הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כשהייתי ילדה, אמא שלי הסתכלה על האצבעות שלי ואמרה, אלו ידיים שמתאימות לנגינה, ושלחה אותי ללמוד אורגן.
לקחו כמה שנים עד שהיה בי די שכל (ואני די גאה בעצמי שהיה לי אותו ככה, בגיל אחת עשרה), פשוט לעצור את הסאגה הזאת.
"יש מספיק אנשים בעולם שמוכשרים באמת בנגינה. איזה טפשי זה שבדיוק אני אלמד את זה".
"אבל המורה אומרת שאת ממש טובה!"
גלגלתי עיניים. "מצחיק. אני פשוט לומדת את התווים בעל פה".
כך למדתי בפעם הראשונה דבר שמסקרן אותי עד היום: כמה קל לחפות בעזרת כישרון אחד על חוסר-כישרון אחר.
את הנגינה נטשתי. התחלתי, סוף סוף, ללמוד ציור. וכשסבתא שלי הבלגית (שבאמת זה פולניה עם דור-שניים בבלגיה) הייתה מגיעה אלינו לשבת, מסתכלת על האצבעות העכבישיות שלי ואומרת, "או, אלו ידיים של פסנתרנית!", הייתי מושכת בכתפיים וממשיכה להוריד מהשולחן.
מאז עברו שנים. גיליתי שמלבד ציור, אני גם אוהבת לכתוב. כתבתי על מחברות ודפים. האצבעות עדיין לא הראו שום יכולת מיוחדת.
ואז למדתי תכנות.
בשלב מסוים במהלך הלימודים הבנתי את הטוב שיכולה להציע לי המקלדת. קל לכתוב וקל למחוק וקל להחזיר לאחור. קל לחסום קובץ עם סיסמא. העובדה שאף אחד לא יודע אם אני עושה שיעורי בית או כותבת סיפור הייתה כמו נס מהשמיים; בחדר עם עוד אחות או שתיים, המקלדת הביאה אשליה של פרטיות.
מאז, אני אוהבת את התחושה של המקלדת תחת לאצבעות, את קול התקתוק המהיר, את שתי הבליטות של מקשי ה-ח' וה-כ'. ההקלדה הפכה ספונטנית עבורי כמעט כמו דיבור, ופי כמה מכתיבה ידנית. האצבעות שלי מצאו את מקשי המקלדת הרבה יותר מזמינים מאשר קלידים של אורגן.
אבל -
לקחו כמה שנים עד שהיה בי די שכל (ואני די גאה בעצמי שהיה לי אותו ככה, בגיל אחת עשרה), פשוט לעצור את הסאגה הזאת.
"יש מספיק אנשים בעולם שמוכשרים באמת בנגינה. איזה טפשי זה שבדיוק אני אלמד את זה".
"אבל המורה אומרת שאת ממש טובה!"
גלגלתי עיניים. "מצחיק. אני פשוט לומדת את התווים בעל פה".
כך למדתי בפעם הראשונה דבר שמסקרן אותי עד היום: כמה קל לחפות בעזרת כישרון אחד על חוסר-כישרון אחר.
את הנגינה נטשתי. התחלתי, סוף סוף, ללמוד ציור. וכשסבתא שלי הבלגית (שבאמת זה פולניה עם דור-שניים בבלגיה) הייתה מגיעה אלינו לשבת, מסתכלת על האצבעות העכבישיות שלי ואומרת, "או, אלו ידיים של פסנתרנית!", הייתי מושכת בכתפיים וממשיכה להוריד מהשולחן.
מאז עברו שנים. גיליתי שמלבד ציור, אני גם אוהבת לכתוב. כתבתי על מחברות ודפים. האצבעות עדיין לא הראו שום יכולת מיוחדת.
ואז למדתי תכנות.
בשלב מסוים במהלך הלימודים הבנתי את הטוב שיכולה להציע לי המקלדת. קל לכתוב וקל למחוק וקל להחזיר לאחור. קל לחסום קובץ עם סיסמא. העובדה שאף אחד לא יודע אם אני עושה שיעורי בית או כותבת סיפור הייתה כמו נס מהשמיים; בחדר עם עוד אחות או שתיים, המקלדת הביאה אשליה של פרטיות.
מאז, אני אוהבת את התחושה של המקלדת תחת לאצבעות, את קול התקתוק המהיר, את שתי הבליטות של מקשי ה-ח' וה-כ'. ההקלדה הפכה ספונטנית עבורי כמעט כמו דיבור, ופי כמה מכתיבה ידנית. האצבעות שלי מצאו את מקשי המקלדת הרבה יותר מזמינים מאשר קלידים של אורגן.
אבל -
למה? טוב, יש להם מלא סיבות.
זאת האיטיות היחסית ולעגל את היד עם תנועת האות (שזה נכון, אבל גם מעצבן ברמות), זה המגע הפיזי והאיחוד של המחשבה עם היד (ומי אמר שזה לא כך גם עם המקלדת?), וזה גם, לתחושתי, כי כך סופרים אמתיים תמיד כתבו (טוב, לא היו להם מלא אפשרויות).
בקיצור, הם נשמעים לי קצת כמו אלו הקוראים לחזור לסוסים ועגלות. אל תנטשו את הטבע הפשוט והבסיסי לטובת המורכב והאלקטרוני, חברים. חזרו למקורות.
אשמח לשמוע את דעתכם בנושא. איך אתם מעדיפים - אוטומט או ידני, מקלדת או פיילוט 0.4, והאם גם אתם רואים יתרון לכתיבה בעט ונייר.
ותודה מראש לכל המגיבים.
נערך לאחרונה ב:
