סיפור במסתרים נפשי

  • הוסף לסימניות
  • #1
העצים שוב קוראים אליי באלפי ציוציהם. לרוב איני נענית לרוח הנושבת מהם, החודרת דק-דק בעד חריצי החלון, אבל היום איני עומדת עוד בפניהם. כי איני מסוגלת לעמוד עוד בפניהם.

ההורים שלי אוהבים אותי, אני יודעת. גם האחים שלי, עמוק בלבם, כנראה מחבבים אותי. וסבא וסבתא – פעם אהבו אותי, תלתלי ילדותי עוד זוכרים זאת. אבל מאז שכבש האלצהיימר את זיכרונותיו של סבא, ומאז שכבשה המרירות את חיוכיה הקמוטים של סבתא, ומאז שכבשו שניהם את ביתנו ואת חדרי הפרטי – ואני נאלצתי לגלות לחדר הבנות, היכן שהייתי צריכה לחלוק את נשימותיי הליליות עם תמר מעליי ועם נעמי לצדי – איני מרגישה עוד באהבה.

וכשהחנק בבית הצפוף מזיכרונות נשכחים ומקדרות חדשה ומהתרוצצות נלהבת ומסורה סביב שני ראשי המשפחה – אני בורחת.

העצים שבעמק מקבלים אותי בברכת עלעלים מתנפנפת, וציפורים שחגות סביבי בלא-פחד מזכירות לי שאני נוכחת, קיימת, גם אם בבית עליי להידחק בין אחיות בשנתי ובין הורים דואגים וסבים חסרי-תפקוד בזמן ערותי.

שם, במסתרים, אני מרשה לדמעות שחסמתי מפני גערותיה של סבתא לזרום. שם אני מרשה לזיכרונות להפיח את הגעגוע בתוך קרביי.

אני מגיעה לפינת המסתור האהובה עליי, בין שני עצים רחבי-גזע שענפיהם יצרו חופה סמיכה – ונעצרת ברתיעה.

פיסת האדמה החשופה שאני אוהבת למשמש בעפרה ולהחזיר לאצבעותיי את הטבעיות שבלכלוך – מכוסה פתאום בשטיח ישן. על השטיח פזורות כמה פחיות קולה ושתי חתיכות פיתה. אני מתקרבת בחשש מהול בכעס, מזהה את טיפות הקולה הנוזלות עדיין מתוך הפחיות הריקות, ומבחינה שחתיכות הפיתה טריות למדי. מי שהיה כאן, מי שכבש את מקומי, עשה זאת לא לפני זמן רב.

החשש בלבי גובר על הזעם. גובר אף על הזעם שגרמה לי גערתה האחרונה של סבתא, שאמא גיבתה בקול, ושאחיותיי הוסיפו לה את מבטיהן הנוזפים. אני כמעט חושבת להסב את עקביי ולרוץ משם חזרה הביתה, אך מראהו הרופס של סבא, שצהלת שירי לכאורה הכבידה על מנוחתו חלולת-העיניים, נוטע אותי לצד העצים שלי. לבית אני לא חוזרת כעת.

נועצת מבט משטמה בשטיח המלוכלך, ומחליטה פשוט לגלגל אותו משם. פחיות הקולה משקשקות ופיסות הפיתה נמעכות בתוך השטיח הזר והמגולגל כעת, ואני מרחיקה את כל הכבודה המגעילה אל מחוץ לחופת הענפים שלי.

ושוב ידיי מתחפרות באדמה, בתנועה שלבטח תעצבן את סבתא הפדנטית, ושוב מחשבותיי מתנקות ופועמות בקצב לבי הנרגע.

ואז שוב מתחיל לדפוק בקצב של גערות, כשאני שומעת פתאום קול רמיסת עלים, ולאחריו קול שיעול צרוד קצר.

מרימה עיניי בבהלה, מניחה יד על לבי המאיים לפרוץ את גבולותיו. אישה קשישה, שקמטיה מחייכים חיוך חסר-שיניים, מתכופפת מחוץ למקום המסתרים שלי, ומרימה את השטיח המגולגל.

אני מביטה בה, מנסה לא לתת לאימה לשלוט בעצמותיי, ומשיבה את אצבעותיי בעקשנות אל העפר הרך.

הקשישה לבושת-הסמרטוטים שוב מחייכת אליי, מצביעה על עצמה, ואז עליי, ואז מקיפה בידה את הפתח של מערת העצים.

לבי מבין את מילותיה האילמות, ונרגע מעט מחיוכה החם. אני מזמינה אותה בתנועת-יד פנימה.

"אבל בלי השטיח," אני פוסקת קודם, מנפנפת אצבע קשה לעבר השטיח המאיים לכבוש שוב את נחלת העפר.

הקשישה מושכת בכתפיה, שומטת את השטיח, נכנסת פנימה, ומתיישבת לצדי על האדמה. ריח חזק של זעה חמצמצה מכה בי, מזכיר לי את אחי הקטן בפתח המקלחת של יום שישי – אבל גרוע יותר.

אני מסרבת למתנת הפיתה הטרייה שהיא מציעה לי, ובעוד היא מוצצת חתיכות בצק קטנטנות, אני בולעת את רוקי, אוטמת את אפי, וממשיכה לחפור באדמה. וחשה איך שלווה פשוטה עוטפת אותי.

הקשישה מחייכת אליי חיוך רופס, ועיניה מרצדות במרירות ממותקת. ואני מרגישה בבית, יותר מאי-פעם.

ובתוך השקט הרוגע הזה – אני יודעת שעוד אחזור הביתה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
איזה סיפור יפה!
אני ממש אוהבת את הכתיבה שלך!
לטעמי המילים הספרותיות מוסיפות לניחוח של הסיפור ומתאימות לאפיזודה הלא רגילה הזו.
יש משפטים שהייתי מקצרת או מחלקת לשניים, כמו זה:
אבל מאז שכבש האלצהיימר את זיכרונותיו של סבא, ומאז שכבשה המרירות את חיוכיה הקמוטים של סבתא, ומאז שכבשו שניהם את ביתנו ואת חדרי הפרטי – ואני נאלצתי לגלות לחדר הבנות, היכן שהייתי צריכה לחלוק את נשימותיי הליליות עם תמר מעליי ועם נעמי לצדי – איני מרגישה עוד באהבה.

וזה

וכשהחנק בבית הצפוף מזיכרונות נשכחים ומקדרות חדשה ומהתרוצצות נלהבת ומסורה סביב שני ראשי המשפחה – אני בורחת.

גם פה לדעתי צריך איזה שינוי
אבל היום איני עומדת עוד בפניהם. כי איני מסוגלת לעמוד עוד בפניהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
גם פה לדעתי צריך איזה שינוי
יכול להיות שזה לא מספיק ברור. ה"בפניהם" הראשון מכוון לעצים, וה"בפניהם" השני מכוון לבני המשפחה.
לגבי השאר - אני מסכימה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
יכול להיות שזה לא מספיק ברור.
עכשיו הבנתי. וזה יפה.
צריך לבדוק אם זה תקני, כי לפי הכללים הקשוחים, איזכור תמיד מתכוון למוזכרים האחרונים ולא לאלו שיבואו.

יהיה יותר ברור (ואולי גם תקני, לאי'דעת) אם תשימי אנטר לפני
כי איני מסוגלת לעמוד עוד בפניהם.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא:)).


פרולוג

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.


אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.
פרק ט'
פרק ט
מרים עמדה מקושטת לפני המראה החדשה שבחדרה. אימה אלכסנדרה עמדה מולה ומוללה בידיה את אריג המשי של שמלת הכלולות. משרתות רבות עמלו להלבישה. תופרות ומאפרות מרומא הובאו בפקודת המלך, ההמולה היה רבה וכך גם העבודה. לא היה קל להדק את התחתיות והמחוכים שנתנו את העיצוב האחרון להופעה, שהייתה מושלמת להפליא. כעת הניחו לה להיות מעט לבדה, חנוטה היטב ומלופפת בשמלה. לא לפני שהציבו מראה מלוטשת וממורקת יחידה במינה. את המראה הזמין יועץ הנשפים לכבוד החתונה המלכותית.

"אימא, אצטרך את עזרתך לפני כל פסיעה. בגדי הכלולות מכבידים עליי".

"אל דאגה, כעת הזמן לשמוח. את הולכת להיות האישה החשובה ביותר בממלכה".

"גם דוריס חשבה כך לפני כמה שנים", אמרה מרים בציניות. משפחת בעלה הורדוס היטיבה להזכיר לה תדיר שקדמה לה מישהי שהודחה, ואם לא תדע לנהוג כראוי המלך לא יהסס לבוא בברית נישואין עם אחרות.

"את משווה עצמך לדוריס?"

"דוריס גם באה ממשפחה מיוחסת".

"את דוריס הוא לקח בהיותו הדיוט צעיר. בהיותו בסך הכול מושל הגליל. ואת, את נישאת למלך אדיר, מלך מוערץ בכל העולם ואל תשכחי: הוא בחר אותך".

"בנו אנטיפטר בן דוריס, מוזמן לעיתים קרובות. הוא ילד שעשועים בארמון, הוא מלא שנאה אליי".

"אנטיפטר הוא בן השנואה וילדייך יהיו בני האהובה. וחוץ מזה את נצר לממלכת חשמונאים. אוי, מה אנו מפטפטות. את לא שומעת את תקיעת החצוצרות? זה סימן שעלייך לעמוד תחת החופה".

הדלת נפתחה. שני משרתים העוטים על גופם גלימות ארגמן גלגלו שובל של שטיח ארוך. תחילתו לרגלי המלכה ואימה וסופו אי שם. משני צידי השטיח שקושט בשושנים מרהיבות עמדו שתי שורות מנגנים בכינורות ולפניהם ילדי אצילים אוחזים בלפידים.

באותו לילה האירו את שמי העיר שומרון מאות לפידים, אלפי החוגגים פיזזו. רבים מהם לוחמים נועזים שנטלו הפוגת מה כדי לחגוג עם מלכם.

מרים קצה בכל מקבלי פניה. היא עייפה ממבטי הערצה של הגבירות. היא ידעה שמוקדם מדי לשמוח. לבעלה יש עדיין כיסי התנגדות רבים מאוד. המרד עדיין לא הסתיים והמלוכה עומדת על כרעי תרנגולת. הגרעין הקשה של אנשי ירושלים לא ייכנע בקלות ומי יודע מי עוד ייהרג. די לה במה שהיא יודעת.

"מרים, הכול שמחים לך ואת הולכת קדורנית".

"איך אשמח. אין אני יודעת מי ייפול בקרב מחר. הלא סבא הורקנוס נפל שבי. הובל לבבל, אנטיגנוס אויבינו פצע את אוזנו, כדי לעשותו בעל מום. הכול כדי שלא ימנוהו לכהן גדול, הלא הוא אביך שהיה ראוי למלוך. אהה, כל כך אהבתיו. חבל שאין הוא משתתף בשמחתי".

מרים שתקה ואלכסנדרה המשיכה לעודדה.

"בתי, הלא ראית בעצמך את גבורתו של הורדוס שהכניע גויים רבים בחוכמתו. איך כפסע היה בינו לבין המוות שדלק אחריו אין ספור פעמים, ומכולן יצא בנס. אלוקים אוהב אותו. אינך רואה שהשם מגיש לו הצלחות על מגש של כסף?"

"יוסף אחיו נפל בקרב. אביו נהרג אף הוא. איזה מין ניצחון הוא זה?"

"ראי, קיסרי רומא לא נושאים פנים לאיש. הם האומה השלטת בעולם. אבל הורדוס הוא ילד תפנוקים מאז שלט יוליוס קיסר וכל מה שביקש הוגש לו".

"אבל אימא, העם היהודי מתפלל למפלתו".

"הצדוקים המשכילים שגם את ואני בהם מתפללים להצלחתו וגם הרומאים לצידנו, למה התכוונת העם היהודי?"

"אני מתכוונת לחכמי התורה".

"הבלים". אמרה בלב חצוי. אסור למרימי שלה להיות עצובה.

"את בעצמך סיפרת לי שסבתא שלומציון מלכה על ארץ יהודה וכל דבר שעשתה היה על פי הסנהדרין".

בחור גבה קומה ובנוי לתפארת התקרב למרים ולאימה. לבוש בגדי אצילים ובעל פני מלאך.

"אריסטובולוס היקר שלי", קראה אלכסנדרה באהבה לבנה בן השש עשרה. הוא רכן לאימו ונשק לה על מצחה.

אלכסנדרה פינתה לו מקום בינה לבין מרים. לראשונה בערב זה ראתה את פני הכלה זוהרות משמחה. כעת שוחחו האח והאחות בחדווה.

"אילו ידעתי שאתה תחזיר את הצבע ללחייה הייתי מחזיקה אותך לידינו מתחילת הערב".

"אימי האהובה, לא הייתה לי דרך לעשות כן. ניקולאוס שילב את ידו בידי והכניס אותי למעגל הקרוב ביותר להורדוס מלכנו. הייתי אמור להציג לכולם את הקרבה החדשה של החתן והגיס. הדבר פשוט הוא?"

"ואיך השתחררת?" צחקה מרים.

"כולם הביטו בי בהערצה וחיפשו דרך לאחל לי מזל טוב. היהודים שבאורחים שמחו בי מכל הלב פרט לאחד, שעשה מאמץ להסתיר את שנאתו.

"אתה ממשפחת החשמונאים, בני, אתה אמור להתמנות לכהן גדול, ולא זאת בלבד אלא ממשפחת המלוכה. דע שמי שיש לו אלפי אוהבים יהיו לו גם שונאים. בכל זאת, איך יצאת מכל אלפי החוגגים?"

"ביקשתי רשות מניקולאוס. אל תשכחי שהוא איש ימינו של המלך וסופרו. הזכרתי לו שמלבד היותי הגיס החדש אני גם אח של הכלה, המלכה ברשותך", אריסטובולוס בחן את מרים בעניין רב. "השמלה והתכשיטים ממש הוד והדר".

"מי הוא זה שהביט בך בשנאה? אומר להורדוס שירחיק אותו מקרבתך. די לנו במגפת ההרג והקטל שמסביבנו".

אריסטובולוס הביט באחותו ובאימו מתלבט בינו לבין עצמו אם להחריש, אך לבסוף פלט חרישית: "זה הורדוס בעצמו".
שיתוף - לביקורת ד"ש מוירטואז'
לא יכולתי שלא לשתף. עימכם הסליחה...

*


"תבוא הביתה?" שואל מורזס כשהלילה מעמיק ודממתו מסוככת על שנינו. "לפחות תנסה?"

כוכבים מנצנצים בשמיים, דאונים נראים כפוגעים בהם במרחק, ועצי הגן, ברושי ענק דקיקים, נעים עם רוח הססנית, מלטפת. "לא", אני חותם, כי למה לי לכאוב את השממה? לבכות את האובדן, במקום לצאת ולנקום אותו?

מורזס אינו מברר את מידת החלטיותי, רק מניח על כתפי יד ונושם אל עורפי. מקפל את אצבעותיו כחלוף רגע ארוך. "לילה טוב", הוא מאחל. "אם תתחרט – כל אחד יוכל להדריך אותך לשם".

אני לא צריך הדרכה. צריך רק שקט. לעכל את מות היקרים לי, להתאבל עליהם שוב ולהבין את תוכניתי העתידית. בכל זאת מהנהן, אחי לא אשם ברגשנות שתקפה אותי עם הזיכרונות.

הוא הולך, בתום נקישות צעדיו עוטפת אותי שוב הדממה. קול פכפוך מים חודר אליה, מרוחק ונוגה, ורק שלוש קומות מפרידות ביני לגינת הארמון.

רק שלוש קומות. כמה זמן עבר מאז נפלה עליי ההחתמה הארורה? מאז גיליתי את יכולתי לנתר?

פחות משבוע. זה הכול. ידיי תופסות במעקה, מושכות את רגליי בעקבותיהן. שנייה אחת אני משתהה לצפות בנוף האפל ואחר כך נוחת על ברוש, גולש ממנו מטה.

האדמה רכה תחת נעליי, ופכפוך המים מתחזק כשהן דורסות אותה. מועכות אליה דשא טרי, ירקרק. אור כחול מרצד היכן שאני שם את עיניי, נעצר על נחל דק. חלוקי אבן ממסגרים אותו, בוץ מעטר את שוליו, ומעברו השני מורמות אליי פנים חתוליות.

זהו לא לאון. רעמתו של האריה שחורה, עיניו יציבות ושפמו מלא את תשעת שערותיו. רוֹדוּ.

"חזרת", הוא מנגב בלשונו מים שניגרו מסנטרו, עובר לצידי ומחכך בגב כף ידי את חוטמו. "טינאה כועסת. עדיף שתבוא בפעם אחרת, כשתירגע".

פרוותו מקפצת למגע ידי, סומרת כשעיניים כתומות מביטות אליי מבעד לשיח צפוף עלעלים. "ברח", הוא נושף, דוחף אותי בחוטם לח. "מהר!"

ברחתי כבר. הותרתי משפחה מצומקת מאחור, ניתקתי חברויות, מצאתי לעצמי מטרות יבשות וחסרות כל קשר לרצונותיי האמיתיים. לברוח שוב? למה לי?!

"טינאה?" אני לוחש, מרים יד רועדת וקרב צעד אחד, בודד אך נחוש. מגלגל חלוק אחד אל המים הזורמים.

עיניה הופכות לחריצי אש ונהמה מתגרגרת בגרונה. העשב מרשרש כשגופה חותך דרכו, מזנק מעל לנחל ומטיח בי כף שמאלית, שלופת טפרים.

אווחחח. ידעתי שמכתה תכאב, אך כנראה לא ידעתי לשער עד כמה. לחיי כמעט יורדת מעליי ויציבתי כושלת אל האדמה, אל דשא מדגדג, שותה את כחול דמי.

"אתה הבטחת לי!" היא רושפת. כפה דורכת על חזי ועיניה קרובות לשלי, בוהקות בזעם. פיה מדיף אליי ריחו של טרף וזנבה צולף על זרועי. "הבטחת! ואיבדת לו שתי נשמות חיים!"

עור לחיי כבר התגבש חזרה, הכאב גם הוא נמוג. אבל לכעסה, שבולט היטב מתנוחת גופה, אין ולא תהיה תקנה. "מצטער", רעד נוגע בשפתיי, ועל אף שאני יכול בקלות להעיף אותה ממני, איני מוצא בכך תועלת כלשהיא. תהיה זו בריחה לכל דבר. "לא התכוונתי, איבדתי גם את עצמי. אם הייתי יודע -" התירוץ שמתגמגם ממני מטופש כל כך שאני עוצר באמצעו. לו ידעתי – לא הייתי מתרחק לאי שם, מאבד את ימיי בעבור השגת צרכי הכישוף של אחרים.

כף פוגעת בי, חורצת מגרוני ומטה שבילי דם. "הייתי הורגת אותך", מסננת הלביאה, מתרוממת מעליי ומפנה לי גב. "אבל זה כבר בלתי אפשרי, ואני צריכה לחזור אל לאון", שיערות זנבה מוטחות בפניי, והיא נעלמת אל החשיכה.

רגע או שניים עוברים עליי בהכנסת אוויר לריאות. הכאבים חולפים הרבה לפני, בגדי הוא שנותר קרוע, אות וסימן. אני מתרומם, מבחין ברודו לוגם שוב מהמים, שאנן.

"שרדת", הוא אומר כששכמותיו מתייצבות מעלה. "ובכל זאת – עדיף שתניח לה כרגע. היא סוערת, ובצדק".

היא סוערת, וצודקת, אבל איבדתי כל כך הרבה שאני נואש לזכות שוב במה שאפשר. "אני רוצה לראות את לאון", לא מפחד לומר, לא מפחד לנסות. מכת טפרים נוספת, אפילו מאה, רק תגרום לי לדמם ולכאוב, לא מעבר.

רודו מלחלח את שפתו. "בטוח?" הוא שואל, מניח כף קדמית אחת במים. "לא תתחרט?"

כתפיי נמשכות, והוא, בתגובה, רק אומר: "אחריי", וכבר פותח בריצה אל הלא נודע.

רגליו קלילות, נוגעות ולא נוגעות באדמה, וכשהוא צובר עליי פער, מותיר אחריו עקבות מהוהות, מתבהר לי ההבדל בין יכולתי לנתר לבין גמישות תנועתו.

מתנשף ומזיע אני עוקב אחר גבו וכשהעצים מתרבים סביבי ומבליעים את דמותו – נעצר מדי פעם להריח את מיקומו. בולם בפתחה של מאורה סלעית, שאריות בשר ועצמות שבורות זרוקות בקדמתה.

צל מהיר חולף מימיני, אחד נוסף מתרומם מעליי. מבטי נישא אל כפיר העומד מעל סלע המאורה, וגופי נופל כשהצל מימין קופץ עליי. לשונו, רטובה ודוקרנית, מגרדת בפניי.

"מספיק", אני אומר וצוחק כשאוֹפַלְד לא מניח לי בליקוקיו. בד בבד נגעל. "הבנתי, התגעגעת", סונט כשעוצר אותו ביד, דוחף אותו ממני.

הוא קַטֶן, מתקרב אליי שוב בזנב עולז, מתרפק בין זרועותיי. סנטרי מונח על פדחתו ושפתיי ננשכות עד זוב. למה הלכתי בכלל?

אני יודע את התשובה, שנוגעת לקרניי. יודע שנבוכותי ללכת כך, מחוסר את היקר לי, את חותמי האלפיגוטי. ועדין – למה?

כואב לדוש בשאלה כעת, כשממשפחתי הקרובה נשאר רק מורזס, כשמספר השנים שעברו מאז נפגם הממוס לא ידועות לי וכשהזיכרונות העיקריים שלי נוגעים בטראומות שגרמו לי לסגת, להתבודד במקום לא לי.

כואב לי. אני מאמץ את אופלד אל ליבי כשנעמד, חודר אל המאורה בגב כפוף. בוחר להתיישב סמוך לרודו ולהתעלם מהכעס שנושפת אליי טינאה, עיניה מזגזגות ביני לבנה החבוק אצלי.

אני משחרר אותו. הוא חומק מכובדו של האוויר אל החוץ, מהשתיקה הנוגעת בסלעים המאובקים. לאון, שמונח קרוב לחזַה, בין רגליה המקופלות לאדמה, מיילל. מפר אותה. ולאט, כדי לא להזניק עליי את חמת אימו, אני קרב אליו, משחיל יד מתחת לחוטמה ומלטף את שערותיו.

הן דלילות, ורכות כל כך, ובלי שרודו או טינאה יסבירו, ברור לי כי יכולתו לגדול תשוב אליו רק כשישלים שנת חיים. "מצטער", אני לוחש שוב. "מצטער ממש", משום שגודל האבידה הוחוור לי רק כעת.

זיכרונותיו אבדו עם הרוח, ימיו נעלמו כלא היו. חמש שנים העברתי עמו, שנתיים שלמות בקרטרה. ביום אחד, בעיתו של בן אנוש, נדרסה נשמתו. לאון נולד מחדש, אך אין מי שיזכיר לו את שהיה, וגם אם כן – הוא לא ייזכר לעולם.

טיפות יורדות מעיניי, רעד מטלטל את גווי, ולראשונה זה שבוע אני בוכה את אבדותיי כולן.

בכי מנקה, בכי מטהר. אולי אמרה לי אמא כך כשהייתי קטן, אולי היה זה דווקא אבא. אין לי היכולת לדעת, ייתכן גם שאיש לא יטרח להזכיר לי זאת אי פעם.

דבר אחד אני יודע - הבטחתי כל כך הרבה. לטינאה, לקאלט, לעצמי. הגיע בהחלט הזמן לקיים.

לסתותיי מתהדקות ואוויר מרפרף דרך אפי.

בני אנוש, היזהרו. יומכם קרב, והוא יהיה האחרון.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה