הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
העצים שוב קוראים אליי באלפי ציוציהם. לרוב איני נענית לרוח הנושבת מהם, החודרת דק-דק בעד חריצי החלון, אבל היום איני עומדת עוד בפניהם. כי איני מסוגלת לעמוד עוד בפניהם.
ההורים שלי אוהבים אותי, אני יודעת. גם האחים שלי, עמוק בלבם, כנראה מחבבים אותי. וסבא וסבתא – פעם אהבו אותי, תלתלי ילדותי עוד זוכרים זאת. אבל מאז שכבש האלצהיימר את זיכרונותיו של סבא, ומאז שכבשה המרירות את חיוכיה הקמוטים של סבתא, ומאז שכבשו שניהם את ביתנו ואת חדרי הפרטי – ואני נאלצתי לגלות לחדר הבנות, היכן שהייתי צריכה לחלוק את נשימותיי הליליות עם תמר מעליי ועם נעמי לצדי – איני מרגישה עוד באהבה.
וכשהחנק בבית הצפוף מזיכרונות נשכחים ומקדרות חדשה ומהתרוצצות נלהבת ומסורה סביב שני ראשי המשפחה – אני בורחת.
העצים שבעמק מקבלים אותי בברכת עלעלים מתנפנפת, וציפורים שחגות סביבי בלא-פחד מזכירות לי שאני נוכחת, קיימת, גם אם בבית עליי להידחק בין אחיות בשנתי ובין הורים דואגים וסבים חסרי-תפקוד בזמן ערותי.
שם, במסתרים, אני מרשה לדמעות שחסמתי מפני גערותיה של סבתא לזרום. שם אני מרשה לזיכרונות להפיח את הגעגוע בתוך קרביי.
אני מגיעה לפינת המסתור האהובה עליי, בין שני עצים רחבי-גזע שענפיהם יצרו חופה סמיכה – ונעצרת ברתיעה.
פיסת האדמה החשופה שאני אוהבת למשמש בעפרה ולהחזיר לאצבעותיי את הטבעיות שבלכלוך – מכוסה פתאום בשטיח ישן. על השטיח פזורות כמה פחיות קולה ושתי חתיכות פיתה. אני מתקרבת בחשש מהול בכעס, מזהה את טיפות הקולה הנוזלות עדיין מתוך הפחיות הריקות, ומבחינה שחתיכות הפיתה טריות למדי. מי שהיה כאן, מי שכבש את מקומי, עשה זאת לא לפני זמן רב.
החשש בלבי גובר על הזעם. גובר אף על הזעם שגרמה לי גערתה האחרונה של סבתא, שאמא גיבתה בקול, ושאחיותיי הוסיפו לה את מבטיהן הנוזפים. אני כמעט חושבת להסב את עקביי ולרוץ משם חזרה הביתה, אך מראהו הרופס של סבא, שצהלת שירי לכאורה הכבידה על מנוחתו חלולת-העיניים, נוטע אותי לצד העצים שלי. לבית אני לא חוזרת כעת.
נועצת מבט משטמה בשטיח המלוכלך, ומחליטה פשוט לגלגל אותו משם. פחיות הקולה משקשקות ופיסות הפיתה נמעכות בתוך השטיח הזר והמגולגל כעת, ואני מרחיקה את כל הכבודה המגעילה אל מחוץ לחופת הענפים שלי.
ושוב ידיי מתחפרות באדמה, בתנועה שלבטח תעצבן את סבתא הפדנטית, ושוב מחשבותיי מתנקות ופועמות בקצב לבי הנרגע.
ואז שוב מתחיל לדפוק בקצב של גערות, כשאני שומעת פתאום קול רמיסת עלים, ולאחריו קול שיעול צרוד קצר.
מרימה עיניי בבהלה, מניחה יד על לבי המאיים לפרוץ את גבולותיו. אישה קשישה, שקמטיה מחייכים חיוך חסר-שיניים, מתכופפת מחוץ למקום המסתרים שלי, ומרימה את השטיח המגולגל.
אני מביטה בה, מנסה לא לתת לאימה לשלוט בעצמותיי, ומשיבה את אצבעותיי בעקשנות אל העפר הרך.
הקשישה לבושת-הסמרטוטים שוב מחייכת אליי, מצביעה על עצמה, ואז עליי, ואז מקיפה בידה את הפתח של מערת העצים.
לבי מבין את מילותיה האילמות, ונרגע מעט מחיוכה החם. אני מזמינה אותה בתנועת-יד פנימה.
"אבל בלי השטיח," אני פוסקת קודם, מנפנפת אצבע קשה לעבר השטיח המאיים לכבוש שוב את נחלת העפר.
הקשישה מושכת בכתפיה, שומטת את השטיח, נכנסת פנימה, ומתיישבת לצדי על האדמה. ריח חזק של זעה חמצמצה מכה בי, מזכיר לי את אחי הקטן בפתח המקלחת של יום שישי – אבל גרוע יותר.
אני מסרבת למתנת הפיתה הטרייה שהיא מציעה לי, ובעוד היא מוצצת חתיכות בצק קטנטנות, אני בולעת את רוקי, אוטמת את אפי, וממשיכה לחפור באדמה. וחשה איך שלווה פשוטה עוטפת אותי.
הקשישה מחייכת אליי חיוך רופס, ועיניה מרצדות במרירות ממותקת. ואני מרגישה בבית, יותר מאי-פעם.
ובתוך השקט הרוגע הזה – אני יודעת שעוד אחזור הביתה.
ההורים שלי אוהבים אותי, אני יודעת. גם האחים שלי, עמוק בלבם, כנראה מחבבים אותי. וסבא וסבתא – פעם אהבו אותי, תלתלי ילדותי עוד זוכרים זאת. אבל מאז שכבש האלצהיימר את זיכרונותיו של סבא, ומאז שכבשה המרירות את חיוכיה הקמוטים של סבתא, ומאז שכבשו שניהם את ביתנו ואת חדרי הפרטי – ואני נאלצתי לגלות לחדר הבנות, היכן שהייתי צריכה לחלוק את נשימותיי הליליות עם תמר מעליי ועם נעמי לצדי – איני מרגישה עוד באהבה.
וכשהחנק בבית הצפוף מזיכרונות נשכחים ומקדרות חדשה ומהתרוצצות נלהבת ומסורה סביב שני ראשי המשפחה – אני בורחת.
העצים שבעמק מקבלים אותי בברכת עלעלים מתנפנפת, וציפורים שחגות סביבי בלא-פחד מזכירות לי שאני נוכחת, קיימת, גם אם בבית עליי להידחק בין אחיות בשנתי ובין הורים דואגים וסבים חסרי-תפקוד בזמן ערותי.
שם, במסתרים, אני מרשה לדמעות שחסמתי מפני גערותיה של סבתא לזרום. שם אני מרשה לזיכרונות להפיח את הגעגוע בתוך קרביי.
אני מגיעה לפינת המסתור האהובה עליי, בין שני עצים רחבי-גזע שענפיהם יצרו חופה סמיכה – ונעצרת ברתיעה.
פיסת האדמה החשופה שאני אוהבת למשמש בעפרה ולהחזיר לאצבעותיי את הטבעיות שבלכלוך – מכוסה פתאום בשטיח ישן. על השטיח פזורות כמה פחיות קולה ושתי חתיכות פיתה. אני מתקרבת בחשש מהול בכעס, מזהה את טיפות הקולה הנוזלות עדיין מתוך הפחיות הריקות, ומבחינה שחתיכות הפיתה טריות למדי. מי שהיה כאן, מי שכבש את מקומי, עשה זאת לא לפני זמן רב.
החשש בלבי גובר על הזעם. גובר אף על הזעם שגרמה לי גערתה האחרונה של סבתא, שאמא גיבתה בקול, ושאחיותיי הוסיפו לה את מבטיהן הנוזפים. אני כמעט חושבת להסב את עקביי ולרוץ משם חזרה הביתה, אך מראהו הרופס של סבא, שצהלת שירי לכאורה הכבידה על מנוחתו חלולת-העיניים, נוטע אותי לצד העצים שלי. לבית אני לא חוזרת כעת.
נועצת מבט משטמה בשטיח המלוכלך, ומחליטה פשוט לגלגל אותו משם. פחיות הקולה משקשקות ופיסות הפיתה נמעכות בתוך השטיח הזר והמגולגל כעת, ואני מרחיקה את כל הכבודה המגעילה אל מחוץ לחופת הענפים שלי.
ושוב ידיי מתחפרות באדמה, בתנועה שלבטח תעצבן את סבתא הפדנטית, ושוב מחשבותיי מתנקות ופועמות בקצב לבי הנרגע.
ואז שוב מתחיל לדפוק בקצב של גערות, כשאני שומעת פתאום קול רמיסת עלים, ולאחריו קול שיעול צרוד קצר.
מרימה עיניי בבהלה, מניחה יד על לבי המאיים לפרוץ את גבולותיו. אישה קשישה, שקמטיה מחייכים חיוך חסר-שיניים, מתכופפת מחוץ למקום המסתרים שלי, ומרימה את השטיח המגולגל.
אני מביטה בה, מנסה לא לתת לאימה לשלוט בעצמותיי, ומשיבה את אצבעותיי בעקשנות אל העפר הרך.
הקשישה לבושת-הסמרטוטים שוב מחייכת אליי, מצביעה על עצמה, ואז עליי, ואז מקיפה בידה את הפתח של מערת העצים.
לבי מבין את מילותיה האילמות, ונרגע מעט מחיוכה החם. אני מזמינה אותה בתנועת-יד פנימה.
"אבל בלי השטיח," אני פוסקת קודם, מנפנפת אצבע קשה לעבר השטיח המאיים לכבוש שוב את נחלת העפר.
הקשישה מושכת בכתפיה, שומטת את השטיח, נכנסת פנימה, ומתיישבת לצדי על האדמה. ריח חזק של זעה חמצמצה מכה בי, מזכיר לי את אחי הקטן בפתח המקלחת של יום שישי – אבל גרוע יותר.
אני מסרבת למתנת הפיתה הטרייה שהיא מציעה לי, ובעוד היא מוצצת חתיכות בצק קטנטנות, אני בולעת את רוקי, אוטמת את אפי, וממשיכה לחפור באדמה. וחשה איך שלווה פשוטה עוטפת אותי.
הקשישה מחייכת אליי חיוך רופס, ועיניה מרצדות במרירות ממותקת. ואני מרגישה בבית, יותר מאי-פעם.
ובתוך השקט הרוגע הזה – אני יודעת שעוד אחזור הביתה.
).
