המסע המופלא של אביגזול | נפסל בעריכה, כנראה בצדק.

  • הוסף לסימניות
  • #1
מעלה כאן טור שהורידו לי לא מזמן במערכת כלשהי. אז חבל שירקב על שולחן העבודה שלי. תהנו לכם.

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


בשעה שמכוניות כבר לא חולפות בסימטת אשכול, משהו נוראי קורה.

גם עכשיו, כמו בכל הלילות האחרונים, ישב אביגזול על כורסת העור וזמזם מנגינות ברשעות.

הסלון היה מואר בנקודות שונות, קצת כמו אוטובוס בכביש מהיר, ואף החלון, שהשקיף לחשכה נפנף את הוילון בתנועות חבטה.

סלונו של אביגזול נראה לפעמים כמו עוד סלון 'גוש-דני', חמים ויתכן שמעט חנוק, מה שיוצר תחושה בשכניו שהוא כמעט כמו כל אדם כאן בשכונה. גודלו של הבית היה ממוצע, והוא רוהט ברישול, ממש כמחסן עודפים חסר הקשר וטעם. ארון ארגמני ניצב בקצה הדרומי, משמש כמו משענת לספסל שככל הנראה נלקח מתמחוי דל תקציב. ואף הכורסא שלגודל ההפתעה היה בה משהו ארגמני, בלתה עם השנים, וכעת כשיריעות דמוי-העור התקלפו בקצוות, דמתה יותר מכל למתקן ג'ימבורי מפוקפק.

אביגזול נטע מבט חולמני באופק הבתים, מעודד את הרוח לנופף את שערותיו צפונה. חיוך כלשהו היה בפניו, ורק ליבו היה קצת מודאג. הוא הביט בקערת הענבים וסקר בראשו את המצב.

בעבר עוד הייתי עשיר, התמרמר. היה זה לפני שנים, שהיה עוד אדם, חייכן, מבודח, ומרבה לפטפט. רגיל היה לקשקש עם חבריו בחצר בית הכנסת, או בתור במכולת, תמיד היו אלה דברי חכמה ומליצה, שהנעימו את בדידותו. שכיום, מאגפת את מוחו, שכפי האמור היה פעם אדם, היום כבר לא.

צלצול בפעמון.

הפתעה! לחש אביגזול ובלע עינב. הם כבר פה?

השעון לעומתו הראה רק 11:48 – 12 דקות הם הקדימו. הוא אימץ את מוחו בנסיון לאתר שיבוש אפשרי בתכנית. ידיו היו זרוקות אל קערת הענבים, מחפשות אחר אחד חמצמץ.

משבושש לקום, הפכו הדפיקות לאגרופים מחוצפים.

'מי זה?' קרא בזריקת סנטר

בום בום בום.

בסוף, כשתמו הפירות, ונותרו רק מי השריה עכורים, קיפל את רגליו, וטמנם בנעלי הבית עטורות הפרווה. 'בסדר אני בא' אמר בעודו אוזק את אבנטו בקשר כפול. בצליעה קלה הוא חצה את הסלון, בועט בחבילות חטיפים מרוקנות. 'אני פותח' אמר כמה פעמים, מציץ דרך העינית, רואה את חדר המדרגות כרגיל, טחוב ומאובק.

בום בום... נשמעו עוד שתי דפיקות. – הוא פתח את הדלת.

הוא עיגל את מבטו, עד שנח על מפתן הדלת, שם הוא ראה חפץ מרובע, מבריק ביותר, מוקף מנורות, חלקם אף מהבהבות בצבע כחלחל, רובוטי כזה. הבוהק הלבן, הטיל השתקפות יוקרתית, והנורות כמו אמרו לו משהו, בשפה מטופשת.
הוא סקר את חדר המדרגות, מחפש את בעליו של החפץ, מישהו שיקח אחריות על הצעצוע. אבל הטחב והאבק נשארו כשהיו, ומלבדם איש לא היה.

'טוב מה אני עושה איתך?' שאל אביגזול את עצמו, והעביר יד לחוצה במורד פניו.

הוא ראה שהחפץ מהבהב פתאום, אומר לו משהו כמו, עוד כמה זמן אני יתייבש פה בחוץ.

'אתה לא רציני!' קבע וחיפש שוב אם מישהו רואה אותו בשפלות כזו, מדבר לחפצים.

אור ירקרק הבהב פתאום במרכז הקופסא.

אתה מבין אותי כאילו?

האור הבהב שוב.

אתה רוצה אולי להכנס? אביגזול הטה יד אל עבר הסלון, פותח את דלתו קצת יותר.

שוב הבהב האור, ויתכן שקצת בהתלהבות.

טוב, הכנס! הדלת נפתחה עד הקיר, והוא חיכה לראות אם הטיפש יעשה משהו.

קולות קרקוש בקעו מהמכונה, אורות שונים התחלפו, ונראה זה היה לרגע כמו תודה, או משהו דומה. שני כיסים נפערו בדופני הקופסא, נדחקים אל הקורות, תחתיהם בקעו גלגלים לבנים אף הם, גודלם כזית ומחצה, ואור כחלחל, רובטי, בוקע ממרכזם.

אביגזול הופתע מעט, ונצמד אל הדלת, מותיר לברנש לחדור למשכנו. רק כשניצב בסלון הוא העיז לסגור את הדלת, ולשאול בגירוד מזוייף, אז מה אתה צריך?

אף הבהוב.

מה אתה רוצה?

הרובוט נע באיטיות בין הספסל לארון, מגיע בסוף אל הקיר המפריד בין הסלון למטבח. ומשהגיע בסמוך לקיר, החל מתנגש, חוזר לאחור, ושוב מסתער בהתנגשות, בום, בום, בום.

מה? שאל. מה אתה רוצה? רוצה אוכל?

בום, בום.

רוצה את התמונה הזו? רוצה את השעון?

שקט. הרובוט נעצר

את השעון?! ירה אביגזול

המנורות הבהבו, כבתחילה.

אתה משוגע לגמרי, אמר בעודו שולף את השעון יחד עם קורי עכביש מושקעים. רוצה שעון, קח שעון. אמר והניח על הריצפה.

הרובוט, הסתובב, כמו ילד שרוצה פתאום משהו אחר, ואביגזול כעס ממש כמו אבא, שרוצה ילד מחונך, ועוד יותר רוצה קצת לישון. הרובוט נע בזהירות, עוצר כל כמה רגעים, ואז פונה בחדות, לבסוף ראה אותו אביגזול מתנגש בארון, חובט את מוחו על תחריט העץ.

הוא לא שאל שאלות, פשוט הלך אחריו משתדל להבין את השטיון החייזרי הזה.

מגירה? אמר ופתח את מגירת העץ, אך הרובוט לא הרפה, את המגירה השניה? הציע בזריזות, ושמח בליבו כשהאור הבהב. הוא שלף את המגירה ושפך את תכולה לרגלי הרובוט שכמו בן בית חנה ממש מעל פטיש פלדה חלוד מכל צדדיו.

פטיש? – הבהוב.

אחרי שאסף והחזיר אותה בטריקה, פנו השניים, לעבר המטבח, זה הולך להגמר? שאל אביגזול שנשרך אחריו ברגלים כושלות. בכלל, אמר פתאום. לא אמרת לי איך קוראים לך. איך קוראים לך ברנש קטן?

הרובוט לא חנן אותו בצליל או באור, רק החל מנגח את מדף התבלינים.

פפריקה? – לא שום כתוש? גם לא? אז מה כן? הוא נבר לאורך המדף, שולף מיכלים בזה אחר זה, משסירב הרובוט לקבל את האורגנו, הוא הרים ידיים, בקולו צער של מוכר בעת פיוס ילדים מאוכזבים. אני מצטער אני לא מבין מה אתה רוצה. אמר לרובוט שהמשיך לקעקע את המדף. עד שפתאום זה נפל,

נר!

תגיד נר, יש לי פה אלף כאלה, שתהיה בריא

עכשיו נראה שמצא הוא את מבוקשו, רק צריך לארוז לו אותם, ותיכף יסתלק מפה.
אביגזול ידע שתיכף הם באים, ולא נעים שיגלו אותו משתעשע עם מכונות מטורפות, ועוד מדבר איתן?

במרכז הסלון, איפה שהכורסא, נחו בשורה שעון, פטיש, ונר. כנראה זה היה קוד כלשהו, כי הרובוט החל פתאום לנגח את אביגזול, שנרתע ממש. מה אתה רוצה? עזוב אותי במנוחה, אמר בקול יבבה כשהוא נופל על ברכיו, מושיט ידיו לפנים, אקט הגנה מהסתערות.

הרובוט הסביר לו משהו, וניגח בו, ואז בשעון.

שעון? לא! שעה? אין תגובה. זמן?

אור כחול, בוהק כל כך.

אה זמן! חייך אביגזול, אוקיי, תמשיך, פשט אצבעות צמודות בתנועה מתעגלת.

לחרדתו, עבר הרובוט לעבר הפטיש.

פטיש? מסמר? לשבור? מה יכול להיות... אה? זינק אביגזול, תיקון...

הרובוט נע קדימה ואחורה, כאומר, כן כן, קרוב קרוב. 'אה אני יודע, לתקן?

לא היה ערב מאורו התכול, שריצד בשובבות לאורך המוטות החובקות את מותניו.

טרם ועבר אל הנר, החל אביגזול לנחש, זורק אפשרויות באופן אקראי אור, הבדלה, שעוה, נרות שבת...

הרובוט התנודד באכזבה.

נר? מה יכול להיות, נר, נר, נר...? מבטו נדד מסביב, ושתי אצבעות תמכו בסנטרו בנסיון למציאת פתרון הולם.

הרובוט צהל בגווני כחול, כאומר, כן כן!

נר? נר!

טוב מה זה אומר לנו, חפן אביגזול את זקנו בראש מכופף, זמן, לתקן נר, נר לתקן זמן.... זמן נר לתקן...

פתאום הוא חייך - פתאום הוא לא חייך

קולות סיוטים התדקפו על הדלת, קצרי זמן, קצרי רוח. דפיקות מחליאות בצליל מרוקן, מרושע כל כך. הוא ראה פתאום שהשעה 12:00

הם פה! אמר בצהלה מהולה בעצב. הוא קם ממקומו, ואז ראה שוב את הנר, לתקן, זמן, הוא לחש לעצמו בעיינים מרצדות, כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן.

בשעה 12:10 חמק הרובוט מחלון ביתו של אביגזול, מותיר אותו חושב, מהרהר, ככה לבד על כורסת דמוי העור בצבע ארגמן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
קטע נהדר!

אהבתי מאד.
יש קצת מעברים בין הווה לעבר, וזה קצת מפריע.
אבל הרעיונות כנראה לא ייגמרו לעולם, וההליכה על גבול הטירוף מהנה עד מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אפשר דוגמה בבקשה
בקריאה נוספת ראיתי שרק בהתחלה ממש.
סלונו של אביגזול נראה לפעמים כמו עוד סלון 'גוש-דני', חמים ויתכן שמעט חנוק, מה שיוצר תחושה בשכניו שהוא כמעט כמו כל אדם כאן בשכונה. גודלו של הבית היה ממוצע, והוא רוהט ברישול, ממש כמחסן עודפים חסר הקשר וטעם. ארון ארגמני ניצב בקצה הדרומי, משמש כמו משענת לספסל שככל הנראה נלקח מתמחוי דל תקציב. ואף הכורסא שלגודל ההפתעה היה בה משהו ארגמני, בלתה עם השנים, וכעת כשיריעות דמוי-העור התקלפו בקצוות, דמתה יותר מכל למתקן ג'ימבורי מפוקפק.

קראתי שוב והתמוגגתי.
הרתיעה הראשונית, ואיך שהוא מפתח אבהיות כלפי הרובוט מתואר נפלא, והמעבר אל הסיום המציאותי, קרוב כלכך לסיום הסיפור, נהדר.

בקטנה עוד פיצ'יפקעס:
שהנעימו את בדידותו. שכיום, מאגפת את מוחו,
אם זה סוף משפט, אי אפשר להתחיל ב "שכיום", אם לא, המשפט ארוך מדי, וצריך שם פסיק.

המוטות החובקות
חובקים

ונצמד אל הדלת, מותיר לברנש
מתיר

תגיד נר, יש לי פה אלף כאלה, שתהיה בריא
מעולה!!!

ואביגזול כעס ממש כמו אבא, שרוצה ילד מחונך, ועוד יותר רוצה קצת לישון.
מצוין!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
מדהים, מקורי במיוחד ומפתיע!

ואני במתח, מי אלו ה'הם' שהגיעו?

ואם נרצה להתעכב על משהו, לי הפריע המעבר מגוף ראשון לגוף שלישי באותו משפט.
בעבר עוד הייתי עשיר, התמרמר. היה זה לפני שנים, שהיה עוד אדם, חייכן, מבודח, ומרבה לפטפט. רגיל היה לקשקש עם חבריו בחצר בית הכנסת, או בתור במכולת, תמיד היו אלה דברי חכמה ומליצה, שהנעימו את בדידותו. שכיום, מאגפת את מוחו, שכפי האמור היה פעם אדם, היום כבר לא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #10
מותיר התכוונת במובן של משאיר?
משאיר לברנש לחדור אל משכנו?
נכון, ובכלל אני חושב שעל כותב להצמד לכללי השפה, אבל לשבור אותם במקומות בהם הקשר שלהם משתנה. אם זה יחזור על עצמו בכל שורה זה עלול להציק, אבל ניסיתי כמה פעמים בטור הזה לשבור את הלשון המתקבלת, כנראה שהצדק איתך, כי לא קיבלתי משוב מיוחד על הנקודה הזו ספציפית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ואם נרצה להתעכב על משהו, לי הפריע המעבר מגוף ראשון לגוף שלישי באותו משפט
זו אכן טעות!
ואני במתח, מי אלו ה'הם' שהגיעו?
גילתי שהרבה יותר קל לתאר רוע מלתאר טוב. זאת אומרת, מספיק לספר לקורא שהם מאוד מאוד רעים, והדמיון משלים לבד את החסר. בשונה מטוב שדורש קבלות, למה זה טוב?

זה ידוע שהעונש חד בעיני הבריות, הרבה יותר מהשכר - זה כנראה מהסיבה הזו, או שלא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת נעל
חניתי ברחוב צדדי, והדלקתי את הנורה מעל הראש.
הוצאתי את צרור הניירות מהכיס לשנן שוב את מהלך הסוגיה.
כיביתי את המזגן ופתחתי חלון במקומו.
תמיד לפני שיעור כללי אני טיפה לחוץ. גם אחרי כמה מחזורים עולה בי החשש שאתבלבל בסדר הדברים. נסיון או לא נסיון, אתה פוחד מהתלמידים שלך, ילדים בני תשע עשרה. ככה זה.

לפתע התכופף אל חלוני איש מבוגר מאד ושאל אותי לשמי.
אמרתי לו.
"מיד זיהיתי אותך" חייך, שיניו צחורות וישרות מכדי להיות טבעיות.
בטח רוצה להכניס את הנכד שלו לישיבה, או פרוטקציה אחרת, חשבתי.
"אתה לא זוכר אותי"? שאל.
צמצמתי עיניים וניסיתי להשיל מדמותו את מעמסת השנים.
"הייתי הָרֶבֶּה שלך בכיתה ח".
הרב גלוזקנט - נזכרתי.
נזכרתי כמה שנאתי אותו.

הוא עשה לי את המוות, ולא הפסיק לומר לי שאני בטלן, וחסר כל רצון טוב, ורק סנדלר יצא ממני. אני לא אשכח איך פעם כשפטפטתי תוך כדי שיעור עם הילד שמאחוריי, הוא חלץ את נעלו והניח אותה בשקט על השולחן.
נראה לך שתוכן לתקן את זה? שאל. והכיתה התגלגלה מצחוק.

"אתה גר באיזור"? שאל, נשען בשתי ידיו על חלון הרכב.
"לא בדיוק, אני רק עובר פה".
"ההורים שלך עוד בחיים? אני זוכר את אבא שלך, תלמיד חכם היה".
"היה ועדיין. אמא שלי נפטרה והוא גר אצלי".

הוא עזב את האוטו וידיו עיסו את גבו כשהתיישר.
"היית שובב אתה", אמר וחיוכו חשף שוב את התותבות המושלמות שלו. "כמה שניסיתי לעשות ממך בנאדם, לא... היית קשה, קשה מאד, ולמרות כל המומחיות שלי...לא הצלחתי" הוא צחקק קצת ואחר כך הציץ בפניי החתומות והבעתו התחלפה לנבוכה קצת.
"נו טוב, ככה זה בחיים, לפעמים" אמר ושפשף את ידיו זו בזו.
"אתה עוד עובד בהוראה?" שאלתי.
"מפקח", אמר בגאווה מהולה בעייפות. "ואתה, מה אתה עושה היום?"
"יש לי סנדלריה", אמרתי.
הוא הביט בי, ממשיך לשפשף את ידיו לאיטו.
"די מצליחה, אנשים מרוצים מאד, ברוך השם".
"נו, ברוך השם ברוך השם", מלמל.
הוא החל לפסוע לאחור, "אתה יודע, היה לך פוטנציאל לא רע", אמר פתאום בקול אחר.
עיניו שוטטו לאורך הרכב וחזרו אליי, "בן כמה אתה, ארבעים וחמש? חמישים? יש לך כבר כסף, אתה עדיין יכול ל... אתה יודע רבי עקיבא התחיל בגיל..." הוא השתתק פתאום והניף בידו "אני זקן חסר תקנה, מה אני רוצה ממך" צחק במבוכה "היה נעים לפגוש בך" אמר כשהוא גורר את רגליו על המדרכה ומתרחק, "תמסור דש לאבא".

סגרתי את החלון והדלקתי את המזגן.
כיביתי את האור וישבתי בחושך כמה דקות.
אחר כך הכנסתי את צרור המראה-מקומות לכיס הפנימי של הפראק, התנעתי את הרכב ונסעתי אל הישיבה, למסור את השיעור כללי כמו בכל יום שלישי.
גילוי נאות: הטקסט הנ"ל נכתב ע"י בת אנוש המזדהה ככותבת השורות.
הוא עבר עריכה דקדוקית בלבד של פיסוק ומיקוף לפי כללי האקדמיה ללשון עברית באמצעות צ'אט GPT.


המסע אל קצה הארץ / דבורי רנד

בטרם אגש לניתוח ולביקורת, אציין בנימה אישית שזהו אחד הספרים האהובים עליי ביותר בכל הזמנים. הוא לא יורד כבר שנים מהעשירייה הפותחת. הוא גם הספר שאני ממליצה תמיד למי שמחפש משהו כיפי ומרתק לקרוא, ודוחפת בחרדת קודש חינוכית — יען כי הנוער הולך ומידרדר — לכל בייביסיטר שנועצת עיניים חמדניות בספרייה הביתית.

המסע אל קצה הארץ הוא רומן היסטורי שמבוסס באופן אמין למדי, עם חירויות ספרותיות מסוימות כמובן, על אירועים אמיתיים מהמאה ה-17.
אל תתנו למילה "היסטוריה" להרתיע אתכם או לגרום לעיניכם להתגלגל בנוסח "את שיעורי היסטוריה השארתי בתיכון, תודה". אמנם זהו ספר שהרקע ההיסטורי שלו מהודק כמעט לכל סצנה ופרק, אך אל נא באפכם. הספר הזה עוד יכיר לכם את המילה "היסטוריה" מחדש, כי בין הדפים שלו היא הופכת לעוד דמות יפהפייה ורבת פנים.

האקספוזיציה — או בלאדינו זה נשמע יותר טוב

כבר בעמוד הראשון הקורא נוחת באלגנטיות באמסטרדם היהודית של המאה ה-17, אבל את זה הקורא אינו יודע. הוא מוצא את עצמו יושב על כתפו הצנומה של יוסף, הנער שנחת לו בקהילה היהודית ההולנדית לאחר שנמלט מפרעות בעיירת מכורתו זמושץ שבמחוז לובלין, ומגלה את העולם דרך עיניו הרדופות של הגיבור.
יוסף נופל לעולם זר, בו קהילת היהודים האנוסים שברחו מתחומי שליטת המלכים הקתוליים משגשגת לה על גדת נהר האמסטל. דרך ימיו הראשונים של יוסף באמסטרדם הקורא מגלה בהדרגה עוד טפח בסמטאות המפותלות של שכונת היהודים, ועוד טפחיים באורחות חיי הקהילה.
הסופרת משבצת באומנות דמויות אמיתיות (ר' שאול מורטירה ולהבדיל ברוך שפינוזה) בין הדמויות הבדיוניות, ולכל אחת מהן חיים וצבע משלה, בעוד יוסף הצעיר מהלך ביניהן בצעד מהוסס ומבויש ומנסה ללמוד עוד ועוד מילים בפורטוגזית, בהולנדית ובלאדינו.
הוא מאומץ על ידי משפחתו של ר' מנשה בן ישראל, ומקבל במתנה כאח גדול את שמואל בן ישראל, עלם חמודות שבזמן שהוא לא מנהל את בית הדפוס המוציא לאור את ספרי הקודש וההגות של אביו, הוא מלמד את יוסף עוד פרק בהליכות עולם, אהבת ה' וחדוות חיים. בין לבין הוא נותן קולו בפיוט, במוסר השכל ובעוד סיפור מרתק.

הכתיבה — או כך כותבים סיפור שמספרת דמות בתוך סיפור

הכתיבה יפהפייה, נעימה, פשטנית — ללא הצטעצעות ומשחקי מילים.
אין מילה חסרה או מיותרת בספר הזה. הוא לא ארוך ועמוס כמו ספרים אחרים של הסופרת, הוא גם לא חסר ומותיר עודף מקום לדמיון.
מי שמתלונן על עודף מילים כששמואל בן ישראל פוצח בעוד סיפור על המלך ארתור, מחמיץ את התענוג שבסיפור בתוך סיפור. וכאלו יש כאן למכביר. יחד עם יוסף, הקורא ממתין בכיליון עיניים לרגע בו תנוח על שמואל הרוח, והוא יפצח בסיפור נוסף על וילם השתקן.
ואם זה לא מספיק, זרקו עלינו אקסטרה סוכריות (לא טופי — סוכריות קרמל חלביות) בדמות פיוטים ממיסי לב, ששוטפים את העיניים בעברית יפה וצחה, עד שכמעט אפשר לשמוע אותם באוזניים.

הדמויות — או הנער, הפייטן והנוכל הספקן

יוסף, הנער הקטון עם העיניים הריקות שחזו בזוועות ת"ח ות"ט, בעל הלב התמים והטהור — הוא דמות שקל כל כך לאהוב.
הוא דמות שהקורא מצפה לכל מילה שתצא מפיה — והוא לא מנדב הרבה.
הוא דמות שהקורא מחכה לגלות את סודה האפל.
יוסף הילד, הגדל לנער והופך לבחור, מביא היישר אל לב הקורא שאיפה כמוסה שקל מאוד להזדהות עמה: הרצון להיות שייך למישהו; הרצון להיות אהוב; הרצון להיות שייך למשהו גדול ממנו.
ככל שהוא גדל, הוא רוצה לבחור בטוב — אבל לא מוותר על זה שהטוב יבחר בו בתמורה.

ושל מי הפנינה הזו, על הטוב הבוחר בנו, אם לא של שמואל? בנו הצעיר של ר' מנשה בן ישראל, מנהל בית הדפוס שלו, בחור כארז ומורה הדרך של יוסף הצעיר.
הייתי מוכנה לשלם כפול על ספר שבו מתחילתו ועד סופו אזכה לקרוא ציטוטים והגיגים של שמואל, שנראה שיש בו מיזוג מושלם של תכונות של דמות משנה שקשה לא לאהוב.

אליהם מצטרפים ר' מנשה ואשתו הרבנית רחל, חבריו של יוסף לספסל הלימוד, פרנצ'סקה — בתו הצעירה של הרב, ר' שאול מורטירה (דמות אמיתית), כמה נערים פוחזים, ואפילו דמות נבל מוצלחת המתבססת אף היא על דמות אמיתית של ממש.
דרך הסיפורים הקולחים שלהם — מפיהם של ר' מנשה (בתוספת חיוך חם ואוהב), של שמואל (בתוספת הומור דק וכובש ומוסר השכל עדין וערב לאוזן) ושל הרבנית רחל (בגיבוי אגסים מסוכרים ואהבת אם) — מוצגת לנו הדמות הנסתרת של הספר הזה: ההיסטוריה.
והיא כובשת כמו עוד דמות קפריזית, שובבה, עקשנית ומלאת פניות ופינות אפלות.

ומכאן, לנבל. ברוך שפינוזה — הנבל שקל ונוח לשנוא אותו בכל לב, אם מתבססים על הדעה שגורסת שסיפור טוב מספק לקורא מישהו לשנוא בהתלהבות.
על פניו, הוא לכאורה משמש כדמות רשע די שטוחה: הוא כופר בעיקר, ראוי לחרמות והשמטות שהוטלו עליו, זומם מזימות אפלות שמסבכות את יוסף, את שמואל ואפילו את ר' מנשה, ואף מנסה להסית ולהדיח את יוסף הצעיר והנוח להשפעה — היישר אל זרועות כת הספקנים שהוא מטפח בדווקנות מטרידה.
אבל לברוך יש תפקיד נוסף: הוא משמש מעין דמות מראה ליוסף הצעיר. גם הוא וגם יוסף רוצים את אותו הדבר — להיות שייכים למישהו, להיות שייכים למשהו גדול מהם.
בבואתו של יוסף, הניצבת אל מול זו של ברוך, מחדדת את משמעות בחירותיו של יוסף — עבורו ועבור הקורא. יוסף בוחר להשתייך למשפחת בן מנשה ולהיות ראוי לאהבה שהם מרעיפים עליו. הוא רוצה להפוך לתלמיד חכם הראוי למסירותם, ולהשתחרר מתסמונת המתחזה שהוא סוחב לאורך מרבית הספר.
וברוך, לעומתו, נשמט ומנודה מהקהילה היהודית, ובוחר להשתייך למשהו אחר שגדול ממנו — חברת המשכילים הנוצרית.
יוסף רוצה להתמסר לחזונו של ר' מנשה — לקרב את הגאולה ולהביא את היהודים אל קצה הארץ. וברוך מתמסר לחזון הפרטי שלו: להטיל ספק בכל מה שניתן ולעקור תורה מהשורש באמצעות כישוריו כתלמיד עילוי לשעבר בישיבתו של ר' מנשה.
הוא הולך רחוק — אבל במן כפייתיות חולנית, אינו מרפה מעובדת יהדותו, ויוצר את הזרם הרעיוני ממנו התפתחה "ביקורת המקרא" הכפרנית.

על אף ששורשי הספר נטועים עמוק בהיסטוריה של המאה ה-17 בהולנד ובאנגליה, הוא אינו מרגיש מונחה־עלילה. לאורכו של הסיפור, הדמויות ומסען הפנימי הן שמובילות את המסע החיצוני — אל אנגליה, אל קצה הארץ ואל האור והאמת.
העיקריות והחשובות שבדמויות לא רק מסייעות ליוסף הצעיר במסעו להכיר את עצמו ולפלס את דרכו בעולם הגשמי והרוחני, הן מספקות לקורא חוויה של חיבור לעולם ישן של מסירות נפש, אהבת ה' ואהבת הבריות האמיתית.
כל שיחת נפש בין יוסף לשמואל, כל סיפור או הסבר מלא כיסופים לציון של ר' מנשה, מרגשים ומחברים את הקורא וגורמים לו להתגעגע עוד קצת לימים בהם היינו ילדים, וטרדות היומיום הרגיל עוד לא השכיחו לנו את הרצון לגאולה שלמה ועכשיו.

אי אפשר להישאר אדישים כשקוראים על ר' מנשה, ששולח את הבן היחיד שנותר לו לאחר שאיבד את בנו הבכור, היישר אל לוע הסכנה האינקוויזיטורית, רק כדי להכניס בסתר עוד תינוק יהודי בבריתו של אברהם אבינו.
והעיניים לא נשארות יבשות בטקס הברית המדובר.



העלילה — או מסע של אלף מילים מתחיל בספר אחד

העלילה נעה סביב הגשמת חלומו של ר' מנשה בן ישראל ליישב בחזרה את אנגליה ("קצה הארץ") ביהודים, לאחר שגורשו ממנה יותר מ־300 שנה קודם לכן, ונעה בעקבות המכשולים בהם הוא נתקל בדרך להגשמתו, האנשים והעלילות שבדרך.
לצד זאת אנחנו נהנים מעוד כמה קווי עלילה צדדיים, הקשורים בעיקר בהתפתחותו של גיבור הסיפור הראשי, יוסף, שהספר הוא גם סוג של רומן חניכה והתבגרות שלו.
את כל התהליך הזה מלוות אנקדוטות וסיפורים היסטוריים על ההיסטוריה של עצמאות הולנד, על עלילותיהם הנפתלות של כמה ממלכי אנגליה האמיתיים והאגדיים — שלא ברור אם היו באמת — ועוד כמה דמויות מרתקות.

למי שלא מונח בחומר ההיסטורי ולא בהכרח מחבב היסטוריה, אלו חלקים מענגים ומרתקים שמוסיפים עומק לסיפור של ר' מנשה ומשפחתו.
הם עוברים אל יוסף הסקרן ואל הקורא כמובן, בלשונו הזהב של שמואל.
למי שכן מונח בחומר — זו לא עוד חזרה משמימה על הסיבות לפריצת מלחמות השושנים או על אגדות המלך ארתור, אלא מבט חדש ורענן שלוקח כל אפיזודה היסטורית יבשה ומוציא ממנה מסר שחודר היישר ללב.
לא רק רלוונטי לשלב בהתבגרות וההתגברות בו נתון יוסף, אלא רלוונטי גם עבור הקורא באשר הוא.

העלילה איטית והדרגתית. לעיתים היא מזנקת קדימה, ולעיתים נעצרת להפוגה ולמחשבה.
אבל זה אורגני, זה הגיוני, זה מעורר מחשבה — ולא דוחף קדימה רק לקרוא מה קרה בסוף, אלא לטעום כל מילה ופסקה בנפרד וליהנות ממנה.
אין יותר מדי הפתעות, גם לא בגילוי הסוד האפל של יוסף.
קורא שם לב לפרטים קטנים יוכל בנקל לעלות על הטוויסט הראשי בעלילה.
אבל כשהכול כתוב בכזה חן ועדינות — זה לא באמת משנה.
הגילוי הצפוי הוא עוד צעד אורגני.

עוד כמה מחשבות — או למה לנו פנטזיה כשיש רומן היסטורי?

הספר הזה מעורר מחשבה סביב השאלה מדוע אין לנו מספיק רומנים היסטוריים על מדף הספרים החרדי.
האם זה בגלל החשש שלא ימכרו מספיק בגלל התיוג שלהם כרומנים היסטוריים?
או שמא משום שהם דורשים מהמושכים בעט לערוך תחקירים מקיפים ומדויקים, לצבור כמויות של חומר עוד בטרם נכתבה מילה בודדה?
האם בגלל שכתיבתם דורשת מהכותב לאהוב, לחקור ולהעריך את מה שכבר קיים בתולדות האדם — ולא רק את מה שברא מוחו שלו?

לסיכום

ספר מלבב מכל בחינה אפשרית.
תענוג בקריאה ראשונה ומרגיש כמו לחזור הביתה בכל קריאה אחרת.
ספר שכיף לחזור אליו בכל הזדמנות כמו לחבר טוב.
כי "אמת מארץ תצמח".

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה