סיפור להטוטים

  • הוסף לסימניות
  • #1
בס"ד



"ראית את רונדו?"

הוא נע קלות, התהפך על צדו, והמשיך לנחור.

"שלומק'ה! ראית את רונדו?"

הקול התובע שלה לא הניח לו להמשיך לישון. התהפך לצד השני, בחן בטשטוש את דמותה העומדת בידיים מונחות על המותניים, ומלמל, "ראיתי את מי?"

"את רונדו!" לא מצא חן בעיניה, כנראה, המלמול הלא-אכפתי שלו.

"רונדו?" לא בשבילו חידות כאלה בשעת לילה. וכן, זה לילה. אז מה אם היא מתקשה להירדם, כהרגלה.

"רונדו, הארנב שלי!"

"אהמ... אה. הארנב שלך." שף את זקנו ביד עייפה. שתי שערות לבנות נתלשו ונשרו על חזהו. "לא. לא ראיתי אותו. סליחה. אני יכול לחזור לישון?"

"איך אתה יכול לחזור לישון כשאני לא מוצאת את רונדו שלי?" הדמעות עמדו בין ריסיה הלבנים. חבריו לכולל-בוקר מספרים שנשותיהם איבדו את רגשנותן עם השנים. אצלו, מסתבר, זה לא קרה.

התהפך שוב לצד השני, הביט במיטתה הגדושה.

"יש לך מספיק בובות פרווה במיטה, לא?" שאל בהיסוס.

"אז מה. רונדו אני הכי אוהבת אותו." רק חסרה רקיעת רגל כדי להשלים לתמונת הילדה הקטנה. לא מתבגרים מזה מתישהו?

"מה עם הדובון הזה?" הרים דב פרווה לבן. "או אולי הציפור הזאת?" בובת פרווה צהובה.

"זה ברווז," רטנה. "וקוראים לו מנטי. והוא חמוד, וגם בלידון חמוד, אבל הם לא רונדו. את רונדו אני הכי אוהבת. אני לא מסוגלת לישון בלעדיו."

"טוב. אעזור לך לחפש אותו." נאנח, הסווה את האנחה בשיעול עמוק, התרומם לישיבה, נעץ רגליו בנעלי הבית המשובצות, התעטף בחלוק התואם, ושבר את גבו בהתכופפות מתחת למיטה, ואז בהזזתה.



מחצית השעה הספיקה להם כדי להקיף את הבית הקטן, שליווה אותם מאז נישואיהם. פעם התלונן בפניה על גודלו המיניאטורי. "גם לנו מגיע מרחבים, גם בלי ילדים."

היא שתקה מולו בתמורה, ורק עיניה נמלאו, כמו תמיד, בדמעות.

עכשיו דווקא בירך על מעבר הדירה שתמיד נדחה. הבית הזה כבר היה לבוש עליהם בחמימות תואמת, ממש כמו החלוק הישן שלו. וטוב, כבר לא לגילו להחליף בתים והרגלים.

אפילו לא את ההרגל להיכנע לגחמותיה הליליות.



הדמעות השקטות ליוו את חלומותיו באותו הלילה. ורונדו, הארנב שבקושי זכר את צורתו, רדף אחריו בדרך אל הכולל, וכמעט הדביק את צעדיו המשולשים והפיל את מקלו.

בבוקר נמצא רונדו תקוע מאחורי שידת האיפור. היא הבטיחה שאינה יודעת איך הגיע לשם – הרי לא היה שום אירוע בימים האחרונים שיצדיק איפור. הוא ידע שכבר שנים הם לא היו באירוע – אחיינים לא מזמינים דודים לבריתות של ילדיהם – וידע שדווקא יש סיכוי שהיא טיילה עם ארנב הפרווה שלה לשם. עצוב שהיא מתחילה כבר לשכוח דברים, אבל זו המציאות.



בצהריים הם ישבו לאכול ביחד. הוא ניסה לספר לה על סוגיות חדשות שהמריצו את דמו הבוקר, והיא שתקה ולעסה בדממה. על הכיסא השלישי במטבח ישב בדממה דומה גונדי, הכלבלב הענק. הוא היחיד שיצא מתחום המיטה שלה, וליווה את סדר יומם. טוב לפחות שהוא לא לועס, כמנהג בני מינו החיים.

"למה כל-כך קשה לך עם הבובות שלי?"

היא הפסיקה ללעוס פתאום. פיה היה ריק, והביט בו בשאלה פעורה, מחכה לתשובה.

המזלג שלו נעצר בדרך לפה. הוא לא תכנן את השאלה הזו, כמו שלא תכנן את כל מהלך חייהם המשותפים. בובות הפרווה היו שם עוד לפני שהחלו לחכות לילדים, וכָּמותן רק גברה כשהחלו להתייאש. והוא – ששאלות רבות היו לו, גם כלפיה, גם כלפי העולם, גם כלפי הקדוש-ברוך-הוא – מעולם לא שאל. צריך לקבל באמונה תמימה הכול. לא?

"אני – לא קשה לי – " הכחיש, אבל נעצר תחת מבטה המוכיח. "אני – זה פשוט מוזר לי... אישה מבוגרת – עם בובות?"

"אני כבר מבוגרת בעיניך?" רטנה בטינה השמורה לנשים באשר הן.

"התכוונתי – גם אישה בת עשרים, כמו שהיית כשהתחתנו – זה לא מתאים שיהיו לה בובות... לא?"

עיניה נקבו אותו. גונדי, מכיסאו, נקב אותו במבט דומה, והוא התחלחל.

"הבובות שלי – הן חיות, שלומק'ה. יש בהן חיים. ואני זאת שהענקתי להם את החיים הללו. אתה באמת חושב שאני יכולה לוותר עליהן בכזו קלות?"

השפיל את מבטו, מייחל לסיים את מה שבצלחת, מייחל לחמוק מנקיבתה, מייחל לחמוק מן ההבנה שחלחלה פתאום בלבו העייף משנים ומציפייה.

"לא..." הוא לחש בסוף. "אני לא חושב..."



בערב הוא יצא לקניות בסופר הקרוב, סוחב אחריו את העגלה החורקת. השכנים הציעו להם לפני זמן מה את עגלת-התינוק הישנה שלהם – "הרצועות בה נקרעו, אבל היא עדיין יציבה ותוכל להתאים מצוין לקניות!" – אבל היא לא הסכימה. אז בינתיים, עד שיתאפשר, הוא סוחב את עגלת הקניות הזו.

פסע בין המדפים, עוקב אחרי כתב ידה הקטנטן, הרועד מעט, שברשימה שבידו.

ואז, בין אזור הלחמים לבין אזור החטיפים, הוא ראה אותם.

שלושה מדפים, קצת נחבאים, אבל מלאים בצעצועים. ובבובות. ובבובות פרווה.

קרב אליהם באיטיות מהוססת, בחן אותם בהיחבא, שלח מבטים זהירים לצדדים. שרק לא יראו שאדון קלמן קונה צעצועים לנכדים שאין לו.

בין הבובות בעלות העיניים הנפתחות והנסגרות (עדיין זוכר הוא את הפלא הזה מאחיותיו הקטנות) לבין המכוניות הממונעות (מי היה מאמין שיהיה דבר כזה לילדים!) – נחו בשלווה מספר ארנבונים מגובבים.

רעד קל אחז את ידו הנשלחת. הוא שלה ארנב תכלכל – דומה קצת לרונדו? – והכניס אותו במהירות לעגלה הקרועה במקצת.



"הבאתי לך מתנה," הוא לחש, לאחר שגמר לרוקן את העגלה לארונות ולמקרר.

עיניה הזדקפו בציפייה.

"רוב הגברים מביאים תכשיטים לנשותיהם," ניסה להצטחק, "אבל לדעתי את תשמחי בזה."

תחב ידו לעגלה, ושלף מתוכה מעשה קוסם את הארנב.

"לא עטפתי אותו," התנצל, "אבל בכל-זאת. חשבתי שהוא יכול להיות אח קטן לרונדו שלך. לרונדו שלנו."

ידה נשלחה ברעד מהוסס לעברו. נטלה אותו בעדינות, ליטפה את פרוותו הרכה בידה השנייה. אימצה אותו אל לבה.

ולא ילדה קטנה נגלתה לפניו פתע, כי אם אישה צעירה. אישה צעירה האוחזת בתינוקה הטרי.




[התכוונתי לכתוב סיפור קצר יותר, אבל זה אורכו בסוף. עמכם הסליחה. ואשמח להצעות לשם אחר לסיפור, שיהלום אותו יותר. וכמובן, אשמח להארות...]

[
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סיפור מרגש מאד, מרטיט את כל מיתרי הנפש.
אך אי אפשר להכחיש שמדובר בסיפור שפשוט לא קורה בקרב אנשים בריאים ושפויים.
וכאן נשאלת השאלה:
מה התועלת שבסיפורים כאלו, שמביאים טרגדיות בלתי אפשריות, או התנהלות תינוקית עד כדי מגוחכת?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
לא קורה בקרב אנשים בריאים ושפויים
למה לא?
אני מכירה כמה נשים בריאות ושפויות שלמרות גילן המופלג מחוברות לבובות פרווה.
אמנם מעט הקצנתי את הרעיון, כטיבה של סיפורת, אבל בהחלט לא מצצתי אותו מן האצבע.

ומלבד זאת - מבין השיטין של "חוסר השפיות" אני רואה בסיפור הזה סיפור זוגי - של זוג חסר ילדים ועתיד, של זוג שמשהו בהבנה ביניהם קצת לקוי - אבל ברוך ה' מגיע לתיקון בסוף, של זוג שבסך-בכול מבקש להזדקן - ביחד - בכבוד ובשמחה...
(קצת מצחיק לכותב להסביר את סיפוריו - הוא אמור להותיר זאת ל"מנתחי הספרות" הדגולים. אך כיוון שהסיפור מתפרסם כאן, אני בכל-זאת נותנת הסבר...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
למה לא?
אני מכירה כמה נשים בריאות ושפויות שלמרות גילן המופלג מחוברות לבובות פרווה.
אמנם מעט הקצנתי את הרעיון, כטיבה של סיפורת, אבל בהחלט לא מצצתי אותו מן האצבע.

ומלבד זאת - מבין השיטין של "חוסר השפיות" אני רואה בסיפור הזה סיפור זוגי - של זוג חסר ילדים ועתיד, של זוג שמשהו בהבנה ביניהם קצת לקוי - אבל ברוך ה' מגיע לתיקון בסוף, של זוג שבסך-בכול מבקש להזדקן - ביחד - בכבוד ובשמחה...
(קצת מצחיק לכותב להסביר את סיפוריו - הוא אמור להותיר זאת ל"מנתחי הספרות" הדגולים. אך כיוון שהסיפור מתפרסם כאן, אני בכל-זאת נותנת הסבר...)
מזדהה. אחד הסיפורים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
אולי, לפעמים חלומות מתגשמים..

המסר שלדעתי עולה בין השורות, שכן, ניתן לחיות עם קריזות וג'וקים של אחרים, ניתן אולי לשפוט אותם, אבל יש להם מקום, אם אי אפשר לשנות אז אפשר לכבד...

ואף פעם לא מאוחר..
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
המסר שלדעתי עולה בין השורות, שכן, ניתן לחיות עם קריזות וג'וקים של אחרים, ניתן אולי לשפוט אותם, אבל יש להם מקום, אם אי אפשר לשנות אז אפשר לכבד...
נכון מאוד. תודה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

ציבי זרקה את המעיל על השולחן בכניסה, מתוסכלת.
היא מרחה את נעליה בשטיח והורידה גם אותן בזעף.
"צהריים טובים" ראשו של נתי הציץ מדלת המטבח, מלווה בחיוך עולץ, שנמחק במיידית. "קרה משהו?"
ציבי הרימה אליו את עיניה ונאנחה. "כנראה".
"אוח".
"כן".
"כוס קפה?"
"אני אשמח".
"בכיף".

ציבי התכרבלה בפוך, מחממת את אצבעותיה בכוס הקפה שהכין לה נתי.
"אם את רוצה לשתף את מוזמנת", הוא הודיע תוך כדי טיגון. מעיף מבט קצר באשתו.
צמרמורת קלה עברה בה. "אני יודעת.."
"אני שמח".
היא נשפה על האדים. "אוף, התפללתי שזה לא יקרה וזה פשוט קרה".
נתי הסתובב; "שוב מרים?"
ציבי לגמה מעט מהכוס. "זה מתחיל לתסכל אפילו אותך.." דוק שקוף הבריק באישוניה.
"בשבילך אני מתוסכל. דיברתן?"
"ניסיתי, מבטיחה לך, והיא לא מוכנה להקשיב".
נתי בלע אנחה. "את רוצה שאנסה לדבר עם בעלה? אני פשוט באמת חושב שכדאי לסיים עם זה ודי, תראי איך זה גומר אותך.." הוא נושך את שפתו התחתונה.
היא קמה ממקומה וניגשה למקפיא, שולפת קופסת עוגיות טרייה שהכינה אתמול. "אתה צודק, באמת.. ואני זו שצריכה לעשות את זה".
"אבל זה לא כל כך מתקדם.."
"שוב צודק".
"שאתקשר וזהו?"
"לא".
נתי חש רצון עז לדפוק את ראשו בקיר. "ציבי. או שאת מתקשרת למרים עכשיו, או שאני אתקשר לבעלה", הוא מתקשח. "מה את מעדיפה?"
"שאני".
"אז עכשיו", הוא שלף את הפלאפון שלה מההטענה, מגיש לה אותו. "אני מחכה, ושומע יחד איתך, קדימה".
ציבי לקחה את הפלאפון באי שביעות רצון, מחייגת את המספר.
"מרים?"
"ציבי". נראה כי האש מלחכת את המקשים.
"כן".
"מה את רוצה עכשיו?" הקוצר רוח נשמע גם מחוץ לטלפון, והלחיים המסמיקות מספיקות לנתי.
תפעילי את המיקרופון, הוא מסמן לה, והיא לוחצת.
"רציתי לומר לך שהסצנה האחרונה ביננו הייתה לא נעימה לי". היא מנסה לקרר את פניה החמות.

שקט מעבר לקו. "את מצפה שאני אתנצל?"
"כן, מן הראוי".
גיחוך. "אז אני מאוד מצטערת, אבל ההתנצלות לא מתכוונת לבוא".
ניתוק.
נתי התקשה לבטא את הרגשתו. וציבי לא הגיבה.
"אני.."
"אין מה, פשוט לדלג, וזהו", ציבי קמה מהשולחן, וניגשה לכיור לשטוף את פניה.
"אסור לדלג, וזה סתם חבל", הוא לא הסכים. "אם תדחיקי זה יבוא בדרך אחרת, וכבר ראינו שזה ככה, זוכרת?"
היא נאנחה שוב. "כן. ושוב אתה צודק".
"בואי נחשוב מה אפשר לעשות". הוא מנסה לעודד.
"לעזוב עבודה".
"אוקי".
"מה???"
"מה קרה?"
ציבי שפשפה את עיניה. "אתה הסכמת שאני אעזוב את העבודה?" היא לא האמינה שהיא שומעת את מה שהיא שומעת.
נתי חייך. "זה שאת עוזבת עבודה לא אומר שאת לא עושה סוף לסיפור של מרים. לכי לישון עכשיו, את זקוקה לזה".


↤↤


"מה קורה פה היום??" שילת קצצה את ציפורניה.
"שילת?" רחל המזכירה דופקת בדלת, ופותחת חריץ דק. "אפשר?"
"כן כן, תיכנסי", העבירה שילת את כף ידה על המצח.
"נעמי התקשרה לומר שלא תוכל לבוא גם בהמשך השבוע". בישרה רחל.
"את לא רצינית. היא לא יכולה לא לבוא, אין לי מישהי אחרת בקבוצה של התסמונת דאון", היא מחווירה מעט. "יש לה מישהי להביא?"
רחל מורידה את עיניה אל הקסר שבידה. ואחר מחזירה. "לא.."
"היא צריכה לעשות את זה. עדכני אותה במהירות האפשרית. ושתתקשר אליי בבקשה".
"אעדכן"
"תודה".


↤↤


הסנדוויצ'ים שלהם כבר היו מוכנים על השיש, וציבי העבירה 'ויש' אחרון.
"בוקר טוב!"
ציבי הסתובבה, "בוקר אור".
"ציבי".
"כן נתי".
"אפשר לבקש חיוך של בוקר? התחלת דף חדש עכשיו", הוא מחייך בעצמו. "והבעיה שלך נפתרה".
היא נעצרה. "מה שאמרת עכשיו זה חלק מהמשפט הראשון או כחלק נפרד?" איבריה דרוכים.
"כחלק נפרד וכהמשך", הוא לחץ על הקומקום, והמים החלו לרתוח.
"נתיי"
"כן ציבי?"
"אפשר תשובה נורמלית?" ידיה נחו על מותניה, ממתינות.
הוא הצביע לה לשבת. "קודם קפה".
ציבי התיישבה, מותשת. "אפשר לפני?"
"כן", נתי עליז היום באופן מיוחד. "טיפלתי בשבילך בהתפטרות, ומצאתי לך עבודה חדשה".
עיניה התרחבו. "אתה צוחק עלי".
"דווקא לא.." העליזות פגה לאיטה. "את לא שמחה?"
היא צוחקת צחוק קצר. "אתה לא אמיתי".
"אבל עשיתי את זה באמת".
"לא נכון"
"ציבי.. אני עשיתי את זה".
"מה העבודה החדשה?" היא מנסה להתמקד בפן החיובי לעת עתה.
"מורה ממלאת מקום".
הלב מנתר.
"מורה", היא חוזרת אחריו לאט.
"כן", הוא מתחיל לחייך בחזרה. "תנחשי לאיזה מקצוע".
"תנ"ך??"
"כן, ב"ה"
"ווואווו!" הפנים שלה מאירות, וזה כל כך שווה את הכלום שעות שהוא ישן אתמול.
"אני שמח בשבילך מאוד" הוא מסיים לשתות את הקפה שלו וממשיך. "היום הראשון בעבודה מתחיל מחר, בכיתה ב', בבית ספר נווה שירה פה בעיר".
"איך עשית את זה?! אמאלה נתי אני לא מאמינה, ", היא מחייכת חיוך ענק.
"אז תתחילי", הוא מכתף את התפילין. "וחוץ מזה, שיש לך עניין לסדר היום".
האור כבה.
"מרים שוב?" המבט בעיניים מתחנן.
"אני מצטער, ציבי. את חייבת לעשות את זה" הוא מתחרט על המילים, היה מסמס לה או משהו. "אבל אני זמין תמיד לשמוע שאת אחרי השלב הזה.. שיהיה בהצלחה".
"תודה נתי.. בהצלחה בכולל".
דלת נסגרת בשקט.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה