מהמם.פרק י ויא חסום לי ע"י נטפרי ואני במתח..מישהי יכולה להוריד לי את זה בצורה אחרת או למייל תודה רבה!!!!
תודה רבה!!
אשמח מאוד אם תבקשי מהם לפתוח.
אין סיבה לחסום
מעלה לך פה את שני הפרקים
תהני!
פרק י'
הווה
בשתי הדקות הראשונות אן קפאה במיטתה. המולת המחלקה מבחוץ המשיכה כרגיל, אבל לדידה, הכול נעצר.
לאחר מכן, סנטה בעצמה. 'מה קרה לידע המהולל שלך, תולעת ספרים? מעולם לא קראת ספרים על ריגול?'
היא התכופפה מתחת למיטה בשקט, מנסה להציץ מתחתיה בדממה. כפתור קטן, כמעט בצבע המיטה, הודבק שם. היא העבירה עליו יד בזהירות, ואז הזיזה אותה מיד.
לקחה דף ועט מהמגירה, ושרבטה כמה מילים, מנסה לעשות לעצמה סדר בראש.
הצצה קטנה מחוץ לדלת החדר נתנה לה רעיון.
היא נטלה בחפזה את הפלאפון מהשידה בחדר, ומיהרה למרפסת העישון הקטנה שהייתה בסוף המסדרון, והתקרבה למעקה ככל שניתן.
כך בדיוק היו עושים כל המרגלים מספרי המתח שקראה.
מרוצה מעצמה הוציאה את הפתק הקטן מהכיס והחלה לחייג את מספרה של שרון.
לא זמין.
ממש מוזר.
לפני חמש דקות שרון עזבה את חדרה. לא הגיוני שלא אמרה לה מילה על כך שנגמרה לה הבטרייה.
הגיוני הרבה יותר שקרה לה משהו!!
היא ניסתה להיזכר בקורותיו של לאונרדו, המרגל הגיבור מהספר שהיא כל כך אוהבת. מיד לאחר שביקר את ראש הכפר האיטלקי, להזהירו מפני הכנופייה החמושה, תפסו אותו.
הדבר הראשון שהכנופייה עשתה היה לנטרל את הפלאפון שלו, כדי למנוע איתור.
היא הביטה למטה, לחניון. אולי תראה את שרון מוכנסת לתוך רכב שחור וגדול?!
כצפוי, החניון היה שגרתי לגמרי. מכוניות נכנסו ויצאו, קצת קולות רקע אנושיים. לא יותר מזה.
באמת! גערה בעצמה מבלי משים.
מה חשבת?
שרון לא חייבת לספק לך דין וחשבון על מצב הסוללה בפלאפון שלה. עובדה כל כך פשוטה, שקרתה לך עצמך עשרות אם לא מאות פעמים, גורמת לך להרחיק לכת עד לחטיפה?!
לא הגזמת קצת?
מתוסכלת, נשכבה במיטה. עיניה בהו בתקרה זמן מה, ואט אט החלו להיעצם.
לזוג העיניים הבוחנות שהביטו עליה מפתח החדר זה הספיק.
"היא לא חושדת בכלום". היא דיווחה בסיפוק. "אפשר לעבור לשלב ב'".
ישראל
הווה:
הדלת נפתחה לרווחה. רגליים קטנות טופפו עד לשולחן, ונעצרו. "שלום, אמא, הגענו". אמרה רחלי. היא זרקה את התיק על הרצפה, מצפה לתגובה הרגילה. היא לא הגיעה.
"שלום חמודים". חיוך עייף האיר את פניה של לאה. היא הרימה את התינוקת, ונכנסה למטבח. ברק האיר את מוחה. "ארוחת צהריים! איך שכחת?" נזפה בעצמה. ידיה הוציאו אוטומטית חבילת נקניקיות סויה, ותוך עשר דקות בעבעו המים שעל האש.
"האוכל מוכן". היא הניחה את שולי בכיסא האוכל, והוציאה חד פעמי. כל ילד קיבל שתי נקניקיות ותלולית פסטה. רחלי פינתה את הצלחות, ולאה סימנה לה לבוא בעקבותיה. היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת.
"רחלי, אני צריכה לספר לך משהו". היא פתחה ואמרה.
רחלי שיחקה בקצה צמתה, מיישרת ומסלס
[ZM1] לת חליפות. היא לא חשבה שמדובר במשהו רציני.
"אני טסה הלילה לארצות הברית".
עיניה של רחלי נפתחו, והתכלת שבהם האיר לרגע. "למה?"
"את יודעת שאני עצמי עליתי בתור בחורה, נכון? הוריי נפטרו מעט קודם לכן, אבל הותרתי את אחותי הגדולה מאחוריי. הבת שלה מאושפזת עכשיו. אני חייבת לנסוע. אחותי לא נשמעת טוב בשיחות שלי איתה". היא עצרה לרגע, ואז אמרה, כמו לעצמה: "בכלל לא. היא אלמנה. אני היחידה שיש לה בעולם".
לאה סיימה את וידוי חייה בכמה משפטים מתומצתים והתנשפה. מבע פניה היה דרוך, והיא הביטה על רחלי בציפייה.
רחלי שתקה לכמה רגעים ממושכים. מבטה נפל לרגע על המזוודה הפתוחה לרווחה, והארון החצי מרוקן. היא הנהנה בראשה חליפות, ומיד פתחה בצרור שאלות של: למה, כמה, איך ואיפה.
אימה השתדלה לענות במיטב הסבלנות. לרוב השאלות היו לה תשובות, ואת חלקן היא הבטיחה לברר. השיחה הסתיימה. רחלי יצאה מהחדר וסגרה את הדלת מאחוריה.
לאה השתרעה על המיטה. בקצה עינה ראתה את המזוודה הפתוחה. משהו החלטי ועקשן לחש לה שהסיפור הזה לא יהיה קצר כל כך. היא קמה ממקומה והוסיפה עוד כמה בגדים. יונתן בעלה יחזור הביתה לקראת הערב. היא תלך לקנות לעצמה כמה פרטים נחוצים, ומיד הם יצאו לשדה התעופה, מפקידים את רחלי לשמירה על הילדים.
יונתן יחזור הביתה לאחר כמה שעות. היא תמריא לארצות הברית, ומועד חזרתה אינו ידוע. כרטיס חזור עוד לא נקנה.
הביקור הזה מעורר בה רגשות רבים כל כך. היא לא דרכה על אדמת ארצות הברית כל כך הרבה זמן, ותמיד קיוותה לחזור אליה בנסיבות משמחות.
חבל שלא התפללה חזק יותר.
כמה שעות לאחר מכן, היא החתימה את דרכונה, משפשפת את עינייה העייפות.
כבר התיישבה במטוס, בכיסא ליד החלון. המטוס המריא, מיישר את חרטומו, ומותיר את ארץ ישראל הרחק מתחתיו. עפעפיה של לאה היו כבדים וחישבו להיעצם. שתיים עשרה שעות הטיסה היו נראות לה כל כך קצרות לפתע.
מהר מאוד היא שקעה בשינה כבדה , מלאה בחלומות גדושים בסיפורי העבר. שיחותיה הטלפוניות עם אן, שכה התרבו לאחרונה, עלו גם הם בחלומותיה, והיא נעה בחוסר נוחות.
המחוג השלים סיבוב שלם.
נחיתה.
פרק יא'
עבר
שתי צפירות עצבניות נשמעו מלמטה. אן הסתובבה לצד השני, חטפה את הכרית ותקעה אותה מעל פניה.
יום האתמול היה טרי ומדמם.
הציפורים בחוץ צייצו כמו כל בוקר. הן לא הבינו שהעולם התהפך. דרך חרך צר היא פתחה עין אחת אדומה, ונתקלה בשעון המעורר, שמשום מה לא מילא את ייעודו הבוקר.
הכרית התעופפה לצד השני של החדר, ונחתה על אדן החלון הרחב. הכנה מוצלחת לקריאת הצהריים. אן חייכה לעצמה לרגע, ומיד המשיכה במרוץ ההתארגנות.
צפירה עצבנית נוספת נשמעה. היא תקעה מבט תוהה בחלון. הרכב שחנה למטה היה מוכר לה מאוד. ראש ג'ינגי' מתולתל שהציץ מהגג הנפתח סייע לה להשלים את התמונה.
עוד צפירה.
ארוחת הבוקר הייתה בשקית נייר. הפעם לא היה מצורף שום פתק.
"לילי, מה את עושה כאן?" עצירה קטנה. "תני לי לנחש", הציניות נטפה ממנה. "ג'ק גילה שנסיעה דרך הרחוב שלי תהיה הכי קצרה, נכון?"
לילי הביטה בה במבט רציני ולא ענתה. השתיקה עמדה ביניהן כמה שניות, תופסת עובי וצורה ממשית.
אן שקלה לפתוח בריצה מהירה, וכבר שלפה את האוזניות, אך מבט נוסף בשעון היד שלה שכנע אותה שמוטב לא להמר. בשתיקה זעופה פתחה את דלת המכונית מהכיוון השני, הצמידה את תיקה אליה, והנוף שבחוץ זכה לסקירה מעמיקה.
הסלולרי צלצל. לילי הגניבה מבט. אן גוננה.
יולי מתקשרת אלייך. היא לא שמה לב איך עלה חיוך קטן על פניה. אצבעה רחפה לרגע מעל הירוק שבמסך, ומהר מאוד עברה ל'השתק'. צפצוף קצר נשמע. הודעה חדשה. היא הציצה לרגע בהודעה, מצחה התקמט.
לילי הייתה מרותקת. הפנטומימה. תהליך שלם ומשמעותי שהתרקם מול עיניה ללא הוצאת אף מילה!
אן הרימה את עייניה, ונתקלה במבטה של לילי. "אני רוצה לדבר איתך היום בהפסקה, מה את אומרת?"
היא תפסה אותה לא מוכנה. "כן... בטח... ברור!"
הן פתחו את הדלתות ביחד, פחות עוינות מתמיד.
שתיהן הרגישו שמשהו חדש נרקם ביניהן.
הווה
בית החולים:
"אימא!" אן התרוממה בחיבוק עז. מופתעת לרגע, חיבקה אותה רווית בחזרה. "התגעגעתי". חיוך מתפנק ונדיר האיר את פניה.
"אני שמחה שאת באנרגיות טובות". אמרה אימה במעשיות והניחה את הספר החדש על השידה. אן הציצה בו לרגע, ורווית הייתה מופתעת לקבל חיבוק בשנית.
"אל תדאגי, לא קניתי אותו". היא סנטה בביתה. "קפצתי הבוקר לספריה הציבורית שליד בית החולים. אני חייבת לציין שיש להם מגוון מעולה. אולי תוכלי ללכת לשם מחר בעצמך, אם האחות תרשה לך". היא הוסיפה בהגבהת קול. האחות נכנסה לחדר בדיוק באותו רגע.
"שלום, מה שמך?" אמרה רווית בהתעניינות. היא קיבלה על עצמה לדבר עם האחיות, כך שתגרום להן להתייחס יפה לביתה.
האחות התקפדה לרגע. "קלרה בראון". היא לחצה את ידה ברשמיות.
"אני חושבת שאת מוכרת לי". נזכרה רווית לפתע. "את לא מטיפול נמרץ?"
"נכון, במקור אני מטיפול נמרץ, רק באתי לוודא שהכל כשורה עם אן".
היא התכופפה אליה לרגע, ובחביבות מופגנת שאלה לשלומה. אחר סידרה לה את הכרית, אמרה עוד כמה משפטי נימוסין ויצאה מהחדר.
הפלאפון של רווית צלצל. משרד עורכי הדין. היא הביטה לרגע באן השקועה בספר, ליטפה את שערה ולחצה על הידית בחפזה.
בקצה המסדרון עוד הספיקה לראות את האחות פושטת את חלוקה הצחור, ומיד לאחר מכן פותחת- בקושי רב יש לציין- את דלת מדרגות החירום ונעלמת בעדה.
הטלפון רטט בידה. היא מיהרה לענות, ושקעה בשיחה צפופה עם משרד עורכי הדין. דבר לא עניין אותה מלבד מספר התקדימים אותם הקריא לה המזכיר בטלפון. במגירה קטנה בירכתי המוח, התאכסן מראה עיניה, יחד עם עוד רבים כמותו. עובדות פשוטות וכה קטנות אותן אנו רואים יום יום, שעה שעה, ואיננו מייחסים להן חשיבות.
מאחורי הדלת, הפכה אן עוד דף. עיניה היטשטשו לרגע, והיא ניסתה לפתוח אותן ולהגדיל את האישונים.
השידה קיבלה אליה עוד ספר בשתיקה.
מחשבותיה נסובו מיד ועברו כיוון. לילי הייתה במרכזן.
היא התרגלה למחשבות הללו. הן קנו אצלה שביתה והתאזרחו קבע. רק הייתה מופתעת לגלות, שלפתע היא חושבת על עוד מישהי.
שרון.
ידה גיששה אחר הפלאפון. בידה השנייה הוציאה את הפתק מהמגירה. 'עדיף לשמור את המספר בזיכרון'. חשבה לעצמה. היא הקלידה במהירות שרון. מה שם משפחתה? חובבת סדר שכמותה חייבת להיזכר. היא לא תשמור אף איש קשר בשם פרטי בלבד.
היא אמצה את מוחה.
הזיכרון הלם בה לרגע, והיא הופתעה.
שמעתי את שם המשפחה הזה ממש לא מזמן. דפקה על מצחה בתסכול. הדלת נפתחה. אמה גררה את הכיסא והתיישבה. "את מכירה אולי מישהו בראון?" שאלה אן בהתעניינות.
רווית חדת המחשבה לא נזקקה לשניה. "האחות הנחמדה שהייתה כאן. דיברתי איתה לפני כמה ימים. אם אני לא טועה, היא אמרה שאת וביתה לומדות יחד באותה כיתה".
אן יישרה את הכרית ונשכבה מהורהרת.
'אני חייבת למצוא אותה, את שרון. היא עדיין לא זמינה. אני בטוחה שמשהו קרה לה. אני רק לא מבינה איך אני היחידה שרואה את זה!'
"יש לך מושג איפה היא, האחות?"
"מצטערת, חמודה, אני חושבת שהיא סיימה להיום. ראיתי אותה יוצאת. בטח הייתה במשמרת לילה. אם את צריכה משהו, אני יכולה לקרוא לאחות אחרת".
רווית שקעה במגזין שהונח לרווחת החולים וקרוביהם.
אן נטלה את הספר. עיניה חלפו על השורות. מאום לא חדר למוחה.
היא חשה חרדה, מבולבלת ובעיקר מובסת.
הנושאים החמים
creates-writing.coi.co.il
www.prog.co.il
