מאמר אני מגנה את המאמר הזה

  • הוסף לסימניות
  • #1
1.​

אני רוצה לספר לנציגים שלנו בכנסת ובממשלה משהו שהם כנראה לא יודעים:

אף אחד לא מאמין לכם.

כן, אדון גפני ודרעי וליצמן ואשר. אנחנו לא מאמינים לזעקות השבר ודמעות התנין. שמעתי אתמול נציגי ציבור שקוראים ליולי איידלשטיין לשקול מחדש את הסגר; אני קורא דווקא למכובדי מר ליצמן: שקול מחדש את הסגר.

משלשום בבוקר כל עם ישראל יודע שבערב יוטל סגר על אלעד, קול דממה דקה נשמע. עבר לילה שלם עד שבקעו פתאום זעקות דוברי החרדים. ואני מתקשה להבין, למה אתם משקרים לאנשים ששלחו אתכם לכנסת; רצים בין האולפנים כדי להסביר כמה הסגר הממוקד על החרדים נורא, ולמה מי שהנחית אותו פושע, והם 'מגנים את הסגר בכל תוקף'. נראה לכם שמישהו לוקח את הטקסטים האלו בכובד ראש, כאשר דקה קודם ורגע אחר כך אתם יושבים עם אותו 'פושע' לכוס קפה?

ייאמר ברורות – ממשלת ישראל הנוכחית תלויה ועומדת בחסדי המפלגות החרדיות. יתירה מכך – גורלו הפוליטי והמשפטי של בנימין נתניהו עומד כבר כמה שנים על כרעי תרנגולות, והתרנגולות הן לא אחרות מיהדות התורה וש"ס.

אז אנא, למען עצבי הציבור הרופפים, הפסיקו לקרקר. אל תמכרו לנו תותים, ואל תתנו צ'קים שאין מאחוריהם כיסוי. אם אין בכוונתכם להפעיל רבע מהכוח הפוליטי שלכם כדי לטפל בסוגיה כל כך בוערת ואקוטית עבור מצביעיכם, אל תתנו להם גם את האשליה שאתם מתכוונים לעשות זאת.

2.​

לחרדים יש וטו מלא על פעילות הממשלה. גם אם יש מגבלות לכוח הזה, הן נוגעות למקרים של התערבות בחיי החברה הכללית, שם לנציגות החרדית אין את זכות המילה האחרונה. כאן יש לנו ביד את הדוגמא הכי קלאסית של 'חיה ואל תיתן לחיות', של רמיסה גסה של זכויות אדם בידי ועדת שרים חשוכה, איפה האנשים שדידיתי בשבילם עד הקלפי?

לו יצויר שהיה מדובר בראש ממשלה עשוי פלדה, מרגרט תאצ'ר הישראלי, שהחלטותיו יצוקות בסלע, אולי הייתי שותק. אבל את ביבי שלנו, הרי כולם מכירים. זוכרים אותו לאורך השנים, אותו ואת תפקודו ואת משבר המגנומטרים. הבן אדם בורח מכל זבוב; מתקפל כמו אוריגמי. ואם חלפו עשרים וארבע שעות והוא טרם חזר בו מההחלטה השערורייתית, כנראה שאנשי יהדות התורה הם אפילו לא זבובים טורדניים בשבילו.

3.​

חלק מנציגינו המסורים נכנסו היום לפלפלת מקצועית, האם הסגר הוא חצי מקצועי ורבע גזעני, או רבע מקצועי ושלושה רבעים שונא חרדים. הם משתפים פעולה עם הרמאות הגדולה. אין היום הצדקה להטיל סגר על אף ישוב במדינת ישראל.

בגל הראשון היה לזה אולי מקום. כאשר מרבית יישובי הארץ היו נקיים לחלוטין, ובמשך שבועות לא נצפה בהם אפילו חולה אחד, ובבני ברק הטור עולה אקספוננציאלית, יש היגיון בסגר: לתחום את המגיפה החדשה שנכשלנו בדחיקתה אל מחוץ לגבולות הארץ – אל יישובים ספציפיים יהיו אשר יהיו.

כעת התמונה שונה לחלוטין. מכלל החולים שמתגלים מדי יום, אחוז החולים ביישובים ה'אדומים' נמוך מאד. בעוד שבגל הראשון רוב ככל החולים החדשים התרכזו באזורים מסוימים, היום רוב החולים אינם באזורים אדומים.

רמיסת זכויות האדם בגל הראשון קיבלה צידוק כלשהו בטענה הבאה – לא נכון לפתוח נתיבי הדבקה מיישובים שיש בהם קורונה ליישובים שאין בהם. שמענו. אבל כאשר בכל היישובים קיימת הדבקה, מה יכול לתת לגיטימציה לפגיעה בחופש התנועה? היום אתה אומר לסגור עיר שיש בה 10 ביום, מחר אני אחשוב שצריך לסגור את כל הנגב כי יש שם 1 ביום. ברגע שהמודל הוא לא בינארי, הכל הופך לעניין של השקפת עולם – מה נקרא הרבה חולים ומה נחשב קצת. ושום השקפת עולם שרירותית לא יכולה להצדיק מחיקת זכויות אזרח. אתה חושב כך; אני סבור אחרת; אתה עושה עלי סגר; כך נראה אפרטהייד.

4.​

זאת ועוד, כאשר מדיניות הממשלה פגעה בכל שדרת החיים, מעסקים ועד חינוך, מניתוחים פחות דחופים ועד אירועים, ניתן היה לבוא ולומר, יתכבדו תושבי בני ברק ויישאו גם הם בנטל. כאשר אנחנו פוגעים בכלכלה ובמה לא לצורך הצלת חיים, נקריב גם את חירותם של אי אלו דוסים בשביל זה.

הסיפור הזה נגמר. האוצר יושב חזק על השיבר, ולא משחרר למשרד הבריאות אפילו סנטימטר של סגירת המשק. החיים בישראל חזרו למסלולם, בלי לקחת בחשבון אובדן חיי אדם. בעשרות יישובים מלאים בחולים - שהמשך הפעילות השגרתית בהם תגרום בוודאות הדבקה, תחלואה ותמותה רח"ל – נמשכות ההקלות חרף זאת. אז באיזו זכות מוסרית מותר לדרוש מתושבי אלעד להקריב למען שמירת חיי אזרחי ישראל, בה בשעה שאותם אזרחים חביבים לא מוכנים אפילו לוותר על התיכון לילד או הבילוי בחוף הים?

5.​

תשאלו, מה, הנציגים החרדים שונאים חרדים? לא אכפת למפלגות החרדיות מקהל מצביעיהן?! התשובה עשויה להיות כואבת מאד.

זו האסטרטגיה של הנציגות הפוליטית החרדית. כוחם בשנאתם. לא הרבה אנשים הולכים לקלפי בשביל ליצמן, הסתכלו על מודעות הבחירות של יהדות התורה, ואמרו לי את מי מורחים שם יותר – את ליברמן או את ליצמן.

פרוש ואשר, עם כל הכבוד להם, אינם בהכרח מגנטים שואבי קולות במחוזותינו; לפיד כן. השנאה שהציבור החרדי סופג, היא זכות הקיום של נציגנו המסורים, ובלעדיה אין להם חיים.

כל גרם של כעס ותרעומת שאתם מתגברים עכשיו לכבוד הסגר, וכל פרומיל של שנאה ועוינות מצד הציבור הכללי – הם דלק לקמפיין הבעל"ט של יהדות התורה והשבת, אגודת ישראל – דגל התורה.

6.​

יצאתי כעת לרחובה של עיר, ולא איתרתי הלך אחד לרפואה שמפר את הוראות הרפואה. נזכרתי במשרד הבריאות שיצא ממש עכשיו בקריאת נואשת – נהיה בסדר, או נהיה בסגר. חבל שהוא שכח לעדכן את החרדים בתפנית של העלילה – נהיה גם בסדר וגם בסגר.

7.​

ר' משה גפני ניסה אתמול להסביר למה לדעתו עושים סגר דווקא על החרדים. כי הם צייתנים, שתקנים, כבשים, עיזים, מה לא. רציתי להרים אליו טלפון ולומר לו: ר' מוישה היקר, על החרדים עושים סגר, משום שאין להם נציגים בכנסת ובממשלה. אילו היו לחרדים נציגים בממשלה, או לפחות בכנסת – אזי לא היו עושים עליהם סגר.

@יוסל קלוצמאך, דחוף!
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אגב,
בעניין מקצועי זה של מספור קטעים, לדעתי הוא מתאים בעיקר בכתיבה קצרה. כשכל קטע הוא בגודל אגרוף, פחות או יותר.
כשזה ארוך יותר, אני מוצא את זה פחות תועלתי.
אולי זה עניין של העדפה אישית, מעניין לשמוע דעות נוספות.
(סוג אחר של מספור הוא כשכל קטע עוסק בנושא אחר, ושם זה מתאים גם בארוך. כשזה סוג של התקדמות עם הטקסט, אזי כנ"ל)
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מעניין לשמוע דעות נוספות.
לדעתי, מספור קטעים תועלתי מאד כאשר הם עוסקים בעניינים שונים ואין לכותב סבלנות לנסח כותרות נפרדות,
מה גם שאלו יוצרות חיץ מוגזם ועצירה במקום שלא אמרו לעצור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
מה גם שאלו יוצרות חיץ מוגזם ועצירה במקום שלא אמרו לעצור.

בדיוק.
ולכן לטעמי במקרה כזה כוכבית פשוטה או שלוש כמותה עושות את העבודה.

לעומת זאת בכתיבה קצרה ממש, כמו אצל יהודה גזבר למשל, המספור נותן קצב ותחושת התקדמות המקבילה לנפח הטקסט.
והבוחר יבחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
נבוכים הם בארץ סגרו עליהם המדברים.

נשיפות הזעם חדרו עד תוך אוזני. ואפילו ויקטורי לא חטף ככה היום. חזק.

ואגב- התגיות למעלה, מרגיש כמו להסתכל על הנקודות שרשם לעצמו הדרשן, ולהבין שיצאנו בחסד..
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
רק לשם הגילוי הנאות וההוגן, כמדומני שביקרתי באלעד 3 פעמים במאה שנה האחרונות.
אל דאגה. גם בויקטורי לא בטוח שאי פעם ביקר חרדי. אבל מה זה חשוב, תקוף כפי יכולתך. זה חשוב. באמת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
מאמר משובח ומקומם.

משלשום בבוקר כל עם ישראל יודע שבערב יוטל סגר על אלעד,
בפסקה הנ"ל חסרה הדוגמא על אשדוד והסגר הסלקטיבי.


מבין הפסקאות הבאות פסקה 6 נראית מתאימה יותר לסיום המאמר, לענ"ד.

6.​
יצאתי כעת לרחובה של עיר, ולא איתרתי הלך אחד לרפואה שמפר את הוראות הרפואה. נזכרתי במשרד הבריאות שיצא ממש עכשיו בקריאת נואשת – נהיה בסדר, או נהיה בסגר. חבל שהוא שכח לעדכן את החרדים בתפנית של העלילה – נהיה גם בסדר וגם בסגר.

7.​
ר' משה גפני ניסה אתמול להסביר למה לדעתו עושים סגר דווקא על החרדים. כי הם צייתנים, שתקנים, כבשים, עיזים, מה לא. רציתי להרים אליו טלפון ולומר לו: ר' מוישה היקר, על החרדים עושים סגר, משום שאין להם נציגים בכנסת ובממשלה. אילו היו לחרדים נציגים בממשלה, או לפחות בכנסת – אזי לא היו עושים עליהם סגר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
בפסקה הנ"ל חסרה הדוגמא על אשדוד והסגר הסלקטיבי.
אכן. משום שהוא נכתב מוקדם יותר ורק עלה הערב. את ה'אתמול' בקלות הופכים ל'שלשום', אבל לשדד מערכות...
מבין הפסקאות הבאות פסקה 6 נראית מתאימה יותר לסיום המאמר, לענ"ד.
ולמטרה זו היא אכן נכתבה, 7 נוספה ברגע האחרון.
פרסמתי בדרושים דרוש עורך בהתנדבות, משום מה עד עכשיו לא נרשמו פניות,
ומכאן תשובה גם למ"ם האגדי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
היטב חרה לך!
כתבת נכון וצודק, רק בסגיר של הקונספירציה בעיני קצת נסחפת. בעיניי הסיבה שהם לא עושים כלום, כי הם לא באמת מתנגדים לסגרים הללו. ביננו, יש סיכוי אפילו קטן שהסגר יועיל במשהו? אז למה להתנגד לו?
מי מוכן לקחת על עצמו שלמען הדאגה לכבודו של הציבור ששלח אותו לכנסת, תיגרם הדבקה מוגברת של חולים.
וכשמצד אחד לא סגורים שזה רעיון רע (הסגר) ומצד שני הציבור זועם. התגובה הנכונה היא לכעוס בקול ולשתוק בשקט.
כאזרח שומר חוק שהולך עם מסכה ולא פותח דיונים אקטואליים בפורום ספרות, לא אשיב את אשר על ליבי :(.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
פרסום מאמר שכזה בפורום שכזה דומה להטלת שור כפות כמריונטה אל מול הגלדיאטור.
משתוקק השור להתפרץ ולהטיל את כל כובד משקלו על המגרש אך מנוע הוא לעשות זאת עקב כוחות עליונים וחזקים ממנו אשר מווסתים את תנועותיו ותגובותיו.
איני בא בטרוניה חלילה להנהלה המסורה הדואגת לשמירת האווירה הנקיה והמעודנת בפורום זה וכמובן למקצועיות הדיונים והתוכן, רק מביע את תסכולי מחוסר היכולת להשתפך בתגובה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
פרסום מאמר שכזה בפורום שכזה דומה להטלת שור כפות כמריונטה אל מול הגלדיאטור.
משתוקק השור להתפרץ ולהטיל את כל כובד משקלו על המגרש אך מנוע הוא לעשות זאת עקב כוחות עליונים וחזקים ממנו אשר מווסתים את תנועותיו ותגובותיו.
איני בא בטרוניה חלילה להנהלה המסורה הדואגת לשמירת האווירה הנקיה והמעודנת בפורום זה וכמובן למקצועיות הדיונים והתוכן, רק מביע את תסכולי מחוסר היכולת להשתפך בתגובה..
אפשר תמיד לכתוב מאמר תגובה
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
ובכל אופן, לבל נסית את הדיון נשוב לענייננו,
אלו הסוברים כי המספור משתלב אף במאמר מסוג זה, האם אכן ראוי למקמו באמצע השורה או שמא מוטב לעשות זאת בתחילתה של כל פיסקה?
וככל והמספור נעשה באמצעית השורה האם נכון, ראוי ויאה לשים נקודה לאחריו?
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
המאמר כתוב יפה ומשכנע, אם כי הכותרת לא ממש ברורה. עמוק מדי...
אני רוצה לספר לנציגים שלנו בכנסת ובממשלה משהו שהם כנראה לא יודעים:

אף אחד לא מאמין לכם.

אני רוצה לספר ל @ראש לשועלים
אף אחד מהנציגים לא מתעניין בדבריך.
אתה כותב מאמר בפרוג, יחזיק מעמד כמה ימים, אולי אפילו יותר, עד שישכח בתהום הנשייה.
אבל היומונים תפוסים חזק בידיים שלהם, ואפילו השבועונים והאתרים החרדיים. ועד הבחירות הבאות, הכל ישכח. כמו שכתבת, הדבר היחיד שכולם יזכרו זה הרדיפה של החרדים.
כשניקח את הסלוגן של הבחירות האחרונות של ג', 'זכות הקיום', עם תמונות של בתים טחובים וילדים שלומדים במוסדות בלי תקציבים, אף אחד לא זכר שבמקרה זה היה אחרי ארבע שנים של ישיבה על סיר הבשר, של קואליציה צרה שנשענת רק על החרדים.

ובכל אופן, אני לא יושב במשרד הבריאות, ולא בקיא בשיקוליהם בענייני הסגרים והקורונה, כך שאין לי את הידע להחליט אם הסגר נכון או לא, ולפי אלו אמות מידה יש לעשות אותו. חשוב לזכור שהסגר כולל גם את סגירת המוסדות החינוכיים ואיסור על התקהלות של עשרה אנשים, שזהו צעד חשוב ומשמעותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
המאמר כתוב יפה ומשכנע, אם כי הכותרת לא ממש ברורה. עמוק מדי...
מזדהה.
גם הגינוי של הנציגים החרדים למדיניות שהם חלק ממנה, היה בהתחלה עמוק מדי בשבילי.
לוקח זמן להתרגל.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת אהבת עולם
ב"ה

בדחילו ורחימו, דבריה של אם

אנחנו רגילים לחשוב שוויכוח הוא זירה של התנגשות.
שצריך להרים קול כדי להישמע, לדבר מהר כדי לא לאבד את רשות הדיבור.
גם כשמנסים להקשיב, זה בדרך כלל רק כדי להשיב.

וגם אני.
כשרציתי לשתף עמדה שונה, חשתי צורך להצטדק עוד לפני שהתחלתי.
כי יש דעות, שלא קל להן להישמע,
ולא בגלל שהן שגויות, אלא כי הן נולדות מתוך כאב עמוק,
וכאב, הוא דבר שקשה להכיל מבלי להישבר.

אני לא אם לחייל.
ילדיי לומדים בישיבות.
אז לכאורה, אין לי זכות דיבור.
מה לי, לעמוד מול אֵם ששולחת את בנה לקרב בעזה או בלבנון?
מה לי, לומר מילה, כשהמסירות שלה זועקת עד לשמים?

אני כותבת את הדברים האלה גם מתוך פחד.
פחד שיישמעו כיומרה, כי מה לי ולכאב האדיר של אם שמוסרת את בנה לקרב?
אני שואלת את עצמי האם מותר לי בכלל להשמיע קול אחר, קול של שקט ושל לימוד?
ואולי כי הקול הזה יש בו אמת, של להחזיק משהו גם כאשר יש אמת נוספת.
ואולי כולנו בכלל כואבים?
ואולי זה בכלל כאב אחד של עם שלם.

אבל דווקא מהמקום הזה של שתיקה רבת־שנים
אני בוחרת היום לומר משהו.
לא כהתנצחות, אלא כתחינה לקשב.
לתת קול גם לצד הפחות נשמע,
הצד שסופג ביקורת ולעיתים גם שנאה.

כי כך חונכתי:
שאין דבר נעלה יותר מלימוד תורה.
שקודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, חד הם.
שכל רגע של לימוד מחזיק את הבריאה כולה.

וככה גם גידלתי את ילדיי
לא מתוך כפייה, אלא מתוך אהבה.
אהבת תורה לא כסיסמה אלא כהתמסרות, דרך חיים,
שבה מוותרים על הרבה כדי לזכות בקִרבה.

ובעוד אנחנו השקענו את שנותינו בבניין עולמות של רוח
עולמות שמבקשים לעלות מעלה
חמאס השקיע את כל כוחו בבניית עולמות של חושך, מתחת לאדמה.
אנחנו טיפחנו נשמות,
הם חפרו מנהרות.
אנחנו פנינו אל על,
הם ירדו מטה.
אנחנו חיפשנו גובה של נשמה,
הם חיפשו עומק של הסתרה.

זה לא רק עימות פיזי
זו התנגשות מהותית בין עולמות:
עולם שמקורו בשמי מעלה, שמחבר שמים וארץ,
מול עולם שמבקש לקבור את האור ולחפור אותו באדמה.

והגיעה השעה
ועם ישראל יצא למלחמה של קיום.
ובחורים יקרים, לוחמים, עובדי כפיים ועמלי רוח
נעמדו יחד, כל אחד בכוחו, בגוף או ברוח
להילחם במלחמה של אור מול חושך, של קדושה מול טומאה.

והנה עמל התורה הוא חזית רוחנית אמיתית,
שדורשת כוחות נפש אדירים.
במלחמת קיום, כמו גם בעמל התורה בונים חומה של אור,
שלא נראית בעין אבל מחזיקה את המחנה כולו.

והנה באחד הימים התבהר לי:
מי שנלחם בגופו עוסק בדברי תורה.
ומי שלומד עוסק בדברי תורה.

כי התורה היא שישים ריבוא אותיות,
וכל נשמה בישראל, היא אות חיה בתוכה.
וכל אחד שמוסר את נפשו, בגוף או ברוח
מוסיף אור לאותה תורה.

לקראת חג השבועות עלתה בי תפילה:
שהתורה שנלמדת בבית המדרש
שמילותיה עולות למרום ומקיימות את העולם,
והתורה שמתקיימת בשדה הקרב,
שמזככת ומוציאה לאור את היופי הפנימי של הנשמה
יתאחדו, ויעלו יחד לרצון לפני בורא העולם.

"אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים..."

הגפן, היא לימוד התורה.
והרימונים, הם מעשי המצוות,
שנעשים בגוף, מתוך אחריות, מסירות ונשמה.

ואם נקשיב זה לזה באמת
אם נוכל לראות גם את הלומד וגם את הלוחם בעין טובה
נוכל להתחיל להתרפא.
ונזכה לקיים את מאמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה."

אולי לא כולם יבינו אותי.
אולי רבים יחלקו על דבריי.
ואולי גם אני אמשיך לשאול את עצמי שאלות.

אבל יהיו כאלה שיאמרו:
"ניכרים דברי אמת."

אלו אותם האנשים שנפשם מחוברת לשורש הקיום,
שמרגישים עמוק בתוכם את קדושת עם ישראל ואת אחדותו.
אולי הם רבים וטובים,
ואולי רק צריך להסיט את המסך
המסך שיש בעולם,
זה שמסתיר את הלבבות,
מחשיך את האור,
ומעלים את האמת הפשוטה:
שכל יהודי, בעומק ליבו, רוצה לעשות רצון בוראו.
ושבלב כל נשמה, יש נקודה שמעריכה את התורה, גם אם לא בגלוי.

ואולי נתחיל לראות,
שכל אחד ואחד מעם ישראל,
בשלב כלשהו של קיומו
אולי בגלגול זה, ואולי בגלגול אחר
מסר נפש.

ואולי בכי השכינה על צער הגלות
הוא לא רק כאב של יחיד, אלא כאב של אומה.
כאב כללי, עמוק, חובק כל נשמה.
ותרשו לי,
תרשו לי לקחת בו חלק.
מתוך שותפות פנימית.
ותרשו לי לכאוב גם על הפילוג
הפילוג שמנסה לחדור דרך חומות של כאב,
ולבקש לו מקום גם בלב שמבקש אמת.

וכל אחד עושה זאת בדרכו, בעומק, במסירות,
בצורה נשגבת וראויה.

ואולי, אולי הגיע הזמן שנכיר בזה.
באמת.
שיתוף - לביקורת חזית כפולה
ב"ה

חזית ביטחונית, וחזית משפטית

(לפעמים עצם הפרסום הוא המסר, ברגע שהדברים נאמרו באמת, הם כבר בדרך למקום הנכון.)

יש לי שאלות קשות.
אני שואלת שוב ושוב, ועדיין לא מצאתי תשובה אחת שתיישב את הלב.
לא תשובה משפטית, לא מוסרית, ולא ציבורית.
רק תחושת אי־צדק שמעמיקה, ככל שאני מנסה להבין.

איך ייתכן שמי שאינם בשלטון, הם אלו שמסוגלים לשבש אותו?

איך קורה, שמערכת שלטונית נבחרת בקולות רוב העם, אך מוצאת את עצמה נרדפת על ידי שלוחות שאינן נבחרות, אך חזקות דיו כדי לשתק מהלך מדיני, משפטי וביטחוני?

מהיכן שואבת האופוזיציה לשעבר, שאיבדה את אמון הציבור, את הכוח להמשיך ולהחזיק בידיה את ההגה מאחורי הקלעים? האם מדובר בהמשך לגיטימי של ביקורת, או בתופעה עמוקה בהרבה, שבה מוסדות שאינם כפופים לבחירה דמוקרטית קובעים בפועל את סדר היום של מדינה שלמה?

ואיך מתאפשר כל זה, תחת הכותרת הרחבה והאלסטית כל כך של "עניין ציבורי"?
האם אפשר עוד לקרוא ל"עניין ציבורי" דבר שציבור בוחר אחר בחר בו שוב ושוב, למרות, ואולי בגלל, מה שמייחסים לו?

וכיצד ייתכן, שבמדינות מערביות רבות העבירות המיוחסות לראש הממשלה אינן נחשבות כלל לפליליות, ואילו אצלנו, הן משמשות עילה לטלטל מדינה, לעצור מהלכים אסטרטגיים, ולפרק הנהגה נבחרת?

כמה אפשר לטלטל ראש ממשלה שנמצא בעיצומה של מלחמה על חיי אזרחי ישראל?
כמה אפשר לדרוש ממנו לחלק את זמנו בין חדרי החקירה לאיומים בטחוניים, ובו בזמן לדרוש ממנו לתפקד כמבוגר האחראי של המערכת?

ואיפה אותם כללים שנועדו להסדיר מדינה במצבי חירום?
האם אין מנגנונים חוקיים שמכירים בכך שמלחמה משנה את פני השלטון, ומצריכה אחריות מערכתית, לא חיכוך פנימי?

ואולי חשוב מכול,
למה הגורמים המשפטיים מתעקשים לפעול כאילו שום דבר לא השתנה?
איך הם מסוגלים לנתק את עצמם מהנסיבות, מההקשר, מההיסטוריה ומהאחריות הלאומית?
האם בעיניהם צדק הוא ערך מוחלט, שמנותק מכל מציאות? או שמא זוהי עיוורון שמתחפש לנייטרליות?

ומתי, אם בכלל, תתעורר תחושת האחריות הלאומית, לא לשם שמירה על החוק כנוסח, אלא לשם שמירה על העם?

יש כאן אבסורד שקשה להכיל.
ראש ממשלה נבחר, בעיצומה של מלחמה, מתייצב מדי שבוע באולם בית המשפט, בעוד אויבים מבחוץ מאיימים והעם מצפה להנהגה.
והמערכת, במקום להתכנס לאחריות, ממשיכה לדרוש ממנו לפצל את עצמו: להיות גם לוחם, גם נאשם, גם קורבן, גם מנהיג.

מול המציאות הזו, יש מי שעדיין חוזרים על מנטרות ריקות, כאילו אין מלחמה, כאילו אין עם, כאילו החוק מתקיים ברִיק.
הם מדברים על "שוויון בפני החוק", בזמן שהם משתמשים בו ככלי פוליטי.
הם מדברים על "טוהר מידות", בזמן שהם מבזים את מוסר האחריות.
הם מבקשים צדק, אבל מונעים אותו מהציבור.

ובשלב הזה, כבר אי אפשר שלא לראות:
העמדה הזו לא רק מנותקת, היא מגוחכת.
היא ממשיכה להיאחז בציפורניים בטיעונים שהתפוררו, בשם עקרונות שהושחתו, תוך התעלמות מוחלטת מהמציאות עצמה.

האבסורד כל כך גדול, עד שהוא שוחק את מי שממשיך לטעון אותו.
הוא הופך את הצד השני לנלעג, כי הוא חושף לא את עמדתו, אלא את ניתוקו.

יש נקודה שצריך לומר ביושר:
הכוח של מערכת המשפט לא תמיד מצדיק את התואר "מערכת שופטת".
כשהמערכת הזו אינה יודעת לרסן את עצמה, כשהיא פועלת מתוך עיוורון הקונספט ולא מתוך ראיית האדם, היא כבר לא מגִנה על הצדק, היא חותרת תחתיו.

במקום להיות משקל מאזֵן, היא הופכת לגורם שמטה את הכף.
במקום לתקן עיוותים, היא יוצרת אותם.
ואז, כשהביקורת גוברת, מנפנפים במילה "צדק" כאילו היא כלב השמירה האחרון של הדמוקרטיה –
אבל הכלב הזה כבר שינן את הפקודות, שכח את המצפן, והוא נובח לא כי יש סכנה – אלא כי לימדו אותו.

צדק אמיתי לא נולד מתוך עודף סמכות, אלא מתוך גבולות.
וכשאין גבולות למערכת המשפט, אין גבול גם לעוול שהיא עלולה להסב.

כשיש עוול שצועק, לא די לגנות אותו, צריך לבחון מחדש את הפרמטרים שאִפשרו לו להתקיים.
כי לעיתים, העוול אינו תקלה, אלא תוצאה של מבנה מעוות.
ואז, המאבק האמיתי אינו רק על צדק, אלא על חשיפת מוקדי כוח שתפסו לעצמם מקום לא הוגן בתוך משמרת הצדק.
ואת זה, מוכרחים לומר בקול.

פעם, גם כשלא הסכמת עם המחאה, יכולת לפחות להעריך את עומק הטיעון.
הייתה אידיאולוגיה. הייתה השקפת עולם. הייתה תחושת אחריות.
היום? נותר רק קומץ קולני של מפגינים אלימים, שמרעישים בשם הדמוקרטיה, אך פועלים נגדה.
מי ששולח אותם מתעלם במפגיע מזעקת העם, מתעלם מהבחירה הדמוקרטית, מתעלם מהשכל הישר.
והציבור, כבר לא מתרשם. לא מהחסימות. לא מהתחפושות. לא מההיסטריה.
כשאין דרך, אין עומק. כשאין אמת, נשאר רק הרעש, והאלימות שהולכת ומתפשטת סביבו.

והנה העובדות.
בלי סיסמאות, בלי פרשנויות מוגזמות, רק התבוננות ישירה במציאות:
מהם החשדות? מה המשקל האמיתי שלהם? מה נחשב לעבירה, ומה לא?
ומה קורה במדינות אחרות, כשמנהיג נמצא בעיצומה של מלחמה?

למען הבהירות, הנה פירוט החשדות, אך חשוב להדגיש: אף אחד מהם אינו כולל מעשה פלילי מובהק כפי שמקובל במקרים דומים במדינות דמוקרטיות.

1. מהן החשדות נגד נתניהו?

על פי מקורות מוסמכים, נתניהו עומד למשפט בשלוש פרשיות עיקריות :
  • תיק 1000 – קבלת טובות הנאה: קבב ובקבוקי שמפניה בשווי כ‑700,000 ש״ח ממילצ'ן ופאקר, allegedly בקשר להטבות לעסקים שלהם.
  • תיק 2000 – הטבות לתקשורת: הסכם עם עורכי Yedioth Ahronoth לכאורה – בתמורה לכיסוי אוהד.
  • תיק 4000 – הפרת אמון ושוחד: הטבות רגולטוריות לחברת בזק ואז כיסוי תקשורתי חיובי.
ביחד, החשדות מחזיקים קיימים פלילית (שוחד, מרמה והפרת אמונים), ונאשמים כי המדינה הושפעה לטובתו האישית או של מקורביו.

2. מה משמעות המשפט בזמן מלחמה?

  • בית המשפט הישראלי עצמו עיכב את הדיונים השבוע, בעקבות בקשות הנוגעות לשיקולי בטחון ודיפלומטיה
  • זאת למרות שארה״ב ועוד מדינות רגישות מורידות משמעותית את תביעת מנהיגים בזמן מלחמה, נוהגים להתפשר עם מצב חירום על מגבלות משפטיות מסוימות .
  • הדיון סביב "גישור פלילי", שהוצע גם על ידי שופטים בכירים (כמו אהרן ברק), מודגם כדרך חוקית לאפשר למשפט להתנהל בלי לקרוע את השלטון במקביל למלחמה .

3. האם עוד מדינות נדרשות לתצהיר מנהיגים בזמן משברים?

  • בארה״ב ובליטיגציה בינלאומית, גם במלחמות העולם ובמלחמת האזרחים, מערכת המשפט ניגשה במשנה זהירות לפגיעה בזכויות במהלך חירום .
  • בתי דין בינלאומיים אף דנו בעבר באיזונים בין שלטון עריצי ובין הגנה על משפט הוגן, אך לא ניווטו הפגנת כוח בזהירות כפי שדורשים מחזיקים באינטרס לאומי.

4. שלילת יתר של סמכויות בזמן מלחמה

  • התערבות הצבא והממשל מלווה לרוב בהגבלות זמניות על זכויות, אך לרוב זה מותיר את המנהיג בתוך מערכת גמישה, לא תקיפה.
  • נכונות לפתוח משפט מנהיג בזמן מלחמה, בלי התאמות או פשרות, מהווה חריגה מכללי המשחק המקובלים בגזרה משטרית או דמוקרטית.

5. מה אומרות חוויות מארה"ב על ניהול שלטון ומשפט בזמן חירום?

  • תקדימים שופטים אמריקאים קיבלו חלק לחלוטין את המצב, וזאת מתוך הבנה שמצב מלחמה דורש איזונים מותאמים ולא הקשחת יתר של סמכות שיפוטית .
  • זו מדיניות שהתבססה אחרי וורלד וור 1 ו־2, החשיבה היא שעל מערכת המשפט לא להקריב את המנהיגות בטלות כהגנה על צדק שהיא מטילה עליו.

מסקנה ואינטרפרטציה

המצב בישראל מוסיף עומס כפול:
ראש ממשלה בוחר, מנהיג סיכונים ביטחוניים, נדרש למלחמה ולו בזמן שהוא עצמאי במשפט.
זאת בזמן שמדינות ושלטונות אחרים בחרו בפתרונות גמישים: גישור, מעצורים משפטיים זמניים, ודיאלוג מוסדי.

העובדה שישראל ממשיכה במשפט הזה דווקא עכשיו מעלה שאלות קשות:
  • האם מעגלי הכוח המשפטי שלנו מודעים לאיזון הנדרש בזמן חירום?
  • האם אינם פועלים מתוך ניתוק מהמציאות הלאומית?
  • ומתי, אם בכלל, נחזור ולזכור שמשפט ותביעה אינם מטרה, אלא אמצעי ליצור צדק, גם אם לא מוחלט?
הטיעון לקידום "צדק" באמצעות המשך ניהול משפט נתניהו, בטל מעיקרו.
לא משום שנתניהו מעל החוק, אלא מפני שהשימוש בחוק נעשה כאן בניגוד למהות החוק עצמו.

כאשר מנהיג נבחר, המצוי בעיצומה של מלחמה קיומית, נדרש להתייצב תדיר בבית המשפט, תוך פגיעה ישירה ביכולתו למשול, אין זה קידום צדק.
זה שיבוש צדק.

המשפט לא מנותק מהקשר. הוא פועל בתוך מציאות.
והמציאות הזו ברורה: אין כאן סכנה של בריחה, אין שיבוש הליכים, ואין דחיפות אמיתית.
יש רק אובססיה מוסדית שמתחזה לחובה מוסרית.

לכן, ההתעקשות להמשיך את ההליך אינה אקט של טוהר – אלא אובדן שיקול דעת במסווה של נאמנות לערכים.

הטענה לפגיעה בטוהר המידות מחייבת לבחון את המשקל הממשי של הרווח הנטען, מול הנזק הממשי שמסב ניהול המשפט, לשלטון עצמו.

הבה נשווה.

לפי כתב האישום, נתניהו "לכאורה" פעל כדי לשפר את תדמיתו בתקשורת או קיבל טובות הנאה בדמות סיגרים ושמפניה, כל זאת בלי ראיה חד־משמעית לפעולה שלטונית בתמורה.

עכשיו נשאל ברצינות:
מה הוא היה יכול להשיג בפועל?
כתבה מפרגנת? כיסוי נוח במהדורת ערב? מערכת יחסים תקשורתית חמה עם אתר מסוים?
האם זהו רווח אישי ממשי שמצדיק רדיפה שלטונית כה חסרת פרופורציה?
לכאורה, הרווח של נתניהו, תדמית חיובית או סיקור אוהד, מוצג כפגיעה בעקרונות הדמוקרטיה.
אבל כדי שטענה כזו תעמוד, יש להוכיח שהרווח הזה השפיע בפועל על מהות הבחירה הציבורית.

אלא שזה בדיוק מה שלא קרה.
הסיקור לא היה אוהד, ולאורך מרבית הזמן, אף היה עוין.
ובכל זאת, הציבור בחר בו. שוב. ושוב.
לא בגלל כתבה, אלא למרות הקמפיין. לא בזכות תקשורת, אלא למרות ההטיה.

כך שהתיאוריה כאילו סיקור חיובי שיבש את רצון העם, אינה רק מופרכת, אלא הפוכה מהמציאות.
ולכן, גם אם יוכח רווח, הוא לא היה רווח פוליטי אפקטיבי.
ואם אין רווח אמיתי, אין גם עילה לפגיעה באמון הציבורי.

הטענה הזו, שאמורה להגן על הדמוקרטיה, עושה בדיוק את ההפך:
היא מבקשת לערער על בחירת העם, בטענה שהוא הוטעה, בזמן שהוא דווקא הבחין, שקל, ובחר.

ובנוסף, במקום שהחוק ישמש מגן לדמוקרטיה, נעשה בו שימוש כדי לחתור תחת הכרעת הרוב.
זהו מצב שבו הכלי שנועד להבטיח שלטון תקין, מופנה נגד עצם רצון הציבור.
וכך, גם אם נניח שהטענות המשפטיות מבוססות, ההליך כולו סוטה ממטרתו:
החוק כבר לא משרת את הצדק, הוא פועל נגדו.
זו הפיכת היוצרות, שבה אמצעי הפך למטרה, ומשפט הפך לכלי פוליטי במסווה של טוהר מידות.

ומנגד, מה עומד היום על כף המאזניים?
ראש ממשלה בעיצומה של מלחמה.
אחריות לשלום אזרחי ישראל.
ניהול קואליציה סבוכה.
מאבק בזירה הבינלאומית.
מערכה אסטרטגית מול איראן.
קידום הסכמי אזוריים.
איחוי השסע החברתי.

אז האם ניהול משפט סביב תדמיתו בתקשורת או מתנות אישיות, תוך כדי פגיעה שיטתית ביכולת ההנהגה, באמת נועד לשמור על איכות השלטון?

או שמא מדובר בפגיעה חמורה הרבה יותר בעצם תפקודו של השלטון, בשם טענות שאפילו אם יוכחו, אינן נוגעות למהות הכוח השלטוני, אלא לשוליים שלו?

ועד שההליך יוכרע בערכאות, לצד השאלות הקשות, זכות הציבור לדעת, אם בכלל נשארה לו זכות.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה