סיפור בהמשכים//על ידי חברי הפורום

[יוצרת כתיבה]

נראה לי ש @יוצרת כתיבה קראה לאשתו מירי.

אכן כן.
גם אני זכרתי את אבי מפרק א'.
@הני ר.

 

[לילך אור]

לקחתי את ההמשך.
@לילך אור תפעילי סטופר )

00:15
מסודר יצא לך.

 

[לילך אור]

גם אני זכרתי את אבי מפרק א

?

 

[יוצרת כתיבה]

זכרתי להמשיך לקרוא לבעל המעשה מהפרק שלך- אבי.

 

[לילך אור]

זכרתי להמשיך לקרוא לבעל המעשה מהפרק שלך- אבי.

הבעל: אבי.
האישה: מירי או איטה? מישהי צריכה לשנות.

 

[הני ר.]

נראה לי ש @יוצרת כתיבה קראה לאשתו מירי.

תוקן. תודה

 

[יוצרת כתיבה]

הבעל: אבי.
האישה: מירי או איטה? מישהי צריכה לשנות.

תוקן. תודה

 

[הני ר.]

מירי. סגור

 

[עיתונאית]

הוא מחליט להמר על זה.
"אין נזק, יש תועלת. חבר שלי הציע לי כרטיס בגרושים לונציה, נהנה יחד, תעשי שופינג, יהיה טוב".
מירי מביטה בו, סוקרת.
"מה קרה לך שבאת עם כזו הצעה?"
"הוא שאמרתי, חבר בכולל הציע לי, את לא חושבת שכדאי?".
"עכשיו באמצע הזמן, יש לי עבודה, מה נראה לך?"
הוא מחליט לטרוף את הקלפים.
"מירי, את זוכרת מה המליץ לנו הרב ש' מבוני עולם?
עכשיו הגיע הזמן לצאת יחד ולהירגע, באה איתי?".
זהו, זה עבד.
היא הסכימה.
תוך חצי יום כבר היו לו כרטיסים לטיסה למחרת.
מירי נאלצה להתגמש כמו שרק היא לא יודעת איך עושים זאת.
אירופה עם כובע גרב היתה פתרון מצוין בשבילו.
תעלות המים היו קסומות ומרגיעות, מירי הודתה לו כל רגע.
ורק בגונדולה נפל לו האסימון.
מירי רוצה ילדים.
ואתה השתמשת בזה.
זה גמר אותו.

 

[הני ר.]

@לילך אור
אולי כדאי לאסוף את הפרקים לאשכול אחד, מתחיל להיות בלאגן...

 

[לילך אור]

@לילך אור
אולי כדאי לאסוף את הפרקים לאשכול אחד, מתחיל להיות בלאגן...

לדעתי לא כדאי, עייני למעלה, הסברתי למה.
יש הרבה אשכולות בסגנון של המשכים עם תגובות באמצע.
אולי אולי בהמשך, אם באמת יהיה בלגן.

 

[א-ירושלמית]

אולי @מ"ם יאסוף את הסיפור לאשכול נעול-נעוץ?
ואנחנו נמשיך להתברבר פה.


ממשיכה. בפוסט הבא.

 

[א-ירושלמית]

בחדר, על רקע השקט העמוק והשלווה הקסומה של תעלות המים הונציאניות, הוא הפך להיות מוטרד יותר ויותר. ככל שהוא נלחץ ונסער, נכנסה מירי להילוך סוער משלה.
מירי לא הבינה אותו. "נסענו להרגע, נכון? מה הלחץ? הרב ש' דיבר על הנזקים. מה התועלת בנסיעה?"
הוא המהם מולה משהו, מנסה לחשב מסלול מחדש תוך כדי.
"אבי?"
"מממ..."
"אבי???!"
"אני בסדר, מירי. מה איתך? יצאנו מהשגרה, כדאי לך לנצל את זה"
"אני חושבת שאתה זה שלא מנצל"

הנה, היא אמרה לו את זה. היא מבינה שיש פה משהו לא חלק. הוא מסתובב אליה, ושב ומסתובב בחלון, לא מודע למראהו.

"תשמע, אבי, אי אפשר להמשיך ככה. אתה מסתיר ממני משהו. גם תחילת זמן, ואתה גם לא מצליח להרגע... אי אפשר להמשיך ככה".

אבי נשם עמוקות, מבולבל. הקמט במצחו מעמיק.

 

[kiwi]

אני מעלה פרק

 

[kiwi]

"אני צריך לצאת עכשיו, לחשוב," הוא מודיע כעבור דקה של שקט.
"לאן? אני אבוא איתך? חושך והסביבה זרה ולא מוכרת." מירי מעט היסטרית, הוא צריך ללמוד להיות שחקן מעט יותר מקצועי.
"לא. תני לי להיות קצת לבד", עוד רגע הוא עלול להתפרץ, חייב אוויר, עכשיו. להיות לבד.
הסוד. הפחד. הבריחה. הכל עולה לו.
גם היא מבינה לפתע שיש פה רובד נוסף ואם היא רוצה שהכל יסתדר היא צריכה לשחרר.
"בסדר, רק אל תתרחק. אני מסתכלת מהחלון לראות שהכל בסדר".
הוא מהנהן קלות ויוצא החוצה.
למה הביא את מירי איתו? מצד שני, איך היה טס לבד? זה היה מסבך את הענינים הרבה יותר.
הוא מרים טלפון לרביץ. אי אפשר להעלם לו ככה פתאום.
"רביץ? מדבר אבי".
"אבי, אבי!" רביץ צועק. כמה לא אופייני לו.
"קרה משהו?"
"בטח שקרה. באו היום שני טיפוסים, חיפשו אותך."
"מי, מה?"
"אחד גבוה, אוזניית בלוטוס, משקפי שמש. השני לא גבוה, מבוגר, עיניו אפורות. השאירו לך מכתב", רביץ מדבר בקול גבוה מידי.
"נו, מדובר בשדכן" עונה אבי במהירות, "הוא מחפש אותי, רוצה להציע שידוך לאח שלי".
רביץ שותק, כעבור רגע: "תשמע, הוא לא נראה שדכן. הוא נראה מישהו לא נעים בכלל".
"טוב, שמע רביץ. תשאיר את המכתב אצלך, אל תיפתח. חכה לשמוע ממני קודם. בימים הקרובים אני לא מגיע, טוב? נהיה בקשר".
הוא מסיים את השיחה במהירות.
תעלת המים זורמת מולו, משתקפים בה ניצנוצי אורות מתוך החשיכה.
הוא עומד. עומד וחושב.
מול עיניו חולפים המראות איך הכל התחיל. קולות השיכנוע של מי שחשב חברו הטוב, ההתחבטות ,ההתלבטות והבחירה שלו לבסוף.
אילו היה מתייעץ עם אי מי, הכל היה שונה.

 

[לילך אור]

ניקים (ולא רק ניקיות)
מוזמנים להמשיך את הסיפור.

 

[הני ר.]

ניקים (ולא רק ניקיות)
מוזמנים להמשיך את הסיפור.

הדרת נשים בהתגלמותה!
את רוצה שהשוטר והשוטרת מהאשכול הסמוך יקפצו עלייך?
האפשרות היחידה שלך היא לבקש:
ניקים/יות יקרים/רות
אשמח שתכתבו המשך /יות-והמהדרין יזהרו אפילו במילותיהם/ן מספק ספיקא של חשדות

 

[לילך אור]

ניקים/יות יקרים/רות
אשמח שתכתבו המשך /יות-והמהדרין יזהרו אפילו במילותיהם/ן מספק ספיקא של חשדות

חבל/ה שהאשכול/ה י/תסוט ממסלולו/ה וי/תנעל.

ולכן:
כל ניק/ית באשר הוא/היא, שיש לו/ה הרשאה בפורום,
מוזמן/נת לכאן.

 

[א-ירושלמית]

"אני צריך לצאת עכשיו, לחשוב," הוא מודיע כעבור דקה של שקט.
"לאן? אני אבוא איתך? חושך והסביבה זרה ולא מוכרת." מירי מעט היסטרית, הוא צריך ללמוד להיות שחקן מעט יותר מקצועי.
"לא. תני לי להיות קצת לבד", עוד רגע הוא עלול להתפרץ, חייב אוויר, עכשיו. להיות לבד.
הסוד. הפחד. הבריחה. הכל עולה לו.
גם היא מבינה לפתע שיש פה רובד נוסף ואם היא רוצה שהכל יסתדר היא צריכה לשחרר.
"בסדר, רק אל תתרחק. אני מסתכלת מהחלון לראות שהכל בסדר".
הוא מהנהן קלות ויוצא החוצה.
למה הביא את מירי איתו? מצד שני, איך היה טס לבד? זה היה מסבך את הענינים הרבה יותר.
הוא מרים טלפון לרביץ. אי אפשר להעלם לו ככה פתאום.
"רביץ? מדבר אבי".
"אבי, אבי!" רביץ צועק. כמה לא אופייני לו.
"קרה משהו?"
"בטח שקרה. באו היום שני טיפוסים, חיפשו אותך."
"מי, מה?"
"אחד גבוה, אוזניית בלוטוס, משקפי שמש. השני לא גבוה, מבוגר, עיניו אפורות. השאירו לך מכתב", רביץ מדבר בקול גבוה מידי.
"נו, מדובר בשדכן" עונה אבי במהירות, "הוא מחפש אותי, רוצה להציע שידוך לאח שלי".
רביץ שותק, כעבור רגע: "תשמע, הוא לא נראה שדכן. הוא נראה מישהו לא נעים בכלל".
"טוב, שמע רביץ. תשאיר את המכתב אצלך, אל תיפתח. חכה לשמוע ממני קודם. בימים הקרובים אני לא מגיע, טוב? נהיה בקשר".
הוא מסיים את השיחה במהירות.
תעלת המים זורמת מולו, משתקפים בה ניצנוצי אורות מתוך החשיכה.
הוא עומד. עומד וחושב.
מול עיניו חולפים המראות איך הכל התחיל. קולות השיכנוע של מי שחשב חברו הטוב, ההתחבטות ,ההתלבטות והבחירה שלו לבסוף.
אילו היה מתייעץ עם אי מי, הכל היה שונה.

ממשיכה.
בפוסט הבא.

 

[א-ירושלמית]

ואולי היה צריך לספר הכל למירי, מהתחלה.
היא כבר ילדה גדולה. למה הוא חושש עליה כל כך. למה הוא חושב שהיא לא תוכל לשאת את ההסתבכויות שלו. למה.
היא אשתו. לנשים יש מבט אחר, אשה מכירה באורחים. למה. למה. למה.
ועכשיו הוא תקוע כאן, בונציה היפיפיה, האורות המשתקפים החלו לסנוור אותו ולהציק לו.
מיגרנה. מתקרבת. אין לו לאן לברוח. הנשימה מעיקה עליו, הוא מסתובב אחורנית, מחפש את הכניסה למלון, הוא רק צריך להגיע לחדר. יש לו אופטלגין שם ואם הוא לא ימצא, מירי תעזור לו.

איפה המלון, איפה. הוא מסתובב, הראש הולם. הפלאפון מצלצל, הוא לא מסוגל לענות. זה הצלצול של מירי. הראש. הבחילות. הסחרחורת. אדום בוהק ומכאיב, צהוב עז ומסנוור. שחור. לבן. הכל מתערבב. הכל דוקר. הקולות מנסרים את מוחו.
אבי קורס לספסל הראשון שעומד בדרכו, מקפיץ חתול מבוהל שעמד לזנק מתחת הספסל. הכל מסתחרר סביבו, הקבס עומד בגרונו. הוא עוצם עיניים ומנסה להתרפות, אבל הכל מכווץ מדי.
עוד רגע, והגוש עולה עוד קצת, עוד קצת, עוד קצת.
הוא מתקרב בצעדים מרושלים לשפת התעלה, והקיא נשפך לתוכה בבת אחת.

נסוג לאחור, מובס, פטישים הולמים על מצחו מהצד הפנימי, מסוחרר לגמרי.
הפלאפון, שוב מירי. הוא עונה בחולשה, מבקש ממנה לעזור לו לעלות לחדר.