15:
כשאתה לא מתנצל, לא יחכו ממך לזה.
סר מוקָ'ל הוא אדם מכוער למדיי, אבל אין מי שזוכר לו את זה.
סר מוקָ'ל גבוה, רזה ודק, רוחב כתפיו כחצי מרוחב הכתפיים של גבר ממוצע. אפו בולט, שפמו דקיק וחיוכו עולץ, עד שהוא נמצא ליד פון ברנטו. אז ארשת פניו רצינית להחריד, וגם מי שמנסה לחפש בו שמץ של חיוך לא ימצא אותו, אולי בגלל שאין לסר מוק'ל היכן להחביא אותו תחת שפמו הדליל.
הליכתו של סר מוק'ל לוליינית ומפותלת מאוד, צעדיו דומים יותר לריקוד וידיו, שמתנפנפות לצדדים כשהולך, רק מוסיפים נופך להליכתו, כך שאי אפשר להתעלם ממנה.
סר מוק'ל מעולם לא חש צורך להתנצל על הליכתו המשונה או על שטף מילותיו המתגלגל בקול רם, שלא לאמר בצווחות מה. סר מוק'ל מעולם לא חש שלא בנח על אי התמצאותו הגורפת בנימוסים כלשהם. סר מוק'ל אהב ששערו החלק והדליל משתפל בחופשיות על עורפו על אוזניו ועל מצחו ולפעמים אפילו על עיניו השחורות.
סר מוק'ל היה סר מוק'ל משום שהוא היה סר מוק'ל. ואולי בגלל שהוא אף פעם לא ניסה לשנות את העניין או לטפל בו הפך סר מוק'ל לסמל ממותג, משהו שאי אפשר לחקות אותו, אפוף בהילה מסוימת, ומדובר מאוד.
וסר מוק'ל הוא, כמה יפה, אחד האנשים הבודדים שמצליחים להגיע עד מתיו בלי סיבוכים.
לא בקלות, בעקביות. לא בכיף, במאמץ. לא בלי לקבל קרירות, ריחוק, התנשאות, כן בלי לספוג אותם.
סר מוק'ל למד שמתיו שונא שמתופפים לו על השולחן, שמשהקים באוזנו, שמסבירים לו דברים, שמבקשים הסברים, שלוחצים את ידו ושהולכים לידו בהליכה שהיא עקומה ושמפטפטים עימו סתם.
אז הוא מתופף על רגליו כשמדבר עם מתיו. משהק בשקט יחסי. נמנע ממצמוצים וקריצות. מפריח לאוויר משפטים בלי הסבר, אף פעם בלי הסבר, עד שמתיו מבקש. וגם אז מסביר לו כל פעם רק רבע עד שליש הסבר, בדרך כלל זה הספיק למתיו וכשלא- מבקש מתיו עוד הסבר, וככה מרגיש סר מוק'ל בנח לבקש גם הוא ממתיו את ההסברים שלא יכולים להסביר לו האנשים האחרים. סר מוק'ל נמנע מללכת לצד מתיו, כי ההליכה, כמו שכבר הסברנו, מהותית מדיי אצלו. ולגבי הפטפוטים – בחלק הזה החליט סר מוק'ל שיהיה זה מתיו שיצטרך להתגמש. כי בכל אופן, לדרוש ממנו שגם יסכור את פיו - זה כבר יותר מדי.
"מתיו פון ברנטו".
מתיו לא צריך להרים עיניים כדי לדעת מיהו העומד בפתח הקורא בשמו.
קודם כל משום שהן היו מורמות כבר. אבל גם בגלל שבקול הדק, המתנגן, והצועק אי אפשר לטעות, וודאי לא בקפיצת התיש והקידה שעושה בעל הקול תוך כדי קריאה בשמו.
ומלבד זאת, רק סר מוק'ל מעז לקרוא לו בשמו הפרטי. כמעט, בעצם. היה עוד אחד שעשה זאת פעמים מספר.
"כן?" הוא שואל.
"מתיו פון ברנטו, זה לא ייתכן, זה לא הגיוני, וזה לא יימשך ככה. אי אפשר לתת לזה לקרות".
"מה קרה?"
סר מוק'ל מתקדם בניתור מה "לא קורה כאן שום דבר בלי שאתה יודע עליו, כמובן. אבל גם כשאתה יודע זה לא עוזר לנו. פון ברנטו. לא עוזר לנו".
מתיו משתהה בכוונה. יודע שאין מה להאיץ בברנש. כשהלה מחליט לדבר, רק אז הוא מדבר.
"הסגן אלוף. אתה יודע מי מחכה לך בחוץ?"
"נו?"
"אנחנו. הודענו לך שאנחנו צ'כים אסיפה, לא קראת לנו. אז באנו".
"אנחנו זה אתה ואֵגֵד צִי?"
"ורָש דה קְלָן, הסגן אלוף. לא לשכוח אותו. הם לא העזו להיכנס, אז אני התנדבתי. אפשר עכשיו?"
"אפשר".
הנושאים החמים
