הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
האדמה רעדה תחת רגליה. היא ניסתה להתייצב אך לא הצליחה. ואז היא ראתה אותו. אברהם. הוא היה לבוש בחולצה לבנה ומכנס שחור. כמו תמיד. הוא לא התקדם. רק עמד שם עם חיוך קטן כמעט בלתי נראה על שפתיו. מרים קפאה במקומה למראהו. הוא נראה כל כך אמיתי. כל כך מציאותי. דמעה קטנה זלגה מעינה, היא התקדמה מעט לכיוונו, אך עם כל צעד שלה היא הרגישה שוב בלתי יציבה. היא השפילה את מבטה לרצפה. חששותיה התאמתו. האדמה נפערה ברגע תחת רגליה והיא הרגישה שהיא מאבדת שיווי משקל. "אברהם" היא צעקה. הוא לא ענה, וגם לא התקדם. המשיך לעמוד שם. ולרגע היא לא הייתה בטוחה שמדובר בו. אבל זה היה הוא. כי אותו היא רצתה לראות. למה היא לא מצליחה לשלוט בכלום?
היא מעדה על האדמה הקשה, ערפל התחיל לעטוף אותה כשנפלה לתוך בור באדמה. זה כאב לה אבל היא לא צעקה, היא לא בכתה. היא לא באמת הייתה שם.
היא פקחה את עיניה במהירות. העייפות הייתה ממנה והלאה כשראתה שהיא נמצאת בעבודה. איך היא הרשתה לעצמה להירדם כך?
"היי" היא שמעה קול לידה. היא הסתובבה בחדות.
"טליה, הבהלת אותי." היא פלטה במהירות.
"מצטערת." טליה התנצלה בחיוך.
"נרדמתי."
"אני מאמינה." היא נאנחה. חברות טובה היא חברות לא שופטת, היא חברות מבינה ומכילה, אך עם זאת מייצבת ובלתי מתפשרת. קשה למצוא חברים כאלה. בלתי אפשרי כמעט. אבל טליה היא משהו מיוחד. יש בה את כל התכונות האלו. היא תמיד רצתה חברה כזאת, ועכשיו יש לה. עכשיו זה הגיוני שיהיה לה.
"חלמתי על אברהם." היא משתפת. קשה לה לדבר על זה אבל היא יודעת שהיא חייבת. היא לא יכולה לשמור את הכל בלב. היא לא מסוגלת.
"את צריכה להפסיק עם החלומות הצלולים. את בורחת מהמציאות כל הזמן, נכון, החיים הם לא מושלמים, אבל אם את מחכה לברוח לדמיון, לאשליות מאשר להיות פה; את צריכה להפסיק עם זה."
מרים הנהנה בראשה. טליה צדקה. אבל היא לא יכלה להפסיק. זאת התמכרות. אבל איך אפשר להאשים אותה בהתמכרות לרצון לחיות חיים טובים יותר? כשאברהם טבע טליה אסרה עליה לנסות לפגוש בו. זה יהיה לה יותר מידי כואב. ככה היא אמרה. אבל עכשיו, עכשיו היא פוגשת בו. והוא לא עושה דבר. כאילו מחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון. וכשהיא מנסה, היא תמיד נכשלת. תמיד בסופו של דבר מתעוררת.
"בכל פעם ופעם שאני חולמת עליו. אני כמעט מגיעה אליו, הוא כמעט מדבר, הכל כמעט קורה. כאילו שאני מפספסת משהו חשוב שאני צריכה לעשות בכדי שיקרה משהו." היא אמרה בכאב. ליבה נשבר רק מהמחשבה הזאת. מהמחשבה שיש רק משהו אחד קטן שהיא צריכה לעשות ומפספסת גם אותו.
"זה אומר שאת מפספסת משהו גם במציאות." טליה מלמלה וקמה ממקומה. "בואי נלך לשתות משהו." היא אמרה ולא חיכתה לתגובתה של מרים. היא החלה ללכת כשמרים בעקבותיה.
"אברהם מת בטביעה. למה אני אף פעם לא חולמת על זה?" היא המשיכה לשאול.
טליה הסתובבה אליה. "מרים, הפסיקי לחשוב על זה בבקשה, זה בשבילך. את מענה את עצמך במו ידיך, לא חבל?"
מרים נאנחה לעצמה. "צודקת." הן נכנסו לקפיטריה, ומרים התיישבה על אחד הכיסאות. "אבל את תראי; יום יבוא ואני אצליח לתקשר איתו." הבטיחה. היא לא הייתה בטוחה למי הבטיחה זאת. לטליה, לעצמה, או.. אולי לאברהם?
השעות הבאות עברו באיטיות בלתי נסבלת. היא הרגישה עייפה נפשית. היא רצתה רק לחזור הביתה וללכת לישון.
הלב שלה היה מלא ברגשות. געגועים, אשמה. היא רצתה לדבר איתו פעם אחת, לדעת דברים, דברים שאולי הסתירה מעצמה.
היא חטפה ביד אחת את התיק שלה ואת כרטיס העובד ביד השניה. החתימה את הכרטיס. ויצאה הביתה.
האוטובוס היה מלא באנשים. חלקם היו נערים. הם נראו אנרגטיים מאוד ומרוצים. וחלקם נראו כמוה, סחוטים ועייפים נפשית. הם רק רצו לחזור הביתה להיות עם משפחתם. ואילו היא... היא רק צריכה לחזור לבית מלא בזיכרונות כואבים. לא הזיכרונות אלו שגורמים לה להצטער. אלה הידיעה שכל היופי שהיה, נגמר ונעלם. ומה שנשאר הוא עדות כואבת.
היא ירדה בתחנה המוכרת. להקלתה היא הייתה קרובה לבית ולא נדרשה לה הליכה ארוכה.
היא עלתה במעלית. האורות סנוורו אותה, והיא השתדלה לעצום עיניים. היא גרה בקומה ראשונה ועולה במעלית. היא לא עצלנית, רק קשה לה.
כשהיא נכנסה הביתה שמואל רץ אליה וחיבק אותה חזק. היא החזירה לו חיבוק קטן. קטן אבל אוהב. והוא יודע את זה. היא לא מראה לו כל כך, אבל הוא יודע שהיא אוהבת אותו. היא ילדה אותו, איך היא יכולה שלא?
"אכלת ארוחת ערב, שמואל?" היא שאלה את בנה בן השבע. הוא אמנם צעיר אבל בוגר ועצמאי.
"כן." הוא חייך אליה. הייתה לה הרגשה שהוא מנסה לרצות אותה. היא לא ידעה למה היא מרגישה כך. היא לא ביקשה ממנו כלום.
"קדימה, בוא נלך לישון." היא אמרה בחיוך קטן.
"לא." הוא הזעיף פנים. היא רצתה להעיר לו על כך שסירב לה. הוא המשיך לדבר והיא לא יכלה לקטוע את דבריו. "לא ראיתי אותך כל היום." הוא חזר ואמר.
"אני יודעת, מתוק, אתה עדיין צריך ללכת לישון." ייאוש נשזר בקולה. כבר לא היה לה כוח.
"אין לי כוח"
"לישון?"
"כן"
היא נאנחה והתקדמה לכיוון מיטתו. יודעת שהוא הולך אחריה.
"אני שונא לישון. זה משעמם אותי. אני בכלל לא נמצא במציאות." הוא המשיך לדבר.
"לפעמים נחמד לא להיות במציאות. הדמיון הוא כלי. הוא מתנה."
"את יודעת אמא, מאוד כיף לי לדבר עם פומי. אבל איתך הכי כיף לי לדבר בעולם."
"החבר הדמיוני?"
"הוא לא דמיוני. זה שהוא פיל מעופף לא אומר שהוא לא קיים." הוא המשיך לכעוס. הוא נעלב כנראה, בשביל החבר שלו, שאפילו לא קיים.
היא הביטה בו לרגע. עיניי הדבש הענקיות שלו שירש מאברהם נצצו אליה, היא לא רצתה שיבכה אבל היא הרגישה קפואה פתאום. כמו שהרגישה כשעמדה מול אברהם. היא הבינה לפתע מה היא פספסה.
"אתה צודק." היא אמרה וקולה נשבר. יחד עם ליבה. הדמעות החלו לזלוג בחופשיות על לחייה. "זה לא אומר שהוא לא קיים. זה אומר שבחרנו להתעלם ממנו." עכשיו היא פרצה בבכי. היא הרגישה את כל הכאב והצער נשטפים מליבה. כל מה שאצרה בתוכה. כל מה ששמרה על עצמה להיות חזקה. הכל לפתע פרץ והתערבב יחד עם דמעותיה. עם דם ליבה. "הייתי כל כך עיוורת." היא רכנה לשמואל וחיבקה אותו בחוזקה.
"חיפשתי מישהו שלא יחזור במקום להיות עם מי שצריך אותי כל כך, עם בני." היא לחשה לו. "בבקשה, סלח לי." היא מלמלה.
"אמא?" שמואל שואל לפתע.
"מה?" היא מלמלה מבעד למסך הדמעות.
"פומי אומר שאין לו אוויר." הוא אמר בשקט.
"אה" היא התנתקה מהחיבוק וחייכה אליו.
"רוצה שוקו?" היא שאלה אותו.
"פומי עייף." הוא פיהק. הילד המסור שלה.
"לא, אני לא רוצה שנלך לישון עכשיו," היא אמרה בקול מתחנן. התהפכו היוצרות, עכשיו היא זאת שלא רוצה לישון. "בוא נישאר קצת ככה. עוד קצת לפני שנצטרך ללכת. עוד קצת לפני שנצטרך לחזור.
עוד קצת... קצת לפני שנצטרך להתעורר מההזיה הזו למציאות האמיתית והעגומה. והפעם- לתמיד."
היא מעדה על האדמה הקשה, ערפל התחיל לעטוף אותה כשנפלה לתוך בור באדמה. זה כאב לה אבל היא לא צעקה, היא לא בכתה. היא לא באמת הייתה שם.
היא פקחה את עיניה במהירות. העייפות הייתה ממנה והלאה כשראתה שהיא נמצאת בעבודה. איך היא הרשתה לעצמה להירדם כך?
"היי" היא שמעה קול לידה. היא הסתובבה בחדות.
"טליה, הבהלת אותי." היא פלטה במהירות.
"מצטערת." טליה התנצלה בחיוך.
"נרדמתי."
"אני מאמינה." היא נאנחה. חברות טובה היא חברות לא שופטת, היא חברות מבינה ומכילה, אך עם זאת מייצבת ובלתי מתפשרת. קשה למצוא חברים כאלה. בלתי אפשרי כמעט. אבל טליה היא משהו מיוחד. יש בה את כל התכונות האלו. היא תמיד רצתה חברה כזאת, ועכשיו יש לה. עכשיו זה הגיוני שיהיה לה.
"חלמתי על אברהם." היא משתפת. קשה לה לדבר על זה אבל היא יודעת שהיא חייבת. היא לא יכולה לשמור את הכל בלב. היא לא מסוגלת.
"את צריכה להפסיק עם החלומות הצלולים. את בורחת מהמציאות כל הזמן, נכון, החיים הם לא מושלמים, אבל אם את מחכה לברוח לדמיון, לאשליות מאשר להיות פה; את צריכה להפסיק עם זה."
מרים הנהנה בראשה. טליה צדקה. אבל היא לא יכלה להפסיק. זאת התמכרות. אבל איך אפשר להאשים אותה בהתמכרות לרצון לחיות חיים טובים יותר? כשאברהם טבע טליה אסרה עליה לנסות לפגוש בו. זה יהיה לה יותר מידי כואב. ככה היא אמרה. אבל עכשיו, עכשיו היא פוגשת בו. והוא לא עושה דבר. כאילו מחכה שהיא תעשה את הצעד הראשון. וכשהיא מנסה, היא תמיד נכשלת. תמיד בסופו של דבר מתעוררת.
"בכל פעם ופעם שאני חולמת עליו. אני כמעט מגיעה אליו, הוא כמעט מדבר, הכל כמעט קורה. כאילו שאני מפספסת משהו חשוב שאני צריכה לעשות בכדי שיקרה משהו." היא אמרה בכאב. ליבה נשבר רק מהמחשבה הזאת. מהמחשבה שיש רק משהו אחד קטן שהיא צריכה לעשות ומפספסת גם אותו.
"זה אומר שאת מפספסת משהו גם במציאות." טליה מלמלה וקמה ממקומה. "בואי נלך לשתות משהו." היא אמרה ולא חיכתה לתגובתה של מרים. היא החלה ללכת כשמרים בעקבותיה.
"אברהם מת בטביעה. למה אני אף פעם לא חולמת על זה?" היא המשיכה לשאול.
טליה הסתובבה אליה. "מרים, הפסיקי לחשוב על זה בבקשה, זה בשבילך. את מענה את עצמך במו ידיך, לא חבל?"
מרים נאנחה לעצמה. "צודקת." הן נכנסו לקפיטריה, ומרים התיישבה על אחד הכיסאות. "אבל את תראי; יום יבוא ואני אצליח לתקשר איתו." הבטיחה. היא לא הייתה בטוחה למי הבטיחה זאת. לטליה, לעצמה, או.. אולי לאברהם?
השעות הבאות עברו באיטיות בלתי נסבלת. היא הרגישה עייפה נפשית. היא רצתה רק לחזור הביתה וללכת לישון.
הלב שלה היה מלא ברגשות. געגועים, אשמה. היא רצתה לדבר איתו פעם אחת, לדעת דברים, דברים שאולי הסתירה מעצמה.
היא חטפה ביד אחת את התיק שלה ואת כרטיס העובד ביד השניה. החתימה את הכרטיס. ויצאה הביתה.
האוטובוס היה מלא באנשים. חלקם היו נערים. הם נראו אנרגטיים מאוד ומרוצים. וחלקם נראו כמוה, סחוטים ועייפים נפשית. הם רק רצו לחזור הביתה להיות עם משפחתם. ואילו היא... היא רק צריכה לחזור לבית מלא בזיכרונות כואבים. לא הזיכרונות אלו שגורמים לה להצטער. אלה הידיעה שכל היופי שהיה, נגמר ונעלם. ומה שנשאר הוא עדות כואבת.
היא ירדה בתחנה המוכרת. להקלתה היא הייתה קרובה לבית ולא נדרשה לה הליכה ארוכה.
היא עלתה במעלית. האורות סנוורו אותה, והיא השתדלה לעצום עיניים. היא גרה בקומה ראשונה ועולה במעלית. היא לא עצלנית, רק קשה לה.
כשהיא נכנסה הביתה שמואל רץ אליה וחיבק אותה חזק. היא החזירה לו חיבוק קטן. קטן אבל אוהב. והוא יודע את זה. היא לא מראה לו כל כך, אבל הוא יודע שהיא אוהבת אותו. היא ילדה אותו, איך היא יכולה שלא?
"אכלת ארוחת ערב, שמואל?" היא שאלה את בנה בן השבע. הוא אמנם צעיר אבל בוגר ועצמאי.
"כן." הוא חייך אליה. הייתה לה הרגשה שהוא מנסה לרצות אותה. היא לא ידעה למה היא מרגישה כך. היא לא ביקשה ממנו כלום.
"קדימה, בוא נלך לישון." היא אמרה בחיוך קטן.
"לא." הוא הזעיף פנים. היא רצתה להעיר לו על כך שסירב לה. הוא המשיך לדבר והיא לא יכלה לקטוע את דבריו. "לא ראיתי אותך כל היום." הוא חזר ואמר.
"אני יודעת, מתוק, אתה עדיין צריך ללכת לישון." ייאוש נשזר בקולה. כבר לא היה לה כוח.
"אין לי כוח"
"לישון?"
"כן"
היא נאנחה והתקדמה לכיוון מיטתו. יודעת שהוא הולך אחריה.
"אני שונא לישון. זה משעמם אותי. אני בכלל לא נמצא במציאות." הוא המשיך לדבר.
"לפעמים נחמד לא להיות במציאות. הדמיון הוא כלי. הוא מתנה."
"את יודעת אמא, מאוד כיף לי לדבר עם פומי. אבל איתך הכי כיף לי לדבר בעולם."
"החבר הדמיוני?"
"הוא לא דמיוני. זה שהוא פיל מעופף לא אומר שהוא לא קיים." הוא המשיך לכעוס. הוא נעלב כנראה, בשביל החבר שלו, שאפילו לא קיים.
היא הביטה בו לרגע. עיניי הדבש הענקיות שלו שירש מאברהם נצצו אליה, היא לא רצתה שיבכה אבל היא הרגישה קפואה פתאום. כמו שהרגישה כשעמדה מול אברהם. היא הבינה לפתע מה היא פספסה.
"אתה צודק." היא אמרה וקולה נשבר. יחד עם ליבה. הדמעות החלו לזלוג בחופשיות על לחייה. "זה לא אומר שהוא לא קיים. זה אומר שבחרנו להתעלם ממנו." עכשיו היא פרצה בבכי. היא הרגישה את כל הכאב והצער נשטפים מליבה. כל מה שאצרה בתוכה. כל מה ששמרה על עצמה להיות חזקה. הכל לפתע פרץ והתערבב יחד עם דמעותיה. עם דם ליבה. "הייתי כל כך עיוורת." היא רכנה לשמואל וחיבקה אותו בחוזקה.
"חיפשתי מישהו שלא יחזור במקום להיות עם מי שצריך אותי כל כך, עם בני." היא לחשה לו. "בבקשה, סלח לי." היא מלמלה.
"אמא?" שמואל שואל לפתע.
"מה?" היא מלמלה מבעד למסך הדמעות.
"פומי אומר שאין לו אוויר." הוא אמר בשקט.
"אה" היא התנתקה מהחיבוק וחייכה אליו.
"רוצה שוקו?" היא שאלה אותו.
"פומי עייף." הוא פיהק. הילד המסור שלה.
"לא, אני לא רוצה שנלך לישון עכשיו," היא אמרה בקול מתחנן. התהפכו היוצרות, עכשיו היא זאת שלא רוצה לישון. "בוא נישאר קצת ככה. עוד קצת לפני שנצטרך ללכת. עוד קצת לפני שנצטרך לחזור.
עוד קצת... קצת לפני שנצטרך להתעורר מההזיה הזו למציאות האמיתית והעגומה. והפעם- לתמיד."
