• הוסף לסימניות
  • #1
ועוד מנפלאות נופשי עמך בית ישראל בכל מקום שהם.

בדיוק כבימי אתמול אתמולתים, כן יהיה מחר ומחורתים, כך בדיוק גם היום חזר על עצמו אותו המחזה. אוטובוס גדול, מרעיש ומקרטע, עוזב את התחנה בנהמת מנוע תוך שהוא מנפיק מצינור הפליטה, מה שנקרא "האגזוזיישן" ענני עשן אפורים, מחניקים ומזהמים. מותיר מאחוריו משפחות על מיטלטליהם, מזוודותיהם, ועגלות תאומיהן, וכראוי לימי בין הזמנים עליזים, ובהתאם למיקום תחנת היעד, גם זוגות אופניים, גלגלי ים ומצופים.

אני עומד בצד וסוקר את סגנון המשפחות הנופשות הטריות, עוד הרגל ישן שהתמכרתי אליו. אני מבחין בזהותן, כמו תמיד, שתי משפחות חסידיות, משפחה אחת ספרדית, ומשפחה אחת ליטאית חזושניקית. הצ'אלמרים לא שוכרים צימרים. הם נוסעים במהלך החופש פעמיים לים, אחת מן השתיים לפארק לכיש באשדוד, ופעם אחת לרשב"י עם עצירה של חצי יום במיי-בייבי בירכא, ובזה הם מסתפקים. כעת, המשפחות הנרגשות מחלקות את התיקים בין הילדים הצוהלים כשהאבא מקבל שניים כמובן. מפקידים את הגדולים על הקטנים כשהאם מקבלת שניים כמובן, ויוצאים בצעדה אל עבר הצימר הנכסף. בצד התחנה אני מבחין בילד רזה אוחז שקית ניילון (למה שקופה? למען ה') בשני ידיו ו...בוווואח מקיא את נשמתו פנימה.

פלש בתוך ראשי. אני קופא על מקומי, כל גופי צמרמורת. אני חוזר עשרים שנה אחורה בזמן. אני ילד רזה עם פנים תמימות. יורד מקו 402 לאחר חתונה משפחתית כאשר בבטני נחים להם בשלווה סטואית, שניצל עסיסי, אורז ותפוחי אדמה, לחמנייה וסלטים. ואז...בוווואח. הכל מונח בחוץ, מוצג לראווה בפוזה פחות נעימה, במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.

בושה. זוהי התחושה הראשונה שתקפה אותי. למה אכלתי כל כך הרבה, ולמה לא לעסתי כמו שצריך, ולמה לא ביקשתי שקית כשהרגשתי שזה הולך לקרות, ולמה לא הצלחתי לעצור את עצמי בכוח, ולמה דווקא אני, ולמה דווקא כאן במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.

אבא רץ והביא קרטונים על מנת לכסות את החרפה. שלא תלכלך את שולי בגדיהם של העוברים והשווים שכן מצליחים לרדת מן האוטובוס ולשמור את מה שיש להם בפנים - לעצמם.

אמא נלחצת ונוברת בקדחתנות בשקיות השונות ומחפשת את חבילת הטישו שתנגב את פני ותקנח את פי. שלא אכלם מן התושבים החשובים שכן מצליחים לשרוד נסיעה של שעה ורבע ולהשאיר את מה שיש להבם בבטן - לנוחיותם ולפרטיותם.

אחי מנסים לזרז ולהביא את האירוע לסיומו, שלא ינעצו בי עיניים כל האלו שאכלו שניצל לפני שלש שעות והטעם הטוב עודנו בין שיניהם, וחולצתם עודנה לבנה ונקייה, וחיוך עודנו מרוח על פניהם, ובטנם עודנה מקפצת מן הריקודים הסוערים - ולא מטלטולי הדרכים.

עשרים שנה אחרי, אני פוקח את עיני. הילד מסיים להקיא, זורק את השקית (למה שקופה, למה) לפח העגול ומצטרף למשפחתו. כבדרך אגב אמו מקנחת בעזרת מגבון את פיו ומיישרת את פאותיו. אביו מחייך אליו ושנייה אחת לאחר מכן הוא כבר שוכח את השקית (אוי, השקופה) שבפח העגול.

ננערתי משרעפי, אצתי רצתי לביתי הקט והכנתי לארוחת הצהריים, אורז, תפוחי אדמה, ושניצל עסיסי, טעמו עודנו בפי.

חוויה מתקנת קוראים לזה?

נו נו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
וואו!
כמה כנות. נוגע ממש.
עושה רושם שהיית יכול לכתוב את תיאור היריקה שביקש דוכסוסטוס כמו שצריך.


למה אכלתי כל כך הרבה, ולמה לא לעסתי כמו שצריך, ולמה לא ביקשתי שקית כשהרגשתי שזה הולך לקרות, ולמה לא הצלחתי לעצור את עצמי בכוח, ולמה דווקא אני, ולמה דווקא כאן במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.
אוי.
ממש התכווץ לי הלב.

של העוברים והשווים
חתיכת הברקה!
מצליח לגעת בעומק התחושה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
תיאור עסיסי (אם כי מגעיל ;))
מה שהפריע לי זה החזרתיות של הרעיונות המבריקים הן בעניין השקית השקופה:
(למה שקופה? למען ה')
(למה שקופה, למה)
(אוי, השקופה)
והן בעניין שמירת האוכל בקיבתם של האנשים:
ולשמור את מה שיש להם בפנים - לעצמם.
ולהשאיר את מה שיש להבם בבטן - לנוחיותם ולפרטיותם.
אבל מה, באמת כדאי לשקול לקחת שקיות כהות למקרה הצורך...

תיקון קטן:
מותיר מאחוריו משפחות על מיטלטליהם, מזוודותיהם,
מיטלטליהן, מזוודותיהן...
ועוד משהו קטן. הייתי משנה את הכותרת.

אז ככה מובטח לנו סיפור לכל יום מימי בין הזמנים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מה שהפריע לי זה החזרתיות של הרעיונות המבריקים הן בעניין השקית השקופה:
ולמה דווקא כאן במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.

בפוזה פחות נעימה, במרכז המדרכה שלפני תחנת האוטובוסים העמוסה שבמרכז הרחוב הראשי.
חשבתי שזה בכוונה. סוג של סגנון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
יש בזה משהו אבל זה קצת טו מאצ'
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
יש בזה משהו אבל זה קצת טו מאצ'
לטעמי לא.
החזרתיות משרתת פה טוב מאד את הכותב.

בעניין שקיפות השקית,
בפעם הראשונה זה אומר, וואלה, באמת למה?
בפעם השניה זה אומר: ממש מגעיל!
בפעם השלישית זה אומר: אני לא שוכח שהיא היתה שקופה! זה כ"כ מפריע לי! איכס!

ובעניין היכולת של האנשים לשמור את תכולת הקיבה לעצמם, החזרתיות גורמת להדגשת התחושה שהם מסוגלים להתאפק, ולא לעשות את הדבר הנוראי הזה שאני עשיתי, ולעשות את הדבר הכ"כ מתבקש-להשאיר את זה לעצמם.

לי החזרתיות הדגישה שהילד חש את הדחיה ואפילו אשמה, גם מצד אבא וגם מצד אמא. כל אחד בתורו. ובשתי הפעמים הוא הרגיש את זה עד הסוף. עם כל המילים שלא נאמרו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לי זה יותר בקטע של 'לא חוזרים על בדיחה פעמיים'... אולי - שלוש פעמים.
מה גם, שמילא היה מדובר במשפט אחד, אבל כשיש כמה זה כבר לא...

אבל מסכימה שאני לא מסכימה איתך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה