ביקורת ספרות סיפור של סידור - ספר ילדים

  • הוסף לסימניות
  • #1
את הספר המיוחד הזה, שמבוסס על רעיונותיו של הרב פינקוס, קיבלתי כבר בערב פסח.
כתבתי עליו שורות של המלצה, אבל הן טבעו איכשהו בשלל אשכולות ערב החג...
בינתיים, הניקית @שבל כתבה עליו ביקורת, טובה ומפורטת עוד יותר משלי, ונתנה רשות להעלות אותה כאן.

יובהר - זו אינה סטיה מסעיף 9.5 האהוב לחוקה, שאוסר על שאינם-משתתפים לשלוח הודעות לפורום ע"י משתתפים, כי איש לא שלח את ההודעה הזו - אני עצמי אהבתיה וביקשתי להעתיקה.


סיפור של סידור/ר. לב
סוגה: ספרות ילדים, סיפורים קצרים

קניתי את הספר "סיפור של סידור" בעקבות המלצה חמה של שתי חברות, אמינות, כאלה שבשביל ההמלצה שלהן שווה ללכת עד לחנות ספרים ולשלוף כרטיס אשראי. לתדהמתי היה פער עצום בין ההמלצה שלהן לבין מה שקראתי בספר בפועל. אני לא כועסת עליכן, חברות, קשה מאד לשקף במילים עד כמה הספר הזה מדהים, הרבה יותר ממה שסיפרתן לי.

ובכל זאת, אנסה.

המבנה: "סיפור של סידור" מספר עשרים ושניים סיפורים קצרים מהווי חייהם של ילדי משפחה אחת – מלי, נתי, חנני ושימי. למרות שהסיפורים קורים כולם במשפחה אחת – כל אחד עומד בפני עצמו והם אינם ממשיכים זה את זה. בעיני מדובר בהחלטה נבונה כיון שכך קל יותר לילדים (שישאר ביננו, אצלנו בבית כל המבוגרים קראו את הספר) לעקוב אחרי הסיפורים בלי להכיר דמויות חדשות בכל פעם.

כל אחד מן הסיפורים מציג עלילה הקשורה באחד מחלקי התפילה, כפי שנוהגים להתפלל אותה בגני הילדים – מודה אני, ברכות השחר וקריאת שמע. בניגוד למה שנראה ממבט כריכה – הספר איננו מבאר את מילות התפילה או את מעלתה. הוא איננו עוסק בתפילה עצמה (מלבד סיפור אחד) אלא בנושאים עליהם אנחנו מתפללים ומודים. כך, הסיפור הראשון מתיחס למילים "שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" ועוסק בזכות וביכולת להתחיל מחדש ולהשתנות גם אחרי שגיאה או כשלון.

הכתיבה: קולחת וציורית, הסיטואציות מתוארות בעושר וניתן להכנס לתוכן ולהזדהות איתן מאד (אני דמעתי בכמה סיפורים). אוצר המילים מאוזן היטב כך שהשפה ברורה לילדים קטנים אך מנגד עשירה ומגוונת. לא נתקלנו במילים שהילדים אצלנו לא הבינו וגם לו היו כאלה – ניתן היה להבין אותן מתוך ההקשר. הציטוטים אמינים, המילים ששמה הסופרת בפיהן של הדמויות מתאימות לתפקיד, למגדר, למגזר, לגיל ולסיטואציה. בעיני זו נקודת מבחן משמעותית שסופרות רבות וטובות נכשלות בה, לא רק ולא בעיקר בספרות ילדים. ציטוטים וביטויים מתוך הספר הפכו להיות חלק מאוצר הביטויים בבית שלנו, וזו בעיני הוכחה ליופי ולמקצועיות של הכתיבה.

הציורים של רות בייפוס המיתולוגית מוסיפים המון אוירה ומרגישים מחוברים היטב לסיפור .

אבל הבשורה הגדולה של הספר הזה היא בעיני בתוכן. הסיפורים, בזה אחר זה, פורשים רעיון עמוק ומטפלים במורכבות שלו בזהירות. בעולם של שחור לבן שבו אנחנו מחנכים את הילדים שלנו למסרים חד משמעיים ופשוטים – הספר הזה הוא חידוש מרענן. אין בו מסרים בנוסח "חשוב לעזור לאמא", "אסור לשקר" או "מסוכן לקחת תרופות בלי רשות". הספר עוסק בפלאי מערכת הדם, בהתמודדות עם השלמת פער לימודי אחרי העדרות, בפחד מלהגיע עם משקפיים חדשות לכיתה, בכאב על שיבוש תוכניות בגלל צוואר תפוס ובעלבון שבישיבה לבד באוטובוס בטיול.

יש לי שלשה פייבוריטים בספר. שני סיפורים עוסקים באופן מופלא במהות של מוגנות, והם הסיבה שאני ממליצה על הספר בהרצאות שלי. בסיפור אחד נתי מתמודד מול ילד מכיתה גבוהה שמכריח אותו לצאת דרך פירצה בגדר כדי לקנות עבורו אוכל. התאור האותנטי של האיום, המניפולציות, העיוותים המחשבתיים – עושים עבודה אלופה בהסברה של התהליך שבו מישהו אחד כופה על מישהו אחר את רצונו. בסיפור השני מלי "מגלגלת חינם" בהפסקות, ולומדת שהיא לא חיבת.

גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה. אם בזכות הסיפור הזה הבן שלי מפסיק לשיר "גוי גוי גוי, מח-ש-מוי" – אני שולחת לסופרת פרחים לשבת (אם את פה – תשלחי לי כתובת באישי).

אני לא מכירה את אורית ג'ושוע, שעשתה את הייעוץ הספרותי והמקצועי לספר, אבל אין ספק שהיא עשתה עבודה מעולה. הספר מביא עולם רגשי עשיר ומורכב ומטפל בו באופן מעורר התפעלות.

נקודה לשיפור: נא לכתוב ספר כזה גם לנשים. דחוף.


* * *
עד כאן הביקורת, מכאן התוספת שלי:
גולת הכותרת של הספר בעבורי היא סיפור "החשוד" שמטפל ברגישות בשתי נקודות מורכבות מאד. מהי המשמעות של היותינו "עם נבחר" ומה בין זה לבין התנשאות, והיחס לאחר ולשונה.

האמת? גם בשבילי.
בתחילת הסיפור חשבתי שהנה, עוד רגע יתברר שעובד הנקיון הכהה, הוא יהודי, ולכן אנחנו אמורים להתייחס אליו בכבוד וכולי.
להפתעתי, הוא לא.
הוא נשאר גוי. אריתראי, אולי סודני. ועדיין - חביב אדם שנברא בצלם. והזכות לכבד אותו, כמו את כל אחד, היא שלנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
לפני כמה זמן ממש נכנסתי לחנות ספרים, וממש שאלתי את המוכר איפה הסיפור האחר של @הווה פשוט . המוכר לא ידע.
בסוף התקשר למי שמתקשרים מוכרי הספרים (אולי לגי פי טי? מי יודע מי ענה לו שם בטלפון? אולי גדי מהשב"כ? אולי רונה מהפרקליטות?), והסתבר שהספר היה מונח מאחוריו, הפוך. השדרה צמודה לקיר. אחד על השני. אולי 10 כאלו. באמת סיפור אחר...

ככה לא מוכרים ספרים, מר הווה פשוט! מאמין שהחנות סידרה את הבאג מאז. אגב, אם המחבר יקר לכם, פשוט תכנסו לחנות ספרים ותבדקו שהספר שלו נמצא במיקום טוב ומזמין. אם לא, בקשו מהמוכר שיתקן את העוול. ככה גם תעשו חסד נסתר בחודש אלול, אחחח.

בקיצור, הספר התגלה כהצלחה גדולה - ולא, לא רק בגלל ש @הווה פשוט ריחם על @נתן הפשוט וכתב לו לאחר הרכישה הקדשה במייל - מטופשת ומלאת סופרלטיבים מופרכים, חחח בדיוק כמו שביקש הפשוט... הסמקתי ממש...
הספר, באמת, חגיגי במיוחד.

מדובר בספר הומוריסטי ומוצר הביכורים של סופר שכתב בעיקר כאן (דז'ה וו!!!!). והספר מהמם ושנון וחריף ומלא עומק. בניגוד לספר הומוריסטי אחר, צהוב, ורדוד יותר משלולית דשא.
למעשה, מפתיע ככל שזה יישמע - - לא הייתי מסווג את "סיפור אחר" כספר הומוריסטי קודם כל. לא. הוא הרבה יותר מזה. הוא סיפור על חברויות אמת, על אכפתיות, על בחירות טובות ופחות טובות בחיים. על 7000 רגשות סביב שוקולד. ועוד כל מיני דברים.

הספר כתוב סיפורים סיפורים, עם כמות הזויה של משחקי מילים וסצנות מלאות הבעה ועומק אנושי טוב. וחרוזים. והברקות. ויציאות. וסגירות מעגלים (מוגזמות לטעמי, כן אכתוב זאת שוב גם בהמשך סליחה).
אבל רגע עם הפרגונים, נהיה רגע ישראלים, חמצוצים, מרירים וזה, ונגיד קודם מה לא טוב בספר, אוקיי?

1.
יש פה כמה סיפורים, עם פערים מטורפים בנפחם. אחד יהיה 60 עמוד למשל, והשני 3. זה לא מאוזן! הצילו! היה כדאי למסגר כל סיפור, או לחלק את הספר מראש לכמה חלקים. כל חלק - סיפור.

2.
יש משפטים או קטעים שנפלה הנקודה בסוף המשפט. דוגמה: זה מציק כי מרגיש כאילו לא מהודק עד הסוף

3.
הסיפורים מסתיימים עם פאנץ' מוגזם בד"כ. הייתי מוותר על רוב הסיומים. יותר אנשים יישארו ככה בחיים,

4.
וזהו, אין עוד חסרונות. אה, אנשים מהדור הקודם יגידו שאין כאן פסקאות שבנויות נכון, אלא שורות שורות מנותקות אחת מהשניה, לא יודע, זה קריא וכייפי כמו שזה.

עכשיו למילים הטובות - זהירות יש המון!
הדמויות מופלאות. הן אמינות. הן טובות. עשויות טוב. זו הבשורה הגדולה.

בספרי ביכורים רבים, הדמויות עשויות מגומי. לא מרגישות אמיתיות. כאן הפוך. הכי הפוך שיש.

המקוריות. אין פה שום דבר דומה למשהו שאנחנו מכירים. הספר הזה הוא לא חיקוי של משהו קיים. (לתחושתי - גם לא של סוגה גויית כלשהי)
וזה כל כך כיף לקרוא בו. אין כאן דמויות 'רעות' באמת, אכזריות או משהו. באופן די מדהים, כל הדמויות חיוביות, מי יותר ומי הרבה יותר!!

סיפור הפתיחה הארוך מאוד על הרב גלנץ תפס אותי בהפתעה. לא ציפיתי לאורך כזה, ולא לדמות כזו. ולא לעומק הזה!
הרב גלנץ הנכבד והיוקרתי בנוי נפלא, למרות שמימיי לא פגשתי רב ממסדי עם משכורת ותנאים ברמה של הרב גלנץ, הווה פשוט מיטיב להעביר את הרושם המדוייק. ובלי לתאר את המעמד שלו ישירות! רק באזכורים אגביים ונסיבתיים. שזה וואו.

הוא מגיע למקומות שלא היה בהם שנים, ונזכר בארועים שחווה כבחור. דמויות מהממות, צבעוניות, זירות טובות, הרבה סיגריות ובירות. הזכיר לי כל מיני קטעים של ידיד נפשי וליבי @יואל ארלנגר - קקטוס. אבל בניגוד לקקטוסנו עם הכתיבה המרהיבה שאיש לא הצליח ולא יצליח לחקות, הדמויות של הווה פשוט אמינות יותר. לא "פליימוביליות" אלא "אנושיות ויומיומיות". קשה להסביר, תקראו תבינו.

חיבוטי הנפש שלהם מעולים, ושוב בפעם המאה - אמינים.
אכתוב פה משפט שבוודאי יגרד להרבה, מתנצל מראש: כשאני קורא את איסתרק-מהללאל-יוזבד וכו', חיבוטי הנפש של הדמויות מרגיזים אותי. הם מרגישים לי מאוד נוקשים ודוקרניים, מייסרים ותובעניים. בסגנון דיקור סיני אטום מבע. כאן יש משהו נעים, רך ומכיל בהרבה.

ונחזור לסיפור האחר...
מעל הכל יש לנו כאן הומור. הרבה ממנו. הומור טוב, חד, חי, עשיר, מקורי, יפהפה. עמוס בשנינויות אבל לא מעצבנות.
וגם - רגש יהודי חם, אמיתי. הערצה ואהבה אמיתית לתורה, רוחניות, מצוות. משהו שמורגש היטב בכל דף בספר.

חבר סיפר לי שישב 4 וחצי שעות ברצף ולמד, משהו שהוא לא עשה לצערנו שנים רבות, אבל הצליח לעשות זאת בעקבות אחת הדמויות בספר שלפנינו. אמיתי, מבטיח.

ואין לי עוד מה להוסיף. רצתי לקנות את החלק הבא עם העטיפה הכתומה היפהפיה.
שבוע טוב!
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה