הקלגסים

  • הוסף לסימניות
  • #1
החמה שוקעת אט אט, שלווה קדושה המאופיינת עם שבת המלכה המתקדשת עלינו יורדת על שכונתנו. משפחה משפחה בביתה, מי בתהילים, מי במזמורים ומי כבר מוליך את דודו לקראת הכלה ההדורה המופיעה עם דמדומי החול.

לפתע, זעקות עזות נשמעות מכל עבר. איש, אשה וילד, כולם זועקים במלוא גרונם מעומק נשמתם "שאבעס!", "צאו מהשכונה!", "שאבעס!" וחוזר חלילה. הצעקות נשמעות מכל מרפסת, חלון ואשנב. אף אחד אינו יכול להיוותר אדיש. ואני, לב יהודי בקרבי ונפש סקרנית לי ניגש כמובן אל החלון להבין על מה המהומה ומדוע זה מזדעקים כולם בכאב, באימה ובחרדה. את אשר חזו עיני באותם רגעים אתאר בפניכם.

כמידי יום וכמידי תפילה, מתאספים להם כמה וכמה תושבים מן הבניינים הסמוכים. נושאים הם תפילה לבורא העולם שיושיע אותנו מן הצוקה והצרה העוטפת את עולמנו ומודים לו על כל נשימה ונשימה. וכך על פני רדיוס רחב, בשטח פתוח ובמרווחים גדולים בין מתפלל לחברו מקיימים הם מניין ראוי ובטוח מפני הידבקות חלילה. נשתברו וישתברו קולמוסיהם של רבנים, הוגים ופרשנים אודות הצורך, היכולת והצורה לקיים מניינים בימים אלו. אותיר להם להשתעשע בסברותיהם, אין זה מענייני כעת.

כמה דקות לאחר שנכנסה לה שבת המלכה פרצו להם אל תוככי המניין עשרות שוטרים וחיילים. באו ברכבים גדולים ובכוחות נרחבים משל באים הם לעצור אנשי טרור בתוככי שכונות עוינות. אין מדובר כאן באוכלוסיה מתריסה. ספק אם הייתה כאן 'התכנסות אסורה' לאור המרווחים הגדולים בין איש לרעהו. אדבר על מה שכן היה.

שוטרים וחיילים אשר נשלחו לאכוף את צו בריאות העם. לכאורה יש להעריך את מסירותם והקרבתם בדאגה עבור שלומנו אך לצערי הוכח כי לא כך הם פני הדברים. עשרות אנשים אשר להם ולערך התפילה אין ולו דבר. פורצים לשכונה חרדית כמה דקות אחר שקיעת החמה והדלקת הנרות בעת שילדים וילדות פזורים בחלונות ובמרפסות. מכניסים הם יהודים עבדקנים לתוך ניידת משטרה בעיצומה של השבת.

כל זאת כאשר עשרות החיילים והשוטרים אשר כמובן לא היה להם הרבה מה לעשות לאור העובדה שהיהודים התמימים הללו לא מעוררי מדון ולא מתריסים בכוונה נגד השילטון התפזרו בלאט איש איש אל ביתו ונותרו רק שניים ושלושה יחידים אשר הרהיבו עוז בנפשם להתחנן על שחרור העצורים כאשר משאת נפשם היחידה הייתה כי היהודים החוטאים הללו לא יחללו שבת בגינם. וכך בחוסר מעש של עשרות הקלגסים הללו ובחוסר הצלחתם לעורר את התושבים לפרובוקציות והתרסות לא נותר להם אלא לכלות את זמנם בהתגודדויות אסורות ובמגע חופשי בין חייל לרעהו ועוד ועוד.

כך שהמסקנה היחידה שניתן להסיק מרעבתנותם היא כי כל רצונם ומאווים הוא 'לחנך' את הציבור החרדי. להצליח לשלוט בו ולרמוס אותו ואת ערכיו עד עפר.

אוי לנו שכך ראו עינינו. אוי לנו שבארץ ישראל היהודית יכולים חיילים ושוטרים יהודים להתנהג באגרסיביות וברוטליות כלפי יהודים יקרים אשר כל חטאם הוא ארגון מניין לתפילות. אוי לנו שאין מי שילחם את מלחמתנו וישיב להם מנה אחת אפיים. אוי לנו שלמרמס הייתה תורתנו ולביזה הייתה תפילתנו.

נ.ב. יתכן ואכן על מנת לנצח את המערכה יש צורך בניטור המניינים ובביטולם באופנים מסוימים. אך יש צורה ויש דרך. לא כך. כך השלטון מאבד את אמון העם. ניכר בבירור כי יש כאן משהו מסריח באופן הניהול וסדרי העדיפויות של השלטון. היכר כי ישנם כאן מניעים פסולים אשר באים להחדיר רוחות זרות וחדשות ועל כן אין לנו ברירה אלא להילחם בהם בכל כוחנו.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
כתוב יפה.
יפה מאד אפילו.

אך לא אתאפק לכתוב כמה מילים (ספרותיות...) לגופו של.
נחמד מאד לתאר אותם כעדת תמימים שכל רצונם הוא להתפלל,
אך לאמיתו של דבר מדובר בקבוצת פורעי חוק, שצפצפו על הוראות הרבנים, וסיכנו אותי, אותך, ואת הסבים והסבתות של כולנו בפחז תפילתם ובקלות דעתם.
לא משנה אם הם עשו זאת במזיד, בשוגג קרוב למזיד, בקלות דעת פושעת, או מתוך תשוקות רוחניות בלתי מרוסנות. המציאות היא שהם מסכנים אותנו.
ואם הם לא יפסיקו לירות עלינו עד שיגיעו שוטרים אגרסיביים - אז שיגיעו שוטרים אגרסיביים.
לגסוס מחרחר בלי מכונת הנשמה, זה יותר אגרסיבי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
אך לא אתאפק לכתוב כמה מילים (ספרותיות...) לגופו של.
אחדד את יצירתי הספרותית למען נוכל להתמקד במסר אשר הוא נושא בתכנו וכדי שהביקורת המעולה שלך תובן כלא רלוונטית כלל למאמרי (גם אם נכונה במידה זו או אחרת). ותודה על הקריאה המדוקדקת והניסיון לשפר את יכולותי הספרותיות בנסותך להאיר את המציאות באור אחר מכפי שאני חוזה אותה.

כפי שציינתי במאמרי, איני מתייחס לצורך לעצור את המניין גם במידה והוא נעשה במרווחים גדולים בהרבה מהמרווחים הקיימים בהמתנה בכניסה לסופר ובמרווחים הקיימים בין עשרים הנוסעים הממאוגדים יחדיו בתוך אותו אוטובוס.

המאמר מגיע אך להאיר את הזרקור על הדרך ועל האנשים אשר נבחרו לאכוף את החוק. כאשר ניכר בבירור כי אין בינם לבין אחריות על צו בריאות העם ולו דבר. אין בינם לבין אכפתיות כלפי הציבור בו הם נדרשים לטפל ולו דבר.

כאשר החוק מתייחס באופן פרטני לתפילה במניין בשלל הגדרות תמוהות כגון איסור תפילה (אישי) במרחב הציבורי. איסור תפילה עם אדם (אחד) נוסף ועוד. כאשר מתפרסמות הודעות כי גם לאחר החזרת המשק בהדרגה, החזרת התפילות במניין הינן בתחתית הרשימה, לא נותר לנו כציבור אלא להסיק כי יש כאן משהו מסריח באופן קבלת ההחלטות ובדרך אכיפת החוק. לא בריאותנו עומדת בראש מעיינם ולא אורך חיינו מעסיקים אותם כי אם אורח חיינו ותסכולם מחוסר יכולתם לשלוט בנו.

ושוב, איני מתייחס לאותם מתפללים ולאחריותם והתנהגותם. איני אומר כי אין צורך לעצור אותם וכו', אותיר את זה למאמר אחר.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
המאמר מגיע אך להאיר את הזרקור על הדרך ועל האנשים אשר נבחרו לאכוף את החוק. כאשר ניכר בבירור כי אין בינם לבין אחריות על צו בריאות העם ולו דבר. אין בינם לבין אכפתיות כלפי הציבור בו הם נדרשים לטפל ולו דבר.
גם חוקי התנועה נועדו לטובת האזרחים ובכל זאת השוטר שנתן לי קנס על שיחת פלאפון, הוא לא מופת טובת האזרח. דרכו של עולם היא שהמופקדים על שמירת החוק הם לא אחיות רחמניות בשביס.

כאשר החוק מתייחס באופן פרטני לתפילה במניין בשלל הגדרות תמוהות כגון איסור תפילה (אישי) במרחב הציבורי. איסור תפילה עם אדם (אחד) נוסף ועוד. כאשר מתפרסמות הודעות כי גם לאחר החזרת המשק בהדרגה, החזרת התפילות במניין הינן בתחתית הרשימה, לא נותר לנו כציבור אלא להסיק כי יש כאן משהו מסריח באופן קבלת ההחלטות ובדרך אכיפת החוק. לא בריאותנו עומדת בראש מעיינם ולא אורך חיינו מעסיקים אותם כי אם אורח חיינו ותסכולם מחוסר יכולתם לשלוט בנו.
על מי אתה מטיל את אשמת שנאת החרדים? על שר הבריאות החסיד גור, על מנכ"ל משרדו הכלכלן היבש, או על ראש הממשלה מר 'שותפים טבעיים'?

מזכיר את הסגנון שנהג בעבר באחד היומונים "בכביש רמות אירעה תאונה קנטרנית נגד הציבור החרדי"...
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
על שר הבריאות החסיד גור, על מנכ"ל משרדו הכלכלן היבש, או על ראש הממשלה מר 'שותפים טבעיים'?
מטיל את האחריות על הנושאים באחריות ועל מטווי ההתנהלות. איש איש בתפקידו ואיש איש ביכולתו לומר את מילתו ולבטא את השפעתו.

שנאת החרדים מבעבעת בתחתית כל העת. ישנן מספיק סיבות ותחושות אשר בגינן האזרח הממוצע אשר לא משתייך לק"ק מפוארת זו עלול לחוש מנוצל על ידי אחיו החרדים. לא ניתן להשרות אהבת חינם ביום אחד ולא על ידי חיקוק חוק זה או אחר.

כאשר אנו כעם ניצבים מול מגיפה רעה אשר מתפשטת כאש בשדה קוצים ועל מנת להתגבר עלינו מוטלת אחריות על כל אחד ואחד מבני עמנו ותושבי מדינתנו שישא בנטל ויקח אחריות על חלקו במניעת ההתפשטות הרי שנצרכת הבנה והסכמה כי ההתנהלות כאן טהורה ועניינית. כאשר הדברים מפוקחים באופן סלקטיבי ונאכפים בצורה ברוטאלית כאשר במקביל האוכפים לא מצייתים ולא מתיימרים לשמור על אי אלו חוקי הרחקה בסיסיים הרי שאמון הציבור בישרות ההליך נפגעת קשות ומכאן המצב יכול רק להידרדר בכל המישורים.

וזוהי התמונה אשר הביאה אותי לפרש את המציאות באופן זה וליצור את יצירתי הספרותית כפי שנוצרה. אשמח לשמוע עוד ביקורות על מנת להמשיך ולשפר את יכולותי בהבאת תיאור המציאות אל תוך טקסט ספרותי ערוך ומסוגנן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
גם חוקי התנועה נועדו לטובת האזרחים ובכל זאת השוטר שנתן לי קנס על שיחת פלאפון, הוא לא מופת טובת האזרח.
שוטר אשר חוטא לתפקידו ומיפר את החוק ברגל גסה בעת שהוא מייצג את החוק ופועל למען שמירתו על ידי האזרח, עונשו חמור מחוטא רגיל אשר חוטא להנאתו.

אך כפי שציינתי, אין הדברים דומים. כאן שאנו מצפים מאנשים לשנות את אורח חייהם ולסטות מערכיהם הבסיסים עבור ערכים חדשים וכל זאת בשם האחריות לשלום הציבור וקדושת החיים אנו מחויבים ליצור בקרבם אמון והבנה כי אכן זהו צורך השעה ואין לנו דרך אחרת. כל עוד מגיני החוק לא נשמעים לו וכל עוד ישנה אכיפה בררנית וסלקטיבית כלפי ציבור מסוים וכלפי מצווה ספציפית, לא ניתן יהיה לקבל את שיתוף הפעולה. גם במידה ויצליחו למנוע ממניין כזה או אחר להתקיים, גם אנשים ימשיכו לאלתר פתרונות, מסוכנים אף יותר בשביל להישאר נאנמנים לערכיהם, גם אנשים לא יפנימו כי אכן יש כאן סכנה אמיתית כך שהסכנה עלולה להתפשט ממקום אחר, אי שמירת הנהלים כראוי בעת עריכת קניות ואי זהירות מתבקשת בהליכה ברחוב ובעמידה בכניסה לבניין.
לא כך פועלים בחכמה. לא כך נלחמים במגפה.
כך נלחמים בחרדים. כך עוקרים את התורה ומצוותיה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)

פרק א'-הפעם...
גיתית-

הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.

תמיד היה הראל סוד.

ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.

ניצוץ סגלגל.

תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"

היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"

והייתי אומרת.

פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.

פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.

ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.

לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.

ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.

לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.

מפגשינו הולך להיות אחר.

אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.

הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.

זהו. נגמר הכל.

***

אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.

זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה

"בניהו"

"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.

רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.

"תתחדש" פלטתי.

"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.

שתקתי.

"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.

"לא" חד וחלק.

"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.

אני לא.

נכנסתי לבית.

לא נכנסת אחרי.

התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.

בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.

היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.

מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.

מהדק שפתיי לפס כאוב.

לא יכולה יותר.

לא.

***

"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"

"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"

בלעתי רוק.

"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.

הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.

"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"

אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"

"נערה היא"

"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"

"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"

הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.

הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו

"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"

"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"

הראל החויר.

גם אני.

מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"

אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"

הראל שתק. נשען על הגדר דומם.

"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.

"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"

הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.

"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.

"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.

הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.

יצא.

סוגר את הדלת.

אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.

שתקתי. עוצרת נשימה.

ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.

אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.

אני לא.

בניהו הניד לי ראש לשלום.

אני לא נשמתי.

לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.

רק שרשרת. פסל. מסכה.

מעצבת את דמותי המרוקנת.

חותמת על פני את תמצית היותי.

אחות.
שיתוף - לביקורת 'אוי, אדם!'
מצרף קטע יפהפה ששיתף איתי חבר וביקש להעלות לכאן על מנת לקבל ביקורות, הערות, הארות ומחמאות.

הביעו את דעתכם!


---

אולי הציפורים לוחשות לו -
והוא לא שומע או לא מבין שפתם.
אולי שמש זורחת,
אבל אור הוא רואה רק בלילה.
וגם אז, תחת כוכבים ולא ירח.

אדם ילך וישוב אל מקום ממנו נלקח,
נשמתו גם שם מחפשת רוח.
אבל החומר קרוץ בביצות עפר,
מחפש ומחפש לו אור הנעלם.
אור של ששת ימי בראשית,
מתחדשת כל יום כבריה חדשה.

אבל אדם עצמו -
כבוש בחטא אדם הראשון,
כנחש שנלקח לו המלוכה.

אוי אוי אדם, אייכה, לאן הלכת.
אייכה האדם המושלם שגורש מגן העדן.
אייכה הרוח מלחשת כל יום מחדש.
מה נמצא בכל היקום הזה,
שנברא בשביל האדם השלם.
ועכשיו, הוא גורש מגן העדן,
מחפש את רוחו ואינו, כי גורש מהגן.

אוי עולם שנברא להיות מושלם בשביל האדם.
עכשיו הוא לא בגן, לא רואה פרחים וגם לא מריח.
אוי נשמה, לא רק הלכת לאיבוד או לעיבוד,
אבל גוף וחומר לא מורגש.
הכל נאבד לעולם עשוי מרוח החומר הנכלא ונעלם.

אייכה אייכה, זועקת לו זעקה נרגשת שנשמעת בכל העולם,
כל פעם מלבישה לו לבוש אחר.
גלגל אדם, גלגלי חמה.

אבל אור חמה מנקה רק,
אם אתה מוכן להביט בה ביושר. רק להביט - ולדום לה.
כשתיקת החמה כך היא אורה.

אוי נשמה, הביטי למעלה וירח לא נעלם לך,
הולך איתך גם בלילה.

אוי, הביטי אל הכוכבים הם ודאי יתנו לך מנוח.
אם לא ליום שלמחרת.
אבל כרגע הם מאירים לך,
כיהלום יקר שאין בו כלום,
רק הנצנוץ אור החוזר ותו לא.

אוי, איה כוכב שלי כמה אני,
מביט בך ביום וגם בלילה,
מחפש את דרכי דרך שבילך.
אוי תפילה שאני מחפש להגיע לשבילי,
שיאיר לי את דרכי בארץ הזרועה.

אוי, טעות אנוש חמורה,
גרשה אותי מגן העדן,
האדם שנברא בצלם.
ואין לי על מי להישען, רק -
על האבא שהוציא אותי מגן העדן ונתן את צלמו ודמותו.

---

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה