שר המעטפות, מזיכרונותיו של מזכיר קלפי.

[gedalya vaisbord]

טרילוגיה
שני הכריכים - פרק ראשון​

מזכיר הקלפי שפשף עיניים עייפות מעל דפי המבחן שלו וחישב את נפשו לשאול. המספרים התערבבו במוחו, המפלגות עשו בו שפטים, והוא איבד את החשבון לגמרי. כמה מעטפות היו לו? וכמה קולות לרשימת 'אאא - אנחנו הטובים'?

הוא חישב הכל מחדש, חיבר וחיסר במחשבון, מנה קולות כשרים ופסולים ככתוב בדפי המבחן, ובסוף הגיע שוב לאותה תוצאה לא מספקת שלא הסתדרה עם שום תשובה אפשרית שהיו לו.

הוא הניח את העט בנוקשות על הדף ודפק עם מפרקי האצבעות על מצחו בכאב רב.

לא היה אכפת לו מהכאב, מהעייפות, ומהעובדה שהוא נשאר אחרון בכיתה רק עם עוד אחד כבד משקל שחשב ארוכות בעודו לועס את עטו.

הוא ידע שכבר לא יהיה מזכיר קלפי. הפעם לא ירוויח את הכסף.

אין רישיון נהיגה.



ארבע וחצי שעות קודם:

צהרים מקדירים נשבו לאורך שדרת לה גארדיה של תל אביב. ממזרח לאיילון הייתה תל אביב של העניים. היא נבנתה בנינים גבוהים מרובעים, מטויחים. מקבצי בלוקים ארוכים ומסודרים. ואוטובוסים שמטפסים את השדרה במאמץ כואב.

בואכה עירוני ט', תיכון אזורי מרובה כיתות, בנוי תקופות תקופות כידו הטובה של כל אדריכל שבנה את אגפו שלו, נראתה תכונת צעירים נחפזים. סטודנטים, והורים, עובדי הייטק בני מעמד ביניים שסוגרים את החודש במאמץ, ופנסיונרים ששלטון קטנוניות החוק חשוב להם.

כולם נקבצו אל שערי הברזל. כולם, כישראלים הגונים באו באיחור, ומשבאו נרשמו בדלפק ונכנסו לכיתה.

בכיתה נשבו מזגנים אוויר קריר. המאחרים נכנסו הפקידו טלפוניהם בארגז קרטון שבכניסה והתיישבו היכן שהתיישבו. כולם הכירו את כולם משתי מערכות בחירות קודמות. כולם הנהנו בנימוס זה לזה ובאוויר ריחפה ההלצה שכולם מכירים אבל איש לא אמר אותה בינתיים. אז המזכיר שלנו חשב אותה לעצמו, אולי כולם יהיו פה שוב בבחירות הרביעיות.

המורה נכנסה והשיעור התחיל וכבר באה עליו עייפות. בכיתה היו שולחנות בית הספר המוכרים עם משטחי פורמייקה המלאים חתכים וזיכרונות, ובעיקר מעוררים שינה רבה. המזכיר שלנו חזר לכיתה ח' רגע לפני הישיבה הקטנה בה היו רק סטנדרים. אוי, כמה שינה ישן על השולחנות הללו.

הוא לא רצה לישון, מה פתאום הוא בא להקשיב. אז הוא הקשיב והנהן בראשו נמרצות. נכון, סדר עבודה בקלפי. נכון, תפקידי חברי הועדה.

נכון, שני מכסים..

לתיבת הקלפי.. ומנעולים ממוספרים...

ויש לרשום הכל בפרוטוקול בשני העתקים.

הוא נרדם.



התעורר אחרי עשר דקות והרגיש שזו הייתה חצי שעה. הלך והכין קפה וחזר פנימה.

בחצי אוזן הקשיב להסברים ובשאר הווייתו עסק בעניינים אחרים שטסו במוחו עתיר הדימיון. אוזניו צדו את ההסברים בחצאי משפטים אבל הוא כבר היה מזכיר פעמיים אז הכל היה כרגיל, הכל אותו דבר.

הכסף. אם לא הכסף היה בכלל מגיע לפה? מה פתאום. אבל יש לומר כי לשבת שם באיזו קלפי תל אביבית בכיתה ג'3 של המורה אביבה יעקובי-שחר לא היה כה נורא. היה נחמד, היו אנשים, היו פטפוטים. היה מסקרן, מעניין, וחד פעמי. רב פעמי.

אבל לא היה אוכל נזכר פתאום. אמרו להם שבבחירות אין אוכל וצריך לבוא עם סנדביצ'ים מהבית. ומשזכר זאת עלה ובא בראשו זיכרון הסנדביצ'ים שמחלקים בהפסקה שתהיה בקרוב. תיכף ממש. רק ייגמר הנושא הזה.

נו מתי הצלצול?? המחשבה קדחה את מוחו מאוזן לאוזן ולא הותירה מקום לשום דיבור אחר.

המילים עפו לצידי אוזניו "שינויים מיוחדים: המזכיר יחלק את המעטפות... והן תישמרנה בתיבה מיוחדת.. מנעול פלסטיק מיוחד," שוב המנעול הזה. מה הסיפור הזה? מה פספס?

מכאן ואילך הקשיב בלי לפספס כלום.

===

ההפסקה באה והוא שם ידו על כריך אחד. אחרי שנטל ידיים יצא לתור אחרי כריך שני. שאם לא שני כריכים בחינם מה שווה כל העניין?

הוא חיפש פה ושם. הסתובב כאילו באגביות ליד הארגזים אבל כולם היו ריקים. הוא הניח ידו על סנדביץ' בפינה אבל הוא היה תפוס אצל מישהו. כשבסוף מצא את האוצר, ארגז מלא, רעם קולו של האחראי. "היי בחור! לא לקחת שניים,"

הוא יצא היום עם שניים הבטיח לעצמו. אבל ההפסקה נגמרה וכולם חזרו לכיתה.

פתאום התחיל להקשיב. פתאום הבין שאם ימשיך כך לא יעבור את המבחן בסוף ההדרכה וכל הר הכסף שזמם עליו בכלל לא יגיע.

לפיכך התחיל להקשיב בריכוז אבל כבר היה חסר לו חומר רב. הוא קיווה להצליח במבחן על סמך הניסיון אבל בראשו היה כל החומר מעורפל כמו קלפי מבולגנת של מזכיר רשלן שסופר מעטפות עד שתיים אחר חצות.

===

הסתיימה ההדרכה ובא המבחן. וכיוון שבא, באה מצוקה אצל מזכירנו. הכל נבחש בראשו, כל המספרים שיטו בו, מצוקה גדולה אפפה אותו והוא לא ידע בין ימינו לשמאלו.

אחרי שכלו כל הקיצין ולא הצליח מזכירנו לפענח את המבחן שמתעתע בו. הימר על התשובה הקרובה ביותר אליו ותיקן לאחור את המבחן לפיה.

כשיצא לערב הקריר לא רצה כלום מלבד לחזור לבני ברק ולישון. הוא כעס על עצמו, כעס על המבחן, כעס על וועדת הבחירות. על הכל כעס.

הוא ארגן את חפציו בשקיתו והתנחם שאולי בכל זאת עבר את המבחן. הרי היו שלושה תשובות אפשריות וזו הייתה הקרובה ביותר אז אולי הוא כן ענה נכון?

ואם כן, הרי שהוא עתיד להיות שר המעטפות אבל אז חזרה מחשבתו שוב אל שני הכריכים.

 

[gedalya vaisbord]

בקרוב:
פרק ב' - שיבת ההלך

 

[דיונון]

הי, מה עם אחוות הטבעת?
הכותרת כבר מעלה חיוך...
בהתחלה כשהמספרים התבלגנו לו, כבר חשבתי שזו פרפרזה לחישובי המשפחולוגיה של ההוביטים.
כתוב נפלא.

הרי היו שלושה תשובות

שלוש.

בקרוב:
פרק ב' - שיבת ההלך

ממתין בציפייה.

 

[RACHELIZ]

לא מתמצאת, אבל הכריכים כשרים, שם, בתל אביב?

 

[gedalya vaisbord]

לא מתמצאת, אבל הכריכים כשרים, שם, בתל אביב?

בסיבוב הראשון היו רבנות.
סיבוב שני פרגנו גם בד"ץ.
סיבוב שלישי חזרו לסורם.

מקלב לטיפולך

 

[יאן]

בסיבוב הראשון היו רבנות.
סיבוב שני פרגנו גם בד"ץ.
סיבוב שלישי חזרו לסורם.

מקלב לטיפולך

אתה מבין למה צריך נציגות חרדית חזקה

 

[gedalya vaisbord]

לא.
צריך ביורוקרטים חרדיים חזקים.
או שוק חופשי,
או ייצוג שווה ואפליה מתקנת בוועדת הבחירות המרכזית,
או לשחד את הוועדה,
או לקנות סנדביץ' לבד.

 

[gedalya vaisbord]

פרק שני - שיבת ההלך​

הרחק הרחק בצפון העיר תל אביב ממערב לנחל איילון וגבוה מעל חלקו הצפוני של מטרופולין גוש דן שכנה עיר החכמה והתבונה של האוניברסיטה הקרויה בשם העיר. כאן לאורה של שמש מחממת שזרחה על כולם בשווה פסע הלך בין הבניינים והרווה את עיניו בירוק הדשא שאינו נגמר.

בניני הקמפוס הארוכים בלבלו אותו, כולם היו בנויים לאותה מטרה אדריכלית. על מנת להכיל מסדרונות ארוכים מספור וכיתות רבות ממנות. הבניינים היו ארוכים, מרובי חלונות, מרפסות קטנות ונבלעות, נראים כולם אותו דבר ושונים כל אחד מרעהו. שני סוגי בניינים היו: בלבן בוהק ובטיח אפור מדכא וכך אי אפשר היה להתמצא בכלום.

ההלך מצא את עצמו יוצא שוב לשביל ארוך שמטפס בין בניינים והשתגע. איפה אני? ואיפה השער לצאת החוצה? מימין היה בית קפה משמאל פסל פלדה בעל צורה ערמומית ומולו בסוף השביל עוד בניין. לאן עכשיו? ימינה, או שמאלה או לתוך הבניין לסיבוב נוסף?

לתוכו, החליט ההלך. אם כבר אז כבר. יראה איך זה נראה מבפנים. לובי ממוזג היטב קידם אותו במזגנו משיב הנפש לובי ריק שהוביל למסדרונות ארוכים. הוא הלך בהם בזהירות חושש שמא יעצור אותו פתאום מישהו וישאל את מי הוא צריך ומה הוא מחפש. אבל לא היה איש מולו בינתיים אז הוא המשיך ללכת ובסוף מצא מדרגות למטה ירד בהם ומצא עוד דלת החוצה. לאן? למדשאה.

המדשאה הייתה גדולה מכל אחיותיה והיה נעוץ בה שלט הכוונה ומפה תלת מימדית של העיר בירוק והנה מולו הגדר והנה השער החוצה, הוא בא לשער ויצא לרחוב. וכאן מולו משכן וועדת הבחירות האזורית ההלך חצה את הכביש ונכנס.

====



שלוש שעות קודם לכן:

אוטובוס הוריד אותו בתחנה ותיכף הוא צעד במבואותיו הנטושים של מוסד ממשלתי סגור זה מכבר בו התנחלה הוועדה הבחירות המחוזית. על העצים כיוונו שלטי קרטון לאולם חלוקת הקלפיות. הוא הלך לכיוון ומצא את המקום באולפן טלוויזיה לשעבר שעל רצפתו סודרו בדייקנות מזוודות קרטון חתומות אחת לכל קלפי.

שני אנשים המתינו מאחורי שולחן מלא דפים.

"מה השם אחי?"

ההלך הפסיק להתפעם ופשפש בכיסו.

"לא צריך תעודת זהות. רק מה השם אמרנו?"

"צבי. צבי צימרשטיין,"

הברנש עיין בניירותיו וסימן דבר מה במרקר צהוב. "מאה תשעים וארבע," אמר לשולייתו שצעד משם בין הקופסאות, שלף אחת, ושב איתה. הוא הניח אותה על השולחן וחיפש את המעטפה הנלווית בקרטון סמוך.

"רגע צחי, חכה שניה," אמר האיש "חכה פה יש בעיה," אמר להלך המזכיר.

הוא הלך עם מסמך בידו והשולייה בינתיים שירת לקוחות אחרים. באו אנשים, לקחו קופסאות, תודרכו, חייכו, נפרדו. וההלך המתין. המתין עד בוש.

בשעמומו רצה לצאת לאי שם, להכיר את המקום, לעשות משהו מעניין. אבל השולייה עיכב בעדו "חכה פה אל תיעלם לנו,"

"מה קרה? מה הבעיה, למה הוא הלך?"

"לא יודע עדיף שתחכה,"

הוא חיכה עד שאחרי עוד זמן נמאס לו בשנית. "נו מה? הוא הלך להדפיס את המעטפות?"

"לא. אני חושב שמחליפים לך את הקלפי. קורה שאנחנו מחליפים שיבוץ לפעמים,"

אז המזכיר חיכה.

וחיכה.

והמשיך לחכות.

בינתיים תוך כדי המתנה בצד על כיסא מרופד ומיושן נפלה אצלו ההבנה. הוא לא עבר את המבחן, הייתה להם טעות ועכשיו הם חושבים מה לעשות אתו. בטח יציעו לו להיות סדרן או משהו בזוי כזה אולי פקח טוהר הבחירות. הוא ילך עם ווסט כחול ומצלמה ויחפש בכוח אירועים בעייתיים.

לא. בשום אופן לא. הוא לא היה מזכיר פעמיים כדי לרדת בדרגה בפעם השלישית.

האיש מפקד הרובע חזר.

"סורי חבר, הייתה לנו טעות אין לך קלפי,"

המזכיר הרים עיניים זועמות ואדומות.

"באמת אחי, לא נעים לי בכלל," התנצל האיש והוריד מבט לניירותיו.

ואז המזכיר חשב על שלושה דברים: חשב על יום הבחירות. שבעבר, בגלגול הקודם של חייו עד שנהיה מזכיר היה יום של שעמום וכאב. הוא היה הולך להצביע, נכנס לקלפי בזהירות לחדר הגן שליד הבית מושיט תעודת זהות למזכיר ומצביע בידיים רועדות חושש שתיכף משהו בחדר האפוף אימת החוק הזה יסבך אותו. גומר להצביע ומאז עד הלילה משתעמם כהוגן בדיווחי קווי נייעס ריקים מאומר ובשעה עשר כל הקווים תפוסים וכל המערכות קורסות.

ואז יום הבחירות הפך למלא פעולה ומשמעות כיוון שהצטרף לנבחרת המזכירים. מילים כמו קלפי, חומר רגיש, חומר עדין. יו"ר, משקיף. אמרו לו הרבה וייצגו עניינים חשובים הוא נהיה איש נכבד. שומר הסף של הדמוקרטיה.

שנית, חשב גם על הרישיון. עכשיו אין רישיון ויש חובות. כי על סמך המעות של המזכירות הוא חידש את השיעורים ולווה כסף. והנה לא שכר ולא רישיון. בגלל טעות ככה בשביל טעות מסבכים יהודי בחובות. איך יפצה על הכסף עכשיו? מה יאמר לאחותו?

וחשב גם על הלעג. אוי, מה יעשו לו בישיבה כל החברים שהתקמבנו כיו"ר ומשקיפים. הוא התנשא עליהם כל כך שתפקידו חשוב פי אלף שאצלם, אצל המזכירים הכישורים קובעים את התאמתך ולא הקשרים לעסקן בן בנו של עסקן סגן יו"ר מחליף לראשות סניף דגל התורה בשיכון ח' דרום.

"אל תלך עדיין חכה. יש פה 100 קלפיות אם מישהו לא יגיע אתה תקבל את הקלפי שלו,"

"עד מתי?"

"חמש וחצי שעות. עד שמונה,"

"חמש וחצי שעות?!"

"אתה יודע מה. יש לי רעיון בשבילך. צא, תחצה את הכביש ותיכנס לאוניברסיטה יש שם בית כנסת, ספריה, מוזיאון התפוצות, תקרא משהו מעניין, תשתה משהו בקפיטריה במקום לשבת פה סתם. אני אתקשר אליך מיד אם יש משהו אתה חייב להיות באזור,"

הוא דחה את ההצעה בליבו מיד. לאוניברסיטה? מה יעשה שם בדיוק? אבל אחרי ארבעים דקות נוספות של המתנה עיקרת ברירה טובה יותר לא הייתה לו אז הוא הלך פנימה לעשות שטייגען בבית הכנסת הריק של הקמפוס.

=====

שלוש שעות אחר כך:



"אה חזרת. מצטער אחי כולם באו,"

אבוד לו אבוד. כל התקוות שתלה וקיווה והאמין התרסקו והותירו אותו עם פעימת כאב בין הצלעות. "ממש, אבל ממש, תודה רבה לכם,"

"מצטער אחי אני מבין אותך,"

הוא הסתכל על האיש ושולייתו ורצה לצרוח עליהם בעצביו. טעות שלהם, הוא עבר את המבחן אבל לא שיבצו לו קלפי וקראו לו סתם. סתם כדי לבלות את זמנו במקום הנידח הזה שרק סטודנטים שאננים מטיילים בו. סתם כדי ללמוד בבית כנסת ריק ולגלות שהוא מרכז ליהדות מתחכמת בראשות איזה פרופסור במקום רב. סתם, סתם, כי לא אכפת להם, כי אפשר ככה לאכזב בנאדם בלי שום אחריות.

סתם.

הוא הסתובב והשאיר את שניהם מאחוריו אין לו מה להמשיך כאן.



וכך הייתה שיבת ההלך לישיבתו שבבני ברק: שפופה דואבת ואבלה.

 

[gedalya vaisbord]

בפרק הבא:
פרק ג' - זוועת הטבעת

 

[יאן]

ח(סר) המטבעות

 

[דיונון]

@gedalya vaisbord הקונספט הכל כך מוצלח ומשעשע + הכתיבה הזורמת + הדמות האגדית שהצלחת ליצור = על כל פשעים תכסה...
אבל... יש הרבה שגיאות כתיב. או יותר נכון - פאשלות קטנות בכתיבה. וחבל.
נראה כאילו אתה כותב במהירות שיא ותוך כדי כבר מעלה את זה.
חכה רגע.
תנשום.
תעבור על הפוסט - ותתקן.
כי אתה טוב מדי בשביל להתפספס...

 

[gedalya vaisbord]

@gedalya vaisbord הקונספט הכל כך מוצלח ומשעשע + הכתיבה הזורמת + הדמות האגדית שהצלחת ליצור = על כל פשעים תכסה...
אבל... יש הרבה שגיאות כתיב. או יותר נכון - פאשלות קטנות בכתיבה. וחבל.
נראה כאילו אתה כותב במהירות שיא ותוך כדי כבר מעלה את זה.
חכה רגע.
תנשום.
תעבור על הפוסט - ותתקן.
כי אתה טוב מדי בשביל להתפספס...

אדרבה, תמליץ לי על מקורות ללמידה.
איזה ספר \ אתר \ וכו'

 

[דיונון]

אדרבה, תמליץ לי על מקורות ללמידה.
איזה ספר \ אתר \ וכו'

אתה כותב בחסד.
באמת.
אתן לך דוגמה - כשקראתי את הפוסט, הכרתי את הדמות שכתבת.
הוא לא גבוה. גם לא שמן. אבל לא רזה.
קצת חלמן.
הוא נראה שקט, אבל יש לו איזה מנוע (אולי בגלל הפרעת הקשב) שגורם לו לעשות דברים פורצי דרך ויצירתיים.
הוא מריר בדיוק במידה שהופכת אותו למתוק.
הטיפוס הזה בישיבה שה'כרישים' הגדולים תמיד חברים שלו. בלי סיבה הגיונית.
כשה'קולים' נסעו ברכב למירון, משום מה שמרו לו מקום. והוא אפילו לא ביקש.
בשידוכים הלך קצת קשה.
אבל הכל בפאנן. יהיה בסדר. והיה בסדר.
אם יום אחד הוא יתקשר אליך שהוא בנגב עם עדר גמלים - אתה לא תהיה בשוק. אתה תצחק.
ולכתוב ככה זה כשרון.
כתיבה מאד אמיתית וגברית.
הבעיה נמצאת בפיסוק ושגיאות כתיב קלות

בגלל טעות ככה בשביל טעות מסבכים יהודי בחובות.

בגלל טעות! ככה?! בשביל טעות מסבכים יהודי בחובות?!
(אבל כשאני קורא את זה אחרי הפיסוק הזה, נראה לי שמשהו חסר. זה לא זה...)

המתנה עיקרת

המתנה עקרה.
עכשיו שמתי לב שהוא רווק. בקרוב ממש.

 

[gedalya vaisbord]

פרק שלישי - זוועת הטבעת​

הטבעת באה בחלומו, היא הייתה אדומה וגסה ועטויה על אצבע דקה ופריכה. הוא פחד ממנה ונבעת מדמות הרשע שהשקיפה עליו.
הדמות הייתה נמוכת מצח, לחייה אפרסקיים, ועיניה רעות ואויבות. הוא לא היה יכול להתיק מבטו מהצללים שבין חריצי פיתוחיה של הדמות אף על פני שידע בבירור שהם אומרים רע. היה בטבעת כוח אפל וגדול שלמרות שלא הבין אותו ידע שהוא ישנו ולא היה יכול להפסיק להתעמק בו. הוא המשיך לעקוב אחרי הטבעת אף על פי שידע שעליו להפסיק, להתרחק ממנה וללכת.

בכוח של החלטה אמיצה אחת התנתק מהרוע האפל של הטבעת ואז התעורר. הוא מצא את עצמו במיטתו המיטה התחתונה בקומותיים שבחדר האחרון בסוף הפנימייה. חדר שנבנה מצורך של מצוקת מקום ונוצר מקירות בנייה קלה שסגרו פינה הצרו את המסדרון לכדי מעבר בחור רזה אחד בכל פעם ורק בסופו נפתח היה חלון קטן לשמים מעופשים.

הוא הסתכל החוצה מהחלון וראה שמים שחורים. בדק בשעון, השעה רבע לחמש. מה הוא חלם בדיוק? הוא תפס את קצה החלום במהירות ושחזר את הדמות על הטבעת. היא עדיין הפחידה אותו למרות שחש את הדופק מאט בהדרגה.

נו, חלום מפחיד. קורה. הוא תכנן לחזור לישון לשינה עמוקה ומשכיחת כל סיוט זוועה כפי שעשה תמיד אחרי איזה חלום מוזר כזה או אחר. אבל הוא לא הצליח להירדם הסיוט רדף אותו. ויותר ממה שהפחידה אותו הטבעת פחד מכך שהסיוט המשיך להעיק עליו. אולי יש בזה משהו?

=====

יממה קודם לכן:



הוא ישן שנת ישרים נטולת כל חלום ומתי שהוא הרגיש את הטלפון שלו רוטט מקברו הקבוע שתמיד נדחק אליו בין המזרן לקיר. מצא אותו וענה בקול מנומנם.

"צבי, בוקר טוב, סליחה על השעה. מדבר ניר מוועדת הבחירות של תל אביב ממטה רובע 2. צבי, אני צריך שתגיע במיידי למטה אתה יכול להגיע עכשיו? אחלה. אני צריך אתכם פה לכוננות מזכירים נתדרך אתכם כשתהיו פה. תפוס מונית אנחנו מכסים הוצאות. וצבי. עוף הכי מהר שאתה יכול,"

הוא עקר את עצמו מהמיטה ומצמץ ואחר כך גם פיהק מעכל את הבשורה. יש! הוא מזכיר!

אבל על השמחה העיב החשש מה קרה? ממה הבהילות? עוד לא שש בבוקר ודרך הטלפון המטה נשמע כמו חמ"ל של מצ'ינג ברבע לשתים עשרה בלילה. מה? מה הלחץ?

הוא התלבש בזריזות וירד במדרגות של הפנימיה אל הרחוב. היו לו בכיסו מאה שקלים שהיו אמורים להספיק להוצאות עד סוף החודש אבל הוא לא היסס עצר מונית ונסע למטה.

הוא הסתכל על העיר המתחלפת: בני ברק הפכה לרמת גן שהתחלפה לגבעתיים ונהייתה תל אביב. הכל היה ריק והנהג מיהר. הוא הרהר במזלו הטוב שהאיר לו עם שחר וגם ראה את השמש צובעת בצהוב עז את גגות הבניינים. נהג המונית עשה מלאכתו נכונה וניווט במיומנות ברחובות העיר העברית הראשונה.

האור עלה על העיר כשירד בפתח המטה הציג תעודת זהות ונכנס. גבר עסוק ובאוזנו אוזנייה קידם אותו "צבי?" היה זה הבחור מחלוקת הקלפיות "יופי שבאת חכה לי שם," מלבדו היו בחדר עוד שניים שהמתינו עד שהאיש נכנס.

"חברים שלושתכם פה בכוננות לתחילת היום עוד חצי שעה תפתחנה קלפיות ותתחלנה בעיות: אולי תהיה קלפיות שמזכיר לא הגיע ואין לנו קשר אתו ואז אנחנו מכינים לכם את הספרים במהירות ושולחים אתכם לשם נכון? אולי רק המזכיר יגיע ונשלח אתכם למלא זמנית מקום של חבר וועדה כדי לפתוח את הקלפי בזמן זוכרים? משהו אחר אולי יקרה. שיבושים יש ויהיו ולכן צריכים אתכם פה. זהו בינתיים, שבו פה תכינו קפה, תאכלו סנדוויץ', ותחכו,"

אז הוא ישב שם וחיכה. אחר כך יצא לשחרית וחזר והכל היה סביר ובשליטה. בשעה עשר כבר אכל אותו שעמום גדול מקצה לקצה. במטה ישבו קבוצת אנשים כל אחד בתחומו. כמה טלפנים, כמה אחראיים, וכולם עסוקים אף אחד לא היה צריך אותו וכולם גם העדיפו שלא יתערב במלאכתם. שני המזכירים האחרים נשלחו. אחד לבקרה כללית, השנייה לתגבר קלפי שבה היה עומס רב ותורות מעוררי עימותים. וניר עצמו עסק בטלפונים שלא הפסיקו להיכנס לאוזנייתו.

בשתיים תפס כיסא בפינה וביקש להירדם. איזה תסכול, כל משימה שהיו מטילים עליו עדיפה על ישיבה כאן ללא מעש. וחוץ מזה אחר כך כשיסכמו חוויות בפנימייה מה יספר בדיוק? שהוא ישב במטה, גם כן מטה, אולם עירוני שהתמלא מחשבים ועמדות טלפוניות. ישב כאן ולא עשה כלום, והיו לו סנדוויצ'ים כאוות נפשו. האם זה מה שיספר?

הוא ביקש מניר לשלוח אותו לאיזה בית ספר יפגוש שם אנשים, תיווצר שם אחוות עובדי קלפי שמתגבשת ליום אחד ומתפרקת בשתיים עשרה וחצי בלילה ויהיה מעניין. אבל ניר בין אוזנייה לאוזנייה השאיר אותו שם. "אני צריך אותך פה לגיבוי אתה המזכיר היחיד שלי,"

ואז חצי שעה אחרי כשכמעט נרדם שלח אותו ניר עם כתב מינוי תכול לבית ספר ניצן קלפי 618 "המזכירה שם לא מרגישה טוב. גש לשם תוודא שהכל תקין ברשימות ובפרוטוקולים ותחליף אותה,"

הוא הלך בשמחה והגיע תוך עשר דקות למקום. הכל היה תקין באותה קלפי ההחלפה בוצעה כיאות וההצבעה התחדשה.

עשר דקות אחר כך הבין מפני מה חשה קודמתו ברע. "אתה רואה את הטבעת הזו?" יו"ר הקלפי שלו, איש שמן ומוזר, הציג לו טבעת ברזל כבדה על אצבעו "זו טבעת לא רגילה. יש לה כוחות,"

המזכיר הנהן בנימוס והסתכל על הפרוטוקולים מוודא שהכל תקין ובעיקר מתחמק מהשיחה המוזרה הזו. אבל היו"ר תפס את כתפו ואת תשומת ליבו "תראה אותה. לא סתם אני אומר לך יש לה כוחות. אני קיבלתי אותה לפני שתים עשרה שנים ביער מירון הייתה לי שם התגלות ואז גם הבנתי הרבה דברים שמסתירים מאיתנו בכוונה במדינה הזו,"

"או. קיי." הגיב המזכיר בנימוס. לא היו מצביעים באותה שעה, שני חברי הוועדה הנוספים שכנראה הכירו כבר את סודותיה של הטבעת נמלטו מהכיתה וכך הוא נותר לבד לשמוע הסבר מעמיק ומפורט של האיש.

"..אז גיליתי שאנחנו לא מבינים בכלל את התנ"ך ושבעצם יש לנו רק שליש מהתנ"ך המקורי המלא ואנחנו באגודה שלנו מחפשים את כל השאר של התנ"ך. וגם הבנו למה באלף ושתים עשרה לספירה.." מצביע שנכנס קטע את ההרצאה והיא התחדשה מיד בצאתו "..עכשיו למה אני בכלל פה? אנחנו יודעים, ואתה לא יכול לשאול אותי מאיפה, שיש קבוצות שמתכננים להשתלט על הבחירות,"

"בשביל מה להשתלט, ולמה אתה קורה קבוצות?"

"ככה אנחנו קוראים לזה. אל תשאל אותי על זה עוד כי אני לא יכול להרחיב,"

"ומה אתה..?"

"יש לי כוחות מהטבעת הזו, לכן אמרתי לך מקודם, אז אם אני אומר לך לעשות משהו תעשה אותו. זה יכול להיות מאוד מסוכן אם לא,"

אחר כך הוא נעל את תיבת הקלפי וקופת המעטפות והתקשר לספר לניר. הוא בא אחרי חצי שעה לביקורת בכל בית הספר וכשהלך הרגיע "אמרתי לשוטר לשים עין על הקלפי שלכם ולהיות איתכם בספירת הקולות. הוא יכול לומר אילו שטויות שהוא רוצה רק אל תיתן לאיש הזה להשתלט על האירוע ובכל בעיה תתקשר מיד,"

וכך המשיך העניין: האיש שאב כוחות מטבעתו ושאב במקביל כוחות מוועדת הקלפי בהסברים ובאזהרות ובניסיונות עקרים להיכנס איתם לוויכוחים. כשתם היום ובאה ספירת הקולות קיווה המזכיר שהטבעת תנוח בשעתיים הקרובות ושהעסק ירוץ במהירות.

אבל ספירת הקולות הייתה זוועה: האיש הכיר היטב את כל התקנות והחוקים והשתלט על פתיחת המעטפות וסרק כל פתק בטבעתו ערער על כשירותו של כל קול אפשרי וסחב את הוועדה להצבעות חוזרות ונשנות. הכל היה בנימוס כי עינו הפקוחה של השוטר מנעה את ההליך להפוך ליותר מוויכוח קולני אבל אחרי שעתיים כשכל הקלפיות בסמוך עמדו לסגור והם היו בעיצומה של ספירה חמישית של כל הפתקים בגלל גחמה של הטבעת ובעליה לא היה נראה שיהיה קץ ללילה הזה.

אבל שעה וחצי אחר כך זה נגמר אחרי שניר שלח אליהם מזכיר נוסף כי הסתבר שהטבעות נכחו בעוד קלפיות ובכולן שמרו מפני האופל.

המזכיר הנוסף נטל על עצמו את תפקידי נושא הטבעת ובעל הטבעת ישב בצד ליד השוטר קומץ את טבעתו באגרופו וכועס בשקט.

רק לפנות בוקר חזר לישיבה וטבע בשינה עמוקה.

====



שעתיים אחר כך התעורר וסידר את מחשבותיו בעקבות החלום.

הוא עדיין ישב על המיטה ונשם עמוקות. המועקה מהחלום לא עזבה אותו. יש בזה משהו חשב ומיד חשב שזו מחשבה מטופשת וממתי טיפוס רציונלי כמותו מאמין בסימנים רעים וטובים אבל כמו שהיה לו ברור כשחלם שבטבעת יש כוח אפל ושואב, כך היה לו ברור עכשיו שזה קשור. אבל לא היה לו כוח לנתח את העניין רציונלית שכן הוא כבר התעדכן בתוצאות.

יהיה סיבוב רביעי.