חרדי ברכבת

[עוד אחד]

בוקר טוב לכל האנשים החשובים.
אני מרגיש אסקופה נדרסת למול כל הכותבים המוכשרים שמאכלסים את הפורום הסגור-סגור הזה.
שקלתי הרבה אם להעז לכתוב כאן בפורום ולחשוף את עצמי לביקורת מקצועית צולפת, אבל הרצון להוציא החוצה ולשתף גבר על שיקולי האי נעימות והזמן והנני מוכן ומזומן לקבל על עצמי עול הביקורת.


מה הסיפור שלי?
אני נוסע כל יום לעבודה ברכבת ישראל מפה לשם ומשם לפה.
לא עובר יום שאני לא נחשף לחוויה כזו או אחרת. חוויות שמלמדות אותי הרבה על החיים, מעמידות אותי בדילמות לא פשוטות ומעניקות לי הרבה חומר למחשבה.
תרשו לי לשתף אתכם כל יום במה שעובר על חרדי שעושה את דרכו ברכבת ישראל.

נתחיל מהיום.
יום חמישי כא מנחם-אב

מכירים את זה שכשאתם בבית יש לכם את כל הזמן שבעולם אבל ממתי שאתם יורדים לתחנה אתם מתעצבנים על כל איחור בתחבורה הציבורית... אז לא רק שהאוטובוס איחר הוא גם ממש התעכב בכל תחנה! זה מתסכל אותי לפעמים, האיטיות ה'להכעיס' של הנהגים, למה הם לא יכולים קצת להזדרז?

זו הסיבה שאני גם לא אוהב לדעת את זמן היציאה של הרכבת מהתחנה. אחרת כל הנסיעה מהאוטובוס לתחנת הרכבת אני יושב עם שפתיים קפוצות וידיים קמוצות וכל נוסע שמשתרך בתחנה זוכה למבט נזעם ממני...

האמת הסיפור הזה קרה לי די ממזמן. האוטובוס איחר כדרכו בחול וכשהוא התקרב לתחנה אני רואה את הרכבת נכנסת לרציף. איך שהאוטובוס הואיל בטובו לעצור (ורק אח"כ) לפתוח את הדלתות (- כאילו למה אי אפשר לפתוח את הדלתות תוך כדי עצירה?) פרצתי בריצה למתחם הרכבת, העברתי את הדברים בעמדת המגנומטרים ושעטתי אחוז טירוף לרכבת. רצתי כל כך מהר מה שמסביר את ההשתטחות שלי על רצפת הרציף....
כל החילונים הסתכלו עלי - כל אחד עם המבט והדעה הקדומה שלו...
לא התייחסתי, פשוט קמתי ועליתי לרכבת ממשש בכאב את הברך.
כשעליתי לרכבת גיליתי את החור הגדול במכנסיים ~~~ הרגשתי כמו ילד קטן וטיפש...
מאז אני כבר לא טס לרכבת (רק הולך מהר, כלומר רץ בעדינות), מקסימום מחכה לרכבת הבאה שמגיעה לאחר חצי שעה.

יש משהו ברכבת שגורם לאנשים להרגיש בבית.
היום התיישבה לידי אשה עם שתי ילדים. לאחד הילדים נפל שן, איזו חגיגה עשו שם לשן הראשונה שנפלה...
זה קורה רק בישראל ורק ברכבת.
מסתבר שלמרות החספוס והציניות יש לנו הישראלים תום ואחדות שורשית שצפה במקומות וזמנים מסוימים.

 

[אשר שרבר]

כתוב לנו, עוד אחד, כתוב לנו, אחר כך נחשוב על ביקורת בנתיים המשך להסתכל סביב ולשתף אותנו.

 

[אשר גולד]

יפה

 

[ביזנסטורי - אילה]

יש לך כאן חומר כבר לשני קטעים שונים.
ברכבת אפשר למצוא אנקדוטות מדהימות
כמו שכתבת:

זה קורה רק בישראל ורק ברכבת.

משפט מחץ!

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

גם אני סבלתי בעבר מהעניין הזה של להרגיש שה"חילונים" מסתכלים עלי רע כי אני חרדי.
לא אשכח את אותה נסיעה זוועתית ששינתה לי את הגישה לכל העניין.
זה היה בימי בחרותי, למדתי בישיבה השוכנת בעיר חילונית.
הגעתי לתחנה המרכזית ועליתי לאוטובוס, הנהג התבלבל ובמקום לגבות מכרטיס הרב קו את הסכום הנכון הוא הקיש על קוד של קו אחר וגבה מחיר שונה.
ישר כל העצבים עלי: "למה לא אמרת שיש לך ברב קו נסיעות בקווים אחרים, עכשיו אני יצטרך לבטל את החיוב וההפסד הכספי נופל עלי, לא על החברה".
בינתיים כל התור מאחורי רוטן ורוגש: "נו, מה קורה שם, למה לא מתקדם".
הנהג שולח אותי אחורה: "תבוא עוד מעט ונסדר לך את החיוב"
אני נכנס פנימה ומוצא מקום ריק, מתיישב ומצפה לתחילת הנסיעה.
העוילם עולה ונגמרו המקומות, מקום אחד נותר ריק, על ידי כמובן.
חייל רוצה לשבת ובמוחו עולה רעיון משעשע, הוא קורה לחברתו, חיילת, ומורה לה לשבת על ידי.
היא מבקשת לשבת, אני אומר בשמחה וקם, מוותר על מקומי, היא מוחה "תשב על ידי",
אך אני מרגיע אותה: "זה בסדר, אין לי בעיה לעמוד".
היא והחבר נקרעים מצחוק והחייל מתיישב על ידה, מותירים אותי עומד.
האוטובוס מעמיס עוד ועוד אנשים ויוצר לדרך, אני ככל הנראה החרדי היחיד על האוטובוס.
לפתע אני שומע ברמקול את הנהג: "איפה החרדי שלא שילם, לא לימדו אותך שאסור לגנוב?"
אני מסמיק ומגיע אליו עם הרב קו, הוא זועף עלי שבגללי הוא טעה וכעת צריך לשלם על כך.
במשך דקות ארוכות הוא מנסה לתקן את טעותו בעוד אני עומד נבוך ומבויש.
הגענו לתחנה בה אני אמור לרדת, שתי חיילים ירדו ואני אחריהם,
הם מוציאים את התיקים הענקיים שלהם מתא המטען ואני ניגש להוציא את מזוודתי,
היא לחוצה עמוק בפנים, אני משתחל פנימה, החיילים מסתירים את שדה הראייה של הנהג, הוא סוגר עלי את תא המטען, אני מספיק לנוע אחורה ולהוציא רגל, האוטובוס כבר באמצע נסיעה, דלת תא המטען נפתחת בחזרה, הנהג עוצר בשוליים ויורד אלי עצבני, הוא צורח עלי: "למה לא אמרת שאתה נכנס פנימה"!
אני מתנצל ובורח אל הישיבה, נכנס אל החדר, נופל למיטה, מסתיר את ראשי בכרית ופורץ בבכי, רגלי רועדות מהנסיעה הארוכה בעמידה. החלטה אמיצה מתקבלת בתוכי, אני כבר מחכה לנסיעה הבאה 'להחזיר להם', לכל החילונים.
במשך חצי שנה הייתי עולה לאוטובוסים ורק מחכה שמישהו יעז לפלוט מילה על היותי חרדי, הייתי משיב מנה אחת אפיים.
יום אחד קראתי על אותם שני אסירים שסבלו נוראות בבור כלאם. כמה שנים לאחר שהשתחררו פגש האחד את רעהו ושאל אותו "תגיד, מה אתה עושה לו אתה פוגש היום את אותו סוהר שהתעלל בנו קשות?".
- מה אני עושה? אני פורק עליו את כל זעמי עד שלא יוותר ממנו שריד ופליט.
אם כך - הסביר לו חברו - אתה עדיין שבוי בידו! ביום בו תסלח לו - באותו היום תשוחרר באמת ממרותו.
מאותו הרגע שהבנתי את העניין הזה יוצא לי מידי פעם לשהות בין חילונים ולקדש את שמו יתברך עם חיוך פשוט ששובר את כל המחיצות.

 

[עוד אחד]

-----
נערך ע"י מנהל. סיבה: תוכן לא ראוי

 

[stars]

יפה מאוד ותודה על השיתוף!
תמשיך!

שואלים אותי מה אני מתכוון לעשות הלאה. האמת לא יודע.

בדר"כ בפינה של הקרון אפשר יחסית להסתדר עם הבעיות הללו.

 

[יאן]

האנקדוטה המביכה הזו הייתה גורם מכריע

שמתי לב שהמבוכה הזו קיימת דוקא אם עומדים בין חילונים ולא בין גויים. אולי כי אני לא מרגיש שאני מייצג אף אחד

 

[Natan Galant]

בוקר טוב לכל האנשים החשובים.
אני מרגיש אסקופה נדרסת למול כל הכותבים המוכשרים שמאכלסים את הפורום הסגור-סגור הזה.
שקלתי הרבה אם להעז לכתוב כאן בפורום ולחשוף את עצמי לביקורת מקצועית צולפת, אבל הרצון להוציא החוצה ולשתף גבר על שיקולי האי נעימות והזמן והנני מוכן ומזומן לקבל על עצמי עול הביקורת.


מה הסיפור שלי?
אני נוסע כל יום לעבודה ברכבת ישראל מפה לשם ומשם לפה.
לא עובר יום שאני לא נחשף לחוויה כזו או אחרת. חוויות שמלמדות אותי הרבה על החיים, מעמידות אותי בדילמות לא פשוטות ומעניקות לי הרבה חומר למחשבה.
תרשו לי לשתף אתכם כל יום במה שעובר על חרדי שעושה את דרכו ברכבת ישראל.

נתחיל מהיום.
יום חמישי כא מנחם-אב

מכירים את זה שכשאתם בבית יש לכם את כל הזמן שבעולם אבל ממתי שאתם יורדים לתחנה אתם מתעצבנים על כל איחור בתחבורה הציבורית... אז לא רק שהאוטובוס איחר הוא גם ממש התעכב בכל תחנה! זה מתסכל אותי לפעמים, האיטיות ה'להכעיס' של הנהגים, למה הם לא יכולים קצת להזדרז?

זו הסיבה שאני גם לא אוהב לדעת את זמן היציאה של הרכבת מהתחנה. אחרת כל הנסיעה מהאוטובוס לתחנת הרכבת אני יושב עם שפתיים קפוצות וידיים קמוצות וכל נוסע שמשתרך בתחנה זוכה למבט נזעם ממני...

האמת הסיפור הזה קרה לי די ממזמן. האוטובוס איחר כדרכו בחול וכשהוא התקרב לתחנה אני רואה את הרכבת נכנסת לרציף. איך שהאוטובוס הואיל בטובו לעצור (ורק אח"כ) לפתוח את הדלתות (- כאילו למה אי אפשר לפתוח את הדלתות תוך כדי עצירה?) פרצתי בריצה למתחם הרכבת, העברתי את הדברים בעמדת המגנומטרים ושעטתי אחוז טירוף לרכבת. רצתי כל כך מהר מה שמסביר את ההשתטחות שלי על רצפת הרציף....
כל החילונים הסתכלו עלי - כל אחד עם המבט והדעה הקדומה שלו...
לא התייחסתי, פשוט קמתי ועליתי לרכבת ממשש בכאב את הברך.
כשעליתי לרכבת גיליתי את החור הגדול במכנסיים ~~~ הרגשתי כמו ילד קטן וטיפש...
מאז אני כבר לא טס לרכבת (רק הולך מהר, כלומר רץ בעדינות), מקסימום מחכה לרכבת הבאה שמגיעה לאחר חצי שעה.

יש משהו ברכבת שגורם לאנשים להרגיש בבית.
היום התיישבה לידי אשה עם שתי ילדים. לאחד הילדים נפל שן, איזו חגיגה עשו שם לשן הראשונה שנפלה...
זה קורה רק בישראל ורק ברכבת.
מסתבר שלמרות החספוס והציניות יש לנו הישראלים תום ואחדות שורשית שצפה במקומות וזמנים מסוימים.

הריצה הבהולה לתפוס את האוטובוס, הדופק המואץ, החשש בלב וההימור האם שווה לרוץ ולאבד בוודאות את הכבוד כדי להספיק - אולי - את האוטובוס, מהנה ביותר

 

[לילך אור]

שמתי לב שהמבוכה הזו קיימת דוקא אם עומדים בין חילונים ולא בין גויים. אולי כי אני לא מרגיש שאני מייצג אף אחד

תמיד לאחר ביקור בחו''ל אני מרגישה את ההבדל ביתר עוצמה.
הלחץ הזה חוזר פתאום, עם הנחיתה. אני מייצגת פה משהו.

 

[kiwi]

ראשית יש לציין שהתאורים המרתקים, סגנון הכתיבה המשובח וזוית הראיה המעניינת והאותנטית הופכים את הקריאה למשהו מיוחד!

דבר שני יש פה זוית ראיה נוספת - איך אתה תופס את התדמית החרדית שלך בעיני הסביבה. אם אתה שונה- בתחושה אתה חריג. אבל מי אמר שזה שלילי? לפי מיטב הבנתי רוב החילונים תופסים את הדמות של האדם החרדי כמשהו נעלה ומוסרי.

 

[Sefi T]

דווקא בגלל שיש חילונים שתופסים את הדמות של החרדים כמשהו נעלה ומוסרי, מחובתנו לשמור על התדמית הזאת.

הנושא הזה משום מה מזכיר לי משהו שהתרחש ממש לא מזמן.

אני נוסעת הרבה ביום יום ולכן אני מנויה לכרטיס רב - קו שנתי.
באחד מן הימים, שכחתי את הכרטיס. ובהנחה שזה לא גזל, כי שילמתי את כל הסכום בתחילת השנה. עליתי בלעדיו.

נכנסתי למטרונית עם רגל ימין ועם פרק תהילים, שהכול יסתדר. והיום לא יעלה פקח.
לצערי, לא עברו יותר מ 4 -3 תחנות ואני שומעת את המשפט המוכר, זה שגורם לליבי לפרפר.

"בוקר טוב, כרטיסים בבקשה" הרגשתי איך הלב שלי הולם בפראות. זה היה מסוג הרגעים, שרציתי להיות רואה ואינה נראית. אבל מאחר שאני לא קוסמת, נאלצתי להישאר במצבי הרגיל.

אחרי סבב קצר, הפקח מגיע אלי. הוא לא פוסח. אני מסמנת לו שימשיך הלאה, בינתיים אני עסוקה בלחפש את הכרטיס שלא ימצא לעולם...

לתומי חשבתי שהוא ישכח, והמאורע יסתיים בשלום. אבל מסתבר שהוא לא היה טיפש כמו שחשבתי, הוא חזר לשם לאחר דקות ספורות.

התחלתי לרוקן את תכולת התיק. לאט לאט, אני מגלה שהעיניים של הפקח, הן לא היחידות שנועצות בי.

"תעודת זהות בבקשה"

"אין לי כאן" (יש לציין שבאמת לא היה לי.)

"מה זאת אומרת, איך אני יזהה אותך?"

לא יודעת.

"תרדי ברגע זה מהמטרונית" קצת מביך לרדת עם עוד עשרות עיניים שמלוות אותך, הנה עוד חרדית, שקרנית, גזלנית.
אבל זה נגמר כך, ותודו שזה יכל להיגמר יותר גרוע....


לאחר תקופה קצרה, הסתבכתי שנית. כנראה שלא למדתי את הלקח מהפעם הקודמת.

דווקא בפעם הזאת, כן היה לי רב - קו. אבל המטרונית הקדימה.
זה היה יום חורפי במיוחד, התעצלתי לחכות למטרונית הבאה, המיטה קרצה לי.
אז החלטתי לעלות בלי לתקף, לנסות שוב את המזל שלי אף על פי שהוא לא הוכיח את עצמו נפלאות בפעם הקודמת.

"פקחים, תיקפתם?" אני שומעת קול מוכר ברקע.
בלי לחשוב פעמיים, אני יורדת בבהלה.

לוקח לי כמה שניות להתעשת על עצמי ואני מגלה שאני בכפר ערבי, והפקחים בתחנה.
זה היה מסוג הפקחים הציידים, אלו שנשארים בתחנה כדי לתפוס את אלו שיורדים.
בקיצור, זה מה שנקרא להידפק מכל הכיוונים.

עמדו שם שני פקחים, השמן והרזה. אחד גבוה, גדול גוף. והשני רזה נמוך ומצ'וקמק.
אני שומעת קול עבה מאחורי.

"ילדה תיקפת?" זה היה השמן.

התחלתי להתגמגם, שילמתי בתחילת שנה.... הבנתי שכאן זה הסוף, אין בדיוק לאן לברוח, כפר ערבי פקחים מלחיצים, זה היה השלב שהתחלתי להתחרט על כך שלא חיכיתי למטרונית הבאה.

אני מגלגלת את העיניים, לא יודעת מה עבר לי בראש, אבל כנראה שזה עזר.

"טוב, טוב היא לא ידעה, היא תדע לפעם הבאה." זה היה הפקח הרזה. כנראה פחד שהמאורע יסתיים בליווי מד"א.
זהו, כך זה נגמר. יצאתי בנס.

את חטאי אני מזכירה היום. זה בהחלט לא היה בסדר.
ומה למדתי מזה? הרבה.......

מלבד העובדה שעם פקחים לא מסתבכים ואת הרב - קו בזמן מתקפים.
חשבתי על זה, שלפעמים פעולות קטנות שלנו בלי הרבה תשומת לב ומחשבה יכולות להתפרש כחילול ה' גדול.
ואת זה אני אומרת לעצמי. מקווה להשתפר להבא בעז"ה .