נושא החודש ◦ מנחם אב תש"פ ◦ נחמה

[עטרה ד]

(קרדיט: ביני לנדאו, מבוע.)

בכו תבכה בלילה
דמעתה על לחיה
אין לה מנחם
עמוק בתוך הלילה
נראתה דמותה
ומבעד לדממה
עלתה צעקת ליבה
ביקשנו למלאות חסרונה
קראנו אליה
לחשנו את שמה
בסתר ליבנו בכינו עמה
קומי רוני בלילה
לראש אשמורות
שפכי כמים ליבך
אל תעשי שקר בנפשך
לחשוב שכל זה היה לשוא
הלא כל שמעה וכל דיבור נחשב
כל זכויותיך שמורות
בבית גנזי המלך
יחד כולן יהיו לך כתר
נזר לראשך

ולמרות שאין מי שיבין באמת
מה נותר עוד לעשות
לא הפסקנו לרצות
וישנם רגעים שכל מה שנשאר
זו רק אמונה בלילות
קומי, רוני בלילה...

 

[דיונון]

עַל זוּטוֹת

נָזִיל נְהָרוֹת

מִקְדָּשׁ חָרֵב

נִתְעַצֵּב קְצָרוֹת


נֵשֵׁב בְּקִינוֹת

עַמּוּדִים נִגְלֹל

אַחַר חֲצוֹת

בְּצֵקִים נִבְלֹל


טֶרֶם יָדַעְנוּ

אֲבֵלוּת מַהִי

וּכְבָר נַחְפֹּץ

נֶחָמָה וּתְהִי


גְּאָלֵנוּ מְהֵרָה

חֵרֶף זִילוּת

הִמָּנַע נָא

נַסּוֹתֵנוּ בַּגָּלוּת​

חד ועגום.

 

[+shira]

גם כי תלך בגיא צלמות,
לא אירא, כי לבך עמדי.
שאיפתך ומשאלתך המה ינחמוני.
שורבט לפני כמה חדשים. הגיע זמנו.

כל כך הרבה בכל כך מעט.
הדובר כאן הוא הקב"ה, אל האדם הטועה - הבנתי נכון?

 

[דיונון]

נכון

 

[אפרת תהל]

בסיעתא דשמיא, יום רביעי בשבת, ראש חודש מנחם אב, שנת 1952 לחורבן.

אנחנו עם קטן, חבול, פצוע ושכול.

עם שעל דפי ההיסטוריה שלו חרוטים תלאותיו בדם יסוריו וכאביו.

אנחנו אומה שממשיכה להתקיים מעל הטבע, בדרך חתחתים שזרועה בדם עמינו.

ובכל זאת נשאר בעינינו זיק מרצד של תקווה מהולה באהבה, תקווה ליום שהובטח לנו שיבוא ויהפוך את תשעה באב לתשועה באב.

ובכל השנים הללו בעודנו נרדפים ונטבחים, המשכנו להתאבל.

למה?

לא בגלל הצרות, המגיפות, הגירושים, השואה, הפיגועים והטרור שעבר עמינו ב1952 השנים החולפות, אנחנו בוכים וכואבים במשך כמעט אלפיים שנים את חורבן הבית, את כאב שכינתך שנמצאת בגלות.

אנו איננו מבקשים לעצמנו פרנסה, הצלחה, שלום ופיסת שלווה, אנו מבקשים לעבוד אותך בביתך, ומשאת נפשינו שתשכין את שכינתך בינינו.

אנו רוצים לעצמינו עול נוסף, את עול העבודה בבית המקדש, ומתפללים בכל יום "השב העבודה לדביר ביתך", לא גאולה ולא נחמה, רק שנזכה לעבוד אותך באהבה.

ותחינה כזו שעולה מפיהם של המוני עמך, תוכל להשיב ריקם?

אנא, זכור אהבתנו וחיבתנו אליך בכל שנות הגלות הארוכות, זכור שאת שמך לא שכחנו למרות קשיינו ובזכות כך תשיב שכינתך לבית קודשינו.

 

[LIKEBOOK1313]

הוא נמצא שם רחוק, זוהר ומאיר

צח וזך, דוחה כל שחור.

מבריק, מסנוור, בזרקורו הכביר

הלא הוא הטוב הנאור.



מושג כה נשגב הוא, אך מעומעם

אנשים לא כמהים אליו.

מפנה לו גב, כך רובו של העם,

לא שת ליבו - כך מאליו.



הוא נמצא פה קרוב, בהישג יד

שכיח כל-כך, מרטיט בקיומו.

מאנפף, מפתה בקריאות הידד

הלא הוא הרוע בהתגלמותו.



העולם כה נמשך לדידו, מתגמש

אנשים לא משכילים להבין.

מטרתו את הטוב, הטוהר לעבש

כשטן מחריב, נגע מטמין.



בבוא הגואל ישחט הוא, הרוע

הטוב יומלך תחתיו.

הממלכה תובהר, יסתלק הנגע

מלך העולם יחייך לאוהביו.

 

[אמיצ/ה]

קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים נִפְרַץ
וְאֵשׁ תָּמִיד כְּלוּאָה,
בֵּין מִרְמַס סַנְדָּל אַכְזָר,
בֵּין פָּרֹכֶת קְרוּעָה,

קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים חֻלַּל
וְאֵשׁ תָּמִיד קָפְאָה.
בֵּינִי בֵּינוֹ וֶאֱלֹקִים
שְׁלוֹשָׁה עֵדִים, אַחַת זְוָעָה.

קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים נֻכַס
וְאֵשׁ תָּמִיד כָּבְתָה.
נוֹתַרְתִּי עִם שִׁבְרֵי לוּחוֹת.
אוּלַי אֲנִי טוֹעָה?

קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים רֵיקָן
וּבְכִי בִּי, וּצְחוֹק,
וְחוּט שָׁנִי הוֹפֵךְ לָבָן
וְקָמָה לִי תְּשׁוּעָה.

 

[מנוחה כהן]

@אמיצ/ה יפה מאד!
אהבתי את הפתיחה בקודש קודשים!

 

[דיונון]

יפה מאד!
ובהצלחה.

שְׁלוֹשָׁה עֵדִים, אַחַת זְוָעָה.

אפשר הסבר?

 

[אמיצ/ה]

אפשר הסבר?

כשדיברתי על הפגיעה בבית המקדש דיברתי גם על פגיעות בבית המקדש הפרטי של כל אחד - הנשמה...

 

[אפילו]

כתבתי אותו במוצאי הצום בהשראת..... סליחה שאני לא זוכרת מי.
לא'דעת האם זה אמור להיות חרוזים או סתם הגיגים, תחליטו. (ותשייפו בכיף)

עבר לו היום,

שעוד לא חג.

הותר אחריו שובל,

של עצב שלא פג.



ואנוכי,

אנא אני באה.

מנסה,

להיאחז באמונה.

לא לאבד תקווה,

להאמין בכל הכח.

זה כלל לא פשוט,

נגמר לי המח.



תשושה.

עייפה.

גמורה.

אך מנסה.



אז אבא שלי:

קח קמצוץ של נסיון,

שרק אתה מבין בשוויון.

הפוך למשהו עליון.

והביאני......
אוי והביאנו כבר לציון.

אמן!

 

[דיונון]

יפה מאד.
רעיון יפה וכתיבה משוחררת.
התקשיתי עם המילה הזו -

שרק אתה מבין בשוויון

כיפוף לצורך חרוז השם ירחם, או שלא הבנתי?

 

[אפילו]

יפה מאד.
רעיון יפה וכתיבה משוחררת.

תודה.

כיפוף לצורך חרוז השם ירחם, או שלא הבנתי?

ירחם המרחם.
ציפיתי שמישהי/ו תשים לב לזה,
זכור לי שיש מילה כזאת, הסתבכתי בהטיה והיגוי. (כגון "קח קמצוצים של נסיון וכו', כי בעצם שוויון זה לשון רבים.
אבל זה באמת קצת מסובך, אשמח לתחליף טוב. - מי ידע להעריך את שוויה.....
ו מי שעבר "כיפוף" זה לא הוא, - בהתחלה זה לא היה ממש חרוזים, אני די רעה בזה.- אבל ב"ה השתלב נהדר.....

 

[מנוחה כהן]

זה ממש בגדר הצעה:

אז אבא שלי:

קח קמצוץ של נסיון,

הפכהו למשהו עליון

רתום לפדיון!

והביאני......
אוי והביאנו כבר לציון.

 

[אפילו]

רתום לפדיון ??
תודה רבה.
אבל ... קצת קשה לי להתחבר למילה הזאת.....

 

[מנוחה כהן]

רתום לפדיון

בהקשר של גאולה ופדות. שיקח את המעשה הקטן ויביא את הגאולה (ישיב לציון).

אגב, השיר שלכם התקשר לי לשיר של אברהם פריד 'רק עוד דמעה אחת'...

 

[אפילו]

חן, הבנתי שלזה הכוונה.
רק שאני מחפשת משהו שכן ישאיר את הביטוי שה"קמצוץ נסיון" אבא שלנו מבין בשוויין.
אחרי ברור "כלל לא ארוך", הבנתי את שגיאתי.
החלפתי בין המילה שוויון שזה שוויון זכויות, שוויון בנטל. (, או . ?) לבין שוויין שזה מה שאמור להיות כאן, אך לא מתחרז בכלל. מי ידע ויאריך את שוויין של.....?
אני מתלבטת אם יפה יהיה להחליף ל:

אז אבא שלי:

קח קמצוץ של נסיון,

הרי בשבילך זה המון. / הרי אתה מבין שזה שווה הון.

הפוך למשהו עליון.

והביאני......
אוי והביאנו כבר לציון.

אגב, השיר שלכם התקשר לי לשיר של אברהם פריד 'רק עוד דמעה אחת'...

בהחלט יכול להיות, אני לא מכירה כמעט שירים שלו.
כשכתבתי שזה בהשראת.... התכוונתי למשהו שראיתי כאן בפרוג ממש לאחרונה
(עוד שניה אלך לי לשיטוט ווידוא ).

 

[מנוחה כהן]

אני מתלבטת אם יפה יהיה להחליף ל:

קצת מאולץ, לדעתי.
תנסי אולי לתת חרוז למילה 'שלי'?

 

[ליאורהA]

נחמה.

נוטעים
חורשים
מצמיחים
הם.
נחמה.

נפרדים
חדוּרים
מתיישבים
הם.
נחמה.

נפגשים
חותמים
מרחיבים
הם.
נחמה.

נִמשכים
חפֵצים
מוּטַסִים
הם.
נחמה.

נוֹחתים
חדשים
מתאקלמים
הם.
נחמה.

נערים
חמים
מתמידים
הם.
נחמה.

נאספים
חוזרים
משננים
הם.
נחמה.

נכנסים
חוששים
מתברכים
הם.
נחמה.

ניגשים
חלוּלים
מתמלאים
הם.
נחמה.

ניצולים
חוזרים
ממחנות
הם.
נחמה.

נמשכות
חוליות
משפחה
הם.
נחמה.

נולדים
חיים
ממשיכים
הם.
נחמה.

נרצַה
חטאֵכֶם
מַהרוּ
הִנָחֵם.
נחמה.