סיפור הבית של החרדים

[anotherית]

מוישה, ירושלמי מבוגר ולבבי, איש טוב היה,
אממה, התמזל מזלו לגור במרכז העיר.

ומוישה, שבנוסף להיותו טוב לב, היה גם איש עסקים ממולח. החליט למקסם רווחים מכל הכיוונים.

'עצמון, צ'מע'. הוא דיברר לליבו, 'אם אני גר במרכז העיר, בוא נפתח את דלת ביתי לרווחה ומי שעובר באזור, יוכל להיכנס, לשתות משהו, לנוח, לפגוש חברים'.
'נעבוד קשה, אבל גם נרוויח מזה. נעשה עסקים עם מי שנכנס, נכיר אנשים חדשים, נחפש הזדמנויות'.
נטוורקינג חוטי.

וכך הווה.
אורחים באו ונכנסו. מכרים עברו בסביבה וביקרו לארוחת צהריים, ארוחת ערב בביתו מנתה עשרות איש.
ומוישה עבד קשה וכרכר סביב אורחיו ימים שלמים. הכין אוכל, הגיש בארבע עוגה ותה לכל דורש ואירח. עשרים וארבע שבע.
אוכל שתיה לינה.
מוישה, היה שקוע מעל ראשו בתחזוק מפעל ביתו, ושכח מזמן שפתח את ביתו לצרכי פרנסה. ביתו הפך למפעל חסד ענק.

והעולם, שכח גם כן. השאירו לו תודות פה ושם, תלו לו על דלת ביתו שלטים עמוסי לבבות, אבל יחד עם זאת, הדרישות עלו וגברו. התלונות הגיעו בהתמדה, וחסרי בית עברו להתגורר בתוך ביתו. הכל חינם. מה רע.
חרדים בבית.

והוא, היה טרוד בלעזור לכולם, שמע את צרותיהם של כלל ישראל, רץ מרב לשני לשאול שאלות שעלו, מילא את בקשותיהם של אורחיו וייעץ לכל הבא. צרכי עמך מרובים. והוא נהיה שליח.

יום אחד פונה הרבנית מוישית לבעלה שיחי' ומסבה את תשומת ליבו למצב, היא כמובן, שמחה מאוד שהוא שליח ציבור, וחסד זה דבר גדול תמיד, אבל שישים לב שהוא התחיל את כל זה לצרכי פרנסה, והמצב כרגע הפסדי ואולי שיאות לעשות משהו בעניין.
מוישה ישב וחישב וגילה שנוות ביתו צודקת.

יום למחרת תלה על דלת ביתו שלט שבו כתוב, שביתו נשאר פתוח לרווחה, וכל הרוצה מוזמן פנימה, ובשמחה. דבר לא השתנה ביום יום.
אבל הרוצה לעבור להתגורר בתוך ביתו, יצטרך מהיום לשלם דמי טרחה מינימאלים של חצי זלוטי ביום.

ויהי ערב, והעיר כולה מוצפת פאשקווילים נגד מוישה ומכתבים להנהלה.

 

[פירי]

הרשי לי להציע תיקון - סיום אחר

יום למחרת תלה על דלת ביתו שלט שבו כתוב, שבינתו נשאר פתוח לרווחה, וכל הרוצה מוזמן פנימה, ובשמחה. דבר לא השתנה ביום יום.
אבל כל הרוצה לעבור להתגורר בתוך ביתו, יצטרך מהיום לשלם דמי טרחה מינימאלים של חצי זלוטי ביום.

היו מבין האורחים כמובן שהיו מלאי הכרת הטוב כלפי מוישה ומיד שילמו, אחרים שילמו עם פחות נדיבות אבל עד שימצאו מקום אחר לענייניהם או שיראו שהם כבר אינם נצרכים ויכולים לעמוד ולהסתדר בכוחות עצמם.
עוד אנשים חישבו שהמחיר יעלה על התמורה ולכן העיפו מבט פרידה על הדלת, תלו עוד שלט של תודה והלכו.
היו אלה שבאו לעזור למוישה להכין ולהגיש, לעזור ולסדר, אז אם זה עולה כסף? שישלם משכורת ואם לא - אז לא נורא, נמצא מקום התנדבות אחר.
עוד סוג אנשים הם אלה שבאו קצת להתאוורר בבית הרחב, להפגש עם חברים ולאזור קצת כח לעוד המשך יום עמוס, אלה לא חשבו פעמיים. במחיר הזה - יוכלו לקנות אצל הקיוסק מדי פעם כוס משקה טוב, או אפילו להפגש בבית החבר ובחינם.
כל כך הרבה אנשים, וכל איש ואיש והחלטתו הנכונה לו.

 

[גוגלית]

@anotherית

ספוילר: במקום הודעה פרטית

פוסטים דומים (מעט פחות נייטרליים מזה)
שנכתבו בתקופה של השדרוג הקודם,
גרמו לחסימת ניקים. רק אומרת : )

אממה, והתמזל מזלו

אממה או התמזל מזלו?

אם מי שנכנס

עם מי שנכנס / אם מישהו נכנס

נראה לי שיש שימוש עודף ב ו החיבור.

כתוב יפה!

 

[anotherית]

@anotherית

ספוילר: במקום הודעה פרטית

פוסטים דומים (מעט פחות נייטרליים מזה)
שנכתבו בתקופה של השדרוג הקודם,
גרמו לחסימת ניקים. רק אומרת : )

ספוילר: הכי פרטי שיש :)

@מ"ם @עכביש ? מאושר? ואגב, מתי היה שדרוג קודם?

אממה או התמזל מזלו?

ניגודים?

עם מי שנכנס / אם מישהו נכנס

תוקן. תודה!

נראה לי שיש שימוש עודף ב ו החיבור.

בעיה מולדת מנסה להתמודד

 

[מ"ם]

מאושר עד מאוד.

 

[קופי 100]

יום אחד נכנס מוישה באמצע המסיבה, כשהבית הומה אדם וחווה, הוא דפק על השולחן הארוך וביקש למסור הודעה לציבור.
האמת שכולם הרגישו שמשהו עובר עליו בתקופה האחרונה, בעצת ידידים הוא החל לתלות על קירות הבית שלטי פרסום מסחריים, המעברים מהכניסה למטבח ומהמטבח לסלון נחסמו בווילונות שחסמו את המעבר, עליהם רקומות חסויות של גופי מסחר ותעשיה.
מהיום, הוא הכריז, כולכם תשבו בשקט ורק אני מדבר. ברור? מי שרוצה לדבר שישלם. ועוד משהו, מי שלא ישלם, שלא ידבר אחד עם השני, כן! גם אתה חצקל שמה בפינה. לא שילמת, לא דיברת.
אני לא מגרש חלילה אף אחד וכולם מוזמנים להשאר ולהקשיב לי ולמשלמים, אפשר גם להמשיך לישון כאן על הרצפה בלי תשלום, הוסיף באדיבות.
האורחים הוותיקים הביטו זה בעיני זה בתערובת של פליאה ובושה. השפילו מבט ואט אט נשמטו והלכו כל אחד לדרכו.
אין קשר בין המצולמים וכו'

 

[גוגלית]

ניגודים?

אני חושבת.
אממה שווה במשמעות ל 'אולם', לא מסתדר לי עם המשך חיובי של 'התמזל מזלו'.
(או שהתמזל מזלו זה בלשון סגי נהור? כי אז זה מסתדר.)
כך נראה לי, אולי אני טועה.

@קופי 100 מרשה לך להציץ להודעה הפרטית שלמעלה.

 

[ראש לשועלים]

מוישה, ירושלמי מבוגר ולבבי, איש טוב היה,
אממה, והתמזל מזלו לגור במרכז העיר.

ומוישה, שבנוסף להיותו טוב לב, היה גם איש עסקים ממולח. החליט למקסם רווחים מכל הכיוונים.

'עצמון, צ'מע'. הוא דיברר לליבו, 'אם אני גר במרכז העיר, בוא נפתח את דלת ביתי לרווחה ומי שעובר באזור, יוכל להיכנס, לשתות משהו, לנוח, לפגוש חברים'.
'נעבוד קשה, אבל גם נרוויח מזה. נעשה עסקים עם מי שנכנס, נכיר אנשים חדשים, נחפש הזדמנויות'.
נטוורקינג חוטי.

וכך הווה.
אורחים באו ונכנסו. מכרים עברו בסביבה וביקרו לארוחת צהריים, ארוחת ערב בביתו מנתה עשרות איש.
ומוישה עבד קשה וכרכר סביב אורחיו ימים שלמים. הכין אוכל, הגיש בארבע עוגה ותה לכל דורש ואירח. עשרים וארבע שבע.
אוכל שתיה לינה.
מוישה, היה שקוע מעל ראשו בתחזוק מפעל ביתו, ושכח מזמן שפתח את ביתו לצרכי פרנסה. ביתו הפך למפעל חסד ענק.

והעולם, שכח גם כן. השאירו לו תודות פה ושם, תלו לו על דלת ביתו שלטים עמוסי לבבות, אבל יחד עם זאת, הדרישות עלו וגברו. התלונות הגיעו בהתמדה, וחסרי בית עברו להתגורר בתוך ביתו. הכל חינם. מה רע.
חרדים בבית.

והוא, היה טרוד בלעזור לכולם, שמע את צרותיהם של כלל ישראל, רץ מרב לשני לשאול שאלות שעלו, מילא את בקשותיהם של אורחיו וייעץ לכל הבא. צרכי עמך מרובים. והוא נהיה שליח.

יום אחד פונה הרבנית מוישית לבעלה שיחי' ומסבה את תשומת ליבו למצב, היא כמובן, שמחה מאוד שהוא שליח ציבור, וחסד זה דבר גדול תמיד, אבל שישים לב שהוא התחיל את כל זה לצרכי פרנסה, והמצב כרגע הפסדי ואולי שיאות לעשות משהו בעניין.
מוישה ישב וחישב וגילה שנוות ביתו צודקת.

יום למחרת תלה על דלת ביתו שלט שבו כתוב, שביתו נשאר פתוח לרווחה, וכל הרוצה מוזמן פנימה, ובשמחה. דבר לא השתנה ביום יום.
אבל כל הרוצה לעבור להתגורר בתוך ביתו, יצטרך מהיום לשלם דמי טרחה מינימאלים של חצי זלוטי ביום.

ויהי ערב, והעיר כולה מוצפת פאשקווילים נגד מוישה ומכתבים להנהלה.

חבל שאי אפשר לעשות 'פלגינן דיבורא' לשליחת התודה.
כי זה כתוב יפה ומושך,
אבל התוכן לא מחובר למציאות.

 

[קופי 100]

אני חושבת.
אממה שווה במשמעות ל 'אולם', לא מסתדר לי עם המשך חיובי של 'התמזל מזלו'.
(או שהתמזל מזלו זה בלשון סגי נהור? כי אז זה מסתדר.)
כך נראה לי, אולי אני טועה.

@קופי 100 מרשה לך להציץ להודעה הפרטית שלמעלה.

הצצתי ולא נפגעתי..
האמת שהפוסט הפותח באשכול בעצם תומך בהנהלה ובהנעלה החדשה ואין שום סיבה שימחק. אדרבה, הוא יקודם אורגנית ואקורדיונית על ידי בעלי הממון והדעה. בנוגע אלי, נו שוין. מה יש לי להפסיד?

 

[אי פה אי שם]

הלחשושים שמתגברים נותנים גירסא קצת שונה לשינוי המטלטל.

וכך אירע המעיישה. יום אחד הסב מאן דעו את ליבו של מוישה, כי בביתו החלו להופיע בעיקר אנשים אשר המה חרשים - אילמים. מסמנים וכותבים בהתלהבות וריגושים, אך אף פעם הגה לא מוציאים. מוישה שלנו לא ראה בעין יפה את השינוי שהתרחש בביתו השמח. וכי לשקט היה צריך? רצה הוא המולה. ביקש את הקול. לא המתים יהללו בה ולא כל צופי דממה.

התייעץ עם מומחים, השווה נתונים. ובסופו של יום הכריע - אני הולך ללמדם כיצד משוחחים. יתכן ובהחלט יאלצו להקיז על כך דמים. מה לעשות, על זה כבר אמרו חכמינו 'לא לעולם חוסם'..

השאר באמת היסטריה.

 

[yonatanr]

לא מניחים נקודה בכותרת.

איש טוב היה,
אממה, והתמזל מזלו לגור במרכז העיר.

איך נכנס כאן ה'אממה'? ה'ו' של 'והתמזל' מיותרת.

נטוורקינג חוטי.

כלומר?

 

[מ"ם]

לילה אחד הבחין מוישה כי באחד החדרים הכי צדדיים בביתו התיישבו כמה ארחי רוח והחלו למשול עליו משלים ולחרוז חרוזים.
פתחו בשבח, מעולה, אך החלו לגלוש לגנות.

ראה משמשם הקשיש את מוישה מתקרב לחדר, וחשש כי יכבה עליהם את האור סופית. קפץ ואמר:

ידידיי, אני מבין את כאבכם, אולם אין זה נאה להציג ביקורת בדרך זו של משל והיתול על אדם קיים, שגם לשיטתכם אירח אתכם היטב עד כה.
על כן, אימרו נא כל מה שיש בלבכם ממש כאן, רק את מוישה השאירו לפוסט הפותח בלבד.

 

[RACHELIZ]

רואה שיש כאן הודעות חדשות, נכנסת וקוראת על איזה שדכן וותיק שמטפל בזיווגים רביעיים וכאלה ומחכה לראות מה הקשר בינו לבין מוישה מיודענו ויפיל את האסימונים הסתומים ופתאום קולטת שאני באשכול הלא נכון...

 

[anotherית]

רואה שיש כאן הודעות חדשות, נכנסת וקוראת על איזה שדכן וותיק שמטפל בזיווגים רביעיים וכאלה ומחכה לראות מה הקשר בינו לבין מוישה מיודענו ויפיל את האסימונים הסתומים ופתאום קולטת שאני באשכול הלא נכון...

חיפשתי את האשכול על שדכן ותיק שמזווג בזיווגים רביעיים, ולא מצאתי

לא מניחים נקודה בכותרת.

איך נכנס כאן ה'אממה'? ה'ו' של 'והתמזל' מיותרת.

תודה! אני מתלמדת.

כלומר?

מיושן.

 

[הדוויג]

בלי קשר למוישה או לא מוישה,
אני לומד מכאן משהו מאד חשוב על התנהלות בחיים כשמשנים כללים.
הרי הרבה פעמים אנחנו משנים את הכללים. בבית, בעבודה, מול תלמידים, מול לקוחות, מול עמיתים, מול הכפופים לנו.
ותמיד כשמשנים כללים יהיו טענות, ויהיו כאלה שלא יבינו, או לא יסכימו, או שיהיה קשה להם להתרגל.
אז מה עושים?
בעיניי המודל הנכון הוא מה שנעשה כאן אצלנו בחודש אב האחרון אודות ההזדהות.
הנה הקווים המנחים:

א. לא מנחיתים בבת אחת. מודיעים על השינויים זמן כלשהו מראש. ("עד סוף החודש את עוד יכולה ללכת לישון אצל חברות, מראש חודש הבא אנחנו מחילים את הכללים החדשים").
ב. מסבירים בדיוק ובמפורט מה הולך להיות. לא משאירים לדמיון לנפח את ההחמרות יותר ממה שהן. ("עדיין תוכלו לאכול צ'יפס, זה לא כלול בהחמרות")
ג. נותנים להבין שזה סופי ולא נתון לוויכוח. אם יחשבו שזה לא סופי אלא פתוח עדיין לדיונים, זה רק יגרור יותר תסכול כשינסו להעביר את רוע הגזירה ולא יצליחו. ("אפשר לשאול כמה שאתה רוצה, אבל אל תנסה לשכנע כי חבל על הזמן שלנו".)
ד. עונים בסבלנות לכל שאלה. גם שאלות אידיוטיות. ("אה, זה סימן שאנחנו הולכים לעבור דירה לעפולה? - לא מותק")
ה. מסבירים שוב ושוב את הרציונל שמאחורי הדברים. רוב האנשים מקבלים כשהם שומעים טענות הגיוניות, גם אם הם לא מסכימים איתם.
ו. משדרים אמפתיה והזדהות עם הכאב והטענות. להגיד 'אני מבין אתכם' לא עולה כסף ולא מוריד מהכבוד.
ז. מביעים צער על מי שיבחר לפרוש בגלל הכללים החדשים (במקרים ששייך לפרוש, כן? כשאני מודיע לילד שלי שאין יותר איגלואים, אני לא באמת מציע לו לחפש בית אחר...).
ח. מתאזרים בסבלנות.
ט. ועוד קצת סבלנות.
י. ברגע שמזהים שהאמוציות כבר התפרקו, הרציונל נשמע והתשובות ניתנו - נועלים את האשכול (קרי: חותמים את הדיון). מכאן ואילך זה סתם ניסיונות נואשים למלחמת התשה.

 

[עכביש]

@מוישה, נו תגיד משהו. למה מילאת פיך מים קופצים??

למעיישה המוישה מיודענו החל ברוב טוב השמור לצדיקים להעמיד את ביתו למען יהיה שוק ללקוחות ארבעת/שבעת המינים ואלו שבדימוס.
השוק הכניס לבעלי הבסטות הון. אנשים הכניסו מאות אלפי.
במקביל, הוא גם לא מנע מאף אחד להוריד את כל הוילונות והחסויות.
בעלי הבסטות משכו מטבע הדברים כלמיני הומלסים כנ"ל.
והללו החלו לעשות שימושים מחרידים בחדרי הבית, בנסתרים והגלויים.
נוצר מצב שלא מאפשר ליהודי שותומצ להשאיר את ביתו פתוח. היה אפילו דיבור על לכבות את השאלטר.

זקן אחד אומר, שיום אחד הבית יעמוד על מכונו בעמק השווה.

בינתיים חוסו על כבודכם, ואל תידו בו אבני אלגביש. שמא תפילו הבית על יושביו,
אחר תמצאו עצמכם מתדפקים על דלתותיו שוב.

 

[מוישה]

@מוישה, נו תגיד משהו. למה מילאת פיך מים קופצים??

מוישה זה שם גנרי. למה לתייג מישהו לא קשור.
כמו שהוכח כאן ניתן לקחת סיפור לכל כיוון שרוצים...

 

[RACHELIZ]

חיפשתי את האשכול על שדכן ותיק שמזווג בזיווגים רביעיים, ולא מצאתי

באשכול האתגר העכשווי.

 

[כנפיים]

מוישה, ירושלמי מבוגר ולבבי, איש טוב היה,
אממה, התמזל מזלו לגור במרכז העיר.

ומוישה, שבנוסף להיותו טוב לב, היה גם איש עסקים ממולח. החליט למקסם רווחים מכל הכיוונים.

'עצמון, צ'מע'. הוא דיברר לליבו, 'אם אני גר במרכז העיר, בוא נפתח את דלת ביתי לרווחה ומי שעובר באזור, יוכל להיכנס, לשתות משהו, לנוח, לפגוש חברים'.
'נעבוד קשה, אבל גם נרוויח מזה. נעשה עסקים עם מי שנכנס, נכיר אנשים חדשים, נחפש הזדמנויות'.
נטוורקינג חוטי.

וכך הווה.
אורחים באו ונכנסו. מכרים עברו בסביבה וביקרו לארוחת צהריים, ארוחת ערב בביתו מנתה עשרות איש.
ומוישה עבד קשה וכרכר סביב אורחיו ימים שלמים. הכין אוכל, הגיש בארבע עוגה ותה לכל דורש ואירח. עשרים וארבע שבע.
אוכל שתיה לינה.
מוישה, היה שקוע מעל ראשו בתחזוק מפעל ביתו, ושכח מזמן שפתח את ביתו לצרכי פרנסה. ביתו הפך למפעל חסד ענק.

והעולם, שכח גם כן. השאירו לו תודות פה ושם, תלו לו על דלת ביתו שלטים עמוסי לבבות, אבל יחד עם זאת, הדרישות עלו וגברו. התלונות הגיעו בהתמדה, וחסרי בית עברו להתגורר בתוך ביתו. הכל חינם. מה רע.
חרדים בבית.

והוא, היה טרוד בלעזור לכולם, שמע את צרותיהם של כלל ישראל, רץ מרב לשני לשאול שאלות שעלו, מילא את בקשותיהם של אורחיו וייעץ לכל הבא. צרכי עמך מרובים. והוא נהיה שליח.

יום אחד פונה הרבנית מוישית לבעלה שיחי' ומסבה את תשומת ליבו למצב, היא כמובן, שמחה מאוד שהוא שליח ציבור, וחסד זה דבר גדול תמיד, אבל שישים לב שהוא התחיל את כל זה לצרכי פרנסה, והמצב כרגע הפסדי ואולי שיאות לעשות משהו בעניין.
מוישה ישב וחישב וגילה שנוות ביתו צודקת.

יום למחרת תלה על דלת ביתו שלט שבו כתוב, שביתו נשאר פתוח לרווחה, וכל הרוצה מוזמן פנימה, ובשמחה. דבר לא השתנה ביום יום.
אבל הרוצה לעבור להתגורר בתוך ביתו, יצטרך מהיום לשלם דמי טרחה מינימאלים של חצי זלוטי ביום.

ויהי ערב, והעיר כולה מוצפת פאשקווילים נגד מוישה ומכתבים להנהלה.

וואו! איזה סיפור עצוב!

 

[מ"ם]

בלי קשר למוישה או לא מוישה,
אני לומד מכאן משהו מאד חשוב על התנהלות בחיים כשמשנים כללים.
הרי הרבה פעמים אנחנו משנים את הכללים. בבית, בעבודה, מול תלמידים, מול לקוחות, מול עמיתים, מול הכפופים לנו.
ותמיד כשמשנים כללים יהיו טענות, ויהיו כאלה שלא יבינו, או לא יסכימו, או שיהיה קשה להם להתרגל.
אז מה עושים?
בעיניי המודל הנכון הוא מה שנעשה כאן אצלנו בחודש אב האחרון אודות ההזדהות.
הנה הקווים המנחים:

א. לא מנחיתים בבת אחת. מודיעים על השינויים זמן כלשהו מראש. ("עד סוף החודש את עוד יכולה ללכת לישון אצל חברות, מראש חודש הבא אנחנו מחילים את הכללים החדשים").
ב. מסבירים בדיוק ובמפורט מה הולך להיות. לא משאירים לדמיון לנפח את ההחמרות יותר ממה שהן. ("עדיין תוכלו לאכול צ'יפס, זה לא כלול בהחמרות")
ג. נותנים להבין שזה סופי ולא נתון לוויכוח. אם יחשבו שזה לא סופי אלא פתוח עדיין לדיונים, זה רק יגרור יותר תסכול כשינסו להעביר את רוע הגזירה ולא יצליחו. ("אפשר לשאול כמה שאתה רוצה, אבל אל תנסה לשכנע כי חבל על הזמן שלנו".)
ד. עונים בסבלנות לכל שאלה. גם שאלות אידיוטיות. ("אה, זה סימן שאנחנו הולכים לעבור דירה לעפולה? - לא מותק")
ה. מסבירים שוב ושוב את הרציונל שמאחורי הדברים. רוב האנשים מקבלים כשהם שומעים טענות הגיוניות, גם אם הם לא מסכימים איתם.
ו. משדרים אמפתיה והזדהות עם הכאב והטענות. להגיד 'אני מבין אתכם' לא עולה כסף ולא מוריד מהכבוד.
ז. מביעים צער על מי שיבחר לפרוש בגלל הכללים החדשים (במקרים ששייך לפרוש, כן? כשאני מודיע לילד שלי שאין יותר איגלואים, אני לא באמת מציע לו לחפש בית אחר...).
ח. מתאזרים בסבלנות.
ט. ועוד קצת סבלנות.
י. ברגע שמזהים שהאמוציות כבר התפרקו, הרציונל נשמע והתשובות ניתנו - נועלים את האשכול (קרי: חותמים את הדיון). מכאן ואילך זה סתם ניסיונות נואשים למלחמת התשה.

ניתוח משובח ומעולה, שרק הדוגמאות בסוגריים מתעלות עליו. שכה תבורך.

מסקרן: פתחת שוב את האשכול לדלות את כל הסעיפים, או שהכל מהזיכרון המופלא?