ממלכת הלילה

  • הוסף לסימניות
  • #1
ממלכת השינה

בלילה, אחרי שכולם נרדמים, בשקט בשקט קורה משהו נפלא.
העולם לא נשאר אותו עולם, החדר בכלל לא חדר, והשמיים כבר לא ממש חשוכים.
כי בלילה, קצת אחרי שכולם נרדמים ודממה משתררת, מתמזג לו השקט לשיר חרישי וקסום, מנגינה בת אלף הדים שקטים, וצוהר נפתח לעולם אחר, חדש, מופלא.
אחריי שכולם נרדמים, בלילה, נעשות המיטות לערסלים לבנים ורכים, קשורים לעמודי שיש מבריקים בתוך עמק דשא ענקי, תחום בעצי דקל. עננים משייטים שם הלוך וחזור, מנענעים את הערסלים חרישית. ממעל כבר אין תקרה, רק שמיים, כחולים בכחול עמוק וזוהר.
מעל לעמק הדשא של ממלכת הלילה, על גבעות נמוכות, מתנשאים ארמונות ומגדלי שיש גבוהים, הם שייכים לכל מי שחלם עליהם פעם. הוא יכול לחצות את המרחב בדאיה, ופשוט לבוא לבקר או לגור שם, מה שייבחר.
בממלכת הלילה לובשים כולם גלימות ורדרדות וארוכות, הן משוחררות, רכות ונישאות עם הרוח. בכלל, לממלכת הלילה כח סגולי, הכובד הרגיל מאבד מערכו, והכל סביב קליל כנוצה.
בממלכת הלילה כולם מחייכים זה לזה. הם לא מדברים, אין בממלכת הלילה מילים. יש בה רק מה שרואים, ותפיסה והבנה.
בממלכת הלילה אין צורך דווקא ללכת כדי להגיע, או לעבור כברת דרך כדי לכבוש יעד. אפשר לדאות, לדלג או פשוט להיות שם.
בלילה אחריי שכולם נרדמים, ושיר חרישי משתרר, עננים מנידים ברכות ערסלים תחת שמיים זוהרים, ללילה הזה אין שום היגיון, יש בו רצון, הרגשה וקיום.
בממלכת הלילה אין "צריך" או "אפשר" יש רק אופק שאיננו נגמר וחלומות שמתגשמים, בלי חומר או הסבר.
בלילה בלילה, קורים דברים קסומים, כמה חבל שכולם ישנים.
כמה חבל שכשכולם קמים, הם שוכחים את ממלכת הלילה.
כמה חבל שאם הם כן קצת זוכרים הם לא מאמינים בממלכה הזו. הם לא מבינים שאכן יש כזו. והם היו בה.
ומחר יהיו שוב. גם.
הם חושבים, כולם, שסתם חלמו חלום.

אבל ממלכת הלילה אוהבת את זה. היא אוהבת להיות מסתורית.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
אם שמת לב,
בטקסט הזה יש ספר ילדים שלם,
מדהים, נפלא ומושך,
מכריכה לכריכה,
אפילו לא צריך תיקונים והגהות.
פשוט לעצב, להוסיף ציורים מושכים ו...
להדפיס.
יש לי שאלה שנובעת מקנאה קטנה שנחבאת לי עמוק בלב.
כל טקסט שלך הוא כזה? שאפשר פשוט להדפיס אותו וזהו?!
כי אני רואה בעיני רוחי עדר של פסיכולוגיות שמסבירות איזה תורות עמוקות מצויות בתוך הטקסט הזה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
תודה!
כל טקסט שלך הוא כזה? שאפשר פשוט להדפיס אותו וזהו?!
ממש לא.
רוב הטקסטים שלי נכתבים ביריקת דם ועם עשן שיוצא מהאוזניים.
אבל הטקסט הזה, שנכתב לו באיזה אמצע לילה עייף וחסר שינה, תופעת טבע נדירה - כן, זרם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
מיוחד עמוק מעורר השראה.
נפגש שם הלילה. בלילה.
מקסים לספרות ילדים. להעצמה. לחרדות לילה ועוד הרבה דברים
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

סיפור בהמשכים המרחף האחרון
שנת 3832

ליל האלטייר ירד על ממלכת ארוליאן כמו חלום שנרקם בשקט, תחת שמיים זרועים כוכבים רכים, מנצנצים כאבקת זהב על שמיכת קטיפה כחולה.
העיר נפרשה מתחתם, עטופה באור רך, והרחובות התמלאו בגלים של צחוק, תנועה, ונצנוצי כנפיים מרהיבות.
בני ארוליאן זרמו אל תוך הלילה כמו נהר של גאווה ושמחה, לבושים בגלימות צבעוניות, נושאים על גבם את המתנה שניתנה רק להם – היכולת לקרוא לרוח ולהתרומם ממנה.
זה לא היה רק חג.
זה היה טקס של זהות, הדהוד עתיק של היסטוריה שנשמרה לא באבנים – אלא באוויר עצמו.
הרחובות רטטו מצבעים עזים – נוצות זוהרות, דגלים שהתנופפו באור הלפידים, וצלילים של תופי רוח שהרעידו את הנשמה.
צינורות אוויר פלטו מנגינות שחדרו ללב כמו לחש ישן, בעוד הרוח עצמה נראתה כאילו משתתפת, משחקת בין המבנים, עוטפת את כולם בתחושת שייכות עמוקה.

אלותיר בנו השני של הקסטורין עמד במרפסת העליונה של הארמון המלכותי, ביחד עם שני חבריו פרליוט וטרקין, מביט על ההמולה שמתחת.

"אני אומר לכם, אם היינו מנצלים את הארוהל (היכולת לעוף, ארולית) יותר, היינו יכולים לכבוש את כל העולם," הכריז פרליוט בהתלהבות, מנופף במתקן מוזר שנראה כמו כנף מכנית.

"או לפחות לשבור לעצמנו כמה עצמות," השיב טרקין ביובש, מביט בחשדנות על ההמצאה. "מה זה בכלל, פרליוט?"


"זה 'מעיף עזר'," הסביר פרליוט, מניף את המתקן. "כשאתה מנפנף בו, הוא מייצר זרמי רוח שמחזקים את התעופה שלך."

"או דוחפים אותך לתוך קיר," מלמל טרקין, נאנח.

"אתה פשוט לא מבין גאונות," השיב פרליוט בזעף. "אלותיר, אתה מבין, נכון? תראה איך זה מתוחכם!"

אלותיר, שישב מעט בצד, הביט בכיכר ולא ענה מיד. פניו היו מהורהרות, עיניו עוקבות אחרי תנועות ההמון. לבסוף השיב בקול שקט: "פרליוט, זה נחמד. אבל לפעמים עדיף לתת לרוח לעשות את שלה."

"אתה תמיד כזה פילוסוף," גיחך פרליוט. "אבל אתה יודע מה? אתה תראה, יום אחד כולם ישתמשו בזה."

טרקין חייך קלות. "אם הם ישרדו את הניסיון הראשון," אמר בחיוך רחב, "אני כבר יכול לדמיין את כל המהומה כשהם ינסו לעוף עם זה בפעם הראשונה."

לצד הקבוצה עמד לוריאן, האח הצעיר של אלותיר. הוא נשען על המעקה באלגנטיות, מבטו נעוץ בהמון המשתולל ברחובות. כששמע את דו השיח שהתנהל בין אחיו הגדול ממנו בשנה לבין חבריו, נשען מעט קדימה, מבלי להוציא מילה. חיוך קל, כמעט בלתי מורגש, שיחק בזווית פיו. עיניו, שהיו ממוקדות בהמון ובסיטואציה, לא עברו בין הדוברים, אלא נותרו ממוקדות במראה הרחובות המשתוללים סביבם. עמידתו הייתה אלגנטית אך לא מתאמצת, וכל תנועה שלו שידרה ביטחון שקט.

בכיכר המרכזית, הבמה הגדולה נצצה באור יקרות. המרחף הנצחי, המלך שלא מת, עמד במרכז הבמה, כנפיו פרושות באצילות מרשימה. לצידו עמדו הקסטורין, (שומר הממלכה, ארולית) המלך הזמני, וקלדיר – הקריס ולטאר (חוד הרוח, ארולית), יורש העצר.

"עמי האהוב," פתח המרחף הנצחי בקולו הרם והעמוק, "על כנפי הרוח נבראנו, ועל כנפי הרוח נמריא. חג האלטייר הוא לא רק חגיגת כוחנו – הוא עדות לזהותנו ולגאוותנו. לעולם נישאר גאים בכוחנו הייחודי."

ההמון הריע, וקריאות שמחה מילאו את האוויר.

"זה כאילו הוא אומר את אותו הנאום בכל שנה," מלמל טרקין, נשען לאחור.

"אתה בטוח שזה לא אותו נאום בדיוק?" הוסיף פרליוט. "אולי יש לו קלף מוכן."

"שתקו," אמר אלותיר בשקט אך בנחישות. "זה אולי קלישאה, אבל זאת האמת."

רגע אחרי סיום הנאום, אור מסנוור הבהיק על הבמה. הרוח, שתמיד נשאה את בני ארוליאן, נדמתה בבת אחת. כשהאור נמוג, המרחף הנצחי נעלם.

האווירה בכיכר השתנתה מיד. קולות צעקה החלו להישמע, וההמון החל להידחק בבהלה.

"מה קרה? איפה הוא?" נשמעה זעקה מתוך ההמון.

"זה לא יכול להיות אמיתי!" קראה אישה מבוגרת.

העיר, שבשעה האחרונה הייתה מלאת חיים, הפכה למערבולת של בלבול, פחד וזעם.

טרקין קפץ על רגליו, ידו נשלחת באופן אינסטינקטיבי אל פגיונו. "מישהו תכנן את זה," אמר, קולו חד כפלדה.

פרליוט, שהחוויר, מלמל: "אבל... איך אפשר לחטוף אותו? הוא בלתי פגיע! זה המרחף הנצחי!"

אלותיר נעמד, פניו נותרו שקטות אך עיניו דיברו. הוא הביט בשמיים שהפכו אפלים יותר מאי פעם, ואז על הבמה הריקה. הוא לא אמר מילה.

לוריאן צעד קדימה לעבר המעקה, מתבונן בריכוז בהמון המבוהל. "צריך להחזיר את הסדר," אמר בקול יציב. "אנחנו לא יכולים לאפשר לפאניקה להשתלט."

הקסטורין נעמד במרכז הבמה, פניו קשות ועיניו בוערות. "שקט!" קולו בקע מעל ההמולה, והקהל השתתק בהדרגה.

"בני ארוליאן," אמר בקול יציב אך כבד, "זהו רגע קשה עבור כולנו. אך עלינו להישאר חזקים ומאוחדים. אנו נגלה מי עומד מאחורי המעשה הנורא הזה, ונעשה כל שביכולתנו להשיב את מלכנו."

אלותיר שהסתכל היטב לתוך עיני אביו - יכול לראות את הבלבול שהשתכן שם.

לוריאן הביט סביבו, גופו זקוף, אך ידיו אחזו במעקה חזק יותר משנראה לעין. עיניו סרקו את ההמון כאילו ניסה לקרוא את מחשבותיהם, לחפש תשובות שאולי כבר היו שם.

הכיכר השתתקה, כמו עוצרת את נשימתה. קולות ההמונים דעכו בהדרגה, ומעליהם נשמע רק הרחש החלש של הרוח, שנשאה תחושה של שינוי עמוק ולא מוכר. הבמה נותרה ריקה, והתחושה באוויר הפכה כבדה ומאיימת.

אלותיר שעמד רכון על מעקה המרפסת הביט אל הבמה השוממה. עיניו חלפו בין הדמויות שסביבו: הקסטורין, שנראה כאבן קפואה במקום, אחיו קלדיר, שנשימתו נקטעה, וההמון, שעמד מבולבל וחסר אונים. הוא לא אמר דבר. שתיקתו הייתה עמוקה ומכאיבה, כאילו המילים עצמן איבדו ממשמעותן.

"זה קרה. הוא באמת נעלם," לחש טרקין. עיניו התרוצצו סביב, ידו על ניצב חרבו, כאילו מחפש אויב בלתי נראה. "המלך הנצחי... איך זה ייתכן?"

פרליוט, שניסה לשמור על חזות קלילה, נכשל הפעם. "הוא לא היה אמור להיעלם," מלמל. "הוא... הוא נצחי. אתם יודעים... נצחי."

עמם קיים כבר שלושת אלפים ושמונה מאות שנה וכמספר הזמן שעמם קיים כך גם מספר חייו של המרחף הנצחי - האירופיר אולר.

הרוח נשבה לפתע, חזקה יותר, סוחפת נוצות קלות ומעיפה אבק באוויר. היא נשאה עמה תחושה של פרידה, אזהרה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אלותיר נותר דומם. מבטו נדד מהשמיים הקודרים אל הקרקע שמתחתיו, כאילו מנסה לקלוט את מה שהשתנה, את מה שלא היה אפשר להחזיר.

הוא לא אמר דבר. עיניו חיפשו בין הקהל, כמתבונן במציאות חדשה.
הוא שתק.
ולפעמים, זה אומר יותר מהכול.





אוקיי זה סיפור שכבר הרבה זמן מתבשל אצלי,
חשבתי שהגיע הזמן להוציא אותו קצת לאור – לשתף, לראות איך זה פוגש אחרים.
אם בא לכם לקרוא – אני ממש אשמח לשמוע מה אתם חושבים. כל תגובה (ובעיקר ביקורות) תתקבל בשמחה🤗
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​
שיתוף - לביקורת אחי
"אחי..." בחור בכובע וחליפה שסיכה בצורת דגל צהוב קטן מחוברת אליה, מתקרב אלי בחיוך רחב. בטח תכף הוא ימשיך "...הנחת תפילין היום?"
אני נעמד בתנוחת התקפה, מסדר במוחי את המאמר הקבוע שלי על 'די להדתה!'
"...אז מה עושים עכשיו, יש לך רעיון?"
הופס, התפתחות בלתי צפויה מצד החבדניק. אפילו הוא מבין שאתה תקוע במעלית בשתיים עשרה ורבע בלילה בבניין ישן שאין בו אפילו כפתור אזעקה, יש דברים יותר קירטיים מתפילין.
"גם לך אין קליטה?"
אני שותק. מנענע בראשי לשלילה.
"איי איי איי, הדבר המשוכלל הזה לא עוזר שצריך אותו. אה?" הבחור הופך בידו מלבן פלסטיק קטן, חשבתי שהפלאפונים האלו נכחדו כבר מזמן.
אני חובט במלבן הגדול שלי, עיגול מתגלגל על המסך, אין אינטרנט. מרגיש שאני מתחיל להתחרפן.
"טוב, אחי. שתינו תקועים פה ורוצים לצאת. בוא נשתף פעולה ונחשוב ביחד איזה 'השתדלות' אפשר לעשות".
מה כבר מחכה לי בחוץ? קור, בדידות, מכות, שוטטות ברחובות בחיפוש אחרי חברים או משמעות. כאן לפחות לא קר, למה שאני ירצה לצאת.
החבדניק בוהה בי בתמיהה.
כנראה חשבתי את המשפט האחרון בקול.
"טוב מה אתה בוהה בי ככה?" לא מגיע לו שאני יוציא עליו את העצבים שלי, אני יודע. אבל הוא לא רב היום עם אמא שלו בצרחות אחרי שאבא הרביץ לו ולה. אני כן. העולם הזה כל כך לא הוגן.
אני בועט בדלת. המעלית מתנדנדת קצת ונודמת.
"מה זה הרעש הזה?" לוחשת שכנה בחוץ, הבחור ואני מרימים ראש בבת אחת. יש לנו תקווה.
אנחנו בועטים בדלת בחוזקה. יותר נכון אני משתולל וכמעט שובר את הדלת, הבחור הנמוך שלידי דופק עליה בעדינות.
"זה בטח מלוי, כל היום אני שומעת משם קולות, צעקות, חבטות" מצקצקת השכנה שלידה "אל תתרגשי, זה כל הזמן ככה"
"לא להתרגש? זה נורא ואיום!" השכנה הראשונה כבר לא לוחשת "במיוחד אם את אומרת שזה מלוי... אם הייתי יודעת, הייתי מזמן מזמינה להם רווחה. ראית את מאיר, הבחור שלהם? שומו שמיים!"
"ה' ישמור" מסכימה איתה המצקצקת "ואני שמעתי שהוא מפגין בקלפן".
"הדור של היום" הם נאנחות בצוותא, כאילו תיאמו ביניהן.
ניסיתם פעם לשמוע שמרכלים עליכם בזמן שאתם תקועים במעלית, חסרי יכולת להגן על עצמכם, או לפחות לתת להן מבט שיגרום להן להתחרט על כך שהעזו לדבר רע עליכם או על המשפחה שלכם? כדאי לכם לנסות, זה סיטואציה ממש נחמדה.
אוי, סליחה, מרוב תסכול שכחתי להציג את עצמי, אני מאיר לוי.
החבדניק בוהה בי שוב, ברחמים וקצת במצוקה.
"אתה לא מכאן?"
הוא מאשר.
"אז אתה לא מכיר את מאיר לוי" אני ספק שואל ספק קובע.
"דווקא כן, שמעתי עליו. אתה מכיר אותו? זה יוכל לעזור לי מאד".
"כן, מכיר אותו" אני בולע חיוך "מה אתה צריך ממנו?"
"הר"מ שלי שלח אותי לומר לו משהו"
"תגיד לי, אני אמסור לו"
"לא... זה, הרב אמר לי להגיד את זה רק לו, אישית" הוא מסמיק, נבוך.
"אני מאיר לוי" אני מגחך, מנסה לחפות על השקר הלא יוצלח שלי "מה הוא רוצה ממני?"
הבחור שמולי אדום, מגמגם. משום מה חשבתי שחבדניקים הם חסרי בושה.
"הוא... הוא אמר לי להגיד לו.. לך, שהוא ראה אותך בהפגנה ב... קפלן" הבחור משתנק. רק שלא ייחנק פה, אין לנו פה מים.
"והרב רוצה למסור לך שהוא רואה בך הרבה עזות... עזות דקדושה. הוא אמר לי להגיד לך שהוא מעריך אותך מאד, איך שאתה נלחם על מה שאתה חושב שהוא האמת. והאמת," הוא כבר אדום, מאד. אני חושש שזה מתחיל להיות מסוכן "שגם אני מעריך אותך, שאתה פועל כל כך הרבה בשביל עם ישראל" הוא משתעל.
חוץ מזה שאני נלחם ויש בי עזות, שום דבר ממה שהוא אמר לא נכון. אין בי קדושה, לא אמת וגם לא אכפתיות לעם ישראל. טוב, אולי קצת.
אבל כל כך הרבה זמן לא שמעתי מאף אחד מילה טובה. והבחור הזה מוכן לצאת בלילה, בקור, לספוג בושות, להיתקע במעלית ולהשתעל רק בשבילי. והרב שלו ראה אותי הולך מכות בהפגנה וכנראה שהיה לו כל כך אכפת עד כדי לשלוח אלי בחור אדום ומשתעל שיגיד לי מילים טובות.
הוא לא מפסיק להשתעל וזה מתחיל להפחיד אותי. אני בא להנחית עוד מכה לדלת בדיוק כשהמעלית מחליטה שהיא סיימה את השביתה. מתנדנדת קלות, יורדת ונפתחת. היישר לזרועותיהן של שתי השכנות ה'נחמדות'.
"אוי, צילה. תראי איך הוא משתעל, רוצי תביאי לו מים!" פוקדת הגבוהה מביניהן.
הן מבחינות בי באיחור, וכאילו בתיאום פולטות אנחה על ה'דור של היום'.
אני הולך. ההפגנה בקפלן עוד מעט תיגמר וגם ככה נראה לי ששלושתם מעדיפים להסתדר בלעדי.
הבחור המשתעל מנסה לסמן לי משהו, אולי לקרוא לי לחזור. אבל אין מצב שאני חוזר לעמוד ליד השכנות שחושבות שצריך להזמין למשפחה שלי רווחה. אני מגביר את קצב ההליכה, רץ.
***
"כבוד הרב" שניאור משפיל עיניו בבושה "הכל הסתבך. נתקעתי עם מאיר ההוא במעלית וקיבלתי התקף אסתמה רציני"
"אז לא הבאת לו את המעטפה שהכנתי לו?" הר"מ מביט בו בעיניים טובות.
שניאור, מעודד מהמבט האוהב, מעז קצת להרים את עיניו "לא הבאתי לו, רק אמרתי לו מה שאמרת לי לומר לו" הוא לוחש "אני מצטער".
"אין דבר" העיניים הטובות שלוות לחלוטין "העיקר שאמרת ליהודי כמה מילים טובות, נכון נערי?"
"כן" מאשר שניאור. בשביל זה שווה גם לחטוף התקף אסתמה, חושב בליבו.
***
אחח.. השוטר מפיל אותי על הרצפה, מעקם לי את הרגל תוך כדי. חבורת חרדים צועקים "גוואלד!" מהצד ואני לא מפספס את החיוך הקטן שהם מגניבים מתחת לשפם.
"אתה בסדר?" בחור עם כיפה גדולה, פיאות שחורות פרועות וחולצה לבנה מכופתרת, מושיט לי יד.
ברגע הראשון אני נרתע. ברגע השני מבין שאין לי כל כך ברירה, אלא אם אני רוצה להירמס על ידי המון המפגינים הזועם, בהיסוס אני תופס ביד המושטת, וקם.
עכשיו, בשעה שהציפורים מתחילות לצייץ והשמש מחליטה שהגיע הזמן להאיר את ארץ ישראל, אנחנו יושבים אזוקים על ספסל ברזל, אחד ליד השני. בטח עצרו אותי רק כי דיברתי איתו, משטרה ארורה. למה הם לא מבינים שאני לא כמוהו, אני חילוני, שמאלני.
"דוד" הכיפה הגדולה מחייך אלי, הקול שלו עבה וצרוד.
"מאיר" אני מסנן, בחיים לא שנאתי את השם שלי יותר ממפגש עם דוסים, לפעמים זה גורם להם לחשוב שאני אחד משלהם ש'התקלקל'.
"הייתי נותן לך חיבוק אחי, אבל..." הוא משפיל מבט אל האזיקים על היד.
"תגיד, למה באת להפגנה הזאת בכלל?" בגללך עצרו אותי, אני מתאפק לא להוסיף.
"אהמ... בעיקרון רק רציתי לראות את ההפגנה מהצד, לדבר עם האנשים, להתדיין, להכיר".
"אבל היית במרכז ההפגנה. בטוח שלא רצית להפגין נגד ביבי או משהו?"
"יש לי דברים יותר חשובים להפגין עליהם מאשר על יהודי כזה או אחר" הוא מגחך, אבל העיניים שלו, שמסתכלות עלי, מלאות בכאב. "אבל ראיתי איך שהשוטר הזה הפיל אותך"
"כן" אני מסכים.
"הוא יהודי" אז מה? "אבל לא יכולתי לתת לך להישאר שמה על הרצפה" הוא ממשיך, מאד טקטי מצידו.
"אז בגלל שראית אותי נכנסת לתוך ההפגנה ובעצם, בגללי עצרו אותך" האסימון נופל בתוכי באיחור.
"לא בגללך, זה מהשם" הוא מחייך שוב "כל מה שה' עושה, הכל לטובה"
"בטח לטובה" אני חוזר אחריו בציניות "מה יותר לטובה מאשר להיות עם אזיקים כל הלילה?"
"ברור שלטובה, אחרת איך הייתי פוגש צדיק כמוך?"
מה יש לכולם עם תארי הצדיקות והקדושה שמנחיתים עלי לאחרונה.
"אמיתי" הוא קולט את הפרצוף המזלזל שלי "נכון שאני לא מסכים עם הדעות שלך, אבל באמת שאני מעריך את העזות שלך ואיך שאתה מוכן להילחם ולקבל מכות בשביל עם ישראל"
שוב עזות, מה זה אומר בכלל? "ועוד איזה מכות!" ספגתי מכות, אני מסכים איתו, אבל עשיתי את זה בעיקר בשביל האקשן, לא ממש בשביל עם ישראל.
"אחד כמוך אנחנו צריכים בהפגנות אצלנו. אתה, יש לך עזות"
טוב מאיר, אני אומר לעצמי. תתגבר על הפדיחות. את הבחור הזה אתה כנראה לא תפגוש יותר לעולם, אבל אתה בטח תישרט במשך שבועות מה זה ה'עזות' הזו.
"תגיד, דוד, מה זה עז..."
"עמיחי דוד" שוטר במדים מצוחצחים מדי לטעמי קוטע את השיחה בדיוק כשאני מחליט להתגבר על הבושות "כנס, הגיע מישהו לשחרר אותך בערבות"
דוד קם "אתה בא?"
"מה?"
"נו, מאיר, אתה רוצה להישאר פה לנצח?" הוא מושך לי בקצה החולצה, כמה שמאפשרות לו ידיו האזוקות.
"לא לריב פה, ילדים" צועק השוטר, שגדול ממני בשנה או שנתיים "אתם עדיין עצורים, למקרה ששכחתם".

אליהו, הבחור ששחרר אותנו בערבות, עם כיפה ענקית, פיאות חומות מתולתלות שמגיעות עד למותניו וחולצה לבנה מכופתרת. יש להם סטייל מוזר לחרדים, כולם עם אותה חולצת צווארון מכופתרת בצבע לבן. אולי זה תלבושת אחידה של ישיבות, אני לא יודע.
"תגיד, אליהו, למה שחררת אותי?" אני שואל אותו "זה עלה לך כמויות כסף".
"מה פירוש" הוא לא מבין "אתה אח שלי, אתה יהודי. מה רצית, שאני אשחרר רק את דוד?"
"טוב, תודה. באמת, תודה" אני מחליט להרפות מהנושא, רק שלא יתחרט פתאום ויחזיר אותי למעצר. "אם לא אתה, אולי הייתי נשאר שם עוד יומיים".
"נו, באמת. בטוח מישהו היה משחרר אותך" לא בטוח, כמעט בטוח שלא. מי היה משחרר אותי, אבא ואמא שבאמצע לריב, או אולי החברים שאוהבים אותי רק כשיש לי כסף לתת להם? אולי המשתעל המוזר ההוא מאתמול.. "אבל ברוך ה' שהייתה לי את הזכות לשחרר צדיק כמוך". הוא מחייך.
"טוב, אליהו ומאיר, איפה הבית כנסת הקרוב? תכף עובר זמן קריאת שמע" דוד מתפרץ לשיחה.
"יש בית כנסת קטן ברחוב הסמוך, התפללתי שם לפני שבאתי אליכם" אומר אליהו.
"איזה יופי" דוד מאושר "אבל אין לי תפילין, מה נעשה?"
"הו, הבאתי לך את התפילין שלך, דוד וגם התפילין שלי נשארו אצלי, אבל אני כבר התפללתי. רגע, מאיר. אתה רוצה את התפילין שלי?"
תפילין? אני? מה הקשר?
אני בא לנענע בראשי לשלילה, אבל מבשר כבר מגיש לי את תיק התפילין בחיוך רחב ואוהב "תפילין אחי, עוד לא הנחת היום".
ומול חיוך כזה, איך אפשר לסרב?

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה