הפרוטוקולים של זְקָנֵי ציון

[האגריד -בוצי פוליקמן]

1.
​

מנעול ברזל חלוד לופת בכוחות אחרונים צמד טבעות טיטניום המקובעות בדלתות מתכת חורקות. מפתח עקשן חודר אל החור, לוחץ פנימה את הלשוניות שעדיין עושות תפקידן נאמנה ומונעות מכל מאן דהוא לחמוד לעצמו למשכן את חלקת הק-ל הנטושה.

שלט פח רקוע תולה ממעל לפתח ומכריז באותיות מתקלפות שאיי אז היו בצבע אדום בוהק: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".

כבר שנים שהוא אינו, אינו במספרה כמובן, עומד ומסרק שערה סוררת, גודע באיבו תלתל משתולל, מכסח שורות על ראש עגלגל, מקרצף בסבון בעל ריח בלתי מזוהה זקן ערמומי הנחבא איי פה ואו שם, מעט מזעיר מעבר לאוזניים, בועט קצת יותר בסופי הצדעיים, מציץ ונדחק אל מקומות לא לו, נוטל שליטה בלעדית על קימור שפתיים, על קצוות שפמפם, על עצמות לחיים, על מעלה גרוגרת. וציון הספר, על חלוקו הצחור, על חיוכו הנצחי, על שרווליו המופשלים, על דש חזהו, על ורידי ידיו המשתרגים, על אצבעותיו החלקות, הדקות והזריזות. וחותר וחופר, חותך וקוצץ, חוקר ובודק, מתווה דרך ופותח שביל, מקצה גבול ומיישר פס.

כל זה היה. הרבה שנים עברו מאז. מי עוד זוכר בכלל?! הוא עוד זוכר. אינו שוכח לרגע, נזהר מלהסיח דעתו לשנייה מן התפקיד שהועיד לו הכל יכול בעולמו הרחום והחנון שגם פנים אחרים לעולם זה, פנים של יקום מרושע ואכזר. התפקיד ממנו משך את ידו לפני שנים רבות כל כך. משך את ידו, אך לא את לבו. והלב עודנו קיים, חי, נושם ופועם. רק מחכה לרגע הנכון שיגיע.

וכעת הוא הגיע, והמפתח מסתובב אך בקושי בחור המנעול, חורק וחופר, שורק וחותר, אך בסוף מתגבר על זיזי הברזל, על לשוניות המתכת, על בליטות החלודה. דוחק בהם ומסתובב על צירו. פעם ופעמיים עד שגובר על מצוקתו מוצקותו ונפתח לרווחה.

המספרה עודנה כבימים ימימה. לא נגעה בה יד זרה, מחכה לאדונה שישוב, שילטף כלי מלאכתו, שיאחז בשרביט ספרותו, שישוב וישלוט בממלכתו.

נורת ליבון צהובה נדלקת, נותרו בה אך שלושה עשר וואט לערך. שולחת קרניים חלושות אל פינות אפלות, מנצצת ומזהרת חוטי שקופי כורי עכבישי מציאות זנוחה וחדלת פירעון. הוא מתיישב על כיסא עץ נטול משענת במרכז החלל האפלולי. מספרי ברזל כהות מושחלות על אגודלו מזה ועל אמתו מזה, בעוד אצבעו לוחצת על הצד באותה תנועה בה הורגלה עשרות שנים.

הם יגיעו. הוא בטוח בזה. עשור מחייו הוא הקדיש למען המטרה הנעלית וכעת הגיע רגע האמת. והם יגיעו, אם הם עדיין חיים כמובן. וגם זה לא עניין של מה בכך. אך אם, ואכן, ולו יצויר, והם חיים, הם אכן יופיעו בעוד שניות מספר.

נשימה, ושתיים, וצל של מקל נראה מבעד לחלון הצר שזכוכית מלוכלכת עוד תלתה על מסגרתו בחוסר אונים משווע. מקל מעץ פשוט המקרקש על האבנים המשתלבות בקצב איטי להחריד. לאחר המקל נראו רגליו של הצועד, ולאחריהן גופו הכבד והמחוספס מזוקן. למען האמת זה היה צפוי ש'דִּסְקוּס אָכוּל' יופיע ראשון.

דלת נפתחת כדי חריץ צר והוא בפנים. לאחריו הופיעו ובאו גם 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ו'פְרַנְקִינְסוֹן' הכמעט מושבת. נכנסו בדממה וללא פציית פה התיישבו במקומותיהם על מה שפעם היה ספסל המתנה.

'אַלְצְהַיְמֵר', המבוגר שבחבורה, הופיע לבדו מתוך הדממה, נדמה כאילו חציו מצוי כבר בעולם אחר וגופו מתנהג על פי חוקים שונים במהותם מחוקי החומר.

אמבולנס מעוטר בלוגו של מושב זקנים ידוע במרכז העיר, נעצר בקצה הרחוב, דלתותיו האחוריות נפתחו ושתי מטפלות זרות גלגלו החוצה שלשה ישישים מקומטים על כיסאות גלגלים. הן ניסו לגלגל את הכיסאות הלאה במורד הרחוב, אך שלושת הישישים נעלו את בלמי הגומי והתעקשו שמכאן הם ממשיכים לבד. המטפלות משכו בכתפיהם במוזרות מה ועלו בחזרה לאמבולנס שתכף ומיד עזב את המקום.

'מַר קָרַחַת', 'אֲדוֹן קֶמֶט' ו'קָטָרַקְט' גלגלו את עצמם בקושי אל פתח המספרה ונדחקו פנימה אך בקושי דרך הדלת הימנית, בעוד זו השמאלית נשארת סגורה על וו הרתק שלה.

אם כן, נותרו מעתה רק 'שַׁסְתּוֹם כָּפוּל' ו'אֲחוּז שָׁבָץ' שכמו תמיד לא מסוגלים לפספס אף אירוע על מנת לאחר בו באיזה ארבעים חמישים דקות. כעת הם איחרו אך בארבע וחצי דקות ותכף הצטרפו אל החבורה שציפתה להם בפנים.

כעת, ישבו כל העשרה על מקומותיהם סביב סביב כשבמרכז החדר, על הכיסא נטול המשענת, יושב בגב זקוף, מספריו מונפים אל על בין אצבעותיו הדקות, עיניו עצומות אחת למחצה והנותרת לשליש והוא קורא בקול שקט ודרמטי, שמילים לוחשות החותכות את הדממה המאובקת והאפלה, כמו חזון אחרית הלילות משתפך מעם פיו הרוטט: אני, לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי', פותח במעמד זה את 'הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זְקָנֵי צִיּוֹן'!

עשר גבות הורמו והרדו שלשה פעמים והוא שלף מנבכי מכנסיו איגרת נייר עבה מגולגלת ומוחזקת בגומיית דואר צהובה ועבה. עשר אגרופים ישישים, קמוצים, רועדים, מכוסחי עור, יבשי עצם ונטולי בשר, התרוממו לאוויר.

האיגרת נפתחה בקושי והוא החל לקרוא:

"פרוטוקול ראשון".

"אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מאשרים בזאת כי קיבלנו על עצמנו בזאת
את המטלה הנשגבה שהועידה לנו המספרה העליונה,
נמלא את שליחותנו בכל כוחנו כל עוד רוח ונשמה באפנו".

החותמים נכוחה:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי
​

ואתם/ן, שלושת וחצי קוראיי הנאמנים,
תאלצו להיאזר בסבלנות ובסובלנות (מתנות) עד לפרוטוקול הבא,
בכדי לחוות ולגלות את "המטלה העליונה שהועידה להם המספרה העליונה".

הבהרה: זה לא הולך להיות סיפור בהמשכים ובהמשכי המשכים ובהמשכי המשכי המשכים, פשוט אני לא טיפוס כזה.
הסיפור הזה הולך להיגמר בפרק הבא,
מקסימום עוד שניים,
ואולי אולי אולי עוד שלשה,
ורק אם לא תהייה שום ברירה אחרת - בעוד ארבעה,
אבל ממש לא נגיע לששה או מקסימום לשבעה שמונה פרקים.
...אם הוא לא נגמר כבר בפרק הראשון.
אם לא הבנתם אני בא לומר שאל תצפו לכלום.
וכל זה

 

[בא בחשבון]

לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי

סבת זקנתי היתה שכנה של השביעי

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

2.
​

"בית זקנים - מושב אבות - תור הכסף"

שתי מטפלות ממוצא זר ומוזר גלגלו אל חצר בית הזקנים שלשה כיסאות גלגלים ממולאים בערמות שמיכות שתחתיהן מקופלים שלשה ישישים. שתי מטפלות, שלשה כיסאות. זה אכן היה קצת מורכב אך הן השתדלו לעמוד במשימה. זה כלל מעט דחיפות בלתי נכונות, מעט עזיבות ואחיזות בידיות משתנות לסירוגין, מעט עזרה עם הרגליים, אך בסופו של תהליך מוקמו שלושת הישישים הבלתי רצוניים במרכזה של החצר המטופחת ושטופת השמש - בשעה זו של היום - של בית מושב אבות הזקנים.

המטפלות עזבו את ידיות הפלסטיק הקשיחות החורצת על כפות הידיים את דפוס הנהגותיהן בפסים אדומים ומכוערים המסרבים לעזוב את הכפות ולילך להן למקום מושבן הטבעי של החריצים כבר מששת ימי בראשית. כעת הן שפשפו את כפותיהן זו בזו, וזו בזו של עמיתתה למקצוע, וכבר כמעט ופנו אל חדר האוכל למלאות כריסן בכל טוב שאריות ארוחת הבוקר ותקדימי ארוחת הצהריים, כאשר נשמע קול צורמני מן הכיסא האמצעי.

"רוצים לראות אנשים" - קול רועד וחלול קרא אליהן מעם עומקו של כיסא, הולך וחזק מבין שמיכת צמר עבה, חלוק מגבת מאמבטיה נשכחת, כמה צעיפים שנזרקו ממעל לערמה ואפילו מגש תה חצי מלוכלך שנשכח על גבו של הישיש עוד מעת חלוקת תה הצהריים של יום האתמול.

- איפה תראו אנשים? - שאלה החצופה מביניהן במבטא זר. השנייה רק הנהנה בראשה במרץ והביטה על הפסים האדומים שבכפות ידיה בייאוש.

"ברחוב ראשי, למעלה, אנשים" - התעקש החלול מהכיסא האמצעי ואילו השניים שמימינו ומשמאלו החלו להנהן בראשיהם בחוזקה עד כי החלו לנשור מהם שרידי קיום ותכף נראה שלא יישאר בהם טיפת חיות בכדי לעצור נענוע בלתי רצוני נרגש זה.

- אין אנשים ברחו... - התחילה המטפלת להתעקש, אך לפתע התרומם הגוש מן הכיסא הימני למלוא גובהו, הרים יד גרומה באוויר וצווח ככרוכיה: "אם אתן לא לוקחות אותנו לשמה ומיד, אני, יחד עם 'מַר קָרַחַת' ו'קָטָרַקְט'. שלושתנו יחדיו נקום עליכן ונכה אתכן מנה אחת אפיים - ולא נחה דעתו עד שסיים את הפתגם - ארצה!"

משהו זז בכיסא השמאלי וקול נשמע כקורא במדבר: "ונכה לא יינקה".

משראו כי כלתה אליהן הרעה נשפו צמד המטפלות מלוא אווירן חוצה ואחזו בידיות הכיסאות, ידית מזה וידית מזה, וכבר דחקו את גלגלי הכיסאות החוצה מבית הזקנים, הלאה אל מעלה הרחוב הראשי.

משהגיעו אל קוצו של רחוב, נטשו אותם המטפלות וכבר אצו רצו בחזרה לכיוון בית הזקנים תוך כדי בילוש תמידי ימין ושמאל במרפסות הקומות התחתונות אחר מציאות כשרות ופחות מן הסוג הלביש אותן לרכוש לעצמן בשתי שניות של פחד.

'מַר קָרַחַת' כיוון את כיסא גלגליו כשפניו אל מול המדרון המשתפל כמעט עד לפתח בית הזקנים, 'אֲדוֹן קֶמֶט' דרדר עצמו באיטיות כשלושים מטרים ואז נעצר מול לוח מודעות תמים, כביכול כובש בו את מבטו, אך פוזל בעיין עצלה לכיוונו של 'מַר קָרַחַת' שמראהו מהנה הינו כשל דגל המונף לחצי התורן ביום אבל עצוב במיוחד.

'קָטָרַקְט' בשונה מהם פנה עם כיסאו ימינה אל הרחוב הצדדי והתרחק ככל שיכול היה כל עוד נשאר בקשר עין עם המפקדה שבמעלה הרחוב.

'מַר קָרַחַת' כיוון את משקפיו עבות הזגוגיות למרחק המינימום האפשרי מקצה אפו, הוא הטיב את אחיזת ידו בדבר מה נסתר בתוך כיס מכנסיו הצדדי שעקב נטיית השלייקעס למושכם כלפי מעלה - היה הכיס כעת בגובה חזהו. קריצה אל 'אֲדוֹן קֶמֶט' הנתון באמצע המדרון, תזוזת ראש מינימאלית וקריצה אל עמדתו של 'קָטָרַקְט'. כעת הכל מוכן וצריכים לחכות רק לשעת כושר.

קרעכץ עמום נשמע מעם הרחוב הימני. 'מַר קָרַחַת' בלע את רוקו פעם ופעמיים ואז הבחין באובייקט עליו רימז 'קָטָרַקְט' שלמען האמת ראייתו הייתה טובה משלהם.

מצד ימין שלו, במרכז המדרכה, צעד גבר שמנמן, כבן שלושים ואחת וחצי לערך, אוחז בידו שקית בד ובתוכה מיני מאכל, ספרות זולה ושאר חפצי נוי, אך חשוב מכל, את סנטרו, ובעצם את כל תחתית פניו, החל מגובהם של אוזניים ועד למרכזה של בטן עגלגלה, התנועע לו בחשיבות מה, זקן, הדור ורחב ג'ינג'י בצבעו ובטבעו, מלא וגלי, נע לקצב הצעדים אנה ואנה.

'מַר קָרַחַת' כיוונן אליו את מבטו בשיטה הידועה אך ורק לו וחישב את השניות עד לנקודת המפגש ביניהם. הסדיר את שיעוליו לקצב פעימות לבו שגם כך עבד ברבע תפוקה. ארבע. שלש. שתיים. ואז זה קרה. בהגיע השיעול האחד, זינק 'מַר קָרַחַת' מן הכיסא אל אוויר העולם, ובעוד ידו האחת לופתת את זקנו של האיש למלוא רוחבה, נשלפה ידו השנייה מכיס מכנסיו ומספריים בוהקות ומשומנות צצו בהם כבאורח פלא, ותכף כהרף עין נפתחו ונסגרו במהירות מדהימה אף לאדם צעיר במלוא אונו, וגזזו את זקנו במרחק של סנטימטר אחד מתחת לסנטרו לכל רוחב הזקן.

האיש זינק באוויר - כנראה מגודל עוצמת ההפתעה, וכמו כדי להמחיש את הרגשתו הפלאית נפלטה מפיו שאגה איומה שלאוזן זרה מבחוץ נשמעה כעין קריאת תרנגול הודו צרוד המשרבב ראשו אל תוך דוד מי שופכין חמין וקרין לסירוגין.

עוד האיש מרחף באוויר הוא דימה לראות עצמו נוחת על הפרסונה שהעז לגלח כך בחציפות יתר את זקנו שהיה מקור גאוותו והטעם היחיד לחייו המשמימים, אך בהגיע רגע הנחיתה, כשכבר כמו כאילו הרגיש את גולגולתו של הישיש המתפצפצת בין אגרופיו, לפתע אין. אך אוויר בלבד נלפת בין אגרופיו והזקן איננו.

הוא הרים את ראשו וגילה כי הזקן כבר פתח בדהרה דרדורית מהירה במורד הרחוב לכיוון מושב האבות. הוא קיפץ קפיצה אחת באוויר ואז החל לרוץ בעקבות הזקן שעדיין אחז בזקנו המרשים לפות בידו האחת. רגע לפני שהגיע אל הישיש הצובר תאוצה, לפתע שמע צרחה חייתית משמאלו. ראשו הוסב באחת לעבר הקול. ישיש שני בכיסא גלגלים דהר לכיוונו כשפיו פעור לכיוונו ושיניו מאיימים לבלעו חיים.

הוא נעצר על עומדו ואז כיוון את כל שריריו לכיוון הזקן המסתער משמאל. כמעט שזינק לכיוונו כאשר נשמעה שאגה ממאחוריו ואז רעש מחריש אוזניים כשל מנוע טורבו באופנוע די אם אקס שש חדשני שנבע משתי כוסות חד פעמיות שנתחבו בינות לגלגלי הכיסא ולגומי המעצור.

הוא התבלבל לרגע מן ההתקפה המשולבת וקפא על עומדו. מה שהתברר לאחר מכן טעות הגורלית ביותר בחייו. היה זה רגע אחד מיותר מידי בו זוג הקשישים הדוהרים אליו מכיוונים שונים איבדו שליטה על כלי ההנעה שלהם והתנגשו בו יחדיו משני כיוונים בעוצמה הראויה לציון לשבח. עיניו כוסו בערמות בגדים מתזזות והוא הרגיש כיצד חלקי גומי וברזל שונים חובטים בכל חלקי גופו תוך כדי ששתי זוגות גלגלי גומי מקפצצים על גבו חליפות וקולות צחוק נשמעו משני צדיו.

על השפלה כזו הוא כבר לא מסוגל היה להבליג. הוא התרומם בחמת זעם, מעיף לכל הכיוונים חלקי כיסאות גלגלים ואז לפת בשני ידיים אימתניות בגרונותיהם של הישישים כשני גרונות הודו מבושלות במרק רותח של ליל שבת קיצי במיוחד. הוא כבר כמעט וניפץ את ראשיהם זה בזה כאשר לפתע הבחין בצל ענק הגוהר מעליו.

הוא הרים את ראשו ונדהם לגלות ישיש גבה קומה וגדל גוף בעל מידות שלא היו מביישות גם שחקן כדורסל מצטיין. ולגודל תדהמתו אף החלו צמד הישישים לקרוא לו לעזרה.

"אַלְצְהַיְמֵר" חרחור מימין. "תציל אותנו" שיעול משמאל. "המשימה הושלמה בהצלחה"! חרחר 'קָטָרַקְט' הלפות ביד הימנית לכיוונו של 'אַלְצְהַיְמֵר' הישיש שבחבורה.

רגע של דממה. ואז זקף הישיש הענק אצבע צריידא לפניו והורה לו במילים פשוטות אך בקול מצווה שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה עוזב אותם מיד ובורח מכאן הכי מהר שאתה יכול, ולא אני תולש לך את הזקן".

הלה שלא היה לא דבר חשוב יותר בעולמו מאשר זקנו, שמט את הצמד התלוי ואינסטינקטיבית ניסה לאחוז בזקנו, אך אז נזכר הוא בזקן הראשון שהחרים לו את חיית המחמד שלו. מרוב הלם ובלבול הוא סב על עקביו ועזב את המקום.

בשבע בערב הם נפגשו במספרה. 'לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי' נטל סכין תער חדה, הוא טבל אותה בתוך שפופרת של משחת גילוח שעבר עליה התאריך כבר לפני שנים רבות, ואז פתח את הפרוטוקול והחל לכתוב:

"פרוטוקול שני"

אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מגישים בזאת את המנחה הראשונה אל המספרה העליונה,
זקן אדמוני מלא וגלי המסמל את ביצות הכעס, התאווה והאנוכיות,
פרי חכתם של ישישנו: 'מַר קָרַחַת' 'אֲדוֹן קֶמֶט' 'קָטָרַקְט',
ובעזרתו הדגולה של: אַלְצְהַיְמֵר.

החותמים נכוחה:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי​

לאחר מכן הוא הניח את ערמת הזקן האדמוני במרכז הפרוטוקול וגלגל אותו בפנוכו.

כל העשרה קמו לצאת כאשר 'אַלְצְהַיְמֵר' חבט בעזרת ידו על מצחו ושאל בפליאה: "כח הכוחות, איה היציאה שהייתה כאן מקודם?"

- כאן לימינך - כיוונו אותו כולם והבליעו חיוך.




וגם אתם/ן שלושת צופיי היקרים השומרים לי אמונים עוד מהפרק הראשון, (כן, אני יודע שחצי צופה ירד, זה לא שובר אותי), מקווה שגם אתם/ן הבלעתם יותר מחיוך אחד הפרק הזה.

חפשו אותנו גם בפרק הבא (לא בטוח שיהיה).

 

[Violinist]

@האגריד צ'מע אם כל סיפור שלך אני צוחק
הפעם בכיתי מרוב צחוק
תגיד מאיפה היציאות האלה?!
וטוב לראות אותך שוב עם חומר איכותי כתמיד......
היית חסר לנו....

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

3.​

בית התחנה - משטרת המעצר

דלת השטולצהייזר בעלת ריבועי הזכוכית הבוהקים נפתחה במהירות עד חציה, החלה להיסגר חזרה ואז דחיפה נוספת עד שלושת רבעיה, שוב החלה להיסגר ושוב דחיפה נוספת עד שנתקלה ידיתה המבורזלת המפורזלת בקיר שמעבר וחרצה בו חריץ ארכרך שעוד יעמוד שם לשנים רבות.

כעת צעד פנימה אדם קשיש, גופו נוטה על צדו וכל תנועה מצדו גורמת למראות בהלה מצד סובביו, כאילו תכף וייפול ארצה נפילה שאחריתה מי ישורנה. גוו הכפוף בצורה מגוחכת השמיע פקפוקים וצינתוקים עם כל תזוזה בלתי הגיונית נוספת, והוא פנה לעבר הדלפק שתחם את המבואה הקטנה בעלת ספסל שלושת המקומות הידוע ועציץ שעל אף שהיה עשוי הוא מפלסטיק בלתי מתכלה - נבל.

השוטרת היומנאית התורנית עצרה לרגע ממשחק הקענדי קראשצ'ט והרימה את ראשה לעבר היצור המתקרב. עיניה נפערו בתדהמה משראתה את הבריה המשונה שהידסה לכיוון דלפקה.

- מי אתה אדוני? היא ניסתה לשאול בנחמדות הגבוהה ביותר שהצליחה להפיק.

"אני פְרַנְקִינְסוֹן" ענה לה קול לחששני וכמעט מת מבין כפלי עמוד השדרה המפותלת.

- מה אתה מחפש כאן סבא? שאלה בהתנשאות הילדה שאתמול סיימה בצפר יסודי

"אני אינני סבא, משום יען ולא היו לי נכדים בימי חלדי, קא משמע לן שגם ילדים לא היו לי בימי חלדי, וזאת הוכחה ניצחת שבכלל לא היו לי צאצאים כל שהם בימי חלדי. אני אינני סבא. אני פְרַנְקִינְסוֹן".

- אז מה אתה מחפש כאן אם אין לך צאצאים? לא הבינה השוטרנית שאמש לא הצליחה להכפיל צמד ספרות יסוד בתחביר פשוט כפול משולש או מרובע.

"אני, הנני פְרַנְקִינְסוֹן, ואני הנני מחפש את השוטר שנכנס כאן קודם, אני ראיתי אותו ברחוב,השוטר עם זקן".

- עם זקן? הא, צחי? - צחקקה לעצמה תורנית התחנה שאך אתמולתיים עוד הייתה תורנית חצר בגלגול החבל בהפסקת אחת ורבע. ואז היא עשתה מעשה שלכאורה נראה מוזר בעיני בריות המגדירות את עצמן כמודלים נורמטיביים. היא הצמידה את שתי צדי כפות ידיה בשתי צדי פיה וצרחה לחלל הפתוח שמאחוריה: "צחי! צחצחי! קוראים לך במודיעין"!!!

לקח להנ"ל כמה רגעים ארוכים עד שהוא הועיל להופיע על המרקע. אכן היה לו זקן. שחור, מתולתל, אסוף בגומייה משרדית למעין קוקו צר וארוך המתנפנף לכל הכיוונים על פי מצבי הרוח המשתנים, קבוצות תלתלים סוררות צצו משתי עברי הגומייה ושילחו לצדדים כמעין זרועות ציד אפלות ותאוות בשר.

גבותיו התרוממו בהפתעה משראה את מה שמחכה לו במבואה, הוא נבוך קמעה ועקף בצעדים איטיים אך במעט את עמדת הקבלה. הוא קרב את הזקן והתכופף במעט כששאל: "אתה מחפש אותי?"

בתגובה הרים אליו הקשיש את עיניו וחייך לעברו חיוך ביישני בשפתיים רוטטות וחרבות. הוא לחש משהו שהשוטר צחי לא הצליח לשמוע. השוטר התכופף ונרכן מעל גופו של הזקן, הלה קירב את פיו לאוזנו של הלה והלה קרב את אוזנו לפיו של הלה. אך באותה השנייה נשלפה ידו במהירות מדהימה מתוך קפלי חולצתו כשבין אצבעותיו אחוזה מזמרת בוסתנים בינונית בעלת ידיות אדומות.

המזמרה קרבה אל זקנו ובהינף קטיעה אחת נתלש כל החלק התחתון, עדיין אחוז בגומייה, ריחף באוויר לרגע ואז נחת היישר אל תוך ידו המושטת של 'פְרַנְקִינְסוֹן' שחיש מהרה נבלעה בחזרה בין נבכי כפתורי חולצתו מלאה הצ'פים.

פיו של השוטר נפער בתדהמה, וריד כחול בולט השתרג במרכז מצחו, שפתו התחתונה רטטה בחוסר שליטה ואז זינק על הקשיש שנפל תחתיו ארצה, נמעך תחת כובד משקלו ומפיק מכל חלקי גופו קולות פיצוח מחליאים, רעשי שבירה של עצמות חלולות, צלילי נשיפות חורקניים וטפיפות כפכפי עץ על ריצוף יוקרתי.

מחוץ לבית התחנה, מעבר לכביש הרחב, ישבו צמד משונה על יד שולחן עגול בבית קפה פינתי וצפו פנימה אל המתרחש. משזינק השוטר באוויר והחלו המהלומות ההדדיות הם התרוממו בדאגת מה.

כעת, משעה שעמדו על רגליהם הלכה מוזרותם וניכרה יותר ויותר. 'דִּסְקוּס אָכוּל' נעמד על קצות אצבעות רגליו העקומות שאחת מהן כאילו פנתה לכיוון אחד, ואילו השנייה יצאה כביכול מתוך חברתה וירדה בפס עקום עד לגובה המרפק לערך, משם והילך שינתה כיוון בזווית חדה וחסרת היגיון.

ואילו 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ניצב כעת על זוג רגליים הנדמות כמקלות דקות וארוכות המשיאות את גופו לגובה יוצא מן הכלל. עיניו צופיות בדאגה למתרחש בתוך בית התחנה.

"נדמה בעיניי ש'פְרַנְקִינְסוֹן' זקוק לעזרתנו".

- אל לנו לעמוד ולהישען ולהיסמך על רגלינו בשעה בה חברינו מוטל כאבן שאין לה יורשין! - החרה החזיק אחריו 'דִּסְקוּס אָכוּל'.

וכבר החלו הצמד לדדות את הכביש המרכזי לכיוון בית התחנה. צפירות רכבים שכמעט ופגעו בהם החלו להישמע בכל נתיב חצייתם, שוטר אדיב שעמד מחוץ לתחנה רץ למרכז הכביש ועצר בגפו את התנועה הסואנת בכדי שיוכלו לעבור בבטחה.

שוטרים בדרגות משתנות החלו להתאסף סביב המהומה בחדר המבוא, לרגע הם לא הבינו מה עושה צחי המשתולל על חלקי גופו הרופס של הקשיש, אך מצד שני גברה תמיהתם בראותם את זקן התלתלים המגומה והמקוקה של צחי אחוז בעקשות חסרת מעצורים בידו של הקשיש המעוך.

מפקד התחנה, יחד עם שתי עוזרותיו ובסיוע של שלשה שוטרים נוספים, אחראי הכליאה, המנקה, ועוד מספר בלתי ידוע של אזרחים ששהו במקום לענייניהם השונים - ניסו לגשת למהומה ולהפריד בין הניצים, כאשר נפתחה דלת התחנה וזוג זקנים נוספים נכנסו.

לגודל תדהמת כולם שלף הקשיש הנמוך מביניהם מטלית אף מבד איכותי ומשובץ מכיסו, סובב את הבד סביב ידו, קמצה לאגרוף והחל להכות בכל הנוכחים אחת ושתיים. זירה מספר שניים נפתחה וכל המי ומי ניסו לגשר ולפשר, לעצור בעד הקשיש המשתולל. מפקד התחנה כמעט והתגבר עליו כשלפתע הקשיש תלש את כובעו - מרכז כבודו ושליטתו בתחנה, חבש את הכובע המעוטר בזריזות לראשו חסר הצורה וברח אתו פנימה אל המסדרון הפנימי.

המפקד החל לשעוט בעקבותיו ואחריהם כל הנוכחים שנטשו את הזוג המתגושש במבואה. הקשיש צלח את המסדרון ופנה ימינה לכיוון המשרדים. הוא כמעט חרץ את גורלו כאשר נכנס לחדר המפקד, חדר שכפי שטוענות שמועות עקשניות, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו נקי ושלם. אך ברגע האחרונה טיפס הקשיש על השולחן, ספר אחד שתיים ושלוש וזינק אל כיסא המנהלים שמחמת התנופה העזה פרץ בטיסה מהירה החוצה כשהקשיש הצווח באושר מנווט אותו.

הכיסא פגע במפקד, השטיח אותו לארץ, והמשיך במסעו דרך שורת האנשים המתרוצצים במסדרון. גופות עפו אל הקירות ומשם לארץ, עציצים שתולי פרחי נוי התפרקו לגורמים, צמד דלתות זכוכית שהפרידו בין אזור המשרדים למתכן הכליאה התנפצו בקול רעש גדול והמטירו גשם של רסיסים על הבודדים שהרהיבו עוז להמשיך ולרדוף אחרי הקשיש המשתולל.

ואז השתרר שקט מוזר. כולם קמו אט אט מן הרצפה ולשלושת הקשישים לא נותר זכר. חוץ מצחי אחד נטול זקן כמובן.

המפקד הכריז על חזל"ש ופנה אל פינת הקפה להירגע מן המהומה. שלשת הקשישים חיכו לו שם. האחד ניפץ כוס זכוכית מלאה בנוזל רותח בפרצופו, השני גילח בעזרת מכונה בעלת שלשה ראשים את זיפי זקנקנו הצמוד, השלישי החזיק תחתיו שקית פתוחה והכיל לתוכה את השערות הנושרות.

ברגע בו הצליח לפקוח את עיניו בחזרה הוא החל לשעוט לכיוון היציאה מן התחנה על מנת ללכוד את שלושת הפושעים. הוא הגיע לחדר המבואה וכמעט פרץ החוצה כאשר איש צעיר ומתוסכל חסם אותו בגופו: "אאאדוני השוטר שלשה סבות (כך במקור) תלשו לי את הזקן"!!!

בשבע בערב הם נפגשו במספרה. 'לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי' הרים מכונת תספורת מזמזמת ובעזרת שיניה הזעירות והמתרוצצות חתך את חוט השני שקשר את הפרוטוקול המגולגל.

הוא פרש אותו למלוא אורכו על רגליו ובעזרת עפרון בלתי מחודד החל לכתוב:

"​

פרוטוקול שלישי​

"​

אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות, מגישים בזאת את המנחה השנייה אל המספרה העליונה, זקן שחור ומתולתל ועמו שביבי שאריות מזקן קצוץ, חד ומאפיר, פרי חכתם של ישישנו: 'פְרַנְקִינְסוֹן' 'דִּסְקוּס אָכוּל' ו'אֶרֶךְ רַגְלַיִם'.

על החתום:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי
​

כל חברי הקבוצה קמו לצאת כש'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' תלש כובע שוטר מראשו של 'דִּסְקוּס אָכוּל'.
"כבר סיכמנו שהכובע הולך אלי".
- חיי נפשי, החזיר לו 'דִּסְקוּס אָכוּל' והלא במפורש הוחלט שהמחרים הוא המקבל.
האחרים הבליעו חצי חיוך ויצאו מן המספרה.


ואתם שני קוראיי האחרונים:
יש מצב שזהו פרק אחרון אז היו שלום...
אבל יש מצב שגם לא.
אז תמשיכו לעקוב.

 

[האגריד -בוצי פוליקמן]

4.
​

"צִיּוֹן הַסַּפָּר"

שש אחת חמש לשלש חמישים וארבע, האם שומע.
- שלש חמישים וארבע לשש אחת חמש, שומע.
האם יש לך תצפית נקייה, עבור.
- שלש חמישים וארבע מדווח: זכוכית מלוכלכת, זכוכית מלוכלכת.
לאיזו סיסמה הוא מתכוון כשהוא אומר זכוכיות מלוכלכות? והלא סיכמנו במפורש שהסיסמה היחידה המורה על פריצת המבצע הזה תהייה: "זְקַן הַזָּקֵן", הוא המציא לו סיסמה חדשה?
שלש חמישים וארבע, הסבר את דבריך, עבור.
- שאלת האם יש לי תצפית נקייה...
נו.
- אז תשובה: לא, יש שם זכוכית מלוכלת.
תהייה בריא.
- סיכמנו שלא מדברים בקשר שום מילה שאינה קשורה למבצע.
סתום!
- מכריז על דממת אלחוט.

מפקד התחנה התרומם ממקום מושבו בחפ"ק המאובזר, הוא קמץ את שתי ידיו לאגרופים ומחץ את השולחן במכה הגונה. "הדפקט הזה ניתק את מערכת הקשר, עכשיו הוא שוב ינהל את כל המבצע לבד ובסוף גם יקבל את כל הכבוד לבד".

- אז תצא אתה לשם ותתפוס פיקוד - ניסתה להציע שוטרת צעירה וחסרת מעוף.

המפקד התעצבן והחל לשאוג: "כבר אמרתי מיליון פעם. אני! לא! עוזב! את המשרד שלי! עד שייצמחו לי השערות בחזרה!!!".

- אבל כבר שבועיים שאתה כלוא כאן והילדים שלך לא ראו אבא בבית, אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה - ניסתה לדבר על לבו, רוזה, השוטרת הכי מבוגרת בתחנה ואולי גם בכל משטרת ישראל.

בתגובה להצעתה התעופף עציץ שולחני לעבר זגוגית החלון וניפץ אותה לרסיסים.

עשר דקות לאחר מכן הופיע ג'יפו של המפקד מול המספרה. לא עניינו אותו כל אותם עשרות השוטרים הפזורים סביב במעטה אזרחי, מוסתרים מאחורי גדרות, בתוך סבכי קקטוסים, מעבר לפחי אשפתות, בתחנות אוטובוסים, על גגות שבורי רעפים, בתוך רכבים חונים, אחד מהם אפילו בתוך עגלת תינוקות.

שנייה אחת לפני שראש הצוות נתן את אות ההסתערות על המספרה, הופיע הג'יפ הלבן ונע חזיתית לכיוון דלתות המספרה. המפקד המגולח והעצבני נטל את המקרופון הניידתי בידו ושאג לתוכו: "כאן תנ"צ אורן נאורי מפקד תחנת המשטרה האזורי חבל עדולם, אני קורא לכל המתבצרים בתוככי המספרה להניף את ידיהם מעל לראשיהם ולצאת תכף ומיד מן המספרה אחד אחד בשורה עורפית, ולא אני נכנס עם הג'יפ החמוד שלי היישר אל תוך המספרה המזורגגת שלכם, זוהי קריאה אחרונה בטרם ייעשו מעשים"!

דממה.

הג'יפ צווח בשאגת מנוע והסתער קדימה אל עבר הדלתות. גדר הברזל התוחמת את המדרכה התסערה על הג'יפ הדוהר, קרעה לו את זוג הצמיגים הקדמיים וחרצה לו את כל המרכב התחתון. הג'יפ נותר תקוע באוויר כשכל חלקו הקדמי נוטה לעבר השמים, מוחק על ידי הגדר שהתעלתה מעל עצמה.

עוד מנסה המפקד להעריך את המצב החדש שהתרחש פתע, זינקו ממקום מחבואם עשרות שוטרים מכל הכיוונים והסתערו לעבר המספרה. שוטר גברתן במיוחד ניפץ את זכוכית הדלת ופרץ פנימה בעד הדלת שנמעכה ונעקרה מציריה. לפחות עשרה כמוהו נדחקו בעד המעבר הצר והתפרסו במבנה מקסים, אקדחים שלופים, פרצופים רציניים עד זועמים. מולם, על הרצפה, מביט בהם בעיניים מפוחדות, יישב גבר צעיר, בקושי בן עשרים וארבע.

"איפה ציון הספר וחבורת הטרוריסטים שלו"? - הרעים עליו הענק שבמרכז.

- אאאאתם מתמתכוונים לציון הספר ממול? - הוא הצביע באצבע רועדת אל הרחוב.

כל העשירייה הלוחמת הסתובבה והביטה אחורה. מבעד לדלת הפרוצה, מעבר לכביש הרחב, מאחורי הרחוב הסואן, על הבניין ממול, חייך אליהם שלט פח ועליו אותיות אדומות חצי מחוקות: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".

- "ששששם זה ציון הספר המקורי, כאן זה רק החיקוי".

ובתוך המספרה שממול ישבו עשרה קשישים בחושך מוחלט וגיחכו לעצמם בהנאה. 'אַלְצְהַיְמֵר' שלף מכיסו זקן בלתי מסורק, מרוח בצבעי הסוואה והגישו ל' לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי'.

"בשם כח הכוחות, מה פשר הצבע המרוח הזה?" - התעצבן לורד.

- זה של השוטר הסמוי שהסתתר בתוך עגלת התנוקות, מישהו כנראה התלהב שם יותר מידי מצבעי ההסוואה.

הפרוטוקול נשלף ממקום בלתי ידוע, נפרש לכל אורכו, 'אַלְצְהַיְמֵר' השכיב במרכזו את חופן השערות הארוכות ואז ריווח ופיזר אותם על פני כל הפרוטוקול. לורד נטל פינצטה זהובה והחל לסדר את השערות בצורת אותיות.

"פרוטוקול רביעי"

אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מגישים בזאת את המנחה השלישית אל המספרה העליונה,
זקן אפרפר ומרוח בצבעי הסוואה,
פרי חכתו של ישיש הישישים: 'אַלְצְהַיְמֵר'.

על החתום:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.
אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.
קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי​

לורד פתח עבורם את הדלת האחורית הפונה אל תוך חדר מדרגות זנוח בקצה סמטה צרה וחסרת חיים וכל העשירייה פנתה לצאת.

"שבוע הבא גם תכינו לנו כזה סרט מעניין עם אורות כחולים וצ'אקאלאקות ושוטרים עם אקדחים" - אמר 'פְרַנְקִינְסוֹן' בעודו עומד ביציאה מן הסמטה ופנה אל הכיוון הלא נכון.

כולם חייכו לעצמם.


ואתה, קורא יקר ואחרון שלי.
קרא אותי בקוראי אליך,
אני מחזיק לך אצבעות (גם ברגליים) על כך שאתה עדיין קורא את בלבולי השכל שלי.
חכה לפרק הבא, אולי, מי יודע, אולי בשבילך אני יעשה מאמץ ויכתוב עוד פרק מהחומר הבינוני והלא מעניין הזה.

אז תודה!

 

[בובה בובה]

חה חה חה חה חה
חה חה חה
חה חה חה חה חה
חה חה חה
חה חה
חה חה חה חה חה
חה חה חה חה חה

 

[yonatanr]

אל תוך המספרה המזורגגת שלכם

הייתי אומר שזו מילת סלנג שמקומה אינו בפורום חרדי...


רק מזכיר...

כמה שיותר קצר - יותר טוב.