הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל בכל מקום שהם.
בדיוק כבימי אתמול אתמולתים, כן יהיה מחר ומחורתים, כך בדיוק גם היום חזר על עצמו אותו המחזה. אוטובוס גדול, מרעיש ומקרטע, עוזב את התחנה בנהמת מנוע תוך שהוא מנפיק מצינור הפליטה, מה שנקרא "האגזוזיישן" ענני עשן אפורים, מחניקים ומזהמים. מותיר מאחוריו משפחות על מיטלטליהם, מזוודותיהם, ועגלות תאומיהן, וכראוי לימי בין הזמנים עליזים, ובהתאם למיקום תחנת היעד, גם זוגות אופניים, גלגלי ים ומצופים.
אני עומד בצד וסוקר את סגנון המשפחות הנופשות הטריות, עוד הרגל ישן שהתמכרתי אליו. אני מבחין בזהותן, כמו תמיד, שתי משפחות חסידיות, משפחה אחת ספרדית, ומשפחה אחת ליטאית חזושניקית. הצ'אלמרים לא שוכרים צימרים. הם נוסעים במהלך החופש פעמיים לים, אחת מן השתיים לפארק לכיש באשדוד, ופעם אחת לרשב"י עם עצירה של חצי יום במיי-בייבי בירכא, ובזה הם מסתפקים. כעת, המשפחות הנרגשות מחלקות את התיקים בין הילדים הצוהלים כשהאבא מקבל שניים כמובן. מפקידים את הגדולים על הקטנים כשהאם מקבלת שניים כמובן, ויוצאים בצעדה אל עבר הצימר הנכסף. בצד התחנה אני מבחין בילד רזה אוחז שקית ניילון (למה שקופה? למען ה') בשני ידיו ו...בוווואח מקיא את נשמתו פנימה.
פלש בתוך ראשי. אני קופא על מקומי, כל גופי צמרמורת. אני חוזר עשרים שנה אחורה בזמן. אני ילד רזה עם פנים תמימות. יורד מקו 402 לאחר חתונה משפחתית כאשר בבטני נחים להם בשלווה סטואית, שניצל עסיסי, אורז ותפוחי אדמה, לחמנייה וסלטים. ואז...בוווואח. הכל מונח בחוץ, מוצג לראווה בפוזה פחות נעימה, במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.
בושה. זוהי התחושה הראשונה שתקפה אותי. למה אכלתי כל כך הרבה, ולמה לא לעסתי כמו שצריך, ולמה לא ביקשתי שקית כשהרגשתי שזה הולך לקרות, ולמה לא הצלחתי לעצור את עצמי בכוח, ולמה דווקא אני, ולמה דווקא כאן במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.
אבא רץ והביא קרטונים על מנת לכסות את החרפה. שלא תלכלך את שולי בגדיהם של העוברים והשווים שכן מצליחים לרדת מן האוטובוס ולשמור את מה שיש להם בפנים - לעצמם.
אמא נלחצת ונוברת בקדחתנות בשקיות השונות ומחפשת את חבילת הטישו שתנגב את פני ותקנח את פי. שלא אכלם מן התושבים החשובים שכן מצליחים לשרוד נסיעה של שעה ורבע ולהשאיר את מה שיש להבם בבטן - לנוחיותם ולפרטיותם.
אחי מנסים לזרז ולהביא את האירוע לסיומו, שלא ינעצו בי עיניים כל האלו שאכלו שניצל לפני שלש שעות והטעם הטוב עודנו בין שיניהם, וחולצתם עודנה לבנה ונקייה, וחיוך עודנו מרוח על פניהם, ובטנם עודנה מקפצת מן הריקודים הסוערים - ולא מטלטולי הדרכים.
עשרים שנה אחרי, אני פוקח את עיני. הילד מסיים להקיא, זורק את השקית (למה שקופה, למה) לפח העגול ומצטרף למשפחתו. כבדרך אגב אמו מקנחת בעזרת מגבון את פיו ומיישרת את פאותיו. אביו מחייך אליו ושנייה אחת לאחר מכן הוא כבר שוכח את השקית (אוי, השקופה) שבפח העגול.
ננערתי משרעפי, אצתי רצתי לביתי הקט והכנתי לארוחת הצהריים, אורז, תפוחי אדמה, ושניצל עסיסי, טעמו עודנו בפי.
חוויה מתקנת קוראים לזה?
נו נו.
בדיוק כבימי אתמול אתמולתים, כן יהיה מחר ומחורתים, כך בדיוק גם היום חזר על עצמו אותו המחזה. אוטובוס גדול, מרעיש ומקרטע, עוזב את התחנה בנהמת מנוע תוך שהוא מנפיק מצינור הפליטה, מה שנקרא "האגזוזיישן" ענני עשן אפורים, מחניקים ומזהמים. מותיר מאחוריו משפחות על מיטלטליהם, מזוודותיהם, ועגלות תאומיהן, וכראוי לימי בין הזמנים עליזים, ובהתאם למיקום תחנת היעד, גם זוגות אופניים, גלגלי ים ומצופים.
אני עומד בצד וסוקר את סגנון המשפחות הנופשות הטריות, עוד הרגל ישן שהתמכרתי אליו. אני מבחין בזהותן, כמו תמיד, שתי משפחות חסידיות, משפחה אחת ספרדית, ומשפחה אחת ליטאית חזושניקית. הצ'אלמרים לא שוכרים צימרים. הם נוסעים במהלך החופש פעמיים לים, אחת מן השתיים לפארק לכיש באשדוד, ופעם אחת לרשב"י עם עצירה של חצי יום במיי-בייבי בירכא, ובזה הם מסתפקים. כעת, המשפחות הנרגשות מחלקות את התיקים בין הילדים הצוהלים כשהאבא מקבל שניים כמובן. מפקידים את הגדולים על הקטנים כשהאם מקבלת שניים כמובן, ויוצאים בצעדה אל עבר הצימר הנכסף. בצד התחנה אני מבחין בילד רזה אוחז שקית ניילון (למה שקופה? למען ה') בשני ידיו ו...בוווואח מקיא את נשמתו פנימה.
פלש בתוך ראשי. אני קופא על מקומי, כל גופי צמרמורת. אני חוזר עשרים שנה אחורה בזמן. אני ילד רזה עם פנים תמימות. יורד מקו 402 לאחר חתונה משפחתית כאשר בבטני נחים להם בשלווה סטואית, שניצל עסיסי, אורז ותפוחי אדמה, לחמנייה וסלטים. ואז...בוווואח. הכל מונח בחוץ, מוצג לראווה בפוזה פחות נעימה, במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.
בושה. זוהי התחושה הראשונה שתקפה אותי. למה אכלתי כל כך הרבה, ולמה לא לעסתי כמו שצריך, ולמה לא ביקשתי שקית כשהרגשתי שזה הולך לקרות, ולמה לא הצלחתי לעצור את עצמי בכוח, ולמה דווקא אני, ולמה דווקא כאן במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.
אבא רץ והביא קרטונים על מנת לכסות את החרפה. שלא תלכלך את שולי בגדיהם של העוברים והשווים שכן מצליחים לרדת מן האוטובוס ולשמור את מה שיש להם בפנים - לעצמם.
אמא נלחצת ונוברת בקדחתנות בשקיות השונות ומחפשת את חבילת הטישו שתנגב את פני ותקנח את פי. שלא אכלם מן התושבים החשובים שכן מצליחים לשרוד נסיעה של שעה ורבע ולהשאיר את מה שיש להבם בבטן - לנוחיותם ולפרטיותם.
אחי מנסים לזרז ולהביא את האירוע לסיומו, שלא ינעצו בי עיניים כל האלו שאכלו שניצל לפני שלש שעות והטעם הטוב עודנו בין שיניהם, וחולצתם עודנה לבנה ונקייה, וחיוך עודנו מרוח על פניהם, ובטנם עודנה מקפצת מן הריקודים הסוערים - ולא מטלטולי הדרכים.
עשרים שנה אחרי, אני פוקח את עיני. הילד מסיים להקיא, זורק את השקית (למה שקופה, למה) לפח העגול ומצטרף למשפחתו. כבדרך אגב אמו מקנחת בעזרת מגבון את פיו ומיישרת את פאותיו. אביו מחייך אליו ושנייה אחת לאחר מכן הוא כבר שוכח את השקית (אוי, השקופה) שבפח העגול.
ננערתי משרעפי, אצתי רצתי לביתי הקט והכנתי לארוחת הצהריים, אורז, תפוחי אדמה, ושניצל עסיסי, טעמו עודנו בפי.
חוויה מתקנת קוראים לזה?
נו נו.
)
