמאפשרת את המבחן הזה נוצרה על ידי רוני ורד, ולדימיר טורגוביצקי ויורי יברבאום, ומי שסיים את המלאכה והביאה לידי תפעול הוא אראל סגל, כל זאת בהנחייתו של פרופסור משה קופל מן המחלקה למדעי המחשב בבר-אילן. תודתי העמוקה לכולם. פרטים טכניים על מחולל הטכסט האוטומטי ניתן למצוא כאן https://github.com/erelsgl/parody-generator

 

[ש. צ. וינמן]

נתון נוסף ומשמעותי מויקי:
"אוסף השירים הומצאו בתוך שעות ספורות על ידי שני חיילים משוררים אוסטרליים בכוונה ללעוג לשירה מודרנית, ולהוכיח שהיא חסרת ערך ספרותי".

והשאלה היא האם היו אלו גיבובי מילים או שירים של משוררים. ששברו מוסכמות שירה קלסית.
קשה להאמין שגיבובי מילים סתמיות זכו להכרה.

 

[הדוויג]

הסיפור הזה מוכר לי מאיזה מקום... נכון שזאת לא המצאה ספרותית? יפה. אז למה לא לציין מקור, ולו יהא זה ויקיפדיה?

הנה המקור מויקיפדיה בשבילך.
התחקיר שלי כלל כמה מקורות. אך לא ראיתי צורך לציין אותם מכיוון שכתבתי מחדש ועיבדתי את הדברים (ולא הבאתי טקסט שלם מצוטט...)
ובפרט שנטלתי חירות אמנותית בתיאור המקרה ודמותו של מאלי. אגב, אין ולא היה משורר בשם ריימונד סליפט, ואת המשפט של מאלי על ההשראה אני המצאתי...

קשה להאמין שגיבובי מילים סתמיות זכו להכרה.

אכן קשה להאמין, אך זו המציאות.

 

[ראש לשועלים]

ואת המשפט של מאלי על ההשראה אני המצאתי...

אולי גם אתה פיקטיבי.

 

[SC]

השאלה היא האם היו אלו גיבובי מילים או שירים של משוררים. ששברו מוסכמות שירה קלסית.
קשה להאמין שגיבובי מילים סתמיות זכו להכרה.

הנה תרגום מילולי זריז (ואולי לוקה מעט בחסר) של אחד מהשירים המתוארים לעיל, לשיפוט הקוראים:

שִׁירָה: כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְהַדָּגִים,
אוֹ נֵס לֹא פָּחוֹת;
כִּי בִּמְחֻמָּשׁ מְיֻמָּן זֶה
אָנוּ כּוֹלְאִים אֶת מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

אַף כִּי דָּמַם לְבַהַט
סֵמֶל הַדָּג הַזֶּה יִשְׂחֶה
מִן אֲסוֹנוֹ שֶׁל הַמֹּחַ
עַל הַהִמְנוֹן הַהֲפַכְפַּךְ.

אִם כָּזוֹ הַנּוֹרְמָה
שֶׁל שׁוֹבְבוּתֵנוּ הָרְצִינִית
אֵין שׁוּם חֲרָטָה:

הַכּוֹחַ הַקָּסוּם שֶׁלָּנוּ
בּוֹקֵעַ אֶת הַסְּעָרָה הַבּוּרָה
עַל הַהִיפֶּרְבּוֹלִי.

ספוילר: למעוניינים, מצורף המקור באנגלית

Poetry: the loaves and fishes,
Or no less miracle;
For in this deft pentacle
We imprison our wishes.

Though stilled to alabaster
This Ichthys shall swim
From the mind’s disaster
On the volatile hymn.

If this be the norm
Of our serious frolic
There’s no remorse:

Our magical force
Cleaves the ignorant storm
On the hyperbolic.

 

[שני זאת אני :)]

הנה תרגום מילולי זריז (ואולי לוקה מעט בחסר) של אחד מהשירים המתוארים לעיל, לשיפוט הקוראים:

שִׁירָה: כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְהַדָּגִים,
אוֹ נֵס לֹא פָּחוֹת;
כִּי בִּמְחֻמָּשׁ מְיֻמָּן זֶה
אָנוּ כּוֹלְאִים אֶת מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

אַף כִּי דָּמַם לְבַהַט
סֵמֶל הַדָּג הַזֶּה יִשְׂחֶה
מִן אֲסוֹנוֹ שֶׁל הַמֹּחַ
עַל הַהִמְנוֹן הַהֲפַכְפַּךְ.

אִם כָּזוֹ הַנּוֹרְמָה
שֶׁל שׁוֹבְבוּתֵנוּ הָרְצִינִית
אֵין שׁוּם חֲרָטָה:

הַכּוֹחַ הַקָּסוּם שֶׁלָּנוּ
בּוֹקֵעַ אֶת הַסְּעָרָה הַבּוּרָה
עַל הַהִיפֶּרְבּוֹלִי.

ספוילר: למעוניינים, מצורף המקור באנגלית

Poetry: the loaves and fishes,
Or no less miracle;
For in this deft pentacle
We imprison our wishes.

Though stilled to alabaster
This Ichthys shall swim
From the mind’s disaster
On the volatile hymn.

If this be the norm
Of our serious frolic
There’s no remorse:

Our magical force
Cleaves the ignorant storm
On the hyperbolic.

כל מילה בשיר כל כך אסוציאטיבית בפני עצמה, שיתכן שזה מה שגורם שהתעמקות בשורות מניבה 'אמנות גאונית'...

 

[palm]

ובפרט שנטלתי חירות אמנותית בתיאור המקרה ודמותו של מאלי.

ואת המשפט של מאלי על ההשראה אני המצאתי...

אם כך, אז את באמת אומנית כי הקטע פשוט מרתק

 

[Almonit]

זה כבר איפשהו בין אמנות מודרנית לפסיכולוגיה:


בניסוי שערכה מיה בר הילל נבחרו שמונה שירים לא מוכרים יחסית (אך כאלה שנחשבים איכותיים) מאת ארבעה משוררים ישראלים ידועים (יהודה עמיחי, נתן זך, לאה גולדברג ודליה רביקוביץ'). לכל שיר חיברו במסגרת המחקר "חיקוי" שהיה מקביל לו מבחינת מבנה ורעיון כללי. החיקויים נכתבו בתוך דקות ספורות וההנחה היתה שאיכותם נופלת מזו של המקוריים.

בניסוי הראשון קיבל כל אחד מ-254 הסטודנטים שהשתתפו במחקר צמד שירים, מקורי ומזוייף, והתבקש לזהות מי הוא מי. ההצלחה היתה רק במעט מעל המקריות. ממצא זה כבר יש בו לעורר מחשבות ותהיות שלא זה המקום להכנס אליהן.

בניסוי השני נבדקו ארבעה מצבים שונים: שירים מקוריים עם שמות המשוררים המפורסמים שכתבו אותם, שירים מקוריים עם שמות משוררים בדויים, שירים "מזויפים" עם שמות משוררים בדויים ושירים "מזויפים" עם שמות משוררים מפורסמים. הנשאלים התבקשו לדרג מה איכות השיר שלפניהם בסולם מ-1 עד 100.

מה ישפיע על הציון יותר? מקוריות השיר או שמו של המחבר שמתנוסס מעליו?

אני מניח שרובכם ניחשתם: ההשפעה היחידה היתה לשם המשורר: כאשר שם מפורסם התנוסס מעל השיר (גם אם זה היה שיר מזויף) הערכת האיכות היתה גבוהה יותר. תוצאה דומה התקבלה גם עבור אנשים בעלי השכלה מסוימת בתחום הספרות והשירה (בוגרי מגמות ספרות בתיכון או סטודנטים לספרות) – הערכותיהם נתנו רק עדיפות קלה לשירים המקוריים. (לא ניתן לבצע את הניסוי על מומחים של ממש בתחום השירה היות והם יזהו מיד את השירים המקוריים מתוך ידע קודם).


אך האם תוספת הנקודות בהערכת השיר ששם משורר מפורסם מתנוסס מעליו משקפת סוג של קונפורמיות ורצון לא "לצאת טמבל" או הערכה יתרה אמיתית? מניפולציות מחקריות נוספות שקצרה היריעה מלפרטן כאן הביאו את החוקרת למסקנה כי משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

[חשיבה חדה]

 

[Natan Galant]

מרשים ביותר, הדוויג. ההצגה שלך ובניית התיאוריה מרתקת, נשגבה ונשאה.
משהו ש@מוישה כתב (והיום כל אחד נהיה פה מנהל, אינפלציה!!!...) הזכיר לי את הלפידומטר.
שזה מחולל טקסטים מדליק שבנו כמה ישראלים.
אתה נכנס ללינק, זורק לתוכו מילה, והמחולל מייצר לך פוסט שלם של יאיר לפיד.
בזמנו אתר מסויים לקח קטע מהמחולל והשווה אותו לקטע מקורי, וחלקים גדולים מהמגיבים לא זיהו מה אמיתי ומה פיקציה.

אם תהיתם, זה מה שהוא חושב על...

 

[Natan Galant]

והנה מה שהוא חושב על שירה מודרנית, כל מילה פנינה מפלסטיק, וכל משפט שרשרת זהב שנראית כמעט מקורית.

 

[RACHELIZ]

משהו בחוויה עצמה של קריאת השיר שונה כאשר שמו של משורר מוערך מתנוסס מעליו.

מזכיר גם גישה מסויימת לשירה (ויקיפדיה):

חוקרים מסוימים טוענים כיום כי המבדיל שירה מצורות ספרות אחרות הוא דווקא האופן בו אנו קוראים אותה. משמעות הדבר היא שאם נתקל ביצירה מסוימת, ונאמין שהיא שירה, אנו נקרא אותה ככזו. אם נקרא את אותה יצירה תחת הרושם שהיא פרוזה, למשל, אנו נקרא אותה אחרת.

 

[יעקב1245]

הנה תרגום מילולי זריז (ואולי לוקה מעט בחסר) של אחד מהשירים המתוארים לעיל, לשיפוט הקוראים:

שִׁירָה: כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְהַדָּגִים,
אוֹ נֵס לֹא פָּחוֹת;
כִּי בִּמְחֻמָּשׁ מְיֻמָּן זֶה
אָנוּ כּוֹלְאִים אֶת מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

אַף כִּי דָּמַם לְבַהַט
סֵמֶל הַדָּג הַזֶּה יִשְׂחֶה
מִן אֲסוֹנוֹ שֶׁל הַמֹּחַ
עַל הַהִמְנוֹן הַהֲפַכְפַּךְ.

אִם כָּזוֹ הַנּוֹרְמָה
שֶׁל שׁוֹבְבוּתֵנוּ הָרְצִינִית
אֵין שׁוּם חֲרָטָה:

הַכּוֹחַ הַקָּסוּם שֶׁלָּנוּ
בּוֹקֵעַ אֶת הַסְּעָרָה הַבּוּרָה
עַל הַהִיפֶּרְבּוֹלִי.

ועכשיו האתגר הבא -
מי יוכל לתת לנו פרשנות על השיר הנשגב הזה?

 

[efrat1]

ועכשיו האתגר הבא -
מי יוכל לתת לנו פרשנות על השיר הנשגב הזה?

קלי קלות
השיר מדבר על אירועי תג מחיר.

שִׁירָה: כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְהַדָּגִים,
אוֹ נֵס לֹא פָּחוֹת;
כִּי בִּמְחֻמָּשׁ מְיֻמָּן זֶה
אָנוּ כּוֹלְאִים אֶת מִשְׁאֲלוֹתֵינוּ.

יש כאן אזכור של כנסיית הלחם והדגים, רמז לתג מחיר.


-18 ביוני 2015 הוצת מתחם הכנסייה ועל קירותיו רוססה הכתובת "והאלילים כרות ייכרתון", ציטוט מתוך תפילת עלינו לשבח. לאתר נגרם נזק רב: האטריום וחלקים נוספים עלו באש אם כי אולם הכנסייה עצמו לא נפגע. האש כובתה על ידי צוותי מכבי האש[4][5]. נגד שני צעירים יהודים החשודים בהצתה הוגש כתב אישום[6], ועל אחד מהם, ינון ראובני, נגזרו חמש וחצי שנות מאסר[7] (ויקי)



אַף כִּי דָּמַם לְבַהַט
סֵמֶל הַדָּג הַזֶּה יִשְׂחֶה
מִן אֲסוֹנוֹ שֶׁל הַמֹּחַ
עַל הַהִמְנוֹן הַהֲפַכְפַּךְ.
הבית הזה כמובן מדבר על מתנחלים.


תגובת המתנחלים:
אִם כָּזוֹ הַנּוֹרְמָה
שֶׁל שׁוֹבְבוּתֵנוּ הָרְצִינִית
אֵין שׁוּם חֲרָטָה:

נציגי הכנסייה:
הַכּוֹחַ הַקָּסוּם שֶׁלָּנוּ
בּוֹקֵעַ אֶת הַסְּעָרָה הַבּוּרָה
עַל הַהִיפֶּרְבּוֹלִי.

 

[Natan Galant]

ועכשיו האתגר הבא -
מי יוכל לתת לנו פרשנות על השיר הנשגב הזה?

מי שיודע לא מגלה, ומי שמגלה לא יודע

 

[לאה#]

ואני כבר מזמן אמרתי:
אם הנך רוצה להיות בטוח שיסכימו עם דבריך, כתוב אותם בשיר.

הנטייה להנהן
ולייחס חכמה
למילים הנראות
שירה

רק מפני
שהן מופיעות
בשורה אחר
שורה

מוכיחה שוב
עד כמה
דעתנו היא
קצרה.

(תכננתי לכתוב את המשפט הזה סתם כך, כדי להבהיר שיש לנו מוכנות כזו להסכים עם שירים ולא משנה מה. ואז זרקתי אנטר אחרי כל שתי מילים, וזה יצא במבנה מעורר הסכמה. נראה אתכם מתווכחים איתו עכשיו )

 

[שני זאת אני :)]

ואני כבר מזמן אמרתי:
אם הנך רוצה להיות בטוח שיסכימו עם דבריך, כתוב אותם בשיר.

הנטייה להנהן
ולייחס חכמה
למילים הנראות
שירה

רק מפני
שהן מופיעות
בשורה אחר
שורה

מוכיחה שוב
עד כמה
דעתנו היא
קצרה.

(תכננתי לכתוב את המשפט הזה סתם כך, כדי להבהיר שיש לנו מוכנות כזו להסכים עם שירים ולא משנה מה. ואז זרקתי אנטר אחרי כל שתי מילים, וזה יצא במבנה מעורר הסכמה. נראה אתכם מתווכחים איתו עכשיו )

האנטר, אבל פה גם יש משקל לחרוזים