הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ליל טו באב, רגע לפני סגירת השערים. פתח לנו שער בעת נעילת שער.
האמת. תכננתי מאמר מבריק לחגיגת העשור של הגשש בתחומי 'פרוג'. קווים ראשוניים כבר נטוו בתוך תאי מוחי, אמורים היו להישפך בימים אלה לקובץ חגיגי, שבוודאי הייתי פותח בתיקיית 'המסמכים שלי'.
לא זכיתי.
במשך השנים שאני כאן, מנהלים באו, מנהלים הלכו. כללים נוסחו שוב ושוב והוראות הונחתו מכל עבר. הבמה המכובדת הזאת ידעה ימים כאלה ותקופות אחרות.
ואני. עיתים הייתי נכנס יום יום, שעה שעה. קורא הרבה, מחכים המון. מגיב מעט, מלייק, או תוקף חזיתית בפוסטים מושחזים מלאי התלהמות, יוצרי התפלמסות.
ופעמים, הייתי יורד למחתרת הווירטואלית. נעלם ממסכי המכ"ם לתקופות ארוכות. מתכנס לי אל תוך עצמי, עושה יותר למען משפחתי או קהילתי. ממעט את עולם הפנאי האישי.
אינני יודע כמה מתוך באי הפורום כיום ידעו להגות את השם 'פרוג' לפני עשר שנים, המקום שהיה לי לבית בטוח בתוך גלי החיים הסוערים.
אך לא עוד.
בהחלטה אחת - שאחרי דיון בן תשעה עמודים ו-178 תגובות הבנתי - שיש בה מן ההיגיון, הכל נעצר עבורי. דממה.
לא עוד דיונים ארוכים אל תוך הלילה, לא עוד כתיבה תחרותית באתגר דו שבועי והשוואה נסתרת לכמות התודות של המתחרים ולא עוד כתיבת תגובות שיכולות להחכים את מפרסמי השירים, הפוסטים, המאמרים והסיפורים.
כן. אשאר כאן בסביבה. עשר שנים לא הולכות ברגל. לא אוכל לנטוש לגמרי את אי המבטחים שמציע לי המקום.
כך. למרות שאני יודע, כי מהיום לא אוכל עוד להציב את רגלי על החוף ולהטביע בו את חותמה/חותמי, אמשיך לשחות סביב. אוציא מדי פעם את ראשי מבין גלי החיים ואציץ פנימה אל החיים השלווים או הסוערים, שיתרחשו בוודאי באי הסופרים.
ואולי. בעוד אי אלו חודשים, אולי שנים. תתחלף ההנהגה באי, מדיניות ההגירה תהפוך למקלה יותר ושוב אוכל לבוא בשער עם עוד עמך בית ישראל, המשחרים לטרף הכתיבה.
נאמתם לי מאוד. סופרים, סופרות, אוהדי וחובבי הכתיבה היצירתית, הפיוטית והספרותית. הצליחו בכל כתיבתם וקחו לכם כצידה לדרך את המשפט האלמותי שהיה ניצב בחתימתי בשפה האנגלית:
אם אתה רוצה לכתוב, כתוב! אל תדבר.
האמת. תכננתי מאמר מבריק לחגיגת העשור של הגשש בתחומי 'פרוג'. קווים ראשוניים כבר נטוו בתוך תאי מוחי, אמורים היו להישפך בימים אלה לקובץ חגיגי, שבוודאי הייתי פותח בתיקיית 'המסמכים שלי'.
לא זכיתי.
במשך השנים שאני כאן, מנהלים באו, מנהלים הלכו. כללים נוסחו שוב ושוב והוראות הונחתו מכל עבר. הבמה המכובדת הזאת ידעה ימים כאלה ותקופות אחרות.
ואני. עיתים הייתי נכנס יום יום, שעה שעה. קורא הרבה, מחכים המון. מגיב מעט, מלייק, או תוקף חזיתית בפוסטים מושחזים מלאי התלהמות, יוצרי התפלמסות.
ופעמים, הייתי יורד למחתרת הווירטואלית. נעלם ממסכי המכ"ם לתקופות ארוכות. מתכנס לי אל תוך עצמי, עושה יותר למען משפחתי או קהילתי. ממעט את עולם הפנאי האישי.
אינני יודע כמה מתוך באי הפורום כיום ידעו להגות את השם 'פרוג' לפני עשר שנים, המקום שהיה לי לבית בטוח בתוך גלי החיים הסוערים.
אך לא עוד.
בהחלטה אחת - שאחרי דיון בן תשעה עמודים ו-178 תגובות הבנתי - שיש בה מן ההיגיון, הכל נעצר עבורי. דממה.
לא עוד דיונים ארוכים אל תוך הלילה, לא עוד כתיבה תחרותית באתגר דו שבועי והשוואה נסתרת לכמות התודות של המתחרים ולא עוד כתיבת תגובות שיכולות להחכים את מפרסמי השירים, הפוסטים, המאמרים והסיפורים.
כן. אשאר כאן בסביבה. עשר שנים לא הולכות ברגל. לא אוכל לנטוש לגמרי את אי המבטחים שמציע לי המקום.
כך. למרות שאני יודע, כי מהיום לא אוכל עוד להציב את רגלי על החוף ולהטביע בו את חותמה/חותמי, אמשיך לשחות סביב. אוציא מדי פעם את ראשי מבין גלי החיים ואציץ פנימה אל החיים השלווים או הסוערים, שיתרחשו בוודאי באי הסופרים.
ואולי. בעוד אי אלו חודשים, אולי שנים. תתחלף ההנהגה באי, מדיניות ההגירה תהפוך למקלה יותר ושוב אוכל לבוא בשער עם עוד עמך בית ישראל, המשחרים לטרף הכתיבה.
נאמתם לי מאוד. סופרים, סופרות, אוהדי וחובבי הכתיבה היצירתית, הפיוטית והספרותית. הצליחו בכל כתיבתם וקחו לכם כצידה לדרך את המשפט האלמותי שהיה ניצב בחתימתי בשפה האנגלית:
אם אתה רוצה לכתוב, כתוב! אל תדבר.
