ביקורת ספרות ביקורת עיתוני חג הפסח תש"פ – קורונה

[תלמוד]

אם כבר עושים כתבות מקבילות, המלצה שלי, לרחרח אצל ה'קולגות' בטרם פרסום עובדות שעשויות להביך...

לטענתו של @yonatanr הרי שיש גורם חיצוני שדאג לשתי הכתבות הללו, ושילם על ארבע עשרה עמודי פרסומת בשני העיתונים. א"כ גוברת התמיהה כיצד לא שימש אותו גורם צינור להצלבת הנתונים?

 

[אי פה אי שם]

לטענתו של @yonatanr הרי שיש גורם חיצוני שדאג לשתי הכתבות הללו, ושילם על ארבע עשרה עמודי פרסומת בשני העיתונים. א"כ גוברת התמיהה כיצד לא שימש אותו גורם צינור להצלבת הנתונים?

חד וחלק! לא דובים ולא יער!
אריה ארליך המוכשר הצליח להוציא ראיון חי, והמתחרים לא.

 

[yonatanr]

המשך ביקורת -

עדיין במוסף 'מגיד':

מדפדפים עשרה עמודים, ומגיעים לכתבה מרתקת 'מגיד לאדם שיחו', כתבה מעניינת מאד, שסוקרת-מראיינת את גדולי המגידים בציבור, ר' שלמה לוינשטיין, רבי חיים זאיד, הרב נויגרשל והרב ברוך רוזנבלום. שווה קריאה.

מדלגים על עוד כ-20 דפים, ומגיעים לכתבה מעניינת נוספת, על המשפיעים החסידיים, כר' מיילך בידרמן, ר' צבי מאיר זילברברג, ועוד.
לאחר מכן עוד סקירה היסטורית על המגידים בהיסטוריה, נחמד לאוהבי היסטוריה, שייך יותר ל'קולמוס'.

'בתוך המשפחה' -

בתור גבר אני פחות בעל 'דעה', אבל כקורא קבוע של המגזין, נראה לי שאוכל לבקר מעט...

הטורים הקבועים של 'בתוך' שמגיעים לאחר עשרות עמודי פרסומות, מעניינים כתמיד.
כתבה של גיטי מאירוביץ, שמספרת בצורה מרתקת את נס ירידת המן לבני ישראל במדבר, נראה שזה כבר פורמט קבוע בעיתוני חג.

כתבה מעניינת מאד על בתים של זוגות מיוחדים, שווה קריאה.
כתבה על נשים בגולה, שה'שיקצע' שבבתיהן מתפעלת מהתנהגות היהודים. קצת טעם לפגם, כשרק לפני זמן מה היתה כתבה בנוסח דומה, על העוזרות הגויות שבבתי הנשים בחו"ל.

כתבה על כמה נשים שבעליהן יושבים בכלא - נחמד.

ראיון מרתק עם עו"ד חנה מיזל-חובב, שייצגה את אנשי היישוב הישן בירושלים.

כתבה מעניינת מאד על כמה נשים שנישאו בגיל מאוחר, ולמרות זאת הצליחו להביא ילדים לעולם.

כתבת קומיקס מוצלחת מאד, של בת שבע הבלין ו @dvory רנד על השילוב בין עבודה לבית, משולבת בעקיצות לרוב, לכל הכיוונים. לא ברור בדיוק מאיפה צצה הכתבת המתחילה, ואם היא דמות מציאותית או דמיונית...

עיתון סיפורים - מוצלח מאד, עם פורמט נחמד של 'אחד מי יודע', כשמצד אחד יש כאן פורמט מסוים, ולא כל אחד ממציא סיפור כאוות נפשו, ומצד שני הכותבים אינם כבולים בסד לוחץ.

 

[@Simcha]

ביקורת ראויה ומשובחת.
שאלת תם - האם בביקורת נהוג גם לסקור באופן כללי את כל הכתבות והתכנים או שנהוג להעלות רק תכני ביקורת?

בשלב מסוים גלשת מהעברת ביקורת נקודתית ומנומקת להצגת כל תכני העיתון בכותרות והסתפקות במתן ציון כללי, כוללני.

 

[yonatanr]

שאלת תם - האם בביקורת נהוג גם לסקור באופן כללי את כל הכתבות והתכנים או שנהוג להעלות רק תכני ביקורת?

בשלב מסוים גלשת מהעברת ביקורת נקודתית ומנומקת להצגת כל תכני העיתון בכותרות והסתפקות במתן ציון כללי, כוללני.

ביקורת - כשמה כן היא. העברת תוכן תחת שבט הביקורת, בין לשבח ובין לשבט.

 

[shira bira]

ראיון מרתק עם עו"ד חנה מיזל-חובב, שייצגה את אנשי היישוב הישן בירושלים.

מרתק בהחלט.
רצוי היה להפחית את הנימה הלא אובייקטיבית בעליל בכל הקשור לפרשת יוסלה שוחמכר.

 

[מימד נוסף]

לאור ההתקפות מהראיון ב"מגיד" על ר' יענק'ל ליצמן:

אני דווקא מבין אותו ומאוד (זה גם מובן מ"בין השורות" של הכתבה):

לאחר שלוש מערכות בחירות, משבר אדיר שלא היה כמוהו שגורם לאבטלה המונית עם חוסר ענק ב"כיס של המדינה", נראה לכם שיהיה אפשר לפעול משהו במשרד השיכון??? מקסימום כלום עם קצת גורנישט וחריין (אני לא מתאפק לדחוף חריין אחרי שבוע של פסח !

לעומת זאת, ליצמן (אולי גם שבהכוונת מורו ורבו האדמו"ר מגור [ואולי לא...]) סוף סו יזכה מיסתמא לתקציב ענק שיועבר למשרד הבריאות - שאפשר להגדיר אותו כ"מפעל חייו"...

ועוד נקודה: הגיע הזמן לצאת מהנקודה המצומצמת של "ליצמן הוא חרדי, ואני בחרתי בו בתור חרדי, והוא צריך לדאוג של שלי ושל הציבור החרדי", להזכירכם גם מי שאינו שומר תומ"צ לע"ע הוא אח שלכם! כל הכבוד ליענק'ל שרואה את עצמו יהודי שדואג לאחיו היהודים [ולבריאות שלהם]"! (חוצמיזה שזה גם עוזר בסופו של דבר גם ליהדות התורה שמקבלת עוד קולות מאנשים שנעזרים בחבורת העשיה של משרד הבריאות...). ובמיוחד שכאמור לכאורה אין כ"כ מה לעשות בשיכון בשנים הקרובות...

מקווה שהדברים יועילו במשהו...

 

[shira bira]

כתבה מעניינת מאד על בתים של זוגות מיוחדים, שווה קריאה.

כתבה מדהימה.
הן תוכנית והן צורנית.
אנושית ורגישה מחד ומקיפה ללא פשרות מאידך.

 

[משויטט]

אחרי הריקודים המסורתיים על נייר הכסף, ואחרי הניסיונות השנתיים (הכושלים!) להשיג מופלטה מהשכן המרוקאי, נהגו רבותינו לבקר את עיתוני החגים, (על אף שהיה ראוי לדעתי בפורום כשלנו לבקר אותם באופן קבוע. זורק רעיון).

רצוני אפוא לתרום את תובנותיי החשובות לאומה הצמאה לקצת דא"ח.
ובכן, כמה תובנות כלליות ולאחר מכן ארד בל"נ לפרטים.

א. סבורני ש'הגונז האלמוני' שעד חג הפסח שעבר נהג מדי מוצאי חג להפיץ ביקורת מקיפה על טונת העיתונים, קבע סטנדרט קצת מחמיר מדי בכל הקשור לעיתונות החג. אומנותו היתה, באופן מסורתי, בקטילה רב חזיתית, לגלוג רב מערכתי וביטול כמעט מוחלט של כל מה שמיטב עורכי וכותבי היהדות החרדית עמלו להביא לקוראיהם. וכידוע, ללגלג הרבה יותר קל מאשר לשבח, וכ"ש ליצור, וזה גם מחולל הרבה יותר רייטינג. בעקבותיו נוצר מין נורמה כזו - לתקוף. לכן, לדעתי, בסופו של דבר צריך לזכור שהיו כאן אנשים שעבדו שעות נוספות כדי להביא את המיטב.

ב. לדעתי הענייה, עיתוני החג חייבים לעבור איזו הצרת היקפים דחופה. ולא מספיק כמה שירדו הפעם בגלל המצב. לא חייבים כל כך הרבה, אפשר פחות ויותר מושקע. לא רק בגלל שהכמות באה על חשבון האיכות, אלא בגלל שכאשר יש שפע כזה, הכי קל, ואפילו מתבקש, לקטול. כשמסבים לארוחה עם אלפי מנות עיקריות, גם אם כולן טעימות וחלקן מצוינות ביותר, הציון הכללי יהיה נמוך בכמה וכמה מונים מסך החלקים, ובסוף, כמעט תמיד, הם יפלו על המנות המשוחזרות או התפלות. זאת ועוד, הכמויות הללו קצת משתלטות לחובבי הקריאה על החג עצמו, בעוד יש להם עוד כמה דברים חשובים לעשות חוץ מלקרוא. (והשבוע ייצא כבר עיתון חדש. מוגזם)

ג. דרושה בדחיפות מערכת שתכפור בקונספט המקודש הזה של מגזין ענק והמון כתבות. מי קבע שכתבות - זה הדבר המעניין? אני חושב שסקר קטן יעלה את הנתון הברור, שאנשים אוהבים יותר את חלק הסיפורים. דהיינו, תעשו הרבה פרויקטים ספרותיים, גם מחוץ לקופסא המוכרת, ופחות כתבות. גם ייצא יותר זול.

ד. למיטב שיפוטי את המציאות, המרדפים אחרי כתבות 'הישגיות' כמו ראיונות בלעדיים וראשוניים עם כל מיני גורמים עלומים ששוברים שתיקה, לא שווים את המאמץ ולא מביאים את התועלת המבוקשת. באופן אישי קשה לתאר כמה לא מעניינות אותי שיחות עם כל מיני משפיעים, מושכי חוטים, אישי צללים, ואפילו הצצות מרטיטות בהיכלות אדמו"רים, צדיקים ובנש"קים למיניהם. אם יש את נפשי להתחזק בדיברות קודש, יש לי ארון ספרים שלם, קול הלשון, אוצר החכמה, היברו-בוקס ועלוני חיזוק מקומיים למכביר. בדרך כלל אני מדלג על החלק הראשון בעיתון, עמוס הכתבות ההישגיות הללו, על אף הידיעה כי מירב המשאבים והמאמצים, הקשרים והכישרונות - הוקדשו לחלק הזה. מה שכן מעניין אותי הם דווקא הטורים, הסיפורים, והכתבות שמצריכות הכי פחות משאבים (כמו לדוגמא 'אזור הדמדומים' של אקרמן במשפחה, והכתבה הרביעית של אליעזר גרינצוויג בבקהילה)



ולפני הירידה המובטחת לפרטים אציין את הדי מובן מאליו, כי הדברים להלן מתייחסים לטעמי האישי המשובח, ואליו בלבד. אני, אולי חשוב להדגיש שוב, אדם פשוט. שופט את הדברים לפי המדד הבנאלי הקדום הזה: נהניתי/לא נהניתי. לא מחפש דרמות מרחיקות לכת, גם לא משתחד ממוניטין עוצר נשימה, אלא פשוט אוהב דברים מהנים, זורמים, כתובים היטב ומעשירי דעת.

ובכן, על שידתי הועמסו לכבוד חג החירות העעל"ט העיתונים: משפחה, בקהילה ומרווה לצמא (ועוד כמה שלא ייסקרו מחוסר עניין).
ודבר ראשון איזו תרעומת קטנה על העובדה שאחרי שרכשתי במיטב כספי את צמד העיתונים המובילים, הפיצו הללו את העיתונים על כל החלקים שלהם ברשת - חינם אין כסף. כמובן שאם הייתי יודע שתינתן אפשרות כזו - לא הייתי קונה, לא רק כדי לחסוך את השקלים, אלא בעיקר לחסוך את הדילמות החצי שנתיות - מה לעשות עם כל החוברות עבות הכרס הללו, איך ומה ולאן לזרוק. אבל, נו.

אם אחלק את זמן הקריאה שלי בהררים הללו, הרי שבקהילה תפס הפעם את הנתח הנכבד בעוגה. לא רק בזכות המוסף המרתק והמצוין של יעקב רבלין 'שמאל שהוא ימין', (שתמיד קוצר שבחים, אבל הפעם יותר מתמיד בצדק. מדובר לדעתי במסמך היסטורי למשמרת, בהגשה 'עיתונאית' שנדירה במחוזותינו) אלא גם בגלל המגזין הגדול וגם מוסף הסיפורים הלא רע.
מבלי להתייחס לסאגת הינוקא, (הכתבה עצמה מענגת יותר בבקהילה, לטעמי, עם כתיבתו המצוינת של יצחק פלדמן, למרות שהוא לא 'השיג' ראיון, וכמשנ"ת). נהניתי מאוד מצמד הכתבות 'מסע בשנים' בצפון ובדרום הארץ מוכת הקורונה. תוספת להנאתי היתה בהוכחה הניצחת לתזה הזו, שלא צריך להרחיק עד שטוטגרט או פודוליה כדי להביא כתבה שכיף לקרוא. אגב, באותה מידה הם היו יכולים לתאר מסע בשניים בהורדת הפח לזבל, ולעשות את זה מצחיק וכיף. בקיצור, תקראו.
אחר כך קראתי שם כתבה יפה של יצחק הורוויץ על המגפה השחורה הלעוסה, אחר כך מסה נחמדה של יאיר וינשטוק על איך ייראו או לא החיים בעקבות הקורונה, אחר כך פרק חדש בעוד סדרה מבטיחה של אליעזר גרינצוויג (שפשוט כותב מדהים, אם תרשו לי), אחר כך קראתי עוד כל מיני שביבים ורסיסים פה ושם בעיתון הגדול הזה, וסך הכל נהניתי. וזה הרי מה שחשוב.
מוסף הסיפורים הבלתי יומרני של בקהילה, שסובל מבעיה תדמיתית ואולי גם גרפית, גם כן לא היה רע כפי שאולי מצופה ממנו. היו שם כמה סיפורים יפים, ועוד כמה מיותרים, כמו בכל מוספי הסיפורים שקראתי מעודי.
חלק החדשות היה מעניין כתמיד, ובניגוד למשפחה שלא הוציאו חלק חדשות, ולדעתי מדובר בפספוס מכיוון שאנשים מחפשים את העוגנים הרגילים שלהם ורק אחר כך את התוספות. היה מאוד מעניין הכתבה הקבועה של יצחק הורביץ במדורו המצוין 'שטח בינלאומי', שם הפתיע בסיקור החדשות החיוביות של הקורונה, וכמובן מדורו הכביר של גרינצוויג 'במבט שני', שם, כתמיד, הוא מעלה את שערוריות החונטה המשפטית. ושאר המדורים החביבים.
ומילה על יצחק פלדמן המוכשר. האיש הצעיר הזה מצחיק אותי. הוא כותב בכמויות מסחריות, והכל מהוקצע, שנון, חד ומלא הומור. שיכתוב על גרביים, אני קורא.

את עיתון משפחה, לעומת זאת, לא קראתי הרבה. לא אומר שאני מאוכזב, כי אי אפשר להיות מאוכזב ממשהו שלא כל כך בדקת לעומק, אבל באופן כללי, כמעט שום דבר לא משך אותי בעיתון. ולא שלא ניסיתי. הגעתי למסקנה שהעיתון כולו מדבר למישהו אחר, אולי ברמה גבוהה ממני, או לחילופין לאנשים שמחפשים משהו אחר במושג ששמו עיתון.
גם מוסף הסיפורים המהולל, היה מבחינתי נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. חלק מהסיפורים לא הבנתי. אולי בגלל שבמקום להתעמק במשפטים הספרותיים לעילא, הגיתי ברעיון הלא מופרך שהלך והתגבש בתוכי, שיש הבדל מהותי בין סופרים גברים לסופרות נשים. מתוך שלוש עשרה הסיפורים במוסף, רק ארבעה נכתבו על ידי גברים, וגם הם, חלקם – לא סופרים במובן המקובל של המילה. כמו הרב אהרן מרגלית ודוד דמן. (אגב דוד דמן, הסיפור שלו סיפק לי שמחת יומטוב גדולה. מצחיק ביותר.) אני, אולי כגבר, אהבתי הכי את הסיפורים של ירוחם לנדסמן ושל דוד דמן. וחשבתי על זה, שסופרות מן המגדר הנשי משקיעות הרבה בהגשה, שתהיה ספרותית לפי הכללים, ואילו גברים נוטים יותר פשוט לספר סיפור. קצת קשה לי להסביר את זה, כי אני רואה גם את משה גוטמן ככותב גברי, שעסוק יותר בלספר את הסיפור, למרות כל התפאורה שלו. מוסף הסיפורים של בקהילה מורכב כמעט כולו, למעט סיפור אחד, מכותבים גברים, ועל כן הסיפורים שם הם יותר סיפורים ופחות יצירות ספרותיות, אם מישהו מבין למה אני מכוון.
את שאר החלקים לא כל כך קראתי. באופן כללי נדמה שיש ב'משפחה' כל מיני תמורות בגזרת העריכה, גם של הגברים וגם של הנשים, וגם המעבר של קליגר מבקהילה, לא יודע מה זה אומר.
אגב, שגיאות הקלדה, פשלות גרפיות ופיקשושי הדפסה, מצאתי בשני העיתונים בשפע (כמו דבר העורך בבקהילה, בלבול במוסף הסיפורים של משפחה שחלק ממנו הודפס הפוך, שגיאות לשוניות בהמוניהן, ושאר ירקות).

גם את 'מרוה לצמא' לא כל כך קראתי, חוץ מאשר את הסיפור המצוין של משה גוטמן במוסף הסיפורים. אבל יש לי דבר חשוב לומר כאן. סבורני, שוב במבט הפשוט של האדם הפשוט, שבחלק הגרפי – מרוה לצמא לוקח. מוסף הסיפורים במיוחד, שבנוי בפורמט מענג ונוח במידה נדירה, ובביצוע גרפי גאוני ונקי באופן ראוי לשבח.

הארכתי יותר מדי, סליחה על זה, המופלטה (שהגיעה בינתיים) מתקררת.
העיקר שיהיה קיץ בריא ושמח

 

[מימד נוסף]

לאור תגובתו המפורטת והמשובחת של ר' @משויטט "איני יכול עוד להישאר בעמדת אי-ההשבה" (קהילת כתיבה מקצועית או לא?).

אני חדש כאן בקהילה (מערב שביעי של פסח...), ונהניתי למצוא כאן כותב משובח כמר. התענגתי, בלי גוזמא, לקרוא את הטור (הגדרה מתאימה, לא?) המשובח של הניק הנ"ל. ההומור באמצע, ביקורת כהלכתה (הלכות לשון הרע כמובן... צריך לדעת איך לבקר!). נהניתי!

אגב, בקהילה כזו, גם כשיש ביקורת על עיתונים, תזכרו לנתח את צורת הכתיבה... למי שיתנדב להיות הראשון לעשות זאת על ההודעות שלי, אעניק קצת פלפל לתיבול: מישהו יוכל לעזור לי קצת במחלת הסוגריים שלי (כל כך נחמד להוסיף איזה עקיצה או משהו בתוך חצאי עיגולים...) אנא!

 

[תלמוד]

@משויטט
דבריך בטוב טעם!
כמה הערות:

בעקבותיו נוצר מין נורמה כזו - לתקוף. לכן, לדעתי, בסופו של דבר צריך לזכור שהיו כאן אנשים שעבדו שעות נוספות כדי להביא את המיטב.

דווקא באשכול הנוכחי ובתאומו יש גם הרבה קומפלימנטים

אני חושב שסקר קטן יעלה את הנתון הברור, שאנשים אוהבים יותר את חלק הסיפורים

אנשים שענודים בתווית ה'כתיבה הספרותית' וודאי יאהבו יותר סיפורים. לא בהכרח שסקר קטן יעלה נתון כזה.

ד. למיטב שיפוטי את המציאות, המרדפים אחרי כתבות 'הישגיות' כמו ראיונות בלעדיים וראשוניים עם כל מיני גורמים עלומים ששוברים שתיקה, לא שווים את המאמץ ולא מביאים את התועלת המבוקשת. באופן אישי קשה לתאר כמה לא מעניינות אותי שיחות עם כל מיני משפיעים, מושכי חוטים, אישי צללים, ואפילו הצצות מרטיטות בהיכלות אדמו"רים, צדיקים ובנש"קים למיניהם. אם יש את נפשי להתחזק בדיברות קודש, יש לי ארון ספרים שלם, קול הלשון, אוצר החכמה, היברו-בוקס ועלוני חיזוק מקומיים למכביר. בדרך כלל אני מדלג על החלק הראשון בעיתון, עמוס הכתבות ההישגיות הללו, על אף הידיעה כי מירב המשאבים והמאמצים, הקשרים והכישרונות - הוקדשו לחלק הזה. מה שכן מעניין אותי הם דווקא הטורים, הסיפורים, והכתבות שמצריכות הכי פחות משאבים (כמו לדוגמא 'אזור הדמדומים' של אקרמן במשפחה, והכתבה הרביעית של אליעזר גרינצוויג בבקהילה)

בשיחת ראיון אישי בד"כ נחשפים צדדים חדשים בפן האישיותי של המרואיין, מה שלא תמצא בדברותיו באוצה"ח ודומיו.
אם כי בעיתוני המגזר בהחלט הריאיון דומה יותר לשיחת מוסר. ובחלק הזה מומלץ להם לשפר, לראיין אותו גם קצת על עברו וסדר יומו, משפחתו והרגליו וכיוצ"ב.

 

[תלמוד]

לאור ההתקפות מהראיון ב"מגיד" על ר' יענק'ל ליצמן:

אני דווקא מבין אותו ומאוד (זה גם מובן מ"בין השורות" של הכתבה):

לאחר שלוש מערכות בחירות, משבר אדיר שלא היה כמוהו שגורם לאבטלה המונית עם חוסר ענק ב"כיס של המדינה", נראה לכם שיהיה אפשר לפעול משהו במשרד השיכון??? מקסימום כלום עם קצת גורנישט וחריין (אני לא מתאפק לדחוף חריין אחרי שבוע של פסח !

לעומת זאת, ליצמן (אולי גם שבהכוונת מורו ורבו האדמו"ר מגור [ואולי לא...]) סוף סו יזכה מיסתמא לתקציב ענק שיועבר למשרד הבריאות - שאפשר להגדיר אותו כ"מפעל חייו"...

ועוד נקודה: הגיע הזמן לצאת מהנקודה המצומצמת של "ליצמן הוא חרדי, ואני בחרתי בו בתור חרדי, והוא צריך לדאוג של שלי ושל הציבור החרדי", להזכירכם גם מי שאינו שומר תומ"צ לע"ע הוא אח שלכם! כל הכבוד ליענק'ל שרואה את עצמו יהודי שדואג לאחיו היהודים [ולבריאות שלהם]"! (חוצמיזה שזה גם עוזר בסופו של דבר גם ליהדות התורה שמקבלת עוד קולות מאנשים שנעזרים בחבורת העשיה של משרד הבריאות...). ובמיוחד שכאמור לכאורה אין כ"כ מה לעשות בשיכון בשנים הקרובות...

מקווה שהדברים יועילו במשהו...

מחילה.
הייתי ממליץ לנסח קצת. כי בינתיים לא הצלחתי להבין את התשובה שהענקת לתמיהתו של מר @yonatanr

למי שיתנדב להיות הראשון לעשות זאת על ההודעות שלי,

הייתי ראשון.

 

[אי פה אי שם]

כתבה מעניינת מאד על בתים של זוגות מיוחדים, שווה קריאה.

כתבה מדהימה.
הן תוכנית והן צורנית.
אנושית ורגישה מחד ומקיפה ללא פשרות מאידך.

מעניין למה פה לא יוצא הקצף. ממומן! פרסום שקוף! וכו' וכו'.
למה מביאים רק ארגון אחד לסיקור? בשעה שקיימים מספר רב של ארגונים כאלו.

כתבה מקיפה?? אולי על שם ההקפות שבחופה.
נו באמת, מה כבר אפשר להקיף בכמה עמודים בודדים? בסיפור כזה נדרש סדרת כתבות נרחבת ומעמיקה.

כללית יש בעיתונות החרדית בכלל ובעיתוני הנשים בפרט, הרגשה של זבנג וגמרנו.
לא באמת הרגשה שניסו לעשות פה תחקיר וכתבה מלאה. (אולי מהפחד שהקיטשיות פחות תורגש...)

 

[shira bira]

זו היתה כתבה ולא תחקיר לחשיפה.
ייתכן וארגונים אחרים לא שיתפו פעולה ולמיטב זכרוני ראיינו כמה וכמה אנשי מקצוע.
מקיפה מבחינתי בהקשר הזה זה שהיא נגעה ברגישות גם בצדדים פחות פוטוגניים של התופעה ולא התחמקה כמו שהיה עושה כל מגזין נשים אחר.

 

[efrat1]

אגב, שגיאות הקלדה, פשלות גרפיות ופיקשושי הדפסה, מצאתי בשני העיתונים בשפע (כמו דבר העורך בבקהילה, בלבול במוסף הסיפורים של משפחה שחלק ממנו הודפס הפוך, שגיאות לשוניות בהמוניהן, ושאר ירקות).

במשפחה החליפו את הפסיק בגרש בכמה כתבות. היה קשה לצפיה...

 

[מ"ם]

אחרי הריקודים המסורתיים על נייר הכסף, ואחרי הניסיונות השנתיים (הכושלים!) להשיג מופלטה מהשכן המרוקאי, נהגו רבותינו לבקר את עיתוני החגים, (על אף שהיה ראוי לדעתי בפורום כשלנו לבקר אותם באופן קבוע. זורק רעיון).

רצוני אפוא לתרום את תובנותיי החשובות לאומה הצמאה לקצת דא"ח.
ובכן, כמה תובנות כלליות ולאחר מכן ארד בל"נ לפרטים.

א. סבורני ש'הגונז האלמוני' שעד חג הפסח שעבר נהג מדי מוצאי חג להפיץ ביקורת מקיפה על טונת העיתונים, קבע סטנדרט קצת מחמיר מדי בכל הקשור לעיתונות החג. אומנותו היתה, באופן מסורתי, בקטילה רב חזיתית, לגלוג רב מערכתי וביטול כמעט מוחלט של כל מה שמיטב עורכי וכותבי היהדות החרדית עמלו להביא לקוראיהם. וכידוע, ללגלג הרבה יותר קל מאשר לשבח, וכ"ש ליצור, וזה גם מחולל הרבה יותר רייטינג. בעקבותיו נוצר מין נורמה כזו - לתקוף. לכן, לדעתי, בסופו של דבר צריך לזכור שהיו כאן אנשים שעבדו שעות נוספות כדי להביא את המיטב.

ב. לדעתי הענייה, עיתוני החג חייבים לעבור איזו הצרת היקפים דחופה. ולא מספיק כמה שירדו הפעם בגלל המצב. לא חייבים כל כך הרבה, אפשר פחות ויותר מושקע. לא רק בגלל שהכמות באה על חשבון האיכות, אלא בגלל שכאשר יש שפע כזה, הכי קל, ואפילו מתבקש, לקטול. כשמסבים לארוחה עם אלפי מנות עיקריות, גם אם כולן טעימות וחלקן מצוינות ביותר, הציון הכללי יהיה נמוך בכמה וכמה מונים מסך החלקים, ובסוף, כמעט תמיד, הם יפלו על המנות המשוחזרות או התפלות. זאת ועוד, הכמויות הללו קצת משתלטות לחובבי הקריאה על החג עצמו, בעוד יש להם עוד כמה דברים חשובים לעשות חוץ מלקרוא. (והשבוע ייצא כבר עיתון חדש. מוגזם)

ג. דרושה בדחיפות מערכת שתכפור בקונספט המקודש הזה של מגזין ענק והמון כתבות. מי קבע שכתבות - זה הדבר המעניין? אני חושב שסקר קטן יעלה את הנתון הברור, שאנשים אוהבים יותר את חלק הסיפורים. דהיינו, תעשו הרבה פרויקטים ספרותיים, גם מחוץ לקופסא המוכרת, ופחות כתבות. גם ייצא יותר זול.

ד. למיטב שיפוטי את המציאות, המרדפים אחרי כתבות 'הישגיות' כמו ראיונות בלעדיים וראשוניים עם כל מיני גורמים עלומים ששוברים שתיקה, לא שווים את המאמץ ולא מביאים את התועלת המבוקשת. באופן אישי קשה לתאר כמה לא מעניינות אותי שיחות עם כל מיני משפיעים, מושכי חוטים, אישי צללים, ואפילו הצצות מרטיטות בהיכלות אדמו"רים, צדיקים ובנש"קים למיניהם. אם יש את נפשי להתחזק בדיברות קודש, יש לי ארון ספרים שלם, קול הלשון, אוצר החכמה, היברו-בוקס ועלוני חיזוק מקומיים למכביר. בדרך כלל אני מדלג על החלק הראשון בעיתון, עמוס הכתבות ההישגיות הללו, על אף הידיעה כי מירב המשאבים והמאמצים, הקשרים והכישרונות - הוקדשו לחלק הזה. מה שכן מעניין אותי הם דווקא הטורים, הסיפורים, והכתבות שמצריכות הכי פחות משאבים (כמו לדוגמא 'אזור הדמדומים' של אקרמן במשפחה, והכתבה הרביעית של אליעזר גרינצוויג בבקהילה)



ולפני הירידה המובטחת לפרטים אציין את הדי מובן מאליו, כי הדברים להלן מתייחסים לטעמי האישי המשובח, ואליו בלבד. אני, אולי חשוב להדגיש שוב, אדם פשוט. שופט את הדברים לפי המדד הבנאלי הקדום הזה: נהניתי/לא נהניתי. לא מחפש דרמות מרחיקות לכת, גם לא משתחד ממוניטין עוצר נשימה, אלא פשוט אוהב דברים מהנים, זורמים, כתובים היטב ומעשירי דעת.

ובכן, על שידתי הועמסו לכבוד חג החירות העעל"ט העיתונים: משפחה, בקהילה ומרווה לצמא (ועוד כמה שלא ייסקרו מחוסר עניין).
ודבר ראשון איזו תרעומת קטנה על העובדה שאחרי שרכשתי במיטב כספי את צמד העיתונים המובילים, הפיצו הללו את העיתונים על כל החלקים שלהם ברשת - חינם אין כסף. כמובן שאם הייתי יודע שתינתן אפשרות כזו - לא הייתי קונה, לא רק כדי לחסוך את השקלים, אלא בעיקר לחסוך את הדילמות החצי שנתיות - מה לעשות עם כל החוברות עבות הכרס הללו, איך ומה ולאן לזרוק. אבל, נו.

אם אחלק את זמן הקריאה שלי בהררים הללו, הרי שבקהילה תפס הפעם את הנתח הנכבד בעוגה. לא רק בזכות המוסף המרתק והמצוין של יעקב רבלין 'שמאל שהוא ימין', (שתמיד קוצר שבחים, אבל הפעם יותר מתמיד בצדק. מדובר לדעתי במסמך היסטורי למשמרת, בהגשה 'עיתונאית' שנדירה במחוזותינו) אלא גם בגלל המגזין הגדול וגם מוסף הסיפורים הלא רע.
מבלי להתייחס לסאגת הינוקא, (הכתבה עצמה מענגת יותר בבקהילה, לטעמי, עם כתיבתו המצוינת של יצחק פלדמן, למרות שהוא לא 'השיג' ראיון, וכמשנ"ת). נהניתי מאוד מצמד הכתבות 'מסע בשנים' בצפון ובדרום הארץ מוכת הקורונה. תוספת להנאתי היתה בהוכחה הניצחת לתזה הזו, שלא צריך להרחיק עד שטוטגרט או פודוליה כדי להביא כתבה שכיף לקרוא. אגב, באותה מידה הם היו יכולים לתאר מסע בשניים בהורדת הפח לזבל, ולעשות את זה מצחיק וכיף. בקיצור, תקראו.
אחר כך קראתי שם כתבה יפה של יצחק הורוויץ על המגפה השחורה הלעוסה, אחר כך מסה נחמדה של יאיר וינשטוק על איך ייראו או לא החיים בעקבות הקורונה, אחר כך פרק חדש בעוד סדרה מבטיחה של אליעזר גרינצוויג (שפשוט כותב מדהים, אם תרשו לי), אחר כך קראתי עוד כל מיני שביבים ורסיסים פה ושם בעיתון הגדול הזה, וסך הכל נהניתי. וזה הרי מה שחשוב.
מוסף הסיפורים הבלתי יומרני של בקהילה, שסובל מבעיה תדמיתית ואולי גם גרפית, גם כן לא היה רע כפי שאולי מצופה ממנו. היו שם כמה סיפורים יפים, ועוד כמה מיותרים, כמו בכל מוספי הסיפורים שקראתי מעודי.
חלק החדשות היה מעניין כתמיד, ובניגוד למשפחה שלא הוציאו חלק חדשות, ולדעתי מדובר בפספוס מכיוון שאנשים מחפשים את העוגנים הרגילים שלהם ורק אחר כך את התוספות. היה מאוד מעניין הכתבה הקבועה של יצחק הורביץ במדורו המצוין 'שטח בינלאומי', שם הפתיע בסיקור החדשות החיוביות של הקורונה, וכמובן מדורו הכביר של גרינצוויג 'במבט שני', שם, כתמיד, הוא מעלה את שערוריות החונטה המשפטית. ושאר המדורים החביבים.
ומילה על יצחק פלדמן המוכשר. האיש הצעיר הזה מצחיק אותי. הוא כותב בכמויות מסחריות, והכל מהוקצע, שנון, חד ומלא הומור. שיכתוב על גרביים, אני קורא.

את עיתון משפחה, לעומת זאת, לא קראתי הרבה. לא אומר שאני מאוכזב, כי אי אפשר להיות מאוכזב ממשהו שלא כל כך בדקת לעומק, אבל באופן כללי, כמעט שום דבר לא משך אותי בעיתון. ולא שלא ניסיתי. הגעתי למסקנה שהעיתון כולו מדבר למישהו אחר, אולי ברמה גבוהה ממני, או לחילופין לאנשים שמחפשים משהו אחר במושג ששמו עיתון.
גם מוסף הסיפורים המהולל, היה מבחינתי נחמד אבל לא הרבה יותר מזה. חלק מהסיפורים לא הבנתי. אולי בגלל שבמקום להתעמק במשפטים הספרותיים לעילא, הגיתי ברעיון הלא מופרך שהלך והתגבש בתוכי, שיש הבדל מהותי בין סופרים גברים לסופרות נשים. מתוך שלוש עשרה הסיפורים במוסף, רק ארבעה נכתבו על ידי גברים, וגם הם, חלקם – לא סופרים במובן המקובל של המילה. כמו הרב אהרן מרגלית ודוד דמן. (אגב דוד דמן, הסיפור שלו סיפק לי שמחת יומטוב גדולה. מצחיק ביותר.) אני, אולי כגבר, אהבתי הכי את הסיפורים של ירוחם לנדסמן ושל דוד דמן. וחשבתי על זה, שסופרות מן המגדר הנשי משקיעות הרבה בהגשה, שתהיה ספרותית לפי הכללים, ואילו גברים נוטים יותר פשוט לספר סיפור. קצת קשה לי להסביר את זה, כי אני רואה גם את משה גוטמן ככותב גברי, שעסוק יותר בלספר את הסיפור, למרות כל התפאורה שלו. מוסף הסיפורים של בקהילה מורכב כמעט כולו, למעט סיפור אחד, מכותבים גברים, ועל כן הסיפורים שם הם יותר סיפורים ופחות יצירות ספרותיות, אם מישהו מבין למה אני מכוון.
את שאר החלקים לא כל כך קראתי. באופן כללי נדמה שיש ב'משפחה' כל מיני תמורות בגזרת העריכה, גם של הגברים וגם של הנשים, וגם המעבר של קליגר מבקהילה, לא יודע מה זה אומר.
אגב, שגיאות הקלדה, פשלות גרפיות ופיקשושי הדפסה, מצאתי בשני העיתונים בשפע (כמו דבר העורך בבקהילה, בלבול במוסף הסיפורים של משפחה שחלק ממנו הודפס הפוך, שגיאות לשוניות בהמוניהן, ושאר ירקות).

גם את 'מרוה לצמא' לא כל כך קראתי, חוץ מאשר את הסיפור המצוין של משה גוטמן במוסף הסיפורים. אבל יש לי דבר חשוב לומר כאן. סבורני, שוב במבט הפשוט של האדם הפשוט, שבחלק הגרפי – מרוה לצמא לוקח. מוסף הסיפורים במיוחד, שבנוי בפורמט מענג ונוח במידה נדירה, ובביצוע גרפי גאוני ונקי באופן ראוי לשבח.

הארכתי יותר מדי, סליחה על זה, המופלטה (שהגיעה בינתיים) מתקררת.
העיקר שיהיה קיץ בריא ושמח

מעולה. קלעת לטעמי ולתחושות שחשתי בקריאה.

ובלי קשר, שווה אשכול בפני עצמו.

 

[משויטט]

אנשים שענודים בתווית ה'כתיבה הספרותית' וודאי יאהבו יותר סיפורים. לא בהכרח שסקר קטן יעלה נתון כזה.

לא בהכרח אבל זאת התחושה, גם על פי חיי המדף של מוספי הסיפורים שלאחר זמנם עוברים בין שכנים ובין בני משפחה יותר משאר חלקי העיתונים.

מעולה. קלעת לטעמי ולתחושות שחשתי בקריאה.

ובלי קשר, שווה אשכול בפני עצמו.

יש"כ. לא העליתי בדעתי שאגיע לאריכות שכזו..

ולגבי הצעתי להצר את הקיפי העיתונים קיבלתי תגובה די זועמת באישי:

בשום אופן לא!!!!
כבר באמצע החג לא נשאר לי מה לקרוא וקנינו את כל סוגי העיתונים שקיים בציבור החרדי
וקראתי הכללללל
מהבס"ד ועד העמוד האחורי!!!

נשגב מבינתי, אבל כנראה שיש גם גישה כזו.

 

[מימד נוסף]

מחילה.
הייתי ממליץ לנסח קצת. כי בינתיים לא הצלחתי להבין את התשובה שהענקת לתמיהתו של מר @yonatanr


הייתי ראשון.

מה לא מובן? בזמן הקרוב אין מה לעשות במשכן השיכון. עם מדינה מרוששת מג' מערכות בחירות, אחוזי אבטלה ענקיים ומשבר קורונה שגרם להוצאות ענקיות בכל מיני תחומים, נראה לכם שיהיו תקציבים נורמליים למשרדים השונים שאינם הבריאות או הביטחון?

 

[מימד נוסף]

לא בהכרח אבל זאת התחושה, גם על פי חיי המדף של מוספי הסיפורים שלאחר זמנם עוברים בין שכנים ובין בני משפחה יותר משאר חלקי העיתונים.

יש"כ. לא העליתי בדעתי שאגיע לאריכות שכזו..

ולגבי הצעתי להצר את הקיפי העיתונים קיבלתי תגובה די זועמת באישי:

נשגב מבינתי, אבל כנראה שיש גם גישה כזו.

האמת היא שאני ממש מסכים עם אותו אחד זועם, כי גם אצלי חומריהקריאה נגמרים ביומיים-שלושה הראשונים. אסנגר עליך שהתכוונת לנפח של הפרסומות וכתבות השיווק.

 

[@Simcha]

מה לא מובן? בזמן הקרוב אין מה לעשות במשכן השיכון. עם מדינה מרוששת מג' מערכות בחירות, אחוזי אבטלה ענקיים ומשבר קורונה שגרם להוצאות ענקיות בכל מיני תחומים, נראה לכם שיהיו תקציבים נורמליים למשרדים השונים שאינם הבריאות או הביטחון?

השאלה אם השר נועד לשרת את הישגיו ויכולותיו או שמא אולי יתכן וישנה איזו סברה כלשהי להניח כי במקרה השר נשלח על ידי בוחריו בשביל לדאוג לצרכיהם במקסימום האפשרי בנתונים הקיימים גם אם יתקשה הוא במשימתו ולא יוכל בהכרח להוכיח עם כתבות מפרגנות בעיתוניהם שר"י כי אכן הצליח הוא להשיג את מטרתו.