מאמר ביקורת שירה: על כוונת המשורר

[מ. י. פרצמן]

כהמשך לאשכול הזה
להלן מאמר שהתפרסם בטור הביקורת שלי בעיתון 'יחידה'
(קצת מתלבטת אם להעלות עם מקדם 'ביקורת ספרות' או 'שיתוף'. יש אולי אפשרות להוסיף את המקדם 'מאמר'? @מ"ם ?)

כוונת המשורר / מ. י. פרצמן​

להלן מכתבה של הסופרת אורית הראל, כתגובה למאמרנו הקודם:

ביחס לשיר שעמד לביקורת:

"אומנם איני מבינה ולא כלום בשירה, חריזה וכו', ומה שאומר – זו הערת הדיוט לעניין זה, ממש מהאינטואיציה בלבד.
אולם, קשה לי להסכים עם דבריה של הכותבת המלומדת שאין כל משמעות תוכנית לשורות:

באפלה נבקע פתאום השער,
מציץ מתוכו בפליאה, הסהר:
על מה כל הסער?
שהן לצורך התפאורה בלבד.

ביחס לעולם שנתון בסערה שכולו בין שמיים לארץ (הגשם, העננים והרוח) מצוי הירח מעל, ומשם, מנקודת תצפית (מטאפורית) גבוהה הוא יכול, וטבעי שישאל ויתמה – על מה הסער.
בעיניי, הירח מייצג את המרכיבים התלויים ועומדים, הברורים, הלא משתנים, האמיתיות המוחלטות שהספק לא צועד איתן.
לעומתו הגשם והרוח, מושפעים ומשתנים, אין בהם ממד קבוע ויציב. ואם יש ספקות ושאלות הם מטפטים ונושבים בתוכם. אלמנט השקט מול הסער גם הוא מתאים כי כדרכו, הופעת הירח אינה מלווה ברעשים וסערות.
בקיצור, הירח אינו לשם תפאורה כלל. הוא מהותי, אם נרצה. וכמובן זה בעיני המתבונן.

ועוד מחשבה שעלתה אגב כך בראשי – כל הסצנה הכל כך ויזואלית הזו – הסער מלמטה ומלמעלה הירח (בטוח ירח מלא...) מציץ ושואל – כמו המבוגר האחראי, מעל השבלולים והפרחים חסרי הישע, רכוני הראש – יכולה להיות מצוינת בשיר לילדים.
(ואדגיש – אינני טוענת בכף שהשיר בגרסה הראשונה התאים לילדים. כלל לא.) פשוט מחשבה."

אורית הראל

***​

על כוונות ונסתרות

קודם כל, תודה על ההתייחסות הארוכה והעיונית למאמר הקודם ולשיר המקסים שהופיע בו. הסברת את דברייך בטוב טעם ובצורה משכנעת מאוד.
לפי דברייך, שלושת השורות המדוברות לא היו ריקות מתוכן, כפי שנטען במאמר, אלא דווקא מלאות בתוכן.
וזה מציב אותנו בפני תגלית יפהפייה בשירה: איך זה ששני ניתוחים שונים לאותו שיר – יוצרים מסקנה שונה בתכלית?
בעוד שקורא אחד הבין כוונה מסוימת (או אי-כוונה, במקרה שלנו), הבין הקורא האחר כוונה שונה לחלוטין.
המקרה הזה מגלה לנו את יסוד המושג הנקרא "כוונת המשורר".

מהי כוונת המשורר?

כשאדם כותב, הוא בעצם נמצא כל העת בפעולה מוגדרת של בחירת מילים. העט, או המקלדת, מבצעות פעולה טכנית לגמרי של הוצאת המילים ותיעודן, בעוד שהכותב עצמו עושה את כל העבודה מאחורי הקלעים: מה לכתוב?
השאלה מה גרם לכותב לבחור במילה זו – היא שאלת מיליון הדולר: "מהי כוונת המשורר".
הכותב יושב עם פינצטה ובוחר את המילים: האם אני רוצה לכתוב על ירוק או על צהוב? 'כאב' או 'כמיהה'? הולך, צועד או שמא פוסע? לכל משפט ולכל כוונה הידיעה שלו בוחרת את המילה ש"מתאימה" לו.
אלא מה? לא תמיד הוא יודע מה מתאים לו.
אבל הוא מרגיש.

כוונת המשורר מתחלקת בעצם לשניים: מה שהכותב יודע שהוא מתכוון אליו, ומה שהכותב מרגיש שהוא מתכוון אליו. שיר אומנם לא נכתב רק מרגש אלא גם משכל, רק הרגש כמעט תמיד הרגש משחק בו תפקיד דומיננטי.
זהו היופי המדהים של השירה. זה מה שמחבר בין אנשים וממכר לעונג וללחן שבכל שיר: כל אדם יכול להתחבר למה שליבו רוצה. וכמה. ונמשך.
שיר אינו חוזה, הוא אינו מאמר. שיר אינו מסמך שכלי, הוא נכתב מרגש.

קוראים וכוונות:

ברגע שיש לנו את הכוונה הרגשית, מלבד השכלית, הרי שכל אדם שקורא שיר גם אם אינו מבין את הכוונה השכלית שלו, כלומר את פירוש המילים, למה בדיוק הכותב התכוון במילה הזו, הרי שהוא מסוגל להבין את מה שמסתתר מאחורי המילים. הוא מחבר את הכוונה הרגשית לרגש שלו עצמו. זאת הסיבה שקורא יכוון מילים מסוימות לרגש או לסיטואציה שמתחוללים בו כעת, בעוד שכוונת המשורר כלל לא כיוונה לכך, אלא למשהו אחר בתכלית. זאת לא כוונה עובדתית, זאת כוונה רגשית והיא יכולה להיות מורחבת לאינסוף כיוונים.
במקרה הספציפי שלנו, גם אם הכותבת אפילו לא חשבה על גורמי השמיים, הרי שלסופרת אורית הראל זה היה ברור מאליו. זוהי כוונה רגשית שאינה חייבת להיות מועברת דרך השיר, הוא מועברת דרך הרגש.

בהצלחה!

 

[דיונון]

ושוב ניתוח חד שמשאיר אותנו קצת שקופים (חיובי, חיובי!)
אם יורשה לי, גם אני הרגשתי לא בנח עם פסילת השורות שנעשתה במאמר הקודם.
אמנם לא ירדתי למעמקים שאליהם צללה אורית הראל, אבל מסיבה אחרת לגמרי הגמד הקטן שבתוכי התקומם.
אכתוב את ביקורתי שם.

 

[מ"ם]

יש אולי אפשרות להוסיף את המקדם 'מאמר'? @מ"ם ?

בוצע.
רוב תודות היישר אל @ניהול האתר על הטיפול המהיר!