הפרוטוקולים של זְקָנֵי ציון

  • הוסף לסימניות
  • #1
1.
מנעול ברזל חלוד לופת בכוחות אחרונים צמד טבעות טיטניום המקובעות בדלתות מתכת חורקות. מפתח עקשן חודר אל החור, לוחץ פנימה את הלשוניות שעדיין עושות תפקידן נאמנה ומונעות מכל מאן דהוא לחמוד לעצמו למשכן את חלקת הק-ל הנטושה.

שלט פח רקוע תולה ממעל לפתח ומכריז באותיות מתקלפות שאיי אז היו בצבע אדום בוהק: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".

כבר שנים שהוא אינו, אינו במספרה כמובן, עומד ומסרק שערה סוררת, גודע באיבו תלתל משתולל, מכסח שורות על ראש עגלגל, מקרצף בסבון בעל ריח בלתי מזוהה זקן ערמומי הנחבא איי פה ואו שם, מעט מזעיר מעבר לאוזניים, בועט קצת יותר בסופי הצדעיים, מציץ ונדחק אל מקומות לא לו, נוטל שליטה בלעדית על קימור שפתיים, על קצוות שפמפם, על עצמות לחיים, על מעלה גרוגרת. וציון הספר, על חלוקו הצחור, על חיוכו הנצחי, על שרווליו המופשלים, על דש חזהו, על ורידי ידיו המשתרגים, על אצבעותיו החלקות, הדקות והזריזות. וחותר וחופר, חותך וקוצץ, חוקר ובודק, מתווה דרך ופותח שביל, מקצה גבול ומיישר פס.

כל זה היה. הרבה שנים עברו מאז. מי עוד זוכר בכלל?! הוא עוד זוכר. אינו שוכח לרגע, נזהר מלהסיח דעתו לשנייה מן התפקיד שהועיד לו הכל יכול בעולמו הרחום והחנון שגם פנים אחרים לעולם זה, פנים של יקום מרושע ואכזר. התפקיד ממנו משך את ידו לפני שנים רבות כל כך. משך את ידו, אך לא את לבו. והלב עודנו קיים, חי, נושם ופועם. רק מחכה לרגע הנכון שיגיע.

וכעת הוא הגיע, והמפתח מסתובב אך בקושי בחור המנעול, חורק וחופר, שורק וחותר, אך בסוף מתגבר על זיזי הברזל, על לשוניות המתכת, על בליטות החלודה. דוחק בהם ומסתובב על צירו. פעם ופעמיים עד שגובר על מצוקתו מוצקותו ונפתח לרווחה.

המספרה עודנה כבימים ימימה. לא נגעה בה יד זרה, מחכה לאדונה שישוב, שילטף כלי מלאכתו, שיאחז בשרביט ספרותו, שישוב וישלוט בממלכתו.

נורת ליבון צהובה נדלקת, נותרו בה אך שלושה עשר וואט לערך. שולחת קרניים חלושות אל פינות אפלות, מנצצת ומזהרת חוטי שקופי כורי עכבישי מציאות זנוחה וחדלת פירעון. הוא מתיישב על כיסא עץ נטול משענת במרכז החלל האפלולי. מספרי ברזל כהות מושחלות על אגודלו מזה ועל אמתו מזה, בעוד אצבעו לוחצת על הצד באותה תנועה בה הורגלה עשרות שנים.

הם יגיעו. הוא בטוח בזה. עשור מחייו הוא הקדיש למען המטרה הנעלית וכעת הגיע רגע האמת. והם יגיעו, אם הם עדיין חיים כמובן. וגם זה לא עניין של מה בכך. אך אם, ואכן, ולו יצויר, והם חיים, הם אכן יופיעו בעוד שניות מספר.

נשימה, ושתיים, וצל של מקל נראה מבעד לחלון הצר שזכוכית מלוכלכת עוד תלתה על מסגרתו בחוסר אונים משווע. מקל מעץ פשוט המקרקש על האבנים המשתלבות בקצב איטי להחריד. לאחר המקל נראו רגליו של הצועד, ולאחריהן גופו הכבד והמחוספס מזוקן. למען האמת זה היה צפוי ש'דִּסְקוּס אָכוּל' יופיע ראשון.

דלת נפתחת כדי חריץ צר והוא בפנים. לאחריו הופיעו ובאו גם 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ו'פְרַנְקִינְסוֹן' הכמעט מושבת. נכנסו בדממה וללא פציית פה התיישבו במקומותיהם על מה שפעם היה ספסל המתנה.

'אַלְצְהַיְמֵר', המבוגר שבחבורה, הופיע לבדו מתוך הדממה, נדמה כאילו חציו מצוי כבר בעולם אחר וגופו מתנהג על פי חוקים שונים במהותם מחוקי החומר.

אמבולנס מעוטר בלוגו של מושב זקנים ידוע במרכז העיר, נעצר בקצה הרחוב, דלתותיו האחוריות נפתחו ושתי מטפלות זרות גלגלו החוצה שלשה ישישים מקומטים על כיסאות גלגלים. הן ניסו לגלגל את הכיסאות הלאה במורד הרחוב, אך שלושת הישישים נעלו את בלמי הגומי והתעקשו שמכאן הם ממשיכים לבד. המטפלות משכו בכתפיהם במוזרות מה ועלו בחזרה לאמבולנס שתכף ומיד עזב את המקום.

'מַר קָרַחַת', 'אֲדוֹן קֶמֶט' ו'קָטָרַקְט' גלגלו את עצמם בקושי אל פתח המספרה ונדחקו פנימה אך בקושי דרך הדלת הימנית, בעוד זו השמאלית נשארת סגורה על וו הרתק שלה.

אם כן, נותרו מעתה רק 'שַׁסְתּוֹם כָּפוּל' ו'אֲחוּז שָׁבָץ' שכמו תמיד לא מסוגלים לפספס אף אירוע על מנת לאחר בו באיזה ארבעים חמישים דקות. כעת הם איחרו אך בארבע וחצי דקות ותכף הצטרפו אל החבורה שציפתה להם בפנים.

כעת, ישבו כל העשרה על מקומותיהם סביב סביב כשבמרכז החדר, על הכיסא נטול המשענת, יושב בגב זקוף, מספריו מונפים אל על בין אצבעותיו הדקות, עיניו עצומות אחת למחצה והנותרת לשליש והוא קורא בקול שקט ודרמטי, שמילים לוחשות החותכות את הדממה המאובקת והאפלה, כמו חזון אחרית הלילות משתפך מעם פיו הרוטט: אני, לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי', פותח במעמד זה את 'הַפְּרוֹטוֹקוֹלִים שֶׁל זְקָנֵי צִיּוֹן'!

עשר גבות הורמו והרדו שלשה פעמים והוא שלף מנבכי מכנסיו איגרת נייר עבה מגולגלת ומוחזקת בגומיית דואר צהובה ועבה. עשר אגרופים ישישים, קמוצים, רועדים, מכוסחי עור, יבשי עצם ונטולי בשר, התרוממו לאוויר.

האיגרת נפתחה בקושי והוא החל לקרוא:

"פרוטוקול ראשון".

"אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מאשרים בזאת כי קיבלנו על עצמנו בזאת
את המטלה הנשגבה שהועידה לנו המספרה העליונה,
נמלא את שליחותנו בכל כוחנו כל עוד רוח ונשמה באפנו".

החותמים נכוחה:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי


ואתם/ן, שלושת וחצי קוראיי הנאמנים,
תאלצו להיאזר בסבלנות ובסובלנות (מתנות) עד לפרוטוקול הבא,
בכדי לחוות ולגלות את "המטלה העליונה שהועידה להם המספרה העליונה".

הבהרה: זה לא הולך להיות סיפור בהמשכים ובהמשכי המשכים ובהמשכי המשכי המשכים, פשוט אני לא טיפוס כזה.
הסיפור הזה הולך להיגמר בפרק הבא,
מקסימום עוד שניים,
ואולי אולי אולי עוד שלשה,
ורק אם לא תהייה שום ברירה אחרת - בעוד ארבעה,
אבל ממש לא נגיע לששה או מקסימום לשבעה שמונה פרקים.
...אם הוא לא נגמר כבר בפרק הראשון.
אם לא הבנתם אני בא לומר שאל תצפו לכלום.
וכל זה
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
2.

"בית זקנים - מושב אבות - תור הכסף"

שתי מטפלות ממוצא זר ומוזר גלגלו אל חצר בית הזקנים שלשה כיסאות גלגלים ממולאים בערמות שמיכות שתחתיהן מקופלים שלשה ישישים. שתי מטפלות, שלשה כיסאות. זה אכן היה קצת מורכב אך הן השתדלו לעמוד במשימה. זה כלל מעט דחיפות בלתי נכונות, מעט עזיבות ואחיזות בידיות משתנות לסירוגין, מעט עזרה עם הרגליים, אך בסופו של תהליך מוקמו שלושת הישישים הבלתי רצוניים במרכזה של החצר המטופחת ושטופת השמש - בשעה זו של היום - של בית מושב אבות הזקנים.

המטפלות עזבו את ידיות הפלסטיק הקשיחות החורצת על כפות הידיים את דפוס הנהגותיהן בפסים אדומים ומכוערים המסרבים לעזוב את הכפות ולילך להן למקום מושבן הטבעי של החריצים כבר מששת ימי בראשית. כעת הן שפשפו את כפותיהן זו בזו, וזו בזו של עמיתתה למקצוע, וכבר כמעט ופנו אל חדר האוכל למלאות כריסן בכל טוב שאריות ארוחת הבוקר ותקדימי ארוחת הצהריים, כאשר נשמע קול צורמני מן הכיסא האמצעי.

"רוצים לראות אנשים" - קול רועד וחלול קרא אליהן מעם עומקו של כיסא, הולך וחזק מבין שמיכת צמר עבה, חלוק מגבת מאמבטיה נשכחת, כמה צעיפים שנזרקו ממעל לערמה ואפילו מגש תה חצי מלוכלך שנשכח על גבו של הישיש עוד מעת חלוקת תה הצהריים של יום האתמול.

- איפה תראו אנשים? - שאלה החצופה מביניהן במבטא זר. השנייה רק הנהנה בראשה במרץ והביטה על הפסים האדומים שבכפות ידיה בייאוש.

"ברחוב ראשי, למעלה, אנשים" - התעקש החלול מהכיסא האמצעי ואילו השניים שמימינו ומשמאלו החלו להנהן בראשיהם בחוזקה עד כי החלו לנשור מהם שרידי קיום ותכף נראה שלא יישאר בהם טיפת חיות בכדי לעצור נענוע בלתי רצוני נרגש זה.

- אין אנשים ברחו... - התחילה המטפלת להתעקש, אך לפתע התרומם הגוש מן הכיסא הימני למלוא גובהו, הרים יד גרומה באוויר וצווח ככרוכיה: "אם אתן לא לוקחות אותנו לשמה ומיד, אני, יחד עם 'מַר קָרַחַת' ו'קָטָרַקְט'. שלושתנו יחדיו נקום עליכן ונכה אתכן מנה אחת אפיים - ולא נחה דעתו עד שסיים את הפתגם - ארצה!"

משהו זז בכיסא השמאלי וקול נשמע כקורא במדבר: "ונכה לא יינקה".

משראו כי כלתה אליהן הרעה נשפו צמד המטפלות מלוא אווירן חוצה ואחזו בידיות הכיסאות, ידית מזה וידית מזה, וכבר דחקו את גלגלי הכיסאות החוצה מבית הזקנים, הלאה אל מעלה הרחוב הראשי.

משהגיעו אל קוצו של רחוב, נטשו אותם המטפלות וכבר אצו רצו בחזרה לכיוון בית הזקנים תוך כדי בילוש תמידי ימין ושמאל במרפסות הקומות התחתונות אחר מציאות כשרות ופחות מן הסוג הלביש אותן לרכוש לעצמן בשתי שניות של פחד.

'מַר קָרַחַת' כיוון את כיסא גלגליו כשפניו אל מול המדרון המשתפל כמעט עד לפתח בית הזקנים, 'אֲדוֹן קֶמֶט' דרדר עצמו באיטיות כשלושים מטרים ואז נעצר מול לוח מודעות תמים, כביכול כובש בו את מבטו, אך פוזל בעיין עצלה לכיוונו של 'מַר קָרַחַת' שמראהו מהנה הינו כשל דגל המונף לחצי התורן ביום אבל עצוב במיוחד.

'קָטָרַקְט' בשונה מהם פנה עם כיסאו ימינה אל הרחוב הצדדי והתרחק ככל שיכול היה כל עוד נשאר בקשר עין עם המפקדה שבמעלה הרחוב.

'מַר קָרַחַת' כיוון את משקפיו עבות הזגוגיות למרחק המינימום האפשרי מקצה אפו, הוא הטיב את אחיזת ידו בדבר מה נסתר בתוך כיס מכנסיו הצדדי שעקב נטיית השלייקעס למושכם כלפי מעלה - היה הכיס כעת בגובה חזהו. קריצה אל 'אֲדוֹן קֶמֶט' הנתון באמצע המדרון, תזוזת ראש מינימאלית וקריצה אל עמדתו של 'קָטָרַקְט'. כעת הכל מוכן וצריכים לחכות רק לשעת כושר.

קרעכץ עמום נשמע מעם הרחוב הימני. 'מַר קָרַחַת' בלע את רוקו פעם ופעמיים ואז הבחין באובייקט עליו רימז 'קָטָרַקְט' שלמען האמת ראייתו הייתה טובה משלהם.

מצד ימין שלו, במרכז המדרכה, צעד גבר שמנמן, כבן שלושים ואחת וחצי לערך, אוחז בידו שקית בד ובתוכה מיני מאכל, ספרות זולה ושאר חפצי נוי, אך חשוב מכל, את סנטרו, ובעצם את כל תחתית פניו, החל מגובהם של אוזניים ועד למרכזה של בטן עגלגלה, התנועע לו בחשיבות מה, זקן, הדור ורחב ג'ינג'י בצבעו ובטבעו, מלא וגלי, נע לקצב הצעדים אנה ואנה.

'מַר קָרַחַת' כיוונן אליו את מבטו בשיטה הידועה אך ורק לו וחישב את השניות עד לנקודת המפגש ביניהם. הסדיר את שיעוליו לקצב פעימות לבו שגם כך עבד ברבע תפוקה. ארבע. שלש. שתיים. ואז זה קרה. בהגיע השיעול האחד, זינק 'מַר קָרַחַת' מן הכיסא אל אוויר העולם, ובעוד ידו האחת לופתת את זקנו של האיש למלוא רוחבה, נשלפה ידו השנייה מכיס מכנסיו ומספריים בוהקות ומשומנות צצו בהם כבאורח פלא, ותכף כהרף עין נפתחו ונסגרו במהירות מדהימה אף לאדם צעיר במלוא אונו, וגזזו את זקנו במרחק של סנטימטר אחד מתחת לסנטרו לכל רוחב הזקן.

האיש זינק באוויר - כנראה מגודל עוצמת ההפתעה, וכמו כדי להמחיש את הרגשתו הפלאית נפלטה מפיו שאגה איומה שלאוזן זרה מבחוץ נשמעה כעין קריאת תרנגול הודו צרוד המשרבב ראשו אל תוך דוד מי שופכין חמין וקרין לסירוגין.

עוד האיש מרחף באוויר הוא דימה לראות עצמו נוחת על הפרסונה שהעז לגלח כך בחציפות יתר את זקנו שהיה מקור גאוותו והטעם היחיד לחייו המשמימים, אך בהגיע רגע הנחיתה, כשכבר כמו כאילו הרגיש את גולגולתו של הישיש המתפצפצת בין אגרופיו, לפתע אין. אך אוויר בלבד נלפת בין אגרופיו והזקן איננו.

הוא הרים את ראשו וגילה כי הזקן כבר פתח בדהרה דרדורית מהירה במורד הרחוב לכיוון מושב האבות. הוא קיפץ קפיצה אחת באוויר ואז החל לרוץ בעקבות הזקן שעדיין אחז בזקנו המרשים לפות בידו האחת. רגע לפני שהגיע אל הישיש הצובר תאוצה, לפתע שמע צרחה חייתית משמאלו. ראשו הוסב באחת לעבר הקול. ישיש שני בכיסא גלגלים דהר לכיוונו כשפיו פעור לכיוונו ושיניו מאיימים לבלעו חיים.

הוא נעצר על עומדו ואז כיוון את כל שריריו לכיוון הזקן המסתער משמאל. כמעט שזינק לכיוונו כאשר נשמעה שאגה ממאחוריו ואז רעש מחריש אוזניים כשל מנוע טורבו באופנוע די אם אקס שש חדשני שנבע משתי כוסות חד פעמיות שנתחבו בינות לגלגלי הכיסא ולגומי המעצור.

הוא התבלבל לרגע מן ההתקפה המשולבת וקפא על עומדו. מה שהתברר לאחר מכן טעות הגורלית ביותר בחייו. היה זה רגע אחד מיותר מידי בו זוג הקשישים הדוהרים אליו מכיוונים שונים איבדו שליטה על כלי ההנעה שלהם והתנגשו בו יחדיו משני כיוונים בעוצמה הראויה לציון לשבח. עיניו כוסו בערמות בגדים מתזזות והוא הרגיש כיצד חלקי גומי וברזל שונים חובטים בכל חלקי גופו תוך כדי ששתי זוגות גלגלי גומי מקפצצים על גבו חליפות וקולות צחוק נשמעו משני צדיו.

על השפלה כזו הוא כבר לא מסוגל היה להבליג. הוא התרומם בחמת זעם, מעיף לכל הכיוונים חלקי כיסאות גלגלים ואז לפת בשני ידיים אימתניות בגרונותיהם של הישישים כשני גרונות הודו מבושלות במרק רותח של ליל שבת קיצי במיוחד. הוא כבר כמעט וניפץ את ראשיהם זה בזה כאשר לפתע הבחין בצל ענק הגוהר מעליו.

הוא הרים את ראשו ונדהם לגלות ישיש גבה קומה וגדל גוף בעל מידות שלא היו מביישות גם שחקן כדורסל מצטיין. ולגודל תדהמתו אף החלו צמד הישישים לקרוא לו לעזרה.

"אַלְצְהַיְמֵר" חרחור מימין. "תציל אותנו" שיעול משמאל. "המשימה הושלמה בהצלחה"! חרחר 'קָטָרַקְט' הלפות ביד הימנית לכיוונו של 'אַלְצְהַיְמֵר' הישיש שבחבורה.

רגע של דממה. ואז זקף הישיש הענק אצבע צריידא לפניו והורה לו במילים פשוטות אך בקול מצווה שאינו משתמע לשתי פנים: "אתה עוזב אותם מיד ובורח מכאן הכי מהר שאתה יכול, ולא אני תולש לך את הזקן".

הלה שלא היה לא דבר חשוב יותר בעולמו מאשר זקנו, שמט את הצמד התלוי ואינסטינקטיבית ניסה לאחוז בזקנו, אך אז נזכר הוא בזקן הראשון שהחרים לו את חיית המחמד שלו. מרוב הלם ובלבול הוא סב על עקביו ועזב את המקום.

בשבע בערב הם נפגשו במספרה. 'לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי' נטל סכין תער חדה, הוא טבל אותה בתוך שפופרת של משחת גילוח שעבר עליה התאריך כבר לפני שנים רבות, ואז פתח את הפרוטוקול והחל לכתוב:

"פרוטוקול שני"

אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מגישים בזאת את המנחה הראשונה אל המספרה העליונה,
זקן אדמוני מלא וגלי המסמל את ביצות הכעס, התאווה והאנוכיות,
פרי חכתם של ישישנו: 'מַר קָרַחַת' 'אֲדוֹן קֶמֶט' 'קָטָרַקְט',
ובעזרתו הדגולה של: אַלְצְהַיְמֵר.

החותמים נכוחה:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי​



לאחר מכן הוא הניח את ערמת הזקן האדמוני במרכז הפרוטוקול וגלגל אותו בפנוכו.

כל העשרה קמו לצאת כאשר 'אַלְצְהַיְמֵר' חבט בעזרת ידו על מצחו ושאל בפליאה: "כח הכוחות, איה היציאה שהייתה כאן מקודם?"

- כאן לימינך - כיוונו אותו כולם והבליעו חיוך.




וגם אתם/ן שלושת צופיי היקרים השומרים לי אמונים עוד מהפרק הראשון, (כן, אני יודע שחצי צופה ירד, זה לא שובר אותי), מקווה שגם אתם/ן הבלעתם יותר מחיוך אחד הפרק הזה.

חפשו אותנו גם בפרק הבא (לא בטוח שיהיה).
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
@האגריד צ'מע אם כל סיפור שלך אני צוחק
הפעם בכיתי מרוב צחוק
תגיד מאיפה היציאות האלה?! ;):rolleyes::eek:
וטוב לראות אותך שוב עם חומר איכותי כתמיד......
היית חסר לנו....
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
3.

בית התחנה - משטרת המעצר


דלת השטולצהייזר בעלת ריבועי הזכוכית הבוהקים נפתחה במהירות עד חציה, החלה להיסגר חזרה ואז דחיפה נוספת עד שלושת רבעיה, שוב החלה להיסגר ושוב דחיפה נוספת עד שנתקלה ידיתה המבורזלת המפורזלת בקיר שמעבר וחרצה בו חריץ ארכרך שעוד יעמוד שם לשנים רבות.

כעת צעד פנימה אדם קשיש, גופו נוטה על צדו וכל תנועה מצדו גורמת למראות בהלה מצד סובביו, כאילו תכף וייפול ארצה נפילה שאחריתה מי ישורנה. גוו הכפוף בצורה מגוחכת השמיע פקפוקים וצינתוקים עם כל תזוזה בלתי הגיונית נוספת, והוא פנה לעבר הדלפק שתחם את המבואה הקטנה בעלת ספסל שלושת המקומות הידוע ועציץ שעל אף שהיה עשוי הוא מפלסטיק בלתי מתכלה - נבל.

השוטרת היומנאית התורנית עצרה לרגע ממשחק הקענדי קראשצ'ט והרימה את ראשה לעבר היצור המתקרב. עיניה נפערו בתדהמה משראתה את הבריה המשונה שהידסה לכיוון דלפקה.

- מי אתה אדוני? היא ניסתה לשאול בנחמדות הגבוהה ביותר שהצליחה להפיק.

"אני פְרַנְקִינְסוֹן" ענה לה קול לחששני וכמעט מת מבין כפלי עמוד השדרה המפותלת.

- מה אתה מחפש כאן סבא? שאלה בהתנשאות הילדה שאתמול סיימה בצפר יסודי

"אני אינני סבא, משום יען ולא היו לי נכדים בימי חלדי, קא משמע לן שגם ילדים לא היו לי בימי חלדי, וזאת הוכחה ניצחת שבכלל לא היו לי צאצאים כל שהם בימי חלדי. אני אינני סבא. אני פְרַנְקִינְסוֹן".

- אז מה אתה מחפש כאן אם אין לך צאצאים? לא הבינה השוטרנית שאמש לא הצליחה להכפיל צמד ספרות יסוד בתחביר פשוט כפול משולש או מרובע.

"אני, הנני פְרַנְקִינְסוֹן, ואני הנני מחפש את השוטר שנכנס כאן קודם, אני ראיתי אותו ברחוב,השוטר עם זקן".

- עם זקן? הא, צחי? - צחקקה לעצמה תורנית התחנה שאך אתמולתיים עוד הייתה תורנית חצר בגלגול החבל בהפסקת אחת ורבע. ואז היא עשתה מעשה שלכאורה נראה מוזר בעיני בריות המגדירות את עצמן כמודלים נורמטיביים. היא הצמידה את שתי צדי כפות ידיה בשתי צדי פיה וצרחה לחלל הפתוח שמאחוריה: "צחי! צחצחי! קוראים לך במודיעין"!!!

לקח להנ"ל כמה רגעים ארוכים עד שהוא הועיל להופיע על המרקע. אכן היה לו זקן. שחור, מתולתל, אסוף בגומייה משרדית למעין קוקו צר וארוך המתנפנף לכל הכיוונים על פי מצבי הרוח המשתנים, קבוצות תלתלים סוררות צצו משתי עברי הגומייה ושילחו לצדדים כמעין זרועות ציד אפלות ותאוות בשר.

גבותיו התרוממו בהפתעה משראה את מה שמחכה לו במבואה, הוא נבוך קמעה ועקף בצעדים איטיים אך במעט את עמדת הקבלה. הוא קרב את הזקן והתכופף במעט כששאל: "אתה מחפש אותי?"

בתגובה הרים אליו הקשיש את עיניו וחייך לעברו חיוך ביישני בשפתיים רוטטות וחרבות. הוא לחש משהו שהשוטר צחי לא הצליח לשמוע. השוטר התכופף ונרכן מעל גופו של הזקן, הלה קירב את פיו לאוזנו של הלה והלה קרב את אוזנו לפיו של הלה. אך באותה השנייה נשלפה ידו במהירות מדהימה מתוך קפלי חולצתו כשבין אצבעותיו אחוזה מזמרת בוסתנים בינונית בעלת ידיות אדומות.

המזמרה קרבה אל זקנו ובהינף קטיעה אחת נתלש כל החלק התחתון, עדיין אחוז בגומייה, ריחף באוויר לרגע ואז נחת היישר אל תוך ידו המושטת של 'פְרַנְקִינְסוֹן' שחיש מהרה נבלעה בחזרה בין נבכי כפתורי חולצתו מלאה הצ'פים.

פיו של השוטר נפער בתדהמה, וריד כחול בולט השתרג במרכז מצחו, שפתו התחתונה רטטה בחוסר שליטה ואז זינק על הקשיש שנפל תחתיו ארצה, נמעך תחת כובד משקלו ומפיק מכל חלקי גופו קולות פיצוח מחליאים, רעשי שבירה של עצמות חלולות, צלילי נשיפות חורקניים וטפיפות כפכפי עץ על ריצוף יוקרתי.

מחוץ לבית התחנה, מעבר לכביש הרחב, ישבו צמד משונה על יד שולחן עגול בבית קפה פינתי וצפו פנימה אל המתרחש. משזינק השוטר באוויר והחלו המהלומות ההדדיות הם התרוממו בדאגת מה.

כעת, משעה שעמדו על רגליהם הלכה מוזרותם וניכרה יותר ויותר. 'דִּסְקוּס אָכוּל' נעמד על קצות אצבעות רגליו העקומות שאחת מהן כאילו פנתה לכיוון אחד, ואילו השנייה יצאה כביכול מתוך חברתה וירדה בפס עקום עד לגובה המרפק לערך, משם והילך שינתה כיוון בזווית חדה וחסרת היגיון.

ואילו 'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' ניצב כעת על זוג רגליים הנדמות כמקלות דקות וארוכות המשיאות את גופו לגובה יוצא מן הכלל. עיניו צופיות בדאגה למתרחש בתוך בית התחנה.

"נדמה בעיניי ש'פְרַנְקִינְסוֹן' זקוק לעזרתנו".

- אל לנו לעמוד ולהישען ולהיסמך על רגלינו בשעה בה חברינו מוטל כאבן שאין לה יורשין! - החרה החזיק אחריו 'דִּסְקוּס אָכוּל'.

וכבר החלו הצמד לדדות את הכביש המרכזי לכיוון בית התחנה. צפירות רכבים שכמעט ופגעו בהם החלו להישמע בכל נתיב חצייתם, שוטר אדיב שעמד מחוץ לתחנה רץ למרכז הכביש ועצר בגפו את התנועה הסואנת בכדי שיוכלו לעבור בבטחה.

שוטרים בדרגות משתנות החלו להתאסף סביב המהומה בחדר המבוא, לרגע הם לא הבינו מה עושה צחי המשתולל על חלקי גופו הרופס של הקשיש, אך מצד שני גברה תמיהתם בראותם את זקן התלתלים המגומה והמקוקה של צחי אחוז בעקשות חסרת מעצורים בידו של הקשיש המעוך.

מפקד התחנה, יחד עם שתי עוזרותיו ובסיוע של שלשה שוטרים נוספים, אחראי הכליאה, המנקה, ועוד מספר בלתי ידוע של אזרחים ששהו במקום לענייניהם השונים - ניסו לגשת למהומה ולהפריד בין הניצים, כאשר נפתחה דלת התחנה וזוג זקנים נוספים נכנסו.

לגודל תדהמת כולם שלף הקשיש הנמוך מביניהם מטלית אף מבד איכותי ומשובץ מכיסו, סובב את הבד סביב ידו, קמצה לאגרוף והחל להכות בכל הנוכחים אחת ושתיים. זירה מספר שניים נפתחה וכל המי ומי ניסו לגשר ולפשר, לעצור בעד הקשיש המשתולל. מפקד התחנה כמעט והתגבר עליו כשלפתע הקשיש תלש את כובעו - מרכז כבודו ושליטתו בתחנה, חבש את הכובע המעוטר בזריזות לראשו חסר הצורה וברח אתו פנימה אל המסדרון הפנימי.

המפקד החל לשעוט בעקבותיו ואחריהם כל הנוכחים שנטשו את הזוג המתגושש במבואה. הקשיש צלח את המסדרון ופנה ימינה לכיוון המשרדים. הוא כמעט חרץ את גורלו כאשר נכנס לחדר המפקד, חדר שכפי שטוענות שמועות עקשניות, קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנו נקי ושלם. אך ברגע האחרונה טיפס הקשיש על השולחן, ספר אחד שתיים ושלוש וזינק אל כיסא המנהלים שמחמת התנופה העזה פרץ בטיסה מהירה החוצה כשהקשיש הצווח באושר מנווט אותו.

הכיסא פגע במפקד, השטיח אותו לארץ, והמשיך במסעו דרך שורת האנשים המתרוצצים במסדרון. גופות עפו אל הקירות ומשם לארץ, עציצים שתולי פרחי נוי התפרקו לגורמים, צמד דלתות זכוכית שהפרידו בין אזור המשרדים למתכן הכליאה התנפצו בקול רעש גדול והמטירו גשם של רסיסים על הבודדים שהרהיבו עוז להמשיך ולרדוף אחרי הקשיש המשתולל.

ואז השתרר שקט מוזר. כולם קמו אט אט מן הרצפה ולשלושת הקשישים לא נותר זכר. חוץ מצחי אחד נטול זקן כמובן.

המפקד הכריז על חזל"ש ופנה אל פינת הקפה להירגע מן המהומה. שלשת הקשישים חיכו לו שם. האחד ניפץ כוס זכוכית מלאה בנוזל רותח בפרצופו, השני גילח בעזרת מכונה בעלת שלשה ראשים את זיפי זקנקנו הצמוד, השלישי החזיק תחתיו שקית פתוחה והכיל לתוכה את השערות הנושרות.

ברגע בו הצליח לפקוח את עיניו בחזרה הוא החל לשעוט לכיוון היציאה מן התחנה על מנת ללכוד את שלושת הפושעים. הוא הגיע לחדר המבואה וכמעט פרץ החוצה כאשר איש צעיר ומתוסכל חסם אותו בגופו: "אאאדוני השוטר שלשה סבות (כך במקור) תלשו לי את הזקן"!!!

בשבע בערב הם נפגשו במספרה. 'לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי' הרים מכונת תספורת מזמזמת ובעזרת שיניה הזעירות והמתרוצצות חתך את חוט השני שקשר את הפרוטוקול המגולגל.

הוא פרש אותו למלוא אורכו על רגליו ובעזרת עפרון בלתי מחודד החל לכתוב:

"​
פרוטוקול שלישי​
"​
אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות, מגישים בזאת את המנחה השנייה אל המספרה העליונה, זקן שחור ומתולתל ועמו שביבי שאריות מזקן קצוץ, חד ומאפיר, פרי חכתם של ישישנו: 'פְרַנְקִינְסוֹן' 'דִּסְקוּס אָכוּל' ו'אֶרֶךְ רַגְלַיִם'.

על החתום:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.

אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.

קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי
כל חברי הקבוצה קמו לצאת כש'אֶרֶךְ רַגְלַיִם' תלש כובע שוטר מראשו של 'דִּסְקוּס אָכוּל'.
"כבר סיכמנו שהכובע הולך אלי".
- חיי נפשי, החזיר לו 'דִּסְקוּס אָכוּל' והלא במפורש הוחלט שהמחרים הוא המקבל.
האחרים הבליעו חצי חיוך ויצאו מן המספרה.


ואתם שני קוראיי האחרונים:
יש מצב שזהו פרק אחרון אז היו שלום...
אבל יש מצב שגם לא.
אז תמשיכו לעקוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
4.
"צִיּוֹן הַסַּפָּר"

שש אחת חמש לשלש חמישים וארבע, האם שומע.
- שלש חמישים וארבע לשש אחת חמש, שומע.
האם יש לך תצפית נקייה, עבור.
- שלש חמישים וארבע מדווח: זכוכית מלוכלכת, זכוכית מלוכלכת.
לאיזו סיסמה הוא מתכוון כשהוא אומר זכוכיות מלוכלכות? והלא סיכמנו במפורש שהסיסמה היחידה המורה על פריצת המבצע הזה תהייה: "זְקַן הַזָּקֵן", הוא המציא לו סיסמה חדשה?
שלש חמישים וארבע, הסבר את דבריך, עבור.
- שאלת האם יש לי תצפית נקייה...
נו.
- אז תשובה: לא, יש שם זכוכית מלוכלת.
תהייה בריא.
- סיכמנו שלא מדברים בקשר שום מילה שאינה קשורה למבצע.
סתום!
- מכריז על דממת אלחוט.

מפקד התחנה התרומם ממקום מושבו בחפ"ק המאובזר, הוא קמץ את שתי ידיו לאגרופים ומחץ את השולחן במכה הגונה. "הדפקט הזה ניתק את מערכת הקשר, עכשיו הוא שוב ינהל את כל המבצע לבד ובסוף גם יקבל את כל הכבוד לבד".

- אז תצא אתה לשם ותתפוס פיקוד - ניסתה להציע שוטרת צעירה וחסרת מעוף.

המפקד התעצבן והחל לשאוג: "כבר אמרתי מיליון פעם. אני! לא! עוזב! את המשרד שלי! עד שייצמחו לי השערות בחזרה!!!".

- אבל כבר שבועיים שאתה כלוא כאן והילדים שלך לא ראו אבא בבית, אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה - ניסתה לדבר על לבו, רוזה, השוטרת הכי מבוגרת בתחנה ואולי גם בכל משטרת ישראל.

בתגובה להצעתה התעופף עציץ שולחני לעבר זגוגית החלון וניפץ אותה לרסיסים.

עשר דקות לאחר מכן הופיע ג'יפו של המפקד מול המספרה. לא עניינו אותו כל אותם עשרות השוטרים הפזורים סביב במעטה אזרחי, מוסתרים מאחורי גדרות, בתוך סבכי קקטוסים, מעבר לפחי אשפתות, בתחנות אוטובוסים, על גגות שבורי רעפים, בתוך רכבים חונים, אחד מהם אפילו בתוך עגלת תינוקות.

שנייה אחת לפני שראש הצוות נתן את אות ההסתערות על המספרה, הופיע הג'יפ הלבן ונע חזיתית לכיוון דלתות המספרה. המפקד המגולח והעצבני נטל את המקרופון הניידתי בידו ושאג לתוכו: "כאן תנ"צ אורן נאורי מפקד תחנת המשטרה האזורי חבל עדולם, אני קורא לכל המתבצרים בתוככי המספרה להניף את ידיהם מעל לראשיהם ולצאת תכף ומיד מן המספרה אחד אחד בשורה עורפית, ולא אני נכנס עם הג'יפ החמוד שלי היישר אל תוך המספרה המזורגגת שלכם, זוהי קריאה אחרונה בטרם ייעשו מעשים"!

דממה.

הג'יפ צווח בשאגת מנוע והסתער קדימה אל עבר הדלתות. גדר הברזל התוחמת את המדרכה התסערה על הג'יפ הדוהר, קרעה לו את זוג הצמיגים הקדמיים וחרצה לו את כל המרכב התחתון. הג'יפ נותר תקוע באוויר כשכל חלקו הקדמי נוטה לעבר השמים, מוחק על ידי הגדר שהתעלתה מעל עצמה.

עוד מנסה המפקד להעריך את המצב החדש שהתרחש פתע, זינקו ממקום מחבואם עשרות שוטרים מכל הכיוונים והסתערו לעבר המספרה. שוטר גברתן במיוחד ניפץ את זכוכית הדלת ופרץ פנימה בעד הדלת שנמעכה ונעקרה מציריה. לפחות עשרה כמוהו נדחקו בעד המעבר הצר והתפרסו במבנה מקסים, אקדחים שלופים, פרצופים רציניים עד זועמים. מולם, על הרצפה, מביט בהם בעיניים מפוחדות, יישב גבר צעיר, בקושי בן עשרים וארבע.

"איפה ציון הספר וחבורת הטרוריסטים שלו"? - הרעים עליו הענק שבמרכז.

- אאאאתם מתמתכוונים לציון הספר ממול? - הוא הצביע באצבע רועדת אל הרחוב.

כל העשירייה הלוחמת הסתובבה והביטה אחורה. מבעד לדלת הפרוצה, מעבר לכביש הרחב, מאחורי הרחוב הסואן, על הבניין ממול, חייך אליהם שלט פח ועליו אותיות אדומות חצי מחוקות: "צִיּוֹן הַסַּפָּר".

- "ששששם זה ציון הספר המקורי, כאן זה רק החיקוי".

ובתוך המספרה שממול ישבו עשרה קשישים בחושך מוחלט וגיחכו לעצמם בהנאה. 'אַלְצְהַיְמֵר' שלף מכיסו זקן בלתי מסורק, מרוח בצבעי הסוואה והגישו ל' לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי'.

"בשם כח הכוחות, מה פשר הצבע המרוח הזה?" - התעצבן לורד.

- זה של השוטר הסמוי שהסתתר בתוך עגלת התנוקות, מישהו כנראה התלהב שם יותר מידי מצבעי ההסוואה.

הפרוטוקול נשלף ממקום בלתי ידוע, נפרש לכל אורכו, 'אַלְצְהַיְמֵר' השכיב במרכזו את חופן השערות הארוכות ואז ריווח ופיזר אותם על פני כל הפרוטוקול. לורד נטל פינצטה זהובה והחל לסדר את השערות בצורת אותיות.

"פרוטוקול רביעי"

אנו, עשרת נבחרי כח כל הכוחות,
מגישים בזאת את המנחה השלישית אל המספרה העליונה,
זקן אפרפר ומרוח בצבעי הסוואה,
פרי חכתו של ישיש הישישים: 'אַלְצְהַיְמֵר'.

על החתום:

דִּסְקוּס אָכוּל. אֶרֶךְ רַגְלַיִם. פְרַנְקִינְסוֹן.
אַלְצְהַיְמֵר. מַר קָרַחַת. אֲדוֹן קֶמֶט.
קָטָרַקְט. שַׁסְתּוֹם כָּפוּל. אֲחוּז שָׁבָץ.

ובראשנו, נציג המספרה העליונה במדורנו:
לוֹרְד קַאלַאבָאסָה ג'וֹרְג' דַּאבֶּליוּ צִיּוֹן קִיסִינְגֶ'ר רוּבִּינְשְׁטַיְן הֶנְרִי אַיְבִּיקוֹס הַשְּׁמִינִי​


לורד פתח עבורם את הדלת האחורית הפונה אל תוך חדר מדרגות זנוח בקצה סמטה צרה וחסרת חיים וכל העשירייה פנתה לצאת.

"שבוע הבא גם תכינו לנו כזה סרט מעניין עם אורות כחולים וצ'אקאלאקות ושוטרים עם אקדחים" - אמר 'פְרַנְקִינְסוֹן' בעודו עומד ביציאה מן הסמטה ופנה אל הכיוון הלא נכון.

כולם חייכו לעצמם.


ואתה, קורא יקר ואחרון שלי.
קרא אותי בקוראי אליך,
אני מחזיק לך אצבעות (גם ברגליים) על כך שאתה עדיין קורא את בלבולי השכל שלי.
חכה לפרק הבא, אולי, מי יודע, אולי בשבילך אני יעשה מאמץ ויכתוב עוד פרק מהחומר הבינוני והלא מעניין הזה.

אז תודה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
חה חה חה חה חה
חה חה חה
חה חה חה חה חה
חה חה חה
חה חה
חה חה חה חה חה
חה חה חה חה חה
 
  • הוסף לסימניות
  • #8

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה