דף שהולך לפח

[כנפיים]

זה בין המצרים, ואני לא יודע אם כדאי לספר.
מצד אחד, זה מתאים לבין המצרים כי זה מאד עצוב.
מצד שני, אולי זה כמו לשון הרע, שזה כמו להלשין לקיסר על היהודים. ילד בכיתה ג' כבר יודע קצת. אבל נראה לי שאני כן אספר. גם בגלל שאני נורא רוצה, וגם בגלל שלמדתי מזה משהו. אבל את זה אני כבר אספר לכם בסוף.

חחח... איזה מצחיק אני. "אספר לכם בסוף" אני כותב על הדף שעוד שניה וחצי ואני זורק אותו לפח. כי בכלל אני שונא דפים, ובטח כאלו שאני ממלא בגלל שאין לי משהו אחר לעשות והבטן עוד עושה לי קולות כאלו וסיבובים, ואני לא יכול להירדם.
אז אני אכתוב את זה כמו סיפור, אולי, ואז אזרוק אותו לפח. וזה לא יהיה לשון הרע, כי הקיסר בכלל לא מבקר אצלנו, ולא מחטט בפחים.

אז הסיפור שלי מתחיל באמצע שיעור חומש, או הלכה, אני אפילו לא זוכר. לא בגלל שזה היה מזמן. בכלל לא. רק בגלל שאני לא זוכר כלום מהיום, חוץ מאת הסיפור. והשיעור, הוא היה לפני, אז אני לא זוכר איזה הוא היה.

פתאום התחלתי לעשות רעש עם הנעליים. חריקות כאלה, שעושות לחלק מהאנשים נקודות בולטות על הידיים, וחלק רועדים מזה. צמרמורת. כן.
למה עשיתי רעש? כבר אמרתי לכם שאני לא זוכר. אבל לנחש, אני יכול. כי זה לא פעם ראשונה שאני עושה רעש. עם הידיים, או הלשון או העט או הכיסא, וגם ברגליים.

אולי היה לי משעמם, אולי רציתי לשמוע עוד קולות חוץ מהקול של הרב'ה אולי הייתי כבר רעב, וכשמזיזים ת'רגליים לא מרגישים כלכך את הבטן. גם עכשיו זה עובד לי.

ואז הרבה אמר לי שאם אני יעשה רעש עם הנעליים, הוא ייקח לי אותן.

באמת. ככה הוא אמר.

אוף. אני לא יכול להיזכר! איזה בלאגן של מילים בתוך הראש נהיה לי כשאני מנסה!
לא'כפת לי, אני אכתוב מה שאני חושב. כי אני חושב שבטוח שלפני זה הוא אמר לי להפסיק להרעיש, וגם בטח הוא עשה עם הגבות שלו צורה של הר, ובטוח שהוא גם התקרב אלי, ועשה שקט בכל הכיתה, ואמר-די!
בטוח!
כי הרבה פעמים הוא עושה ככה, אז למה שהיום לא?

ואז עוד פעם עשיתי רעש, ואח"כ עוד. למה? כנראה בגלל שהסיבה של מקודם לא נגמרה.
אז הוא בא, והוא התכופף קרוב לנעליים שלי, ובשתי תנועות חזקות הנעליים שלי היו לו ביד.
והוא שם אותן בצד.
הוא שם אותן ליד הפינה של הכיתה.
מה'כפת לי! אני יכול לעבור שם בהפסקה, ובדרך להיכנס לנעליים ולברוח.

ואז אהרון שמואל, שהוא חבר שלי, הביא לי את הנעליים שלו. אני לא יודע אם הוא חשב שזה לא נעים לי להיות בלי נעליים או קר לי מהמזגן, או שהוא רצה שאני אתן לו בכדור שלי ראשון או שהוא רצה לעצבן את הרב'ה.
לא'ידע.

אבל הרב'ה ראה, והוא לקח גם את הנעליים של אהרון שמואל, והלך לחדר מלמדים כי כבר הגיעה ההפסקה של הצהרים.

זה נהיה מסובך אז החלטתי ללכת לבקש את הנעליים שלי ממנו. דפקתי, וביקשתי שיקראו לרב'ה שלוסיג, וכשהוא בא הסתכלתי לרצפה ושאלתי אם אני יכול לקבל את הנעליים, והוא אמר לא וסגר את הדלת.

אז דפקתי עוד פ'ם, והוא בא אחרי קצת זמן, ושאלתי עוד פ'ם, ועוד פ'ם הוא אמר לא, וסגר.
ואחרי שדפקתי עוד פ'ם וקראו לו, הוא הסתכל עלי חזק, וראיתי שהוא מתאפק לא לתת לי סטירה חזקה בפנים, והוא אמר שאם אני יבוא עוד פ'ם לבקש את הנעליים, הוא ייקח לי גם את הגרביים.

לא ידעתי מה לעשות. עוד רגע כבר נגמרת ההפסקה של הצהרים, ועוד לא אכלתי בכלל כי אני לא יכול ללכת ככה במדרגות, ועוד עם המכנסיים הברוגז שיש לי היום.
ואם הוא לא יחזיר לי את הנעליים עד סוף היום?
ואם עד מחר?
ואם הוא לא יחזיר אותן בכלל?
חשבתי על אמא ואבא ומה שיהיה בהסעה בלי נעליים, והידיים שלי דפקו עוד פ'ם על הדלת של החדר מלמדים.

מקודם, כשככה הוא אמר, אני עדיין הסתכלתי לרצפה, וזה חבל מאד. כי ככה לא יכולתי לבדוק אם האור הזה שיש בעיניים שלו כשהוא מספר משהו מצחיק, דולק, או לא.

הוא לא דלק. בטוח.

כי ברגע שהוא בא לפתח, ואני אמרתי עוד פעם- אפשר את הנעליים שלי?
מיד הוא התכופף, והוריד ממני את שתי הגרביים.
זה קצת הסתבך לו, ואני קצת התנדנדתי מזה, ותפסתי בקיר, ואפילו שהרצפה היתה נורא מגעילה, ודביקה, אני לא הרגשתי כלום ברגליים.
רק את הסיבובים האלה בבטן, שעוד לא מפסיקים, וגם כזה רועד בגוף, והרבה זיעה כמו כשמשתוללים ממש, ושורף חזק בעיניים, שצריך לסגור אותן ולחכות שזה יעבור.
אבל לא יכולתי לסגור את העיניים. מה פתאום. אני צריך לשמור שלא יראו אותי ואת הרגליים שלי.
הוא נכנס וסגר את הדלת, אבל שמעתי אותו אומר לרבע'ס ששם, שהוא אף פעם לא שובר את המילה שלו. וזה הכוח שלו.
מעניין איך שוברים מילים. אין להן גרביים שאפשר לקחת. אולי עם סכין, או פטיש.
שמעת אותם מדברים עוד קצת, על ילד אחד, אלחנן, שאיזה מסכן הוא, ואיך הוא ממש כמו חילוני, ומסתובב עם כל מיני. ככה הם אמרו, ומישהו עשה צצצ...
מיד אח"כ נפתחה הדלת של החדר מלמדים, ויצא הרב'ה כוכבי. הוא נעמד לידי, ונראה לי שהוא לא ראה אותי.

ככה עמדתי ליד החדר מלמדים, וחיכיתי שתיגמר ההפסקה.
לא זוכר כלום אחר כך.
רק שהרב'ה כוכבי לא הלך משם, וכל פעם שמישהו עבר לידינו, בדיוק הוא זז קצת, וככה זה יצא שהוא הסתיר את הרגליים היחפות שלי.

ועכשיו אני מרגיש קצת מוזר.
הבטן לא מפסיקה להסתובב ולכאוב, וגם הראש קצת, והעיניים עוד שורפות הרבה, ודוקרות. וגם כשהתרחצתי היום, המים היו לי נורא קרים אפילו שכיוונתי אותם כרגיל, אז מהר לבשתי גרביים אחרי המקלחת.

אני לא נרדם, אבל עכשיו אני אזרוק לפח את הדף וגם יקמט אותו ואולי כדאי גם לגזור אותו כמו שעשינו לדף עם הציורים המצחיקים של הרב'ה.

אה, שכחתי.
לא כתבתי בסוף מה למדתי מזה. מוסר השכל.
אז עכשיו אני אגיד לכם:
המוסר השכל שלי, זה שמה שמלמדים זה לא על באמת. זה בסתם.
אפילו דברים שנראים דווקא אמיתיים.

איך אני יודע?

כי אני זוכר שלפני שבועיים, ביום שלישי אחד, היה לנו שיעור כזה מיוחד, עם איש אחד, שבא לראות איך הרב'ה שלוסיג מספר לנו סיפורים ואומר לנו מה לעשות אם עושים לך משהו לא נעים.
היה ל' גדולה על הלוח, והרב'ה שלוסיג אמר שהל' מזכירה מה לעשות:
לצעוק-לא
מהר- לברוח
וללכת- לספר
לאבא או לאמא או למישהו אחר.

הרב'ה שלוסיג אמר במפורש, שמותר לעשות את זה. וזה מצווה. גם לרבה, וגם לאנשים אחרים מבוגרים, מותר להגיד לא ולעשות את כל הלמד'ים האלו.
והוא גם הסביר, שאפשר להרגיש בגוף שלנו. שהוא נותן לנו סימנים, אם אנחנו מפחדים מזה, או שזה ממש לא טוב, מה שקורה.
זה היה בדיוק הסימנים האלה, שאני הרגשתי היום.

אז הוא סתם אמר.

הבנתם?

כי אם אני הייתי עושה את הלמד'ים האלה, בטח הוא היה לוקח לי גם את החולצה. או המכנסיים.

אבל אולי בעצם, לא לזה הם התכוונו, האיש והרבה שלוסיג בשיעור ההוא, על הלמד'ים.
כי הם אמרו שהאנשים הלא טובים, רוצים שזה יהיה סוד, מה שהם עשו. והרב'ה שלוסיג סיפר את זה לכולם, וגם השאיר אותי ככה במסדרון.

אז כנראה רק הגוף שלי התבלבל ועשה את כל הסימנים.
לא יודע.

 

[שני זאת אני :)]

מבכי.

 

[מטאלי]

לבכות?

 

[פרפר סגול]

זה מבוסס על סיפור אמיתי?
זועה!

 

[כנפיים]

זה מבוסס על סיפור אמיתי?

אהה.
לא מבוסס.
אמיתי.
חוץ מזה שהילד אינו אני כמובן.

 

[שיילה]

זווית נוגעת ללב.
ספציפית לקיחת נעליים המרעישות בכיתה, עונש קלאסי למדי. לא רואה בו שום דופי.
גרביים זה סיפור אחר (לפחות כיום).

 

[כנפיים]

ספציפית לקיחת נעליים המרעישות בכיתה, עונש קלאסי למדי. לא רואה בו שום דופי.

עם קצת השקעה גם לקיחת גרביים תהיה עונש קלאסי.

באמת שלא רציתי ואיני רוצה לפתוח דיון בענייני חינוך פה.
רק זאת כן אומר, כיוון שכבר הגבת ואיני רוצה להשאיר את התגובה ללא מענה:

בתגובתך יש אמירה כזו- הזווית אכן נוגעת ללב, אבל זה רק אם אנחנו מסתכלים על הילד, מה שהוא מרגיש, וחושב. אם אנחנו מסתכלים על הנורמה- עונש קלאסי. לא רואה בו דופי.

הנורמה לא אמורה להרגיש את הילד?
אם זו פגיעה בילד, וזה עונש קלאסי אצלנו, מה זה אומר?
והאם בגלל שזה קלאסי, אין לראות בו שום דופי?
נקודה להתבוננות.

בלי נדר לא אדון יותר בתוכן.
לעומת זאת, אשמח לשמוע ביקורת על הכתיבה.
הערות והארות תתקבלנה בברכה.

 

[יעקב1245]

בלי נדר לא אדון יותר בתוכן.

מקווה שאני לא עובר על הנדר
אבל קשה לשפוט את הסיפור בלי ההבנה מתי קרה הסיפור.
כי אם זה לפני מאה שנה, מיילא
ואם זה היום זה קצת מוזר שקורה כזה סיפור
אז נא, הבהרה

 

[כנפיים]

אז נא, הבהרה

השבוע

 

[יעקב1245]

אפשר מייל של המלמד?

(ערכתי, כי ראיתי שזה נראה רציני מידי, אז חוק פו כמו שאומרים פה)

 

[יעקב1245]

השימוש בשמות של הרב'ס נשמע קצת כמו פרשנות, אך אני כבר לא מעיר כי אולי גם זו היתה מציאות

 

[אורית חזן]

השבוע

אני בוכה כאן.

לא מסוגלת להכיל השפלות
קל וחומר לא ילדים.

איך אמא אמורה להתמודד עם כזה סיפור?

ממש קשה לא לגלוש..

הכתיבה נוגעת ללב, במשלב מתאים.
היה מענין אותי לקורא מנקודת מבט של האמא במשלב למבוגרים.
כי זה לא סיפור לילדים.

 

[כנפיים]

השימוש בשמות של הרב'ס נשמע קצת כמו פרשנות,

?
לא הבנתי.
אשמח להסבר.

 

[ש. צ. וינמן]

סיפור קשה.
כתיבה עשירה. אהבתי את המודעות לתחושות הגוף, ואת ההקבלה לכללי מוגנות.

תוהה כמה אמין לתת תובנות אלו בפה של ילד.
ותוהה יותר היכן ההורים בתמונה. כלומר, זה נשמע ילד עם קשיים לא מטופלים. או לחילופין ילד מטופל, שהרבע לא מודע למצבו.
בימינו תמונת מצב כזו, במיוחד בסוף שנה, לא עוברת.

 

[palm]

הנורמה לא אמורה להרגיש את הילד?
אם זו פגיעה בילד, וזה עונש קלאסי אצלנו, מה זה אומר?
והאם בגלל שזה קלאסי, אין לראות בו שום דופי?
נקודה להתבוננות.

ולגנוב [סליחה, לקחת] דברים מהזולת [גם אם הוא קטין], זו גם אופציה קלאסית?

הכתיבה הילדותית על שגיאותיה תואמת את הגיל ומשדרת אותנטיות, חוץ מכמה מילים שלהלן:

ילד בכיתה ג' כבר יודע קצת. אבל נראה לי שאני כן אספר. גם בגלל שאני נורא רוצה, וגם בגלל שלמדתי מזה משהו. אבל את זה אני כבר אספר לכם בסוף.

מעניין למה אין שום ביטוי של התנגדות פנימית מצד הילד למלמד, אפילו לא בשעה שהוא כותב את המכתב שלפחות אז צריכים היו לעלות אי אלו ספקות לגבי התייחסותו הרודנית

 

[שיילה]

הנורמה לא אמורה להרגיש את הילד?

אמת לאמיתה, צריך הרבה תפילות ולצעוד בין הטיפות בזהירות אין קץ, מצד אחד להשאיר למלמד את אפשרות התמרון, אחרת אין לו סיכוי מול הילד. ומצד שני צריך לעקוב בחשדנות ובמקרים של הגזמה, לבדוק מול המלמד כיצד התנהלו העניינים (לעתים הילד משנה גרסאות) ואם יש צורך אף לנזוף בו קשות.
אך צריך לזכור שפקפוק בהתנהלות המלמד מול הילד משאירה אותו חסר מרות, ובעצם בכל תקרית בכיתה הוא מרגיש שיש לו קואליציה נגד המלמד.

 

[כנפיים]

תוהה כמה אמין לתת תובנות אלו בפה של ילד.

תודה על התגובה!
התובנות פוגעות באמינות?
אשמח באמת לשמוע דעתך ודעת אחרים, כי ניסיתי להיצמד להלך מחשבה של ילד כל העת. רוצה לדעת אם זה לא מעושה.

בימינו תמונת מצב כזו, במיוחד בסוף שנה, לא עוברת.

תספרי לו

 

[הדוויג]

הכתיבה וההגשה - ברמה נדירה לגמרי.
אהבתי את המשחק עם הזריקה של הפתק לפח. ואת ההקבלה למוגנות.
התובנות לא ערערו לי את האמינות של המבט של הילד. אדרבה. וגם לא שום דבר אחר.
היכולת להיכנס ל'ראש' של הילד ולספר את הסיפור לגמרי מנקודת מבטו - היא מדהימה.

זה סיפור מערער שלווה. קשה להישאר אדישים כלפיו.

ודווקא משום כך אתייחס בקצרה גם לתוכן (במחילה).
המלמד נהג לחלוטין בסדר. הוא הזהיר מראש לפני כל צעד. הילד יכול היה לבחור בכל נקודה לא להסלים את המצב, והוא בחר באיוולתו להסלים.
באיוולתו? ילד?!
כן. מדובר בילד שלא לוקח ברצינות את האיומים של המלמד.
אז היום הוא קצת היה עצוב, ומחר הוא יהיה ילד יותר מחונך.
עדיף מאשר שיעטפו אותו בצמר גפן, ורק כשהוא יסתבך עם הבוס או עם החוק הוא יבין שמתכוונים ברצינות.

אם הייתי הורה שלו, הייתי מזדהה עם הכאב שלו, ומתעל אותו להבנה שכשהמלמד מזהיר הילד צריך לציית ולא להיות 'תמים'.

 

[palm]

התובנות פוגעות באמינות?
אשמח באמת לשמוע דעתך ודעת אחרים, כי ניסיתי להיצמד להלך מחשבה של ילד כל העת. רוצה לדעת אם זה לא מעושה.

התובנה מידי מושלמת, מתאים למי שלמד דבר או שניים בחייו
התובנה צריכה להיות יותר 'דלילה' ובוסרית, פחות מדויקת, פחות ממוקדת

 

[כנפיים]

מעניין למה אין שום ביטוי של התנגדות פנימית מצד הילד למלמד, אפילו לא בשעה שהוא כותב את המכתב שלפחות אז צריכים היו לעלות אי אלו ספקות לגבי התייחסותו הרודנית

תודה על התגובה!
באמת זה מה שרציתי שיקרה.
כי הילד בא מבית שתומך בחיידר ללא הסתייגות. רציתי להשאיר את זה כך, מבולבל וכאוב, ואפילו לא מעלה על הדעת, לכעוס על כך שמה שנעשה לו עבר כל גבול.