ככל שחולף הזמן, הולכת ומתרחבת שכבת הציבור ה“חכם” — זה שמבין את משמעותו של מה שמכונה בפי רבים
"הפלא השמיני בתבל".
במקביל, ובאופן כמעט בלתי מורגש, הציבור שמנגד מתחיל לשלם את המחיר.
מדוע זה קורה?
התשובה פשוטה, אך לא נוחה.
לצורך הדיון אניח לרגע בצד את הגופים הגדולים והמוסדיים, ואתמקד דווקא בגופים הקהילתיים — אלו שפועלים על בסיס אמון, ערבות הדדית וחסד.
לאחרונה פניתי לגמ"ח בקהילה שלי בבקשה להפקיד סכום כסף. הגבאי קיבל אותי בשמחה, אך משהו בהתנהלותו היה שונה מהרגיל. לאחר שיחה קצרה, הוא שיתף בכנות:
“עד לפני תקופה ההפקדות מחברי הקהילה היו יציבות וקבועות.
מאז שאתה ועוד כמה התחלתם לדבר על ‘הפלא השמיני’ ועל ההשפעות שלו — החלה תנועה הפוכה.
אברכים ששנים מפקידים כספים בגמ"ח חוזרים ומבקשים למשוך את כל הפיקדונות.
אני כבר יודע למה.
וכשאני רואה בפינת הקפה עוד אברכים משוחחים בהתלהבות על ה’סנופי’ שלכם — אני כבר מדמיין את המבקש הבא
שמגיע למשוך את הכול לטובת ‘מטרת העל’.
היום, הסכומים שאני מאשר למבקשים נמוכים משמעותית מבעבר.”
הדברים הללו לא נתנו לי מנוח.
נדמה שהגיע הזמן להציף את המורכבות, ולא להסתפק בסיסמאות.
אפשר להשקיע — ואף ראוי להשקיע בצורה נבונה, אחראית וארוכת טווח.
אך אפשר, ובוודאי שצריך, גם להרוויח מצוות.
לא כל שקל חייב להיות מנותב ל“סנופי”.
חלק מההון יכול — ואולי צריך — להישאר במקומות שבהם הוא מייצר ערך חברתי, קהילתי וחסד עצום.
יש כספים שעושים מצוות, מחזיקים משפחות, ומניעים חסד — לפעמים לא פחות, ואולי אף יותר, מכל פלא פיננסי כזה או אחר.
האתגר האמיתי איננו לבחור בין השקעה לבין מצווה,
לא מספיק לאזן את תיק השקעות
אלא לדעת לאזן ביניהן.
בעודי מלטש את המילים
קופץ לי התראה חדשה
שמראה לי משמים עד כמה צריך להציף את הנושא
מה ששמתי לב שאם בעבר יכולנו לקחת הלוואות ממשפחה היום כולם אומרים אין לנו, הכסף מושקע.
הנושאים החמים
