הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
תרשו לי רגע.
תסכימו איתי שלמילים יש מנגינה.
בתור אדם שאוהב לכתוב, אני יודעת שטבע האדם לנגן את המשפטים שהוא קורא.
לא לא, לא, זה לגמרי לא תחילתו של מאמר פיוטי ומשתפך.
ח'ברה, זה מאמר לפנים. תנשמו עמוק. קחו משהו קר, זה הולך להיות כואב.
ו-ב-כ-ן רבותי, היום נציג בפניכם את הקוראים שלנו, האלו שאנחנו לגמרי לא מכירים אבל דואגים שיקבלו חומר קריאה משובח.
לדאבוני גיליתי שהקוראים שלנו מגוונים להחריד, ונוטים להחריב בריצת עין כל מילה כתובה, להפוך כל מרגש – למותח, מבכי – למצחיק.
מפחיד - ללא מענין בעליל.
אוף איתם.
הנה הם, יעלו ויבואו!
הקורא המנוטוני:
ככה זה כתוב: "השקט הזה גומר אותו, הוא מזיע ומצטמרר לסירוגין."
ככה הוא קורא: "השקט. הזה. גומר. אותו. הוא. מזיע. ומצטמרר. לסירוגין."
מילה של סופר:
תתעורר אח'שלי, מישהו הולך למות במשפט הבא, אתה יודע?
הקורא ה"סוּפֶּר" מתלהב:
ככה זה כתוב: "המעלית נעצרה והאור בה כבה. בהצתה מאוחרת היא הבינה שהיא תקועה בקופסת ברזל בין קומה רביעית לחמישית"
ככה הוא קורא: "המעלית נעצרה" ברקים רעמים צרחות. "והאור בה כבה" התעלפויות, דום נשימה מוות מוחי.
"בהצתה מאוחרת היא הבינה שהיא תקועה בקופסת ברזל בין קומה רביעית לחמישית" ולעולם לא יבואו להציל אותה.
מילה של סופר:
אמא'לה הבהלת אותי, על אמת, אני שתי דקות מוציאה אותה משם, אל תיקח קשה. שיואוו.
הקורא הביקורתי:
ככה זה כתוב: "המורה כבר היתה בכיתה, עסוקה בלנתח את משפט פיתגורס לעומקו.
לשוש היו ארבע שניות של חסד להתגנב למקום שלה בלי שהמורה תבחין. אבל היא הבחינה, וזה היתה כבר הפעם השלישית השבוע."
ככה הוא קורא: "המורה כבר היתה בכיתה" נוו תמשיך.
"עסוקה בלנתח את משפט פיתגורס לעומקו" לא מענין. מי זה בכלל הפיתגורס החוצפן הזה שהיא מייחסת אליו משפטים?
"לשוש היו ארבע שניות של חסד להתגנב למקום שלה בלי שהמורה תבחין. אבל היא הבחינה, וזה היתה כבר הפעם השלישית השבוע." זהו? שתגלגל אותה מכל המדרגות, שתעמיד את משטרת ישראל על הרגלים! מי לימד את הסופר הזה לכתוב?
מילה של סופר:
עזוב את הספר מיד! מיד אמרתי, עכשיו ספר לנו את הסיבה האמתית לכך שרק אשתך כותבת פתקי איחור/חיסור לילדים.
הקורא שחושב שהוא מצחיק:
ככה זה כתוב: "לראשונה הוא מרגיש כמה הדק על רקה זה קר, קר מאד. הוא מודע לכך שבעל הנשק נולד ללא לב או מצפון, אז הוא מתחיל להיפרד"
ככה הוא קורא: "לראשונה הוא מרגיש כמה הדק על רקה זה קר, קר מאד." גם קרטיב על האצבע זה קר חחחח.
"הוא מודע לכך שבעל הנשק נולד ללא לב או מצפון" חחחחח מצפון מגיע עם לב, לא? אז הוא מתחיל להיפרד" ביי, תמסור ד"ש לסבא רבא קלוצבכר, הוא מאד אהב אותי.
מילה של סופר:
טוב נו דיי, מה הקטע?
הקורא הרגשן:
ככה זה כתוב: "אמא הסתכלה עליה, הביטה בה מבט חדש. מבט כזה שהיא מעולם לא ניסתה. היה אמון במבט הזה, הוא מחק סלילים ארורים של עבר"
ככה הוא (היא?) קורא: "אמא הסתכלה עליה" והיא געתה בבכי. "הביטה בה מבט חדש." מצועף בדמעות.
"מבט כזה שהיא מעולם לא ניסתה. היה אמון במבט הזה, הוא מחק סלילים ארורים של עבר" ומאז הם חיו באושר ועושר.
מילה של סופר:
נסחפתתת.... זה מרגש, אבל הלו???
איי איי איי, העולם שלנו מלא באנשים, אל תיקחו אותם קשה. אתם כותבים מצוין!
קבלו רק ביקורת בונה, ואל תעופו על מחמאה סוּפֶּר מתלהבת. פרופורציה מכירים?
בסוף בסוף, הכל זה ענין של נימה. מנגינה כמו שאמרנו.
תמשכו לנגן להם מילים, תנו להם להלחין מנגינה חדשה. כמו שהם אוהבים.
כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק... עד לדף האחרון.
The End
תסכימו איתי שלמילים יש מנגינה.
בתור אדם שאוהב לכתוב, אני יודעת שטבע האדם לנגן את המשפטים שהוא קורא.
לא לא, לא, זה לגמרי לא תחילתו של מאמר פיוטי ומשתפך.
ח'ברה, זה מאמר לפנים. תנשמו עמוק. קחו משהו קר, זה הולך להיות כואב.
ו-ב-כ-ן רבותי, היום נציג בפניכם את הקוראים שלנו, האלו שאנחנו לגמרי לא מכירים אבל דואגים שיקבלו חומר קריאה משובח.
לדאבוני גיליתי שהקוראים שלנו מגוונים להחריד, ונוטים להחריב בריצת עין כל מילה כתובה, להפוך כל מרגש – למותח, מבכי – למצחיק.
מפחיד - ללא מענין בעליל.
אוף איתם.
הנה הם, יעלו ויבואו!
הקורא המנוטוני:
ככה זה כתוב: "השקט הזה גומר אותו, הוא מזיע ומצטמרר לסירוגין."
ככה הוא קורא: "השקט. הזה. גומר. אותו. הוא. מזיע. ומצטמרר. לסירוגין."
מילה של סופר:
תתעורר אח'שלי, מישהו הולך למות במשפט הבא, אתה יודע?
הקורא ה"סוּפֶּר" מתלהב:
ככה זה כתוב: "המעלית נעצרה והאור בה כבה. בהצתה מאוחרת היא הבינה שהיא תקועה בקופסת ברזל בין קומה רביעית לחמישית"
ככה הוא קורא: "המעלית נעצרה" ברקים רעמים צרחות. "והאור בה כבה" התעלפויות, דום נשימה מוות מוחי.
"בהצתה מאוחרת היא הבינה שהיא תקועה בקופסת ברזל בין קומה רביעית לחמישית" ולעולם לא יבואו להציל אותה.
מילה של סופר:
אמא'לה הבהלת אותי, על אמת, אני שתי דקות מוציאה אותה משם, אל תיקח קשה. שיואוו.
הקורא הביקורתי:
ככה זה כתוב: "המורה כבר היתה בכיתה, עסוקה בלנתח את משפט פיתגורס לעומקו.
לשוש היו ארבע שניות של חסד להתגנב למקום שלה בלי שהמורה תבחין. אבל היא הבחינה, וזה היתה כבר הפעם השלישית השבוע."
ככה הוא קורא: "המורה כבר היתה בכיתה" נוו תמשיך.
"עסוקה בלנתח את משפט פיתגורס לעומקו" לא מענין. מי זה בכלל הפיתגורס החוצפן הזה שהיא מייחסת אליו משפטים?
"לשוש היו ארבע שניות של חסד להתגנב למקום שלה בלי שהמורה תבחין. אבל היא הבחינה, וזה היתה כבר הפעם השלישית השבוע." זהו? שתגלגל אותה מכל המדרגות, שתעמיד את משטרת ישראל על הרגלים! מי לימד את הסופר הזה לכתוב?
מילה של סופר:
עזוב את הספר מיד! מיד אמרתי, עכשיו ספר לנו את הסיבה האמתית לכך שרק אשתך כותבת פתקי איחור/חיסור לילדים.
הקורא שחושב שהוא מצחיק:
ככה זה כתוב: "לראשונה הוא מרגיש כמה הדק על רקה זה קר, קר מאד. הוא מודע לכך שבעל הנשק נולד ללא לב או מצפון, אז הוא מתחיל להיפרד"
ככה הוא קורא: "לראשונה הוא מרגיש כמה הדק על רקה זה קר, קר מאד." גם קרטיב על האצבע זה קר חחחח.
"הוא מודע לכך שבעל הנשק נולד ללא לב או מצפון" חחחחח מצפון מגיע עם לב, לא? אז הוא מתחיל להיפרד" ביי, תמסור ד"ש לסבא רבא קלוצבכר, הוא מאד אהב אותי.
מילה של סופר:
טוב נו דיי, מה הקטע?
הקורא הרגשן:
ככה זה כתוב: "אמא הסתכלה עליה, הביטה בה מבט חדש. מבט כזה שהיא מעולם לא ניסתה. היה אמון במבט הזה, הוא מחק סלילים ארורים של עבר"
ככה הוא (היא?) קורא: "אמא הסתכלה עליה" והיא געתה בבכי. "הביטה בה מבט חדש." מצועף בדמעות.
"מבט כזה שהיא מעולם לא ניסתה. היה אמון במבט הזה, הוא מחק סלילים ארורים של עבר" ומאז הם חיו באושר ועושר.
מילה של סופר:
נסחפתתת.... זה מרגש, אבל הלו???
איי איי איי, העולם שלנו מלא באנשים, אל תיקחו אותם קשה. אתם כותבים מצוין!
קבלו רק ביקורת בונה, ואל תעופו על מחמאה סוּפֶּר מתלהבת. פרופורציה מכירים?
בסוף בסוף, הכל זה ענין של נימה. מנגינה כמו שאמרנו.
תמשכו לנגן להם מילים, תנו להם להלחין מנגינה חדשה. כמו שהם אוהבים.
כי את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק... עד לדף האחרון.
The End
