הדבקה על קיר

הירשם עכשיו!
  • הוסף לסימניות
  • #1
כחלק משידרוג החדר של בנותי
אני רוצה להדביק מעל המפסקים דמויות של ניקי
יש לי אותם מודפסים על נייר פשוט
איך אני מדביקה אותם לקיר בצורה שלא יהרסו מכל מגע יד
שיראה כאילו הם מצוירים
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
נכתב ע"י פילפילון:
כחלק משידרוג החדר של בנותי
אני רוצה להדביק מעל המפסקים דמויות של ניקי
יש לי אותם מודפסים על נייר פשוט
איך אני מדביקה אותם לקיר בצורה שלא יהרסו מכל מגע יד
שיראה כאילו הם מצוירים
לחצ/י כדי להרחיב...
ממליצה לך לנסות במקום צדדי עם דבק טפטים(האבקה שמוסיפים לה מים).
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
הסתדרתי בסוף
הדבקתי עם דבק לבן
וגם מרחתי מעל דבק לבן
יצא מושלם
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #8

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
עליך להתחבר או להירשם כדי להשיב כאן.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

    • שאלה
    6
    • prog
    בטחוני פיקוד העורף: צפי לשיגורים למרכז והדרום
  • prog //
    • דובר צהל מזהיר הערב יש צפי לשיגורים לעבר מרכז ודרום הארץ
    3 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש להשמע להנחיות פיקוד העורף
    • שאלה
    27
    • prog
    בטחוני אירוע בטחוני בבני ברק
  • prog //
    • נפל טיל ברחוב אביי ורבא. יש הרס רב
    8 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    prog
    prog
    יש נפילות נוספות גם בפתח תקווה

    אשכולות דומים

  • 81
    • eco care
    לימודים אז למה הבית רועד? בואו נצלול למדע שמאחורי הגלים.
  • eco care //

    • כשהקירות רועדים (ולמה אין לי פתרון קסם)​



    אני רוצה לשתף אתכם בשאלה שאני נשאל לא מעט, ומקרה אחד ספציפי מהשבוע האחרון שממחיש את אחד האתגרים הגדולים ביותר בעולם האקוסטיקה.

    השבוע קיבלתי פנייה ממשפחה המתגוררת במרחק של כ-50 מטרים מכביש ראשי. הבעיה שלהם מוכרת וכואבת: בכל פעם שרכב עם מוזיקה עוצמתית עובר בכביש, הם לא סתם "שומעים" את המוזיקה – הם מרגישים אותה. הבאסים (הצלילים הנמוכים) חודרים אל תוך הבית, והתחושה היא כאילו הרמקול יושב אצלם בסלון.

    בעלת הדירה, מיואשת וחסרת אונים, התקשרה וביקשה לקבוע פגישת ייעוץ. היא רצתה שאגאל אותה מהייסורים הללו בזמנים בהם היא רוצה לנוח בביתה. היא הייתה מוכנה לשלם כל מחיר עבור פתרון, וכמובן עבור הייעוץ עצמו.

    שאלתי מספר שאלות מנחות, הבנתי את הסיטואציה, ואז נאלצתי לומר לה את המשפט הכי קשה ליועץ: "גברתי, אני מצטער, אין לי מה להציע לך".

    היא התחננה. היא התעקשה לשלם. אמרתי לה ביושר: "אם אין לי פתרון אמיתי, אין ייעוץ". הבטחתי לה שבמקום לקחת כסף לחינם, אכתוב כאן את ההסבר המלא למה שקורה אצלה בבית.

    אז למה הבית רועד? בואו נצלול למדע שמאחורי הגלים.

    שיעור קצר בפיזיקה של הקול​


    כדי להבין את הבעיה, צריך להבין מהו קול. גלי קול הם אנרגיה מכנית הנעה בתווך (כמו אוויר) בצורת גל. מהירות הקול באוויר היא בערך 343 מטרים בשנייה (בטמפרטורת החדר).

    כל צליל מאופיין בתדר (Frequency), הנמדד בהרץ (Hz). התדר מציין כמה מחזורי גל נוצרים בשנייה אחת.

    אבל הנתון הקריטי להבנת המקרה שלנו הוא אורך הגל
    . יש נוסחה פשוטה שמסבירה את היחס:

    בואו נפרק את זה לדוגמאות:
    • תדר של 1 הרץ: זהו גל ענק. אורכו 343 מטרים!
    • פסנתר (לה אמצעי - 440 הרץ): אורך הגל הוא כ-78 סנטימטרים. גל קצר יחסית.
    • באס עמוק (כ-15 הרץ): כאן מתחילה הבעיה. אורך הגל הוא: כ 23 מטר.

    למה 50 מטר זה "קרוב מדי"?​


    מה שבעלת הדירה מרגישה שמרעיד את הבית, אלו התדרים הנמוכים (Low Frequencies), בטווח של 15-60 הרץ.

    כשאורך הגל הוא כמעט 23 מטר, המשמעות היא שהמרחק בין הכביש לבית (50 מטר) מכיל רק כ-2 מחזורי גל שלמים. במונחים אקוסטיים של תדרים נמוכים, זה נחשב לטווח אפס. הבית נמצא ממש בתוך "שדה הקרב" של הגל.


    הקירות שקופים לבאסים​


    כאן אנו מגיעים לליבת הבעיה ההנדסית. תדרים גבוהים (מעל 100-200 הרץ) מתנהגים כמו שרובנו מדמיינים "גלים" – הם פוגעים בקיר, חלקם נבלעים וחלקם חוזרים. קיר בטון או חלון כפול עוצרים אותם בקלות יחסית.

    אולם, בתדרים הנמוכים, חוקי המשחק משתנים:
    1. עקיפה (Diffraction): גלי קול ארוכים (כמו ה-23 מטר שלנו) לא "רואים" מכשולים קטנים. הם פשוט עוקפים אותם.
    2. חדירות: בתדרים אלו, הקול מתנהג פחות כמו קרן ויותר כמו שינוי לחץ אטמוספרי כולל. קירות סטנדרטיים כמעט ולא משפיעים על האנרגיה הזו. הגל עובר דרך הבטון כאילו הוא עשוי מנייר.
    3. תדר עצמי (Resonance): הגרוע מכל – לעיתים אורך הגל של הבאס תואם את המידות הפיזיות של החדר או של האלמנטים בבניין. במצב כזה נוצרת "תהודה" (רזוננס), והקירות או החלונות מתחילים לרעוד בעצמם ומגבירים את הרעש בתוך הבית.

    האם יש פתרון?​


    לצערי, ברוב המקרים של בנייה קיימת – התשובה היא לא, או לפחות "לא במחיר שפוי".

    הפתרונות לתדרים נמוכים דורשים טיפול במסה קיצונית או בשיכוך ויברציות מורכב:
    • הקשחה מאסיבית: עיבוי הקירות והחלונות בצורה דרסטית כדי לשנות את תדר הרזוננס שלהם.
    • ניתוק מגע: בניית "חדר בתוך חדר" הצף על קפיצים או גומיות מיוחדות – פתרון שישים באולפני הקלטות, אך כמעט בלתי אפשרי לביצוע בדירת מגורים קיימת.
    לכן, במקרה קיצון כזה, המלצתי היא לא לזרוק כסף על פתרונות מדף שלא יעזרו (כמו ספוגים אקוסטיים שלא מדגדגים לתדרים הנמוכים). אם מתעקשים, הדרך היחידה היא להזמין יועץ אקוסטיקה לביצוע מדידות ויברציות. רק מיפוי מדויק של התדרים המרעידים את המבנה יכול אולי – וגם זה בספק – להצביע על אלמנט ספציפי שניתן לחיזוק.

    אז בפעם הבאה שאתם שומעים באס מרעיד את החלון, תזכרו: אתם לא שומעים מוזיקה, אתם מרגישים גל לחץ באורך של משאית סמי-טריילר שעובר דרך הקיר שלכם.
    • תודה
    • שכוייח!
    Reactions: בהמתנה, ...Naomi, 7שבע7 ועוד 5 משתמשים8 //
    2 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    eco care
    eco care
    בהמשך למה שכתבתי חשבתי לתת הסבר : כשאורך הגל גדול יותר מהבניין נתחיל מהעובדה הכי קריטית להבנת...
  • 2 1K
    • ת
    שיתוף - לביקורת רד ג'לי
  • ת.עקבי //
    • העירו לי שהפרולוג מרתיע מדי. מה אומרים, היה קורץ לכם בחנות, או ממש לא?

    פרולוג

    לא הרבה אני זוכר מאותו היום. הכול החל בו, ובאותה המידה - גם נגמר.

    הייתה מסגרת טרפזית, בתוכה חלפו שלל מראות ואורות. מהירים מדי לתפיסת עין, מהפנטים כל כך. היו קולות דיבור מהוסים, צחוק ולעיתים זעם. קולות קטנים וגדולים התערבבו סביבי, התגוששו ביניהם. והיה דחוס, חם ממש, ומשהו לחץ לי על הבטן והחזה, הקשה עליי לנשום.

    עוד הרבה דברים סבבו אותי, כמו קול שאון תמידי שזמזם לי באוזניים, מגעו של בד רך על הלחי ועיניים גדולות - שכשנחו עליי משכו אותי להסתכל בהן - חייכו אליי בחום והתפוגגו לאי שם.

    הייתי עייף, או שהייתה זו התנועה המתמדת שהתישה את עפעפיי, הצניחה אותן מטה עם ראשי. שוב ושוב, שכן תמיד אירע משהו שהפריע – אור חד, תנועה פתאומית או צעקה נרגזת – שהקיצו אותי אל אותם מראות רצים, חולפים.

    הרבה הפרעות היו, אבל האחרונה נצרבה בי חזק, לא נשכחה על אף כל שעבר עליי מאז. היא החלה בתנודה קלה שטלטלה אותי שמאלה, המשיכה בצרחה חדה שנגמרה בקול התנגשות אימתני. בעקבותיו הוטחתי קדימה, בחפץ אפור שעמד לפניי, יציב ודומם כמו אבן.

    כאב לי. כאב שפשט במהרה בכל גופי, עם רטיבות שכיסתה עליי, ולרגע אחד, בטרם חשבתי לצרוח, שררה דממה. לא היה שאון, לא היו קולות. גם לא היו מראות, כמו שלא היו עיניים. נואש חיפשתי אותן, את העיניים והחום, אבל רק החפץ האפור, שהתלכלך בטיפות אדומות, נראה לעיניי.

    המולה קמה כשהתחלתי לצרוח. קול דק שאג בכאב; אחר, צפצפני, פרץ בצעקות; ונוסף ייבב, כמעט לא נשמע. צרחתי חזק יותר, אולי חששתי שקולותיהם יגברו עליי, ישכיחו אותי. אולי חסרו לי העיניים. אולי הפחיד אותי הדם. שלי.

    צרחתי את כולי. עד ששקעתי לתוך בועה שחורה, מרחפת. נבלעתי בה והקצתי במקום אחר. לבן, חריף, שקט וכואב.

    זמן רב עבר מאז. הכאבים חלפו, גם הלבן והחריף. רק השקט נשאר.

    הוא פמפם לי באוזניים באדוותיו של ים, בקושי הניח לקולות אחרים לחדור את הכרתי, להרעיד אותי.

    אבל יום אחד גם השקט אזל. תחתיו באה פעילות קדחתנית, גלגולים רועשים של מיטת מתכת, דמויות בלבן שגהרו עליי מכל כיוון. מכשירים צפצפניים נותקו ממני כשהורדתי מן המיטה לטובת משטח צונן, כוסיתי בזכוכית שלקחה איתה את הקולות.

    כשחזר השקט, החל המשטח להתחמם. חום גדול, נוראי, מחק ממני מחשבות ורצונות. איבריי נמסו לאיטם, נטפו ממני באגלי דם, מילאו את המיכל בקצף ובעבוע.

    החום שכך, נותר על טמפרטורה חמימה, רגועה. היה בה משהו מרדים, מעייף כל כך. הלאות נגסה בי, עמוק פנימה, וכשהוזרמתי החוצה, אל מבחנות זכוכית קטנות, לא היה בי כוח להתנגד, לשצוף אל מעבר לשפתן.

    דמי שלי, וורידיי, עורקיי, איבריי, גידיי. כל כולי הייתי כלי ביד היוצר, משוסע ומפורק לאלפי מבחנות אדמדמות, נוזליות. כאילו מעולם לא הייתי גוף, רק יישות מעורפלת, מתקשה לתפוס במציאות.

    הרגשתי אותן, כל מבחנה ומבחנה. כל מולקולה ומולקולה שבה. אך לא יכולתי לעשות דבר בשביל לחזור להיות עצמי. מגובש, חי, נושם, פועל.

    חלוקים לבנים נעו סביבי. דיבורים גבוהים, בתבניות שרק מאוחר יותר הצלחתי לקלוט ולפענח, נשפכו מפיהם. הם תמיד מיהרו, תמיד החמירו סבר ותמיד הציקו - שקשקו וייצבו. חיממו וקיררו. שפכו ואספו. פיצלו ולא איחדו.

    הפיצול כאב לי. כאילו ניתקו ממני רגל, עקרו עין, חתכו זרוע. לא יכולתי לזעוק, לא היה לי פה לעשות זאת. תססתי בשקט, העליתי קצף לתוך עצמי, מילאתי מבחנות, פוצצתי אחת לאחת.

    הם היו מהירים ממני, שאבו אותי בגלילי גומי גדולים בטרם הספקתי לאחד את כל חלקיקיי, לנסות להתגבש אל עצמי הישן. הרתיחו תחתיי מתכת, בעבעו אותי עד אובדן מחשבה.

    ערפל אפף אותי, לקח ממני כל יכולת לפעול, וכשפוצלתי שוב למבחנות, נקרע בכאב שלא יכולתי לבטא, הבנתי שעדיף להניח להם לעשות בי כחפצם מלנסות לפרוץ שוב את גבולות הזכוכית.

    ימים עברו כך. שבועות ששתקתי, שהכלתי כל ניסוי אפשרי. חודשים שלמדתי שפה, מילים ומושגים לצד עוצמות כאב.

    חודשים שגם הם הצטברו איתי - על שולחנות, תחת מיקרוסקופים, בתוככי כוסות מדידה ולצד מסמכים – לשנים ארוכות, מייגעות כל כך.

    דווקא טמפרטורת החדר, שהחלה להצטנן ביום ככול הימים, הצביעה על שינוי קל בהלך הרוח. מאוחר יותר, כשכבר הקור הצליח לחדור אליי ולצמק אותי לתוך עצמי, למרקם ג'לי אוורירי וחלקלק, הועלו כל מבחנותיי על שולחן ארוך ומכיל.

    מכונות זרוע נתלו מעליו, צבתותיהן נעו מעליי בתזזית, פוקקו את מיכלי הזכוכית הזעירים שאצרו אותי בתוכן. רציתי לתסוס, לפרוק את עצמי מהכלים המגבילים, לזרום אל הרצפה, למצוא מפלט ולברוח מהמקום שסגר עליי. אבל החלוקים חשבו על מזימתי, ושואבים, שהוכנו מבעוד מועד, החלו לרעום סביבי. ינקו אותי אל תוכם והשליכו אותי, את כולי, אל תוך קופסא אטומה, עשויית מתכת.

    המתכת צרבה אותי בקור, הידקה את המולקולות שלי זו לזו, וכשתדהמה מהולה בכעס שיחקה בי, החלו הללו להסתדר. סוף סוף.

    עור וגידים נרקמו בי. עצמות התקשו ואיברים התעצבו. הלמות לב סדירות, רכות, הזרימו דם בעורקיי, ועצבים הנידו את בוהניי קלות, במעט המקום שנמצא להן.

    הייתי אני. ממש אני. גדול בהרבה משזכרתי. השמיעה הפכה אמיתית, תחושתית ולא תִידְרִית; עפעפיי, שהתקשו להתנתק, גילו בפקיחתן רק חושך, אך כזה שניתן לחוש, לא רק לשער; ונחיריי, שרטטו עם נשימותיי, החדירו לתוכי גם ריח. ריח שלי, חסר דם.

    רציתי לבכות, ליילל על השנים שאבדתי מעצמי, אך פחדתי מכל אלה שסגרו אותי בקופסא. פחדתי שישחקו שוב במולקולות שלי. שישחקו בי.

    החושך נמשך עוד רגעים ארוכים, בהם יכולתי לחוש בתנודות הקופסא, כאילו גולגלה אל מקום אחר. כשאלו תמו, נשמע קול פקיעה וכשהחלה המתכת שמעליי לנוע מעלה, באלכסון, כיסה את שדה ראייתי גל של הבל קור, התערבל מעליי באדים.

    מצמצתי מול האור הפתאומי, ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לחמוק מהכאב שהסב לי. חשתי גם כך יותר מדי לאחרונה. לא הצלחתי, המתכת עליה נחתי הייתה בעלת גבולות ברורים, לא אפשרה לי דרך מוצא מלבד לעצום עיניים בחוזקה, לכאוב רגע ארוך של אדמימות בוהקת תחת שמורות עפעפיי.

    האדמימות הלכה וכהתה, הבוהק התרכך והתערפל, אך עוד לפני שהחלטתי לפקוח שוב את עיניי, נשמעו לי הקולות.

    הם היו מוכרים, שכן שמעתי אותם היטב במהלך השנים האחרונות, וכמו תמיד, גם אז עסקה שיחתם בי. זו הפעם – על צורתי הברורה, חזי העולה ויורד ונשימותיי האיטיות.

    "פנס", הגה אחד מהם מילה לא מוכרת, בטון שכולו פקודה.

    רשרוש ארוך נשמע ומשהו חמים נגע פתאום בצמד עפעפיי, ניתק ביניהן ומיקם מעל עיני האחת אור אדיר.

    "האישון מצטמצם", המהם הקול ההוא. אצבעותיו התרוממו ממני, נעו שמאלה עם האור.

    פקחתי את עיני השנייה, הרמתי את שמאלי והיכיתי בידו של החלוק, דחפתי אותה ממני והענקתי לעצמי רווחה.

    בעתה איבדה את הצבע מפניו, מכשיר האור החליק מאצבעותיו ועיניו התעגלו באי אמון. אך לא לזמן רב. "שלום, רד", הוא התעשת, אסף את המכשיר וגזל ממנו, בלחיצה על ראשו, כל שביב אור. "לא חשבנו שתתעורר כל כך מהר!"

    רציתי להגיד שהייתי ער כל הזמן, שסבלתי נורא ושאני מאד מאד רעב עכשיו, אבל במקום זאת שפתיי רק נעו לאט, ברטט: "ר-רד?"

    לא קראו לי רד. הייתי בטוח שלא. אבל לא זכרתי שום דבר אחר. רק את העיניים ההן, הגדולות.

    "דוקטור ניידל, נעים גם לי", הרים החלוק את ידו הריקנית, פרש את כפה מולי. "לא תלחץ?" הוסיף ברמז לחיוך, שהלך וצנח כשלא הגבתי.

    "ערכתי איתך היכרות", חזר והבהיר, טלטל את ידו מולי. "כעת עליך ללחוץ לי יד, או שאינך מבין אותי?!"

    פחדתי ממנו באותו הרגע, פחד שגרם לי להניע את ראשי מעט, בטווח שהמתכת סיפקה לי, ימינה ושמאלה. לצרף בחשש, בקול דק וצרוד: "לא. לא מבין אותך בכלל".

    זוויות שפתיו של החלוק רעדו, גניחה נמלטה מהן. הפכה לצחוק שטלטל את גוו והדביק את שאר החלוקים.

    כעס מילא אותי. נשכתי שפה, קימטתי גבות וקמצתי אגרופים. החלוק הבחין בהבעתי הנרגזת, יישר את שפתיו לפס מהודק וחושב.

    "אני שמח שאנו מבינים זה את זה, רד", הוא השמיע את קולו כששפתי שוחררה מלחץ שיניי. כפו הושטה אליי שוב ועיניו הבזיקו כאשר אמר: "ועוד יותר להודיע לך שאנו נעשה דברים גדולים יחד, גדולים משהאנושות מסוגלת לדמיין!"
    • וואו!
    • תודה
    • חחח
    Reactions: כוכב צפון, נערה חרדית גאה, משפחה שכzoo ועוד 31 משתמשים34 //
    23 תגובות
    לכל התגובות
     תגובה אחרונה 
    ת
    ת.עקבי
    תודה! מסכימה, אבל נוצר לי צורך לעשות שם כמה שינויים משמעותיים, בעיקר ברקע, כך שהרבה עניינים...
    פרסום בפרוג ←

    הצטרפות לניוזלטר

    מאשר/ת קבלת תוכן חם למייל
    בשליחת הטופס אני מסכים/ה שבית פרוג תשתמש במידע למטרות שיווק, דיוור ישיר ומשלוח פרסומות באמצעי הקשר שמסרתי, ותכלול אותו במאגר המידע של החברה, והכל בכפוף למדיניות הפרטיות של החברה.
    להסרה בעתיד פנה/י לדוא"ל office@prog.co.il או לטלפון: 072-2201430

    איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

    מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

    לוח לימודים

    מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
    אליהם ממש עכשיו:

    26.04

    ט' אייר


    קורס עימוד ועיצוב ספרים

    ההרשמה בעיצומה

    30.04

    י"ג אייר


    קורס בוטים ואוטומציות עיסקיות

    ההרשמה בעיצומה

    10.05

    כ"ג אייר


    קורס שיווק ופרסום דיגיטלי

    נפתחה ההרשמה

    14.05

    כ"ז אייר


    קורס שמאות רכוש

    נפתחה ההרשמה

    14.06

    כ"ט סיוון


    קורס אדריכלות עיצוב פנים

    נפתחה ההרשמה
    לכל מסלולי הלימוד

    לוח מודעות

    הפרק היומי

    הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


    תהילים פרק כה

    אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
    סמן אחרי הקריאה
    לקריאה בפורום
    נקרא  2  פעמים
    פיקוח של ועדת הרבנים 'שמור'
    למעלה