ביקורת ספרות ביקורת סופרים - תש"פ

[anotherית]

אם לכותבים מותר לכתוב על קוראים, אז לקוראים מותר לכתוב על כותבים, לא?

כמו שהוזכר כאן, לכל סופר יש תבנית, כתיבה, עלילה או מסר.
והתבנית מורכבת מהפנים שלהם, עקרונות ואידיאלים, חינוך וסביבת גידול, משפחה וסגנון.
והאלמנטים בסיפור חוזרים על עצמם, לכל סופר האלמנטים שלו.

המגזימים בע"מ
אלו שמדגישים ומקצינים אלמנט חשוב בסיפור באמצעות תיאורים מוגזמים ומופרזים, בדרך כלל כדי להעצים את הרגש כלפי המתרחש לדמויות או כדי להעצים את המסר שמובא בסיפור.
(ולדר, מלך ההקצנות. וכמה שמוזר להזכיר את השניים באותו המשפט, אבל גם דבורי רנד משתמשת בטכניקה הזו בשומרת השערים)


מלכות הלב
מלכות ולא מלכי, כי אני מכירה רק סופרות שהן כאלו.
האלה שהלב שלי ברשותם מתחילת הספר ועד סופו, וזה מסוכן לפעמים.
ז'אנר נשי בעיקר.
(ליבי קליין, רותי טננולד, רותי רפפורט, דבורי רנד. שאפו!)


הגיבורים המושלמים
היא היא השואפת למקסימום, ומאמינה במקסימום.
והגיבורים שלה מושלמים ושואפים למושלמות, ואפילו הנסיונות שלהם מושלמים, והמראה החיצוני מושלם.
וההחלטות שלהם מושלמות, והבחירות. אפילו הטעיות מושלמות מידי. והתקפי נקיפות המצפון המושלמים, בכלל.
(קינן כמובן, וגם יונה ספיר, להבדיל בסוג המושלמות)


סיפורי הדיאלוגים
עלילות שלמות שנכתבו אך ורק באמצעות דיאלוג. כמעט ללא תיאורי רקע. אפס.
העלילה כולה מתנהל בו שיח אחר דו שיח, ומשם מגיע כל הידע של הקורא על הדמויות, העלילה והרקע. בלי התמרחות על תיאורים לא רלוונטים. אומנות.
(קפלר)


מבט הפוך
מי שרואה סצנה אחת בעוד העולם רואה אחרת.
מי שמספרת סיפור הפוך, או סיפור ישר ועולם הפוך.
(יהודית פריינד)


כתיבה יומנית
כתיבת סיפור בגוף ראשון, מפי דמות בספר.
בדרך כלל, אם זה לא אוטוביוגרפיה, או יומן, אז רק חלק מהסיפור יוגש בצורה כזו. כדי לגוון ולהגיש בצורה מחברת יותר.
(קפלר בלחיות וחצי, לוברבום בכל הנחלים ורנד)


הנוסטלגיה והעתיד
אלה המתמקדות בפעם המושלם, או בעתיד המדומיין.
סיפורי נובהרדוק, ארץ ישראל, אצ"ל, לח"י וקנטוניסטים. רובוטים ומחשבות שולטות.
בטח, כמה קל להתמודד עם בעיות העבר, לפנטז את בעיות העתיד ולשכוח מבעיות ההווה. והציבור אוהב נוסטלגיות, ופנטזיות. אז בואו ננצל.
(קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)


החיים את הרגע
המביטות לחיים בעיניים. בכנות. מי שלא מפחדת מהיום, ומעכשיו, מתמודדת עם הבעיות, נסיונות ההוה והציבור כמו שהן. בלי להתחמק למחוזות רחוקים.
(קפלר)


הכרת הדמויות
איפיוני דמות בצורה מדויקת ביותר, חיצונית, פנימית ומשפחתית. מכל צידי הדמות.
הכרות רוחב, שטח ועומק. ניתוח לב פתוח, כשהקורא הוא הסטאז'ר שצופה מהצד.
(קינן, מוישה גוטמן, תמר מור)


כתיבה ככתיבה
ספרים שאפשר לפתוח באמצע, לקרוא עמוד בלבד, ולהינות.
מהכתיבה בלבד. בלי להבין את העלילה, בלי להכיר את הדמויות. לא צריך שום דבר, רק להנות.
(יעל רועי, רותי רפפורט בספרי הילדים, וכשתופסים אותי יושבת וקוראת 21 וצוחקת, זה קצת לא נעים)


החוקרות
אלה שלא טועות. עובדות קשה ועושות מחקרים כדי להגיש מידע מדויק.
מידע היסטוריוני, טכני או רפואי. נדירות,
כי מה הבעיה להמציא שהמלך הראשון בכוזר היה המלך יוסף, מי ידע שזה לא נכון.
(פ. שטרן, דבורי רנד, ליבי קליין, אסתר קווין)


ויש עוד כמובן, שלא אזכיר את שמן בהקשר הזה מטעמים מובנים.
המשפחתיות - שעטן מלא בחמיות וכלות, צוואות וירושות, אחים וגיסות.
הכותבות בין השורות - שדואגות לדחוס את המסר בין שורות הסיפור, והגדילו לעשות בסוגריים או בכתב נטוי.
הממסדיות - חולות הממסד והחברה. הכל טוב והכל מצוין, יכולות להצליח מאוד כמחפות קירות.
האנטי ממסדיות - חולות מהממסד. אלו עם הזכוכית מגדלת בעין. והרמקול באצבעות.
העמוסות הרצאות - אלו שכותבות ספר במקום ללכת להרצות. חבל, מהרצאות מרוויחים הרבה יותר.
הדקיקות - השטוחות כמו שטיח בארמונו של גביר, ודקות כמו שניצל אחרי דפיקת ענק.
המקצועיות - שבטוחות שאם הן למשל עובדות כמאכילות פילים בגן החיות, מוכרח שהדמויות כולן, תהינה מאכילות פילים גם כן או מקסימום מגדלות פילים, ועל כל הקוראים להכיר את כל מיני הפילים הקיימים בעולם, ולדעת את שעות האכילה של כל מין.
הקצרות רואי - מי שעולמה מתחיל בתחילת הרחוב ונגמר עוד לפני סופו, היי, איפה אתן עושות הליכות?


כבדרך אגב אגיד,
שעולם הספרות החרדית הוא עולם חסר, דור שמזין דור, ובהצלחה מועטת.
ככל שמדף הספרות החרדית מתעבה, כך רמתו יורדת.
כמו שאפשר לראות לפעמים, סופרת, עם רוזמה מכובד של עשרות ספרים, שכותבת בשלוש מגזינים מכובדים בו זמנית, ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולם לא יצאה משטעטל - תש"פ.

ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.

ואני לא מחפשת ורוצה ספרות חילונית, מצונזרת או שלא.
אני מחפשת ספרות חרדית. חרדית ואיכותית.
איה זריצקי של הדור שלנו.

או שמא, דור דור ודורשיו.

אבל תודה לקל שכן ניחנו בכמה אריות, שחלקם הוזכרו למעלה.

ואני מתנצלת על החזרתיות בשמות הסופרים, או סופרות. זה השוק שלי.
אם יש למישהי יש משהו להוסיף, על השווקים שלה, המקלדת בידכן, והרשות נתונה


נ.ב.
נכתב ברובו בלשון נקבה, מטעמי נוחות, אבל מדבר על ואל נשים וגברים כאחד.

 

[קופירייטה]

כבדרך אגב אגיד,
שעולם הספרות החרדית הוא עולם חסר, דור שמזין דור, ובהצלחה מועטת.
ככל שמדף הספרות החרדית מתעבה, כך רמתו יורדת.
כמו שאפשר לראות לפעמים, סופרת, עם רוזמה מכובד של עשרות ספרים, שכותבת בשלוש מגזינים מכובדים בו זמנית, ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולם לא יצאה משטעטל - תש"פ.

ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.

ואני לא מחפשת ורוצה ספרות חילונית, מצונזרת או שלא.
אני מחפשת ספרות חרדית. חרדית ואיכותית.
איה זריצקי של הדור שלנו.

מכל הפוסט היפה שלך,
תרשי לי להגיב דווקא על זה.

הרמה היורדת של הספרות אינה דווקא בשל העובדה שכל דור ניזון מדור הכותבים שלפניו,
אלא מהרבה גורמים אחרים,
והנה ארבע גורמים מקריים שעולים לי עכשיו שראש:

חוסר האפשרויות לכתוב על כל כך הרבה דברים,
חוסר אפשרויות שהולך ומשתכלל
(למרות שיש גם אפשרויות חדשות פה ושם).

אין פיתוח ובמה לכישרונות צעירים
(כמו תחרויות הכתיבה של משרד החינוך,
פרויקטים של כותבים צעירים בעיתונות,
קורסי עיתונאות,
קורסים של פיתוח יצירתיות והבעה למצטיינים ומחוננים,
אפילו גישה לאתרי אינטרנט מתאימים)

אי ראיית הספרות כבעלת ערך כשלעצמה
(עובדה: אפילו פה בפורום הדעה הפופולארית היא
שכל הסיפור מטרתו רק להגיש מסר).

לא שווה להשקיע הרבה בלכתוב ספר, כי השוק מצומצם
כי כשאתה כותב ספר שרק חרדים הם קהל היעד שלו,
כמה כבר שווה לך להשקיע בו?
ואם אתה ממש מוכשר בכתיבה
אולי תעדיף לכתוב לפרנסתך כתיבה לא סיפורית.

אבל למרות הכל,
וכמו שכתבת
כן יש תגליות חדשות של כותבים מוכשרים.
ובאופן יחסי לגודלו של הציבור שלנו, אני לא בטוחה שהם מעטים.

 

[קופירייטה]

ולגבי דוד זריצקי,
האיש והאגדה.
אני מאוד אוהבת את הספרים שלו.
אבל ברור שאם היום הוא היה כותב את הספר הראשון שלו,
סביר שלא היתה הוצאת ספרים שהיתה מוכנה להוציא אותו.

ועוד הגיג:
אם נניח את הספרים של דוד זריצקי,
ליד סופרים אחרים מהדור ההוא,
האם גם אז הוא יוצא אגדי?
או שהוא יוצא הטוב מכולם, אבל חלק מכולם?
לא קראתי מספיק ספרים מאז כדי לשפוט,
אבל נדמה לי שהתשובה השניה נכונה יותר.

אם ככה,
אז גם היום יש לנו "דודים זריצקיים" בני יומינו.
אולי הם בולטים פחות,
כי הם כמה, ובשוק יש המווון היצע.
אבל הם קיימים.

 

[רותי רפפורט]

אהבתי את הביקורת, ואהבתי את התגובה.

אבל ברור שאם היום הוא היה כותב את הספר הראשון שלו,
סביר שלא היתה הוצאת ספרים שהיתה מוכנה להוציא אותו.

אהה.
אנשים נוהגים להתענג על הכתיבה שלו, אבל היא לא תתאים לדור הקצר, המהיר וחסר הסבלנות שלנו.
רק אני חושבת שהיא כבדה מדי?
מעדיפה את הזרימה של רותי קפלר, תסלחו לי.
ואם מדברים על דוד זריצקי ספציפית, בעיניי משה גוטמן יורש אותו, בהצלחה מרובה (לפחות בחלק מסיפוריו) ובהתאמה לדור שלנו.

 

[עיתונאית]

אי ראיית הספרות כבעלת ערך כשלעצמה
(עובדה: אפילו פה בפורום הדעה הפופולארית היא
שכל הסיפור מטרתו רק להגיש מסר).

את מכירה ספרות ללא מסר? בספרות הכללית כמובן, מכירה?!
אני לא.
או שלא שמת לב למה שעבר לך בין השורות כשהוקסמת מהכתיבה....

 

[רותי רפפורט]

את מכירה ספרות ללא מסר?

בפתיחה לספר "האקלברי פין" (מרק טווין)
מופיעה השורה "מי שמוצא מסר בספר יישלח לארץ גזירה"... תסלחו לי אם לא דייקתי בניסוח. קראתי לפני בערך עשרים שנה.

 

[anotherית]

ולגבי דוד זריצקי,
האיש והאגדה.
אני מאוד אוהבת את הספרים שלו.
אבל ברור שאם היום הוא היה כותב את הספר הראשון שלו,
סביר שלא היתה הוצאת ספרים שהיתה מוכנה להוציא אותו.

ועוד הגיג:
אם נניח את הספרים של דוד זריצקי,
ליד סופרים אחרים מהדור ההוא,
האם גם אז הוא יוצא אגדי?
או שהוא יוצא הטוב מכולם, אבל חלק מכולם?
לא קראתי מספיק ספרים מאז כדי לשפוט,
אבל נדמה לי שהתשובה השניה נכונה יותר.

אם ככה,
אז גם היום יש לנו "דודים זריצקיים" בני יומינו.
אולי הם בולטים פחות,
כי הם כמה, ובשוק יש המווון היצע.
אבל הם קיימים.

אהבתי את הביקורת, ואהבתי את התגובה.


אהה.
אנשים נוהגים להתענג על הכתיבה שלו, אבל היא לא תתאים לדור הקצר, המהיר וחסר הסבלנות שלנו.
רק אני חושבת שהיא כבדה מדי?
מעדיפה את הזרימה של רותי קפלר, תסלחו לי.
ואם מדברים על דוד זריצקי ספציפית, בעיניי משה גוטמן יורש אותו, בהצלחה מרובה (לפחות בחלק מסיפוריו) ובהתאמה לדור שלנו.

לגמרי, ואכן, חשבתי על זה
ולכן אני מחפשת את דוד זריצקי של הדור שלנו האם זה מוישה גוטמן או לא, נושא לוויכוח.
אבל זאת הייתה כוונתי בדור דור ודורשיו.

 

[עיתונאית]

בפתיחה לספר "האקלברי פין" (מרק טווין)
מופיעה השורה "מי שמוצא מסר בספר יישלח לארץ גזירה"... תסלחו לי אם לא דייקתי בניסוח. קראתי לפני בערך עשרים שנה.

ו....?
לא קיבלת מסר?
אין חיה כזו!
ספרות זו אומנות, אומנות זה אבי המסר של האמן.
האמן מכניס מעצמו אל תוך הסיפור - תקראי לזה איך שאת רוצה,
במילים כאלו או אחרות , בעיני זה מסר.
השאלה היא איזה מן מסר ....

 

[עיתונאית]

בפתיחה לספר "האקלברי פין" (מרק טווין)
מופיעה השורה "מי שמוצא מסר בספר יישלח לארץ גזירה"... תסלחו לי אם לא דייקתי בניסוח. קראתי לפני בערך עשרים שנה.

והנה לך המסר - אחרי 20 שנה והוא מופיע לך בשליפה.
אללי...

 

[קופירייטה]

את מכירה ספרות ללא מסר? בספרות הכללית כמובן, מכירה?!
אני לא.
או שלא שמת לב למה שעבר לך בין השורות כשהוקסמת מהכתיבה....

בכל סיפור אפשר למצוא מסרים כאלו ואחרים,
השאלה האם המסר עובר כחוט השדרה בתוך הסיפור, והאמירה שלו ברורה,
או שהוא אגבי או עמום או לא משמעותי.

קחי לדוגמא כל ספר בסגנון פוסטמודרני,
והרי לך ספרות ללא מסר.
(והיא ספרות מקסימה, אגב).

 

[עיתונאית]

מכל הפוסט היפה שלך,
תרשי לי להגיב דווקא על זה.

הרמה היורדת של הספרות אינה דווקא בשל העובדה שכל דור ניזון מדור הכותבים שלפניו,
אלא מהרבה גורמים אחרים,
והנה ארבע גורמים מקריים שעולים לי עכשיו שראש:

חוסר האפשרויות לכתוב על כל כך הרבה דברים,
חוסר אפשרויות שהולך ומשתכלל
(למרות שיש גם אפשרויות חדשות פה ושם).

אין פיתוח ובמה לכישרונות צעירים
(כמו תחרויות הכתיבה של משרד החינוך,
פרויקטים של כותבים צעירים בעיתונות,
קורסי עיתונאות,
קורסים של פיתוח יצירתיות והבעה למצטיינים ומחוננים,
אפילו גישה לאתרי אינטרנט מתאימים)

אי ראיית הספרות כבעלת ערך כשלעצמה
(עובדה: אפילו פה בפורום הדעה הפופולארית היא
שכל הסיפור מטרתו רק להגיש מסר).

לא שווה להשקיע הרבה בלכתוב ספר, כי השוק מצומצם
כי כשאתה כותב ספר שרק חרדים הם קהל היעד שלו,
כמה כבר שווה לך להשקיע בו?
ואם אתה ממש מוכשר בכתיבה
אולי תעדיף לכתוב לפרנסתך כתיבה לא סיפורית.

אבל למרות הכל,
וכמו שכתבת
כן יש תגליות חדשות של כותבים מוכשרים.
ובאופן יחסי לגודלו של הציבור שלנו, אני לא בטוחה שהם מעטים.

בכל סיפור אפשר למצוא מסרים כאלו ואחרים,
השאלה האם המסר עובר כחוט השדרה בתוך הסיפור, והאמירה שלו ברורה,
או שהוא אגבי או עמום או לא משמעותי.

קחי לדוגמא כל ספר בסגנון פוסטמודרני,
והרי לך ספרות ללא מסר.
(והיא ספרות מקסימה, אגב).

אז למה התכוונת כאי ראיית הספרות כבעלת ערך כשלעצמה?

האם הכוונה שסיפור טוב יכול להיות כתוב טוב מאוד - וזהו?

 

[Angular]

וואו, איזו ביקורת. שאפו.
הסכמתי עם הרוב, נהנתי לקרוא הכל. מעולה ומקצועי. והכתיבה פשוט טובה.

הרמה היורדת של הספרות אינה דווקא בשל העובדה שכל דור ניזון מדור הכותבים שלפניו,
אלא מהרבה גורמים אחרים,
והנה ארבע גורמים מקריים שעולים לי עכשיו שראש:

תרשי לי להוסיף עליך עוד אחד -

חשש מבעיה הלכתית בביקורת נוקבת
וכך כתיבת ביקורת אמתית הופכת להליכה על חבל דק.
לכן אנחנו שופעי מחמאות, אבל נזהרים מאד מביקורת כנה.
אין לי פתרון להציע, אבל הבעיה - בעיה.

בנוגע לזריצקי - אם סופר בימינו היה כותב את 'גשר צר', לא חושבת שמישהו היה מפספס אותו. למעשה, כמו אצל סופרים טובים רבים, היינו מאלילים אותו מוקדם מידי ומונעים ממנו להגיע לשיא יכולתו.
בציבור קטן כמו שלנו, הסתברות של פחות מאחד למאה שנה עבור סופר בסדר גודל כזה נשמעת לי הגיונית לגמרי. בוודאי שאי אפשר להצביע על סופר מסוים, טוב ככל שיהיה, כיורש. לטולסטוי אין יורש. אם מישהו מספיק טוב הוא פשוט מצטרף למועדון.

האם הכוונה שסיפור טוב יכול להיות כתוב טוב מאוד - וזהו?

כמובן שמכל סיפור שנכתב בחכמה אפשר להפיק חכמה. מדובר על מסר מכוון.
למעשה, הנושא נלעס ונטחן כאן, ובדיונים נוספים בפורום.

 

[דוכסוסטוס]

אוהה, איזה הגדרות.

המקצועיות - שבטוחות שאם הן למשל עובדות כמאכילות פילים בגן החיות, מוכרח שהדמויות כולן, תהינה מאכילות פילים גם כן או מקסימום מגדלות פילים, ועל כל הקוראים להכיר את כל מיני הפילים הקיימים בעולם, ולדעת את שעות האכילה של כל מין.

סופר צריך להכיר כל פרט ומאפיין של הדמויות שלו אבל לסנן אל הספר רק מה שרלוונטי לקוראים.

ולגבי דוד זריצקי,
האיש והאגדה.
אני מאוד אוהבת את הספרים שלו.
אבל ברור שאם היום הוא היה כותב את הספר הראשון שלו,
סביר שלא היתה הוצאת ספרים שהיתה מוכנה להוציא אותו.

אולי לא היו מזהים אותו מהרגע הראשון בגלל הזלזול הטבעי בחדשים, אבל אחרי תקופת חימום קצרה הוא היה מגיע לאותו מקום אם לא יותר. יש הרבה רדידות בדור שלנו אבל יש מספיק שלוליות עמוקות.

כבדרך אגב אגיד,
שעולם הספרות החרדית הוא עולם חסר, דור שמזין דור, ובהצלחה מועטת.
ככל שמדף הספרות החרדית מתעבה, כך רמתו יורדת.
כמו שאפשר לראות לפעמים, סופרת, עם רוזמה מכובד של עשרות ספרים, שכותבת בשלוש מגזינים מכובדים בו זמנית, ולמרות זאת הכתיבה שלה מעולם לא יצאה משטעטל - תש"פ.

ועם כל דור כותבות, מאכיל את דור הכותבות הבא, אז אין תקוה.

למה ככה? ביחס לגודל המגזר, יש שפע של סחורה משובחת, מגוון סגנונות, יצירות חדשות זמינות במלאי, שוק עיתונאי סואן ושוקק.
זה שאפשר לסמן כל-כך הרבה חילוקי הגדרות ואפשר להיות בררניים ולפסול שלושת רבעי שוק - זה מאפיינים בולטים של שפע.

בפתיחה לספר "האקלברי פין" (מרק טווין)
מופיעה השורה "מי שמוצא מסר בספר יישלח לארץ גזירה"... תסלחו לי אם לא דייקתי בניסוח. קראתי לפני בערך עשרים שנה.

זה עצמו מסר - שלא כל דבר מוכרח להכיל מסרים.

 

[RACHELIZ]

מאפיינים בולטים של שפע.

שפע שהרבה ממנו לא משהו...

 

[הדוויג]

(ליבי קליין, רותי טננולד, רותי רפפורט, דבורי רנד. שאפו!)

(קינן כמובן, וגם יונה ספיר, להבדיל בסוג המושלמות)

(קפלר)

(יהודית פריינד)

(קפלר בלחיות וחצי, לוברבום בכל הנחלים ורנד)

(קינן, אורית הראל, טננולד, פ. שטרן)

(קינן, מוישה גוטמן, תמר מור)

(יעל רועי, רותי רפפורט בספרי הילדים, וכשתופסים אותי יושבת וקוראת 21 וצוחקת, זה קצת לא נעים)

(פ. שטרן, דבורי רנד, ליבי קליין, אסתר קווין)

למה הוזכרו (כמעט) רק סופרות ולא סופרים?
איפה ח. אליאב, מ. ארבל, חיים גרינבוים, קובי לוי, נחמן סלצר, שמחה פשיטיק, ציפור אדלר, הרבי מנדל, נחמן גרשונוביץ ועוד?

 

[עיתונאית]

למה הוזכרו (כמעט) רק סופרות ולא סופרים?
איפה ח. אליאב, מ. ארבל, חיים גרינבוים, קובי לוי, נחמן סלצר, שמחה פשיטיק, ציפור אדלר, הרבי מנדל, נחמן גרשונוביץ ועוד?

עניין מגדרי

 

[anotherית]

למה הוזכרו (כמעט) רק סופרות ולא סופרים?
איפה ח. אליאב, מ. ארבל, חיים גרינבוים, קובי לוי, נחמן סלצר, שמחה פשיטיק, ציפור אדלר, הרבי מנדל, נחמן גרשונוביץ ועוד?

ואני מתנצלת על החזרתיות בשמות הסופרים, או סופרות. זה השוק שלי.

אדרבה, תוסיפו.

 

[anotherית]

למה הוזכרו (כמעט) רק סופרות ולא סופרים?
איפה ח. אליאב, מ. ארבל, חיים גרינבוים, קובי לוי, נחמן סלצר, שמחה פשיטיק, ציפור אדלר, הרבי מנדל, נחמן גרשונוביץ ועוד?

לו לכולתי לערוך, הייתי מוסיפה את זה:

סיפורי הילדים לנצח
סיפורים קצרים, או ארוכים, עלילתיים, או גדושי מסר, משעשעים או רציניים אימה,
שנכתבו לתינוקות של בית רבן, אבל אפשר לקרוא בכל גיל. ולהינות.
(רבי מנדל, דבורה צוף, רותי רפפורט, נועה בארי בבית מול כרמל. אני אישית קראתי עשרות פעמים את ספרי הילדים שלהם, ועדיין קוראת)


לונה פארקים
ספרים שכל כולם עלילה, בנוים מעשרות פרטים, מורכבים מאוד שבסופו של הסיפור מסתדרים, או שלא.
הדמויות שבהן מתזזות וקופצות, מצילות חיים ונוטלות. מלאות אנשי מאפיה, מוסד ו - FBI.
כמובן שהכל מסתדר אחר כך בהשגחה פרטית מופלאה ובניסים גלויים.
מקפיצות את הקורא קפיצת בנג'י תוך כדי רכבת הרים עם מים.
(נחמן סלצר, חיים גרינבוים, יונה ספיר)


סטנדאפ
ספרי קומדיה שנכתבו למטרות שמחה ושעשוע, ספרים שנכתבו בידי שמחים ושמחות.
ספרי חנק, צחוק ומספד.
(עליזה, טננולד - חברתי רחלה, חוה הרצברג - מורה ג'ינג'ית, נתן גלנט - געציל)


חינוך
ספרי השגחה פרטית ואמונת חכמים, עלילות בהן העלילה מלאה בניסים למי שמקשיב לתלמידי חכמים,
עלילות שסופן הטוב הוא רק בזכות ההשגחה הפרטית והבחירה בטוב.
ספרים שמצביעים אל עבר הקורא ואומרים, תעשו מה שצריך, ויהיה טוב, והסיפור שבי, הוכחה.
ונא, אל תזכרו שאני כל כולי נכתבתי בידי בשר ודם בעצמו.
(חיים גרינבוים)

---

אבל שוב פעם יצא לי הרוב סופרות

 

[nechama ro]

הביקורות שלך טובות!
אהבתי את הכותרות...

ולגבי דוד זריצקי,
האיש והאגדה.
אני מאוד אוהבת את הספרים שלו.
אבל ברור שאם היום הוא היה כותב את הספר הראשון שלו,
סביר שלא היתה הוצאת ספרים שהיתה מוכנה להוציא אותו.

אולי לא היו מזהים אותו מהרגע הראשון בגלל הזלזול הטבעי בחדשים, אבל אחרי תקופת חימום קצרה הוא היה מגיע לאותו מקום אם לא יותר. יש הרבה רדידות בדור שלנו אבל יש מספיק שלוליות עמוקות.

אני מאמינה שנתונים סביבתיים הם בהחלט גורם המשפיע על סגנון הכתיבה של כל סופר באשר הוא. איכשהו, לא ממש נראה לי שאם הוא היה בינותינו היום, ספריו היו מוצאים לאור ככתבם וכלשונם. הכישרון, כמובן היה אותו הכישרון, אך הסגנון היה עובר טרנספורמציה כלשהי על מנת להתאים לדורנו.

 

[yonatanr]

חשש מבעיה הלכתית בביקורת נוקבת
וכך כתיבת ביקורת אמתית הופכת להליכה על חבל דק.
לכן אנחנו שופעי מחמאות, אבל נזהרים מאד מביקורת כנה.
אין לי פתרון להציע, אבל הבעיה - בעיה.
.

אין בעיה הלכתית בביקורת נוקבת.
אם הביקורת נכתבה בלי נגיעות, והיא באה לתועלת, אין בזה שום בעיה.
הבעיה היא בהשקפה הרווחת אצל חלק מאיתנו, לפיה אסור לבקר, אסור לספר על פגמים, ומצוה לטייח את כל הסדקים שבחיים, כאילו הכל נאה ויפה.

יש תחומים שאפשר למצוא איזה שמץ מקור לאיסור הרווח לכתוב עליהם, למרות שבספרות התורנית נכתבו בנושאים אלו אינספור סיפורים ומעשים. אבל איפה אפשר למצוא איסור לכתוב על סמים, למשל?

אלא מאי? יש שמעדיפים לשמור את ילדיהם בתומתם ובבועתם, כאילו היו תינוקות בני יומם, גם אם המחיר הוא קשה מנשוא, בפגיעות למיניהם, גופניות ונפשיות, וכשמתבגרים - בנפילה כספית לרשתם של נוכלים, על ימין ועל שמאל.