דרוש מידע טור בעיתון- נחלת מי?

[efrat1]

אם אין לך קטיפה, אז איך את יודעת שיש כתבות האשכולות הנ"ל?

אני קוראת
אני לי את של השבוע

 

[לא אני]

סגנון גיטי מאירוביץ,

ענין של טעם.
אני עוקפת כל מילה כתובה שלה בעקביות - לא מתחברת לסגנון.
לטעמי מקום חכמות הילדים וזכרונות הילדות והנערות הוא לסבתות מכל הכיוונים ולא לקהל הרחב.

 

[מלפפון]

אני אוהבת את הטור של ציפי גולן.
כל תקוםה מביאה שתי נשים מנוגדות.
פעם היו עקרת בית ויעל זלץ.
עכשיו מפיקת ארועים או משהו כזה, וענבר אור.
הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי מאד מתחברת למה שהן כותבות ולוקחת תובנות.

 

[קרעפט]

אולי צריך ללמד את הקוראים איך ניגשים לקריאת טור..
טור לא אמור לחדש לנו
למרות שאם רצון טוב וקצת כישרון
אפשר להשיג כל שבוע רעיון חדש

אז במקום להתייחס בזלזול סמוי
ולחשוב 'מה הכותבת כבר יכולה לחדש לי'
אולי לנסות אחרת ולומר לעצמנו
'מה אני יכול לקחת לעצמי מהטור הזה'

השבת נתקלתי באיזה ראיון
(לא חשוב מי, לא חשוב איפה)
באופן טבעי באתי לדפדף הלאה
אבל לרגע חשבתי אולי נקרא

מה יש למרואיין לחדש לי
וכן, לא התחדש לי כלום
התובנה מוכרת אבל

לפעמים צריך גם להתרענן
גם עם מה שמוכר וידוע
ולנסות להתחבר עם הרעיון מחדש

והאמת שגם הצלחתי לחבר את זה
לאיזה משהו שאני עושה עכשיו

אז הגיע הזמן
שפשוט נשים את הגאווה שלנו בצד
וננסה לשמוע ולקבל גם ממי שמוכר לנו

ותגלו שמה שאנו צריכים
זה רק לרענן את הדברים הפשוטים והמוכרים.

 

[xyzw]

אולי צריך ללמד את הקוראים איך ניגשים לקריאת טור..
טור לא אמור לחדש לנו

גם אני חושבת כך.
טור זה בעצם הנגשה של מציאות מנקודת מבטו של הכותב.
זו יכולה להיות מציאות פוליטית, והטור יהיה פוליטי,
זו יכולה להיות מציאות משפחתית, והטור יהיה טור אישי.
וזה יכול להיות טור סאטירי, שהתוכן עצמו משתנה מפעם לפעם.
אבל התוכן עצמו - לא חדש.
(אלא אם מדובר על טור אישי, שהכותב מספר על משפחתו או על עצמו, אבל שמתי לב שטורים כאלו כותבים בעיקר ידוענים. מעניין למה...)

 

[במקום שאין אנשים ;)]

זה לפעמים כבר החלק של מחלקת השיווק.
הם סגרו דיל עם הלל מהחברה לשימוש בזכויות, ולכן בכל כתבה על נכות צריך לראיין אותו וגם את חגית, המטפלת הרגשית מהפרסום מעמוד 36.

בטוח?
מידיעה?

 

[פרפר סגול]

רק שכחת דבר אחד.
סופרים לא כותבים רק בשביל להנחיל מסר לעולם.
אלא גם כדי להתפרנס.
נכון שזו לא פרנסה מועדפת, ואי אפשר להתעשר רק מכתיבה ספרותית או עיתונאית,
אבל זה גם סוג.
אז לתת בפלטפורמות חינמיות- זה טוב להתחלה, לא להמשך.

ואני צופה, שדרך בה הסופרים יתפרנסו מכתיבה תלך ותשתנה.
דמיני לעצמך סיפור טוב שמתפרסם רק ברשת, מקבל ליקים ולידו קופצות פרסומות של תלמה, אוסם,טאצ' ועוד.
ככה המפרסמים ימשכו קהל יעד ברור וידעו בדיוק מה יצא להם מהפרסומת.
להרבה חרדים יש אינטרנט מסונן, אני צופה את תחילת הסוף של העיתון.

 

[מלפפון]

ואני צופה, שדרך בה הסופרים יתפרנסו מכתיבה תלך ותשתנה.
דמיני לעצמך סיפור טוב שמתפרסם רק ברשת, מקבל ליקים ולידו קופצות פרסומות של תלמה, אוסם,טאצ' ועוד.
ככה המפרסמים ימשכו קהל יעד ברור וידעו בדיוק מה יצא להם מהפרסומת.
להרבה חרדים יש אינטרנט מסונן, אני צופה את תחילת הסוף של העיתון.

לא כזה מהר.
גם בציבור החילוני, מלבד מעריב, אף אחד עןד לא פשט את הרגל ויש מלא עיתוני סופשבוע.

 

[תכל'ס]

לא כזה מהר.
גם בציבור החילוני, מלבד מעריב, אף אחד עןד לא פשט את הרגל ויש מלא עיתוני סופשבוע.

מצבם הכלכלי של רובם לא שפיר במיוחד..

 

[bat 7]

רותי, מיה, דבורי,
עבדו קשה מאוד עד שהגיעו למקום הידוע, המוכר, הממותג.
וממשיכות לעבוד קשה כדי לשמר אותו ולהיות מקצועיות.

שלושתן כמדומני ממש לא נכנסו לטור.
הן כתבו סיפור, שזה הרבה יותר מורכב מאשר לשרבט כמה הגיגים.
היחידה שנכנסה מיד לטור משלה זה גיטי מארוביץ, וזה ממש נדיר (גם מרים אפללו כמדומני).
כל השאר שכותבות טורים הן: או כאלו עם סיפור אישי (דבורי וקשטוק בזמנו, שהיה לה גם המון הומור שנון) והיום בקטיפה יש את יעל (מאניה דפרסיה) ועוד אחת ב'בתוך' עם קרוהן. (יש כנראה עוד). למרות שגם זה קצת נהפך לזרא.
די כבר עם תיאורי המחלות שיורדים עד לדקויות הזויות.
האחרות הן - המפורסמות, שגם להן לא תמיד יש מה לומר, אבל אין מה לעשות אבק הכוכבים כנראה משפיע.... (וחלקן באמת טובות!, את איה קרמרמן אני ממש אוהבת לקרוא (בהידברות), וגם את אפרת ברזל שבכל זאת חוותה וחווה המון עולמות, יש לה עולם אישי עשיר, והיא גם פוגשת המון נשים וקהלים).
ועצה פרקטית לחברה שלך, שכותבת ממש חמוד. וייתכן שיש לה את זה, רק שהיא צריכה יותר לחדד מה יש לה.
שתתחיל מבמה קטנה, אפילו אנונימית, תקרא מה הסגנון שם, ותנסה לשלוח.
אחר כך כשהיא מגיעה למקום יותר מפורסם היא אומרת כתבתי ב... ויש לה כבר חומרים להראות וכך הלאה.
אני אישית, התחלתי לכתוב באתר של aish, שלפני 10 שנים היה הרבה יותר מוכר ופופולרי.
בהתחלה שלחתי לעורך והוא אמר לי: תכתבי בעיתון נשים חרדי. אבל אני התעקשתי קראתי מאמרים שאהבתי שם, וניסיתי להתאים את עצמי לסגנון שם. (לא לחקות, להביא את עצמי כמו שמתאים למגזר שם).
ושלחתי לו, הוא מאד התלהב וכתבתי שם תקופה, והיו המון תגובות נלהבות.
לא הרווחתי שם מיליונים. כמובן.
אבל, אחר כך, כבר יכולתי לשלוח קישורים לעורכות ולהגיד זה מה שכתבתי ב aish....
וככה עברתי הלאה למקומות מפורסמים יותר, ורווחיים יותר.
אני חושבת שיש לחברה שלך פוטנציאל - אבל כמו בכל תחום ואמנות ייתכן שהיא צריכה לשפשף את עצמה, ולנסות ממקומות קטנים.
אולי גם ללכת על נישה מסוימת?
בהצלחה!

 

[מלפפון]

מצבם הכלכלי של רובם לא שפיר במיוחד..

באותה מידה של העיתונים החרדיים.

 

[פרפר סגול]

לא כזה מהר.
גם בציבור החילוני, מלבד מעריב, אף אחד עןד לא פשט את הרגל ויש מלא עיתוני סופשבוע.

ב"ה, יש לנו שבת.
אז זה לא כזה מהר.
אבל, בפירוש יהיו עוד פרנסות בתחום הכתיבה.
ולא כל הכותבות תאלצנה לעבור דרך חתחתים ע"מ לפרסם את המאמר שלהן.
חדשות JDN, למשל -קול כבודה - מפרסמים הרבה תוכן של נשים.

ולגבי מה אני אוהבת/נהנית לקרוא:
כל דבר שיש בו אמת פנימית.
לא טור מטיף / מחנך וכד'.
טור בגובה העינים, כיפי ומשכיל.
ואולי זה המקום לצל"ש ענק לקראט, שהמציאו את עצמם - ובאופן מושלם.
בעיני, הם העיתון היחיד שמתחיל להתקרב ל"בתוך".

 

[תכל'ס]

באותה מידה של העיתונים החרדיים.

השימוש של המגזר החרדי ברשת המקוונת רחוק מאד מאד מזה של המגזר החילוני.

להוציא עיתון כיום עפ''י רוב זה עסק לא רווחי.

 

[פרפר סגול]

אולי צריך ללמד את הקוראים איך ניגשים לקריאת טור

בלי לפגוע, חלילה.
ובלי לפסול את תוכן הדברים הנכונים שכתבת.

עיתון לא אמור ללמד, אני אמורה להנות מקריאה, ובשביל זה בדיוק אני רוכשת עיתון.
אל תלמדו, תנו את הטוב והאיכותי.
המסקרן, המענין, זה דבר שתמיד קוראים.
עיתון הוא לא מרכז חינוכי.

 

[bat 7]

אולי צריך ללמד את הקוראים איך ניגשים לקריאת טור..
טור לא אמור לחדש לנו
למרות שאם רצון טוב וקצת כישרון
אפשר להשיג כל שבוע רעיון חדש

אז במקום להתייחס בזלזול סמוי
ולחשוב 'מה הכותבת כבר יכולה לחדש לי'
אולי לנסות אחרת ולומר לעצמנו
'מה אני יכול לקחת לעצמי מהטור הזה'

השבת נתקלתי באיזה ראיון
(לא חשוב מי, לא חשוב איפה)
באופן טבעי באתי לדפדף הלאה
אבל לרגע חשבתי אולי נקרא

מה יש למרואיין לחדש לי
וכן, לא התחדש לי כלום
התובנה מוכרת אבל

לפעמים צריך גם להתרענן
גם עם מה שמוכר וידוע
ולנסות להתחבר עם הרעיון מחדש

והאמת שגם הצלחתי לחבר את זה
לאיזה משהו שאני עושה עכשיו

אז הגיע הזמן
שפשוט נשים את הגאווה שלנו בצד
וננסה לשמוע ולקבל גם ממי שמוכר לנו

ותגלו שמה שאנו צריכים
זה רק לרענן את הדברים הפשוטים והמוכרים.

לא הבנתי את זה.
אולי גם צריך להוסיף הוראות הפעלה/ קריאה ליד כל טור?
משהו כמו: "הריני מקבל על עצמי לקבל מכל בן אדם, גם אם הוא משעמם, וכותב שוב את כל מריבות הילדים שהיו לו לאחרונה בבית, ואת כל הבובע מעיישעס האחרונים שלו?"
מכל דבר אפשר ללמוד.
גם מעץ ברחוב, ומהשכנה המעצבנת שלי.
אבל למה שאני אבזבז זמן יקר שלי על טורים משעממים, כדי אולי לזכות וללמוד משהו מהכותבת האלמונית?
יש מספיק ממי ללמוד ומה ללמוד.
תשאירו את הנאת הקריאה כמו שהיא.
הנאה. פשוט הנאה.

 

[java]

את זה תדרשי כשתתחילי לשלם לי על כל תגובה בפרוג.





אני היחידה בגלל שיש לי זכרון טוב


אין לי בבית קטיפה.
תשלחי לי ואני אמצא לך את ההשראה לכתבה.
ונתתי לך שלוש דוגמאות, לא שתיים. (או שניים?)



עריכה: לא יודעת למה נתפסת רק לקטיפה.
פעם היתה כאן סופרת, שהיתה כותבת בכמה עיתונים אחרים.
שספרה שחסום לה ויקיפדיה או גוגל, והיא היתה כל שבוע מבקשת עזרה שיעתיקו לה נתונים מכל מיני...
וכנראה בזה הסתיים התחקיר שלה
ואז היינו יודעים מראש על מה הכתבה עומדת להיות.

גם לי יש זיכרון טוב
3-4 כתבות אני זוכרת בבירור ברמת הנושא,
אבל אני זוכרת שהיו עוד לפחות מספר פעמים בהן קראתי את הכותרת, נאנחתי, והמשכתי לקרוא בידיעה שהייתי כבר בסרט הזה.

 

[הוא היה אומר]

אז שאלתי אותה וזאת התגובה:

היי, קודם כל תודה לכולם על ההתיחסות, דבר שני- רוצה לאמר שכתבתי את הקטע הזה לגמרי לעצמי, מתוך סערת נפש גדולה בעיקבות הצער האיום על משפחת וייס.
אחרי שסיימתי לכתוב קראתי שוב והרגשתי שאולי כמה חברות ישמחו לקרוא גם. ואז אפרת פתחה פתאום אשכול...
אה, ועוד משו- אני עובדת בחברת סינון מוכרת, ורואה בעצב גדול שינויים עצומים בחברה. ורק לכן אני חושבת שאולי אני עירנית יותר.
לא באתי להטיף לאף אחד, רק רק לנסות אולי להזכיר.
אשמח לביקורות הבונות שלכם.

בעבודה הבוסית כל הזמן מדברת נגד תרבות אינטרנט, ואני, מה לעשות, קצת מזלזלת בזה.
התקדמנו הרי, לא? היא חייבת לצאת מהריבוע הזה, ככה אני חושבת, בשקט.
אבל יום אחד לקוחה התקשרה וביקשה סינון, היא רק רצתה לודא לפני שהיא מצטרפת שיפתחו לה את כל תוכניות הילדים.
ורציתי לבכות.
כי שכחנו שבעצם הכנסנו אינטרנט, ואפילו את המחשב עצמו רק לצורך העבודה.
אז האישה הזאת לקחה סינון אחר מן הסתם. ואני הערכתי אותה, את הבוסית. שהיא לא שוכחת.


דור אחרון 17.12.19
הדימוי הראשון שעולה לי כשאני חושבת על החיים האלה

זה קרוסלת ענק, כולנו, כל האנשים יושבים בה, קשורים, מחזיקים ומנדנדים ידיים בצפיה נרגשת שיתחיל הסיבוב.

הוא מתחיל. וזה נחמד, יש הרבה רוח, השעיר מתנפנף, ואני מרגישה יפהפיה עם המון קלילות חיננית.

וזה נהיה פתאום חזק, ויש לי בחילה. ובמקום לעצור- זה נהיה חזק עוד יותר. ומישו לידי מקיא. ומהצד השני מישו רק שחרר לרגע את היד. והוא עף. לא רואים אותו יותר.

ואני, לא מספיקה אפילו לחשוב עליו, לנסות להרגיש את הכאב מהמכה שהוא חטף למטה. אני עסוקה בהישרדות. בודקת שהתינוק לידי נושם. ובעלי מסמן לי ממרחק שהוא בסדר.

הישרדות.

העולם הזה גדול עלי פתאום. מצד אחד יש בו כל כך הרבה אהבה, אור ושפע.

ומהצד השני אני רק הולכת ברחוב ועוצמת עיניים ואוזניים. לא יכולה יותר לשמוע על טרגדיות. וזה לא רק טרגדיות.

מחפשת את העולם האוטופי שלי, להיות בו. להניח ראש ולשכוח. אבל מכל מקום זה בא אלי. ונשאר שם.

ואני רוצה, אני באמת משתוקקת לזרום, כמו הרבה אחרים שסביבי ואני לא מצליחה.

לא מצליחה לשכוח איך הרגשתי לפני שנה, מה חשבתי לפני עשור. ובאיזה עולם חייתי כילדה. וזה מפחיד.

כי הבן שלי לא יגדל בעולם הזה, שבו גדלתי אני.

וכל שנה שעוברת.

מצד אחד אני לא מספיקה למצמץ והיא כבר חלפה, מצד שני- כאילו יובלות מפרידות בינה לבין השנה שעברה. והערכים שהתקמטו להם בדרך. והמדרון התלול שהציבור צועד אליו.

ואיך, הבן שלי, התינוק, ידע להבחין בין טוב לרע? אין הוא ידע לשים את האצבע? ועד לאיפה נדרדר?

מה הוא ישמע מהחברים שלו, וכמה אני אצליח לשמור עליו טהור.

אני רוצה. כל כך רוצה ילד צדיק. רוצה ילד שמור עם נפש נקיה. ולא יודעת מה לעשות כדי לגרום לזה לקרות.

זה נורא ואיום בעיני, הבלבול הזה. הערבוב.

אהבת ישראל היא ערך, אין ספק.

אבל ללכת להופעה של זמר ששר יחד עם אנשים שמחללים את כל הקדוש והיקר לנו???

ואין לנו מורה דרך. אין.

יש רבנים, יש גדולי הדור. אבל כשיש שאלה, אין באמת מקום לבוא ולהשיח את הלב. כל כך הרבה אנשים מוצאים את עצמם בלי הכוונה רוחנית.

כמה הכל פה מבולבל, וכמה יש לי עוד לכתוב. אבל בעצם אין. כי לא יעזור לכתוב. צריך מעשה. צריך שמישו יבוא ויטלטל אותנו. ויצעק לנו חזק חזק בקול אדיר- אנשים, תתעוררו, תראו מה קורה כאן!

חשבתי אולי זה יגמר עוד כמה שנים, כי לאן כבר אפשר עוד לרדת? אבל כנראה שאני טועה. והנה ה' בסוף הפך את סדום. והביא מבול ופילג את הדור.

כי בסוף יש בחירה חופשית. ואנחנו, רק אנחנו צריכים לעצור את המירוץ הזה, לחזור לחממה המוכרת והישנה שסיפקה לנו החברה החרדית, שמשום מה לאט לאט מתפרקת.

כי מי שלא יעשה משו יעוף בסוף מהקרוסלה. ולאנשים שלידו לא תהיה אפילו שהות לחשוב עליו. ולהגיד עליו תהילים

בעלי אמר לי שבדור אחרון הזמן יעבור מהר. הוא טס. זה מצמרר לחשוב על זה.

הלב מלא, והעינים דומעות.

הו אבאלה. שלח לנו משיח. ותשפיע עלינו שפע קדושה וטהרה.

ואור גדול.




-----

ותהיו עדינים איתה, כן?
שלא תכעס עלי שפתחתי את האשכול.

האמת,
אני לא סופר,
ואפילו לא כותב גדול.
אבל אני מאד אוהב לקרוא כתיבה.
הטקסט שהעלית לפה,
הוא יפה ומרשים.
אבל הוא לא טור.
הוא הרבה יותר קרוב מתאים לתגובות שבדרך כלל יש "זכות התגובה" ב"בתוך המשפחה".
אני לא רואה שופ פלטפורמה עיתונאית שיכולה לארח לבמה כתיבה מהסוג הזה.
טור אמור להיות כתוב בצורה סיפורית.
היתולית.
צינית.
אבל ממש לא בצורה של שירה.
וזה היה קרוב לשירה.

 

[rachelita]

לדעתי,
הטור יפה ונוגע ללב.
אבל יותר מתאים בפלטפורמה דיגיטלית.

לשיקולכם.

 

[מ. י. פרצמן]

ואני צופה, שדרך בה הסופרים יתפרנסו מכתיבה תלך ותשתנה.
דמיני לעצמך סיפור טוב שמתפרסם רק ברשת, מקבל ליקים ולידו קופצות פרסומות של תלמה, אוסם,טאצ' ועוד.
ככה המפרסמים ימשכו קהל יעד ברור וידעו בדיוק מה יצא להם מהפרסומת.
להרבה חרדים יש אינטרנט מסונן, אני צופה את תחילת הסוף של העיתון.

בגיל 13 החלטתי שאני אהיה עיתונאית.
לא, לא סתם עיתונאית! עיתונאית של חדשות! ואני אלך לסוריה ואיראן ואראיין ראשי ממשלה ואהיה ממש עסוקה ומפורסמת. אחח... כמה נהדר זה יהיה!
יהיה לי מחשב פרטי וכתבים ואולי אני אפילו אהיה עורכת העיתון! מי יודע! יש, הלוואי!
עדיין זוכרת מתי החלטתי את זה, חול המועד פסח ישבתי על הספה בצד ימין וקראתי ספר מדהים על איזה חייל שהיה מחבל ובסוף היה חטוף ואז בכלל היה יהודי ובסוף ערבי ובסוף אמא שלו הייתה יהודיה,
והכותב של הספר הזה היה עיתונאי. וזוכרת שממש הוקסמתי מהידע הרחב שלו, שהחלטתי ש"כזאת אני רוצה להיות".
במשך שנים רבות הילכתי לי עם החלום הקסום הזה וכוכבים בעיניים. כל פעם ששאלו אותי מה את רוצה להיות עניתי מיד "עיתונאית!" דמיינתי את עצמי בלילות כותבת את הטורים המקסימים שלי בעיתון ועדת מעריצים קוראת את כל מה שיש לי לומר. בשלב מסויים אפילו התחלתי לרחרח על מקומות לימודים נחשבים, שהרי - אם אני רוצה להיות עיתונאית האומה אני צריכה ללמוד במקום הכי נחשב.
מתישהו, לא זוכרת מתי, ירדתי מהחלום.
למה? כי החלטתי שבעצם בסוף זה לא כזה מגניב. הרי תכף בכלל לא יהיה עיתונים! כולם רק ישמעו רדיו ויראו טלוויזיה ואף אחד לא יצטרך עיתון.
אז זה בכלל לא שווה.
היום, למפרע, אני חושבת שחבל שלא נהייתי עיתונאית. הרי העיתונים עדיין קיימים והייתי מספיקה כבר לעשות מיליונים, בטח.

 

[חיולה]

אם כבר טורים
הטור שהכי אהבתי הוא של חני וינרוט ע"ה