סיפור תורה

[אי פה אי שם]

לא חשבה שתזכה לזה. לא חלמה שתמצא כזה.
זכתה. מצאה. לא באמת ידעה כיצד מקבלים את זה.

בית של תורה.
עם האח שעשה צרות. עם הסבא שנעלם לפני שנים רבות. איש בכלל לא האמין שהשידוך יצא לפועל. גם היא לא.
חייכה. שמחה. בירכה והתברכה. אך עמוק עמוק, את ההפנמה לעצמה דחקה.

חיים של תורה.
כמעט תמיד לבד. משקיפה אל הנוף המדהים, כמו שהגדיר בזמנו המתווך - המתווך מהעיר הגדולה, עם הנוף של רבי עקיבא. מדהים. לא מתלוננת. לא משתפת. אין באמת למי. קיבלה דירה. אין אפילו משכנתה. חיים ללא הוצאות מיוחדות ומיותרות. ואולי זו בעצם הבעיה.

דעת תורה.
בכל הזדמנות הוא ראש המדברים. 'בחור חכם'. כמו שקובע אביה פעם אחר פעם. 'ראש על הכתפיים'. כך אחיה הגדול. 'עילוי'. השכנה ששמעה. כך כולם, עם מבט של קנאה. לכו תסבירו, שרק אצלה ההרגשה שונה. "אני צריכה בעל שמבין", העזה פעם לשתף מישהו, והתחרטה.

כולם מדברים. כולם מצביעים. כולם מבקשים.
מתי יהיה גם תורה?


רציתי לכתוב אתמול והתחרטתי. היום בזכות @הדוויג קבלתי אומץ..

 

[anotherית]

יפה! אותו רעיון, אבל בלי הסיום שחטף ביקורת.

 

[דיונון]

חתרת לפאנץ' עם מינימום סיפור.
אבל משחקי הלשון די מחפים על זה.

רציתי לכתוב אתמול והתחרטתי. היום בזכות @הדוויג קבלתי אומץ..

המגמה הנוכחית היא להביא את סיפורן/זעקתן של ה'שבויות' בסבך הנורמות הלא נורמליות של החברה.
לגיטימי.
אבל אני מכיר מספיק אברכים שלומדים תורה כל היום, ובנוסף הם בעלים תומכים ו'עקרי בית' כי האשה עובדת כל היום בחוץ.
בקיצור - אכן ישנה בעיה, אבל ייתכן שהיא רק תאורטית, כלומר, על פי מה שמחנכים את הבנות ואת הבנים אמורה להיווצר קטסטרופה.
זה קורה בפועל לאנשים נורמלים? אצל אנשים שרואים לא רק את עצמם?
מי יספר לנו את סיפורו של האברך המקסים?

 

[אי פה אי שם]

חתרת לפאנץ' עם מינימום סיפור.

ערב חג..

זה קורה בפועל לאנשים נורמלים? אצל אנשים שרואים לא רק את עצמם?

ח"ו. אין כאן שמץ של טרוניה כלפי אברכים מופלאים שבחרו להשקיע את כל עולמם ביגיעת התורה.
יש כאן יותר משמץ של תרעומת כלפי מילים גבוהות שמתרסקות לעתים בקרקע המציאות.
מכיר. מקרוב.
אם יש מושג שאני סולד ממנו כ"כ ללא ספק זהו המונח 'כל החיים'.. ואידך זיל גמור (או שלא)

 

[דיונון]

ח"ו. אין כאן שמץ של טרוניה כלפי אברכים מופלאים שבחרו להשקיע את כל עולמם ביגיעת התורה.
יש כאן יותר משמץ של תרעומת כלפי מילים גבוהות שמתרסקות לעתים בקרקע המציאות.
מכיר. מקרוב.
אם יש מושג שאני סולד ממנו כ"כ ללא ספק זהו המונח 'כל החיים'.. ואידך זיל גמור (או שלא)

זו בעיה כללית ולא רק בתחום ההמתה באהל תורה.
בעיית חוסר החיבור האישי. אנחנו מוכתבים מהחברה, עבור דרך השתדלות להתחבר לרעיון, וכלה במרמור ברבים מהמקרים.
התחברות לאידאה מסוימת כשאין באמת עוד אופציה - זה דמיון אחד גדול.
בפרט בדור המרדני שלנו, לא נראה שהשיטה הזו תחזיק מים.