דיון חרוזים בספרות ילדים ופעוטות – כורח המציאות?

[shira bira]

האם אתם הייתם מוכנים שיבוא מישהו לספרייה שלכם, יקח את כל הספרים שאתם אוהבים, ויחליף את כל המילים שבהם למילים כבדות פיוטיות ומליציות, כאלו שצריך דקה או שתיים להבין מה הפירוש שבהם, בשביל ש'יתפתח בכם החוש הלשוני והדידקטי'?

כן. בתנאי שקוראים לו זריצקי (אם היה כותב לילדים) או להבדיל אלף אלפי הבדלות שלונסקי שכן כתב

 

[מ"ם]

ובתור כותב ספרי ילדים, מה דעתך בעניין?

הבעתי את הסכמתי להודעתך הראשונה בשליחת תודה.
ותודה ל @ראש לשועלים שבזכותו נחשפתי להודעה זו.

 

[yonatanr]

לא החרוזים הם העניין, כי ככל שהילד צעיר יותר, האיור הוא הדומיננטי בספר, ולא הטקסט.
הטקסט הנלווה הוא משני בחשיבותו.
הילד מעשיר שפה ומעמיק התבוננות ודיוק דווקא כשהוא מתייחס לאיור ונשאל עליו, בין כשהשאלות והעיון בזיקה לטקסט ובין כשהם מעוררים שיח שרחוק מנושאי הטקסט, אבל קרוב וקשור למופיע באיור. (מה שקרוי בשפה המקצועית 'מדרש תמונה').
אם כך השאלה מדוע החריזה תחומה לסיפורת בטווח הגיל הצעיר הינה פחות במקום. החריזה היא מלווה חביבה (כשהיא עשויה טוב), ויש לה תרומה אחרת, לא לחוויית הסיפור. יותר בתחומים שציינה א. איזראעל - פונטיקה, קצב, צליל וכד'.

האיור הוא לא העלילה. הוא מקפיא תמונה אחת מתוך מלל ארוך.
הילדים רוצים סיפור, לא איורים.
אם תתנו אפשרות בחירה לילדים בין סיפור שתספרו להם בעל פה, לבין ספרון ילדים שיראו את הציורים שבו לבד, הם יעדיפו את האפשרות הראשונה.
כך שזה לא עונה על השאלה שלי, למה לא מגיעים לילדים סיפורים הגונים ומובנים, ולא איורים עם מלל מעורפל מסביבם.

 

[ארבע]

אם תתנו אפשרות בחירה לילדים בין סיפור שתספרו להם בעל פה, לבין ספרון ילדים שיראו את הציורים שבו לבד, הם יעדיפו את האפשרות הראשונה.

הממ, מסתבר שזה תלוי בילדים, או בכשרון המספר.
הילדים שאני מכירה מעדיפים בבירור סיפור מתוך ספר .

 

[מירי איצקוביץ]

הסדרה של "אלי" יכלה להיות מקסימה לולא הסרבול הלשוני הנ"ל. מסכימה עם כל מילה! אגב, למשל הספר "שעת סיפור לקטנטנים", להיט אצלנו בבית. משלב לשוני קליל ונינוח, חרוזים מתוקים אבל לא חובה לדוגמא:
יונתן הקטן
הולך לגן
הוא הולך בריצה
ומי מציצה?
מטריה!
מטריה שהשאיר אתמול
ליד השער הגדול
וכן הלאה:
...אפרוח קטן וצהוב
שמקפץ באמצע הרחוב
שם יונתן את האפרוח
בתוך המטריה, שיהיה לו נוח...
אני קוראת לזה:
"חרוזים בלי לחץ"

 

[הדוויג]

בקומדיה האלמותית של @צ. שפיגלמן (@פ. חובב לכאן...), שנתפרסמה בשלהי אחת מחוברות הסיפורים של יתד בשנים האחרונות ואיגפה את הספרות החרדית מכל עבריה, הוקדש פן מתוק גם לחירזון החרוזים הלז.
להזכיר, המדובר היה בתיאור על מה שמתרחש בשעת לילה מאוחרת מאחורי דלתותיה הנעולות של הספריה.
אם יוכל מישהו להעלות אותה כאן - תבוא עליו השירה והברכה.

דמויות מהספרים / צ. שפיגלמן

האם יצא לכם אי פעם לשהות בספרייה ציבורית מחוץ לשעות הפתיחה? היש לכם מושג מה מתרחש שם, בין טורי המדפים ואלפי הספרים הדוממים, בחשכת הלילה? בוודאי תחשבו שאז מתגשם חלומן הוורוד של הספרניות, ושקט מוחלט שורר בספרייה. ובכן, טעיתם.

מאוחר-מאוחר, לאחר שכל המנויים סיימו להחליף ספרים, לאחר שהספרניות כיבו את המחשבים וגם המנקים גמרו את עבודתם; כאשר האור כבה גם במסדרון וקול המפתח נשמע כשהוא מסתובב בחור המנעול של הדלת הראשית; או-אז מתחילים להישמע רחשים מוזרים מכל פינות הספרייה: דפים מתדפדפים להם אנה ואנה, כריכות נפתחות מעצמן, ספרים נעים וזעים ממקומם ושאון חרישי ומהוסֶה מורגש מכל עבר.

כי מאוחר-מאוחר בלילה, כשאיש לא נמצא בספרייה, כשעין לא רואה ואוזן לא שומעת, יוצאות הדמויות הספרותיות מתוך המילים, קורמות עור וגידים, ומקבלות חיים משל עצמן. אחת אחת הן נחלצות מבין הדפים, יוצאות מבין השורות, יורדות בזהירות ממדף למדף, עד שהן נפגשות ביניהן. דמויות ראשיות ודמויות משנה, דמויות עגולות ודמויות שטוחות, דמויות המופיעות בסדרות ספרים ודמויות בנות ספר אחד, כולן בוקעות מהדממה הכפויה עליהן בתוך כלא הנייר, ולזמן מה יכולות הן לומר את אשר על ליבן.

דניאל כהן בן ה-11, למשל, גיבור הספר "האוטובוס המתגלגל" (מאת ש. ירקוני, איורים: ברוריה צ., הוצאת "ספרים טובים", תשע"א), אוהב להתיישב על כיסאה של הספרנית הראשית - שלא מעלה בדעתה מי משאיר לה סימנים של אצבעות על השולחן המבהיק. פניו של דניאל תמיד עצובות, על אף שבספר הוא מתואר כ"שמח תמיד ואוהב לחייך" (עמ' 61), וגם מסופר (עמ' 139) כיצד הוא "צחק את צחוקו המתגלגל אל הנהג שישב ליד ההגה". דניאל עצוב, כי הוא היה רוצה להיות בלילה בכל מקום אחר חוץ מהספרייה. חברים רבים שלו, המשמשים כדמויות בספרים אחרים, נלקחו במהלך היום ונמצאים עכשיו בבתיהם של ילדים וילדות. הם זרוקים על המיטה, מונחים על השולחן בין הפירורים או אולי אפילו דחוסים בתוך תיק, אבל מישהו לקח אותם. מישהו בחר אותם. הם לא נשארו פה, בספרייה הציבורית, לילה אחרי לילה, מודעים עד כאב לכך שאיש אינו מתעניין בהם.

ההשאלה האחרונה שלו, זוכר דניאל כהן, היתה לפני שנתיים. התאריך עדיין מוחתם על הכרטיס בצד הפנימי של הכריכה: ד' בחשוון תשע"ב. אלו היו שלושת הימים המאושרים בחייו, שאותם לא ישכח לעולם. הוא זוכר את הטלטולים העדינים כל הדרך מהספרייה עד לבית. הוא זוכר כיצד שני ילדים רבו מי יקרא אותו ראשון, ולבסוף, מאוחר בלילה, גם אמא שלהם קראה אותו על השולחן במטבח. והוא זוכר גם שלאחר שלושה ימים, כשהחזירו אותו, סיפר אחד הילדים לספרנית: "את יודעת? מי שכתבה את הספר הזה היא חברה של אמא שלי".

ומאז, במשך שנתיים, הוא לא עוזב את המדף. לפני שבועיים היה לו יום מרגש. ילד אחד ניגש למדף שלו ושלף אותו. "אני רוצה את הספר הזה," אמר הילד לאחותו הגדולה, והיא הביטה בו ועיקמה את אפה. "האוטובוס המתגלגל," אמרה. "נראה יפה, אבל הציורים זוועה."

הציורים, זו נקודת התורפה שלו, ידע דניאל כהן. הוא זוכר היטב, למרות שזה קרה לפני זמן רב כל כך. הסופרת "שלו" גמרה לכתוב את הספר, הוא שכב על שולחן העבודה שלה בתוך ערימת דפים, ובאוויר נשמעו כל מיני שמות של מאיירות מפורסמות. הוא היה סקרן מאוד לגלות סוף סוף כיצד הוא נראה, אבל אז שמעה חמותה של הסופרת על הקריירה החדשה של כלתה, והציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה: "למה שברוריה לא תאייר את הספר?" ברוריה, הגיסה, למדה פעם קורס מזורז באיור דמויות, מה ששכנע את אמא שלה שהיא מציירת לא פחות יפה משום מאיירת ותיקה.

דניאל עוד זוכר את המילים של הסופרת כאשר התמונות הגיעו אליה: "דניאל נראה פה זקן עם פנים של פריץ", היא אמרה בין פרצי הדמעות, אבל עוד לא נולדה הסופרת המתחילה שמסוגלת לעמוד בפני לחצים משפחתיים - והתוצאה היא שהוא שוכב על המדף כבר שנתיים תמימות ואין שואל...

בשלב הזה מגיעה תמיד אלישבע הקטנה מ"אלישבע לא רוצה בובה" (מאת א. בובובסקי, הוצ' "ספר וּמֶסר"). אלישבע עוד לא בת שנתיים, בקושי הולכת, אבל איך היא מדברת... אלו מילים, ואלו חרוזים...

דניאל יקירי, השלומך בטוב?
מדוע על לחייך אגל רטוֹב?
אַל דמע, דניאל, אַל יגון,
יום אחד עוד תושאל בששון.

דניאל אף פעם לא מעיר לאלישבע על השפה הגבוהה שלה שלא מתאימה לילדות. היא קטנה מכדי לדעת זאת, אבל מי שאשמה היא הסופרת שכתבה אותה. היא פשוט שמה בפיה מילים נמלצות ששום ילדה בגילה לא אומרת.

דווקא האיורים בספר של אלישבע מרהיבים. אבל גם היא נשארת מדי לילה בספרייה ואינה מושאלת. אלישבע פוחדת מהחושך ותמיד מתחילה לבכות. דניאל אובד עצות, אבל אז מגיעה תמיד ממדף הביוגרפיות גברת זלטה מהספר "קורות צעירה יהודית בברית המועצות" ומרגיעה את אלישבע הבוכייה. זה מצחיק לראות את השתיים, זו תינוקת עם מילים גבוהות וזו בבושקה רוסיה שבקושי יודעת עברית, אבל באורח פלא, הן מסתדרות ביניהן.

גברת זלטה נעדרת לפעמים רחוקות מהספרייה. אותה דווקא משאילים לפעמים, אבל בכל זאת היא לא מפסיקה לומר: "למה לא לקחתי עורכת? למה לא לקחתי עורכת?"

גברת זלטה, באופן נדיר, היא גם הסופרת וגם הדמות הספרותית. את סיפור חייה דניאל יודע בעל פה: צעירה סובייטית שלא ידעה שום דבר על יהדות, ובכוחות עצמה הגיע להכרה שיש בורא לעולם. היא הצליחה להתחתן ולהקים משפחה יהודית, ולחמה נגד הקג"ב כמו לביאה. כאשר היא עלתה ארצה, היא החליטה לכתוב את סיפור חייה כדי להפיץ את מסר היהדות בעולם. ידידות שלה יעצו לה לוותר על הכתיבה ולקחת סופרת שתעשה לה את העבודה, המוציא לאור המליץ לה בחום לשכור לפחות עורכת מקצועית שתעבור על הטקסט, אבל היא לא היתה מוכנה לשמוע על כך. "אף אחד לא ישנה לי אות," היא אמרה. הספר יצא, מכר מספר מצומצם של עותקים, וגם בספרייה הוא לא להיט גדול.

"אם רק הייתי לוקחת עורכת," היא חוזרת ואומרת, "הספר היה יוצא טוב שבעתיים. הרבה יותר אנשים היו קוראים אותו, ומקבלים מסר של חיזוק ושל עידוד, במקום כל הזבל שאנשים קוראים היום".

וכשגברת זלטה אומרת את זה, היא מתכוונת במפורש לקובי ברקובסקי, גיבור ספר המתח "פיצוץ אטומי".

קובי ברקובסקי לבוש כמו בחור ישיבה לכל דבר, אבל מתחת לחליפה יש לו מכשיר קשר משוכלל ומתחת למגבעת יש לו מסך קטן שמראה לו בכל רגע נתון איפה נמצא ראש השב"כ. כי קובי ברקובסקי, כידוע לכל מי שקרא את הספר שבו הוא מככב, הוא בעל ראש גאוני מרוב לימוד גמרא, עד ששירותי הביטחון של מדינת ישראל החליטו לשכור את שירותיו כדי להגן על ראשי השב"כ מפני מתנקשים ערמומיים ואלמוניים. בנקודה הזו, קובי ברקובסקי שיש לו גישה לכל סודות המדינה, מגלה כי בלשכת ראש השב"כ נרקמת מזימה אכזרית וקטלנית נגד כל הציבור החרדי בארץ ובעולם, בשיתוף פעולה עם ארגון ניאו-נאצי ובכירים בחמאס. באותו רגע על קובי ברבובסקי לקבל החלטה גורלית: האם להציל את ראש השב"כ שונא החרדים? בסופו של דבר מוצא הגיבור מוצא מהסבך: הוא מחזיר את ראש השב"כ בתשובה בעזרת רובה הלייזר המתכוונן שהוא פיתח בחדרו שבפנימייה, בשעות בין הסדרים, כמובן.

לא רק גברת זלטה, אלא גם דניאל לא אוהב את קובי ברקובסקי, שהסופר יצר אותו כנראה בדמותו ובצלמו: חכמולוג גדול וחושב שהוא מבין בכל דבר. דניאל אוהב יותר דמויות כמו צביקי גרין או איסתרק, אבל הם, כמובן, לא נמצאים אף לילה בספרייה. תמיד הם מושאלים. אותם תמיד קוראים. דניאל חושב לפעמים שמצד אחד הוא היה רוצה שגם את "פיצוץ אטומי" ירבו להשאיל מהספרייה, כך יהיו לו לילות רבים יותר בלי קובי ברקובסקי השחצן. מצד שני, זה אומר שיותר ילדים ובחורים יקראו את הספרות הקלוקלת מהסוג הזה.

לדניאל יש כמה רעיונות מועילים שהיו משבחים את הספרות החרדית, אבל גם הוא יודע שהדרך ארוכה ולא בן-לילה יתרחש השינוי. כי בחיים זה לא כמו בספרים; לא הכל מסתדר כמו שרוצים.

 

[ראש לשועלים]

בשלב הזה מגיעה תמיד אלישבע הקטנה מ"אלישבע לא רוצה בובה" (מאת א. בובובסקי, הוצ' "ספר וּמֶסר"). אלישבע עוד לא בת שנתיים, בקושי הולכת, אבל איך היא מדברת... אלו מילים, ואלו חרוזים...

דניאל יקירי, השלומך בטוב?
מדוע על לחייך אגל רטוֹב?
אַל דמע, דניאל, אַל יגון,
יום אחד עוד תושאל בששון.

דניאל אף פעם לא מעיר לאלישבע על השפה הגבוהה שלה שלא מתאימה לילדות. היא קטנה מכדי לדעת זאת, אבל מי שאשמה היא הסופרת שכתבה אותה. היא פשוט שמה בפיה מילים נמלצות ששום ילדה בגילה לא אומרת.

@yonatanr,
ביקשת דוגמא,
אל דמע.
קיבלת.